דוגמא לפסק דין בנושא הלוואה לכיסוי חובות עסקיים: האם חבה הנתבעת בהחזר הלוואות שנתן התובע לנתבעים, בעיקר לנתבע 1, ואשר יועדו לכיסוי חובות עסקיים. רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. התובע הגיש תביעה על סך של 93,000 ₪ להשבת יתרת הלוואות בסך כולל של 113,000 ₪ אשר נתן לנתבעים. בין הצדדים הכרות קודמת, מכוחה, טוען התובע, העביר לנתבעים הלוואות בסכומים המפורטים להלן: ביולי 2009 סך של 30,000 ₪, בספטמבר 2009 סך של 20,000 ₪, ביום 4.11.2009 סך של 20,000 ₪ נוספים לצורך מימונם לווה הסכום מבנק פועלים, 13,000 ₪ נוספים בגינם קיבל שיק נגדי לפרעון ליום 24.10.09 אשר לא נפרע והלוואה נוספת בסך 50,000 ₪ בנובמבר 2009. הנתבע 1 השיב לתובע סך של 30,000 ₪ ונותרה יתרת חוב בסך 83,000 ₪ אשר נתבעה, בתוספת סכום של 10,000 ₪, עלות המימון הנטענת של התובע. 2. הנתבעים הינם בני זוג, המצויים היום בהליכי גירושין לאחר שהנתבע הסתבך בחובות ופנה להליכי פשיטת רגל. הנתבעת טוענת כי לא ידעה על ההסתבכות הכלכלית של בעלה, הנתבע 1, ולא ידעה כי נטל מהתובע את ההלוואות נשוא התביעה, זולת ההלוואה האחרונה על סך 50,000 ש"ח. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת, מחוסר ידיעה, את מתן ההלוואות זולת ההלוואה האחרונה. לשיטתה, אינה חייבת בפרעון ההלוואות מאחר ואם ניתנו, ניתנו לצורך כיסוי חובות עסקיים של הנתבע 1 אשר ניהל תחנת טוטו. עוד נטען כי התובע והנתבע 1 עושים יד אחת כדי לייחס את חובות הנתבע 1 לנתבעת. דיון והכרעה היקף ההלוואות אשר ניתנו 3. התובע נסמך על עדותו, הקלטת הנתבעים ותצלום השיק על סך 13,000 ₪. הנתבעת נסמכה על עדותה בלבד. שני הצדדים, מטעמים לא ברורים, נמנעו מלזמן את הנתבע 1 לעדות או לתמוך טענותיהם בראיות חיצוניות. מעבר לעדות התובע, ראייתו היחידה למתן ההלוואות הינן הקלטות שביצע במסגרתן הקליט בנפרד, את כל אחד מהנתבעים, ללא ידיעתם. מאחר והנתבע 1 לא העיד, לא ניתן לקבוע בוודאות האם מדובר בשיחה מבויימת או גם הוא הוקלט ללא ידיעתו. התובע נמנע מהבאת ראיות חפציות ברורות להעברת כספי ההלוואות לנתבע 1 ונמנע מצירוף תדפיס חשבונות הבנק מטעמו לתמיכה בטענתו כי משך כספים ונטל הלוואות לצורך מתן ההלוואות לנתבעים. בפועל מדובר בעדות יחידה של בעל דין אשר נתמכה רק בהקלטת הנתבעים. האזנתי להקלטות ועיינתי בתמלול ולא מצאתי כי הנתבעת הודתה בהקלטתה כי בני הזוג קיבלו מהתובע הלוואות בהיקף של 113,000 ₪. ככלל, יש להזהר במתן משקל ראייתי מלא להקלטה מגמתית במסגרתה תובע מקליט את הנתבע, ללא ידיעתו, ומושך אותו בלשונו. משמיעת ההקלטות עולה כי שני הנתבעים, בהקלטות נפרדות, אמרו באופן ספונטני כי החוב האמיתי לתובע נמוך מהנטען. הנתבע 1 טען כי החוב הינו 33,000 ₪ (ככל הנראה 20,000 ₪ שנותרו מההלוואה האחרונה וסכום השיק), הנתבעת 2 טענה כי מתוך 50,000 ₪ שולמו 30,000 ₪. לאחר אמירות אלו התובע הינו הדובר הדומיננטי בשיחה ומכניס לשיחה סכומים אשר הנתבעת לא מסכימה לנכונותם ולא מצאתי כי מודה בחובתה להשיבם. בהעדר עדות מטעם הנתבע 1 לא מצאתי מקום לייחס משקל להקלטתו. בנסיבות אלו די היה לנתבעת להכחיש מתן ההלוואות והנטל עבר לתובע להוכיח מתן ההלוואות. מהקלטת הנתבעת עולה כי לא היתה מודעת להלוואות קודמות טרם מתן ההלוואה האחרונה וכל שנאמר לה על ידי הנתבע 1 הינו כי התשלום של 30,000 ₪ פרע את ההלוואה האחרונה אשר מלכתחילה נועדה להיות הלוואה לתקופה קצרה עד שאדם אשר היה חייב כספים לעסק הטוטו ישלם לנתבע 1. מהאמור לעיל עולה כי התובע לא הוכיח כי נתן לנתבעים הלוואות בהיקף הנטען, למעט הלוואה בסך 50,000 ₪ אשר נסיבות נתינתה יבחנו להלן. התובע נמנע מצירוף ראיות שיכל להביא ונמנע אף מזימון הנתבע 1 לעדותו ולפיכך לא הרים את נטל הראיה להוכחת טענותיו. גרסתו של התובע סתמית וכללית, אין פירוט מדוייק של מועדי מתן ההלוואות ואף לא של הסכום החלקי אשר שולם וגם אם מקור התנהלותו ביחסי החברות, לא מצאתי כי שררה רמת קרבה גבוהה בין הצדדים אשר אפשרה מתן סכומים בשיעור הנטען ללא אסמכתאות. ודאי שלא הוכח כי התובע נטל הלוואות בנקאיות למימון ההלוואות הנטענות ואין יסוד לדרישתו לתשלום בסך 10,000 ₪ בגין מימון כאמור בהעדר כל ראיה לטענה או לסכום הנטען. 4. גרסתו של התובע למתן ההלוואה האחרונה בסך 50,000 ₪ דומה לגרסת הנתבעת בכך כי דובר על הלוואה אשר נועדה לסייע לנתבע 1 עד אשר לקוח בתחנת הטוטו ישלם חוב. הנתבעת העידה בדבר אופן מתן ההלוואה. אל מול גרסתה המפורטת, התובע החסיר פרטים לגבי אופן מסירת כל ההלוואות, לרבות ההלוואה האחרונה. לאחר שמיעת העדויות מקבל אני את גרסת הנתבעת באשר להתרחשות במועד מתן ההלוואה האחרונה. קרי, הנתבע 1 ביקש ממנה כי יסעו יחדיו לתובע לבקש הלוואה בסך 50,000 ₪. השלושה הגיעו לסניף בנק, התובע יצא לזמן קצר, נכנס לבנק וחזר עם סכום שהנתבע 1 לא ספר. למרות שאין לקבל טענת הנתבעת המנוגדת לאמור בסעיפים 33-40 לכתב הגנתה כי באקראי ביקש הנתבע 1 כי תסייע בבקשת ההלוואה, לא נסתרה טענתה, העולה אף מהקלטתה, כי במועד בו ביקשה את ההלוואה לא ידעה הנתבעת כי התובע טוען כי נתן קודם לכן הלוואות לנתבע 1. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא כי הנתבעת היתה מודעת באופן כללי להסתבכותו הכלכלית של בעלה עת פנתה בשמו לתובע וביקשה הלוואה בסך 50,000 ₪ תוך תקווה, שהתממשה, כי נוכח היכרותם יסכים התובע לכך. הנתבעת לא הוכיחה טענותיה כי התובע ובעלה עשו יד אחת כדי להונותה, לא הוכחה הטענה כי הנתבע 1 מכר את תחנת הטוטו לתובע ועולה כי התובע הוכיח כי נתן לנתבעים הלוואה בסך 50,000 ₪. 5. מאחר והתובע כשל בהוכחות מתן הלוואות נוספות ולא הוכיח כי במועד שקיבל את הסך של 30,000 ₪ זקף אותו לטובת חוב אחר, עולה כי יתרת החוב של הנתבעת לתובע עומד על 20,000 ₪. אחריות הנתבעת לפרעון החוב המשותף 6. מהקלטת הנתבעת עולה כי ביחס להלוואה אשר ביקשה בשם בעלה התחייבה לפעול להשבתה. הנתבעת העידה כי במועד השיחה המוקלטת עם התובע התדפקו על דלתה נושים רבים בגין החובות המשותפים. מדבריה עולה כי פועלת היא להפעיל את עסק הטוטו וממתינה לקבלת כספים מלקוחות. מדבריה עולה בבירור כי מדובר בעסק אשר היה משותף לה ולבעלה ועליה לשאת בחובות המשותפים. טעם נוסף לחיובה האישי של הנתבעת בהלוואה האחרונה הינו העובדה כי פנתה באופן אישי לנטילת ההלוואה ויצרה מצג כלפי התובע כי מדובר בהלוואה לצרכי המשפחה. 7. בת.א. (ת"א) 29781/08 שלמה נרקיס נ' יעל קאופמן, לא פורסם - ניתן 24.10.10, בנסיבות דומות, חייבה כב' השופטת ר' ניב את בת הזוג בחובות בעלה: "50. חובת ההשבה המשותפת נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט (ראה ע"א 1967/90 ישראל גיברשטיין נ' הלן גיברשטיין, פ"ד מו(5), 661 , 666-667 (1992): "... הצדק דורש והדעה נותנת שבן-זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. למשל, הלוואה שנלקחה ומשכנתה שנעשתה על נכס מנכסי המשפחה, אי אפשר להעלות על הדעת שבן-הזוג שאינו מופיע כלווה משום שהנכס רשום על שם בן-הזוג השני יוכל לפטור את חלקו מלשמש בטוחה לפרעון החוב". ..... הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי חזקה על כספים המצויים בחשבון משותף, שהם שייכים לשני בעלי-החשבון, בחלקים שווים (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב ואח' פ"ד כח(673 (2; ע"א 679/76 סלי נ' עזבון שפר פ"ד לב(785 (2 בעמ' 789 מול האות ה'; ע"א 575/78 ברנהיים נ' פרנקל פ"ד לג(137 (3, בעמ' 139 מול האות ה'; ע"א 268/81 ברעם נ' גרטי ואח' פ"ד לח(45 (2, בעמ' 48 מול האותיות ו'-ז'; ע"א 584/82 קריינר נ' דניאלי פ"ד מ(561 (1, בעמ' 565 מול האות ב'; ע"א 655/89 מטלון נ' כץ פ"ד מה(845 (3 בעמ' 848 מול האות ז'. כן ראה חוק המיטלטלין, תשל"א-1971, סעיף 9(ב); חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 סעיף 59(ב)). את כוונת השיתוף אין צורך להוכיח בראיות חיצוניות, אלא הטוען לבעלות מלאה בחשבון משותף - עליו הראיה. עצם פתיחתו של חשבון משותף מצביעה על כוונת שיתוף, ולא הובאה על ידי הבעל כל ראיה המצדיקה התערבות במסקנתו של השופט המלומד, כי גם חשבון ניירות הערך, כמו תוכניות החיסכון, מצוי בבעלות משותפת של שני בני הזוג בחלקים שווים. הבעל אף לא מצא לנכון להעיד את אשתו, ובצדק נדחתה טענתו לבעלות מלאה בכספי חשבון ניירות הערך". הנני מאמצת את שנקבע שם, וראה גם: ת"א (מחוזי יר') 4098-02 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ, תק-מח 2010(3), 6347 , 6354 (2010): "ההערה השניה מתייחסת לטענת הנתבעים בדבר שותפות התובעת בחובות בן גיאת. התובעת ובן גיאת טענו, כי ההלוואה שניטלה מהנתבעת נועדה לעסקיו של בן גיאת וכספי ההלוואה הועברו לאחת החברות שבבעלותו. הנתבעת טענה, כי המדובר היה בהלוואה פרטית שניתנה לבן גיאת באופן אישי (בעמ' 37, וכן: "ההלוואה היתה אישית לאבי בן גיאת" - בעמ' 41, מתוך עדותו של שמשון מרפוגל, סמנכ"ל הנתבעת). אני נכונה להניח, כי ההלוואה ניתנה לבן גיאת על ידי הנתבעת לצורך עסקיו. ואולם, זכותה של התובעת לאיזון משאבים או לשיתוף בזכויות איננה ניצבת בגפה, ולצדה עומדת חובתה לשאת בחובות שנצברו במהלך חיי הנישואין. אשר לשותפות בחובות נקבע, כי "אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שתרם 'למאמץ המשותף' במישור המשפחתי, מדוע לא יתחלק עמו גם בהתחייבויות בהן התחייב השני למען אותו 'מאמץ משותף'?" (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5), 661, 665 (1992), מפי כב' השופט גולדברג). ובקשר לבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף (שלא כבענייננו), נאמר: "הנה כי כן, חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה מקבילה ומשלימה לחזקת השיתוף בזכויות... השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור; בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות" (רע"א 8791/00 הנ"ל, מפי כב' הנשיא ברק). עוד נקבע שם, כי מועד התגבשות השיתוף בכלל הזכויות והחובות הוא "במועד קריטי" בחיי הנישואין, שחל, למשל, עם התפרקותם. בהמשך לכך נקבע ב-ע"א 8497/06 טורג'מן לחמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 4.8.08, כי "...מכל מקום בעת התרחשות המועד הקריטי מתגבש, לצד שיתופו של בן הזוג בזכויות בן הזוג השני, גם שיתוף בחובותיו (ענין שלם, פסקאות 16-14 לפסק הדין). לפיכך, כל עוד לא נסתרה החזקה בדבר שיתוף בחובות, וככל שהתגבש 'מועד קריטי' בחיי בני הזוג, הרי שהמערערת שותפה אף לחובותיו העסקיים של בעלה, וגם מטעם זה יש לאפשר את מימוש הדירה לטובת הבנק" (מפי כב' השופטת ארבל))". מן הטעמים הללו הנני קובעת כי הנתבעת תישא ביחד עם הנתבע בחוב כלפי התובע." הנתבעת לא הוכיחה כי טרם אירע אירוע קריטי אשר גיבש את אחריותה לחובות בעלה. מהעדויות עלה כי בני הזוג פרודים ונראה כי חל אירוע קריטי ובכך הורם הנטל מצד התובע ולא נסתר מטעם הנתבעת. סוף דבר 8. לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, 2.2.10. בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪. חובהלוואה