דוגמא לפסק דין בנושא החזר הלוואת בעלים - מימון דק: הסעד המבוקש בהמרצת הפתיחה שבפניי 1. בפניי המרצת פתיחה בא מתבקש בית המשפט לתן צו הצהרתי המורה כי המבקשת (להלן: "דנבאר 96") זכאית לקבל את הכספים אשר הופקדו בבנק לאומי בסניף 912 ח-ן מס' 54534 (להלן: "החשבון בבנק לאומי"), ואשר הועברו ביום 14/12/11 ללשכת ההוצל"פ בתל-אביב לתיק הוצל"פ מס' 01-74200-11-2 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), וכן לכספים המצויים בבנק הפועלים בסניף 532 ח-ן מס' 501772 (להלן: "החשבון בבנק הפועלים") מכוח המחאת הזכות מיום 12/4/11 שביצעה המשיבה 2 (להלן: "דנבאר 98"), לפיה העבירה את זכויותיה, בין היתר, בכספים אלו לדנבאר 96, וזאת בהתאם להמחאת זכות שנרשמה לזכות דנבאר 96 בגין כל הכספים ו/או הזכויות המגיעים ו/או שיגיעו לה, בין היתר, מהמשיב 1 (להלן: "לוי"), לרבות זכויות בגין ההליך המשפטי המתנהל בין דנבאר 98 ללוי, עד לסך של 2 מיליון ₪ (להלן: "המחאת הזכות"), ואשר נערכה ודווחה לרשם החברות בחודש אפריל 2011 ונרשמה אצל רשם החברות ביום 26/7/11 (להלן: "השעבוד"). 2. בנוסף, בית המשפט התבקש לתת צו מניעה קבוע, האוסר על כל דיספוזיציה בכספים הנ"ל עד אשר יינתן פסק דין בבוררות המתנהלת אצל כב' הבורר אורי שטרוזמן (להלן: "הבורר" או "הבוררות") בין לוי לדנבאר 98, וכן צו עיכוב הליכים בתיק ההוצל"פ באופן שיעכב את העברת הכספים מלשכת ההוצל"פ לזכות לוי וכן מבנק הפועלים ללשכת ההוצל"פ בתל-אביב. הצדדים לתובענה, גרסת דנבאר 96 לאירועים והשתלשלות ההליכים המשפטיים 3. דנבאר 96 הינה חברה בע"מ בבעלות חברת רשף ייזום והשקעות בנדל"ן בע"מ ובניהולם של ה"ה אליהו טייב ואלי מנחם (להלן: "טייב" ו"מנחם", בהתאמה).דנבאר 98 הינה חברה בע"מ בבעלות מלאה של דנבאר 96. לוי שימש בתפקיד בכיר בדנבאר 98. בשנת 2001 נקלעה דנבאר 98 לקשיים כלכליים אשר הביאו אותה, לטענת דנבאר 96, לקריסה של ממש. דנבאר 96 תולה את מצבה זה של דנבאר 98 בהתנהגותו של לוי, אשר גזל, לטענתה, עסקאות של דנבאר 98, ניצל הזדמנויות עסקיות שלה, הניע סוכנים בכירים שלה להפסיק עבודתם בה ועוד. בגין התנהגותו זו של לוי, הגישה דנבאר 96 כתב תביעה כנגדו ומתקיים מזה מספר שנים הליך בוררות התלוי ועומד להכרעה בפני הבורר כב' השופט (בדימוס) אורי שטרוזמן. 4. בשל המצב אליו נקלעה דנבאר 98, נזקקה זו האחרונה להגדלת הונה העצמי כדי לנסות ולחלץ אותה מן המשבר החריף אליו נקלעה, מתוך תקווה כי הדבר יסייע לה לשם המשך פעילותה העסקית. דנבאר 96 טוענת כי בהיותה בעלת מניות בדנבאר 98 העבירה למשיבה הלוואת בעלים בסך של 1,300,000 ₪ וזאת בשנת 2001. 5. ההלוואה נרשמה בספרי דנבאר 98 במאזניה החל משנת 2001, תחת סעיף "התחיבויות לזמן ארוך" כהלוואה מצד קשור כאשר במאזניה המבקר האחרון משנת 2011 עומדת יתרת החוב כלפי דנבאר 96 בסך של 2,032,281 ₪ (להלן: "החוב"), ראו העתק דו"ח מבוקר לשנת 2010, נספח א' לתצהירו של טייב, אשר צורף להמרצת הפתיחה וסומן ת/1. 6. לשם פרעון החוב ו/או הבטחת פרעונו, המחתה דנבאר 98 ביום 12/4/11 את כל זכויותיה לטובת דנבאר 96 בגין ההליכים המשפטיים המתנהלים בינה לבין לוי במסגרת בוררות בפני כב' הבורר אורי שטרוזמן מכוח המחאת הזכות כהגדרתה לעיל, ודיווחה על כך לרשם החברות, ראו מסמכי המחאת הזכות והדיווחים לרשם החברות, נספח ב' לתצהיר טייב. 7. עוד בטרם ביצוע ההמחאה לעיל, נוצר כאמור סכסוך בין לוי לבין דנבאר 96 ודנבאר 98. דנבאר 98 טענה כי בגין אחת מהעסקאות שבוצעו על-ידה באמצעות לוי כמתווך, הייתה זכאית דנבאר 98 לדמי תיווך. דמי התיווך הללו הופקדו בעיתוי שונה בשני חשבונות, אחד בבנק לאומי והשני בבנק הפועלים. בשל הסכסוך הקיים עם לוי, הוסכם כי הכספים יוותרו בחשבונות הללו עד למתן החלטה סופית על-ידי הבורר. הכספים בחשבון שבבנק לאומי הוחזקו על-ידי הנאמנים עו"ד יואב אלשיך ועו"ד אייל בן זקן, ואילו הכספים בבנק הפועלים הוחזקו על-ידי עו"ד יואב אלשיך ובא-כוחו של יאיר לוי, עו"ד יורי נחושתן. 8. ביום 24/3/2011 ניתן פסק דין בבית דין אזורי לעבודה בתל-אביב אשר פסק לטובת לוי פיצויי פיטורין (ראו סעיף 46 לפסק הדין, נספח 15 לתצהיר לוי). על פסק דין זה הוגשו ערעורים, ואלו נדחו בהסכמה ביום 20/9/2011, ראו בנספח 15 לעיל. כך למעשה הפך פסק הדין המזכה את לוי בפיצויי פיטורין לחלוט. ביום 15/9/11 הגיש לוי בקשה לעיקול הכספים בחשבון בלאומי ובחשבון בפועלים, וזאת במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח מטעמו כנגד דנבאר 98 לביצוע פסק דין כספי שניתן לחובת דנבאר 98 בבית הדין לעבודה (ראו העתק הבקשה, נספח ד' לתצהיר טייב). ביום 15/9/11 ניתן צו עיקול על הכספים על-ידי כב' ראש ההוצל"פ הרשמת כלנית שפירא ברגמן. ביום 26/10/11, לאחר קבלת ההחלטה בדבר עיקול הכספים בבנק לאומי אצל הנאמנים, הגישו הנאמנים (עו"ד יואב אלשיך ועו"ד אייל בן זקן) הודעה מטעמם לכב' ראש ההוצל"פ לפיה הכספים בחשבון בבנק לאומי הומחו על-ידי דנבאר 98 לטובת דנבאר 96 ראו העתק הודעה, נספח ה' לתצהיר לטייב. 9. ביום 20/11/11 החלטתה של כב' ראש ההוצל"פ, לפיה יש לידע את ב"כ הזוכה (לוי) אשר רשאי לעתור לערכאה המוסמכת ככל הנדרש, כאשר בשלב זה העיקול יוותר על כנו. ביום 5/12/11 גילתה דנבאר 96 כי ביום 1/12/11 ניתנה החלטה הסותרת לשיטתה את ההחלטה הקודמת מיום 20/11/11 בדבר מימוש כספים בחשבון בבנק לאומי. ביום 11/12/11 ניתנה החלטה זהה בקשר לכספים בחשבון בבנק הפועלים, במסגרת החלטות אלו הורתה כב' ראש ההוצל"פ לבנק לאומי ולבנק הפועלים להעביר את הכספים ללשכת ההוצל"פ, אשר תחלקם על-פי הדין, ראו העתק ההחלטות, נספחים ו' 1 ו-ו' 2 לתצהיר. 10. ביום 14/12/11 העביר בנק לאומי את יתרת הכספים בסך של 727,500 ₪ בחשבון לאומי ללשכת ההוצאה לפועל, ראו העתק המכתב מבנק לאומי, נספח ז' לתצהיר לטייב. ביום 15/12/11 הגישה דנבאר 96 בקשה דחופה לכב' ראש ההוצל"פ להשהיית הליכים עד אשר תוכרע התובענה דנן. דנבאר 96 הגישה בקשה נוספת לביטול העיקול, השבת הכספים לבנק לאומי ו/או לחלופין, להורות על עיכוב ההליכים. במקביל, הוגשה התביעה שבפניי, לקבלת הסעדים המפורטים במבוא. 11. בד בבד עם ניהול התביעה שבפניי נדונה בקשת דנבאר 96 לבטל את העיקול שהוטל על ידי לוי, וזאת במסגרת ת"א 30839-03-12. ביום 25/5/12 דחה כב' הרשם נמרודי את הבקשה, כשהוא קובע, בין היתר, שדנבאר 98 כשלה ולא עמדה בחובתה להפריש פיצויי פיטורים לטובת עובדיה; שגם אם אכן ניתנה הלוואת בעלים כפי שנטען על ידי דנבאר 96, אזי " הדעת נותנת, כי תאגיד המתנהל באופן מסודר יפעל להסדיר תחילה את תשלום חוב פיצויי הפיטורים לעובד ורק לאחר מכן יפעל להבטחת תשלום לחברת האם". כב' הרשם נמרודי מגיע למסקנה שלוי הוכיח הן את קיומה של עילת התביעה והן את יסוד ההכבדה ולכן "מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו ולא נמצא דופי בהתנהלותו". משכך - נדחתה הבקשה לביטול צו העיקול. גרסת לוי לאירועים וטענותיו 12. לוי טוען שהתובענה דנן אינה אלא ניסיון להכשיר הברחת אחרון נכסיה של דנבאר 98, שהינה חדלת פרעון, במטרה לסכל ביצוע פסק דין כספי שניתן לטובתו כחודש לפני המחאת הזכויות המיומרת העומדת ביסוד התובענה. פסק הדין חייב כאמור את דנבאר 98 לשלם לידי יאיר לוי סך של כמיליון ₪ שמקורו ביחסי עובד-מעביד - זכות שנולדה בשנת 2000, לפני הזרמת הלוואת הבעלים הנטענת ששימשה כבסיס להמחאת הזכויות. 13. לוי טוען שדנבאר 96 הסתירה מבית המשפט את העובדה שקיים הליך משפטי תלוי ועומד בין הצדדים בהליך בוררות, שבמסגרתו הועלו טענות לגבי תוקפה ואמיתותה של אותה הלוואה מפוקפקת שמכוחה ביקשה היא את צו המניעה הזמני ואת הסעדים בתובענה דנן. לוי טען שדנבאר 96 אף הסתירה את העובדה שבית המשפט המחוזי מנע בעבר בצו מניעה זמני את הניסיון של דנבאר 96 להמיר את ההלוואה בהון מניות כדי לדלל כליל את זכויותיו באמצעות חברה בשליטתו (ריאל נדל"ן (1997) בע"מ, להלן: "ריאל נדל"ן"), כבעל מניות בדנבאר 98. לוי טען שדנבאר 96 הסכימה להותיר את הצו הזמני הנ"ל על כנו עד להכרעה בתביעת הקיפוח שהגיש נגדה, שבה כלולות טענות באשר לאופן התנהלותה של דנבאר 96 בדנבאר 98 בכלל, ובקשר עם ההלוואה בפרט. לוי מדגיש כי תביעת הקיפוח עודנה מתבררת בימים אלה. לשיטתו של לוי,המחאה המיומרת דנן היא ניסיון בוטה לעקוף את צו המניעה הזמני ולרוקן אותו מתוכנו המעשי, וזאת למטרה אחת ויחידה: לסכל גבייתו של חוב כספי מכוח פסק דין חלוט נגד דנבאר 98 לטובתו - חוב אשר נוצר לפני הזרמת אותה הלוואה מפוקפקת. 14. לוי ממשיך וטוען שהמחאת הזכויות נולדה בעקבות מתן פסק דין כספי לטובתו, והכל במטרה להבריח את נכסיה של דנבאר 98 בדרך של העדפת נושים פסולה. לוי מציין שבמקביל להליך דנא, הגישה דנבאר 96 תביעה כספית כנגד דנבאר 98 (ת"א 17360-01-12) ובה עתרה לחייב את דנבאר 98 בהשבת ההלוואה דנן ולהשית עיקול על הכספים נשוא הליך זה. בית המשפט דחה את הבקשה לקבל צו עיקול, בין היתר, בנימוק כי התובענה הוגשה במטרה למנוע מלוי, שהינו נושה של דנבאר 98, לפרוע חוב המגיע לו מכוח פסק דין שניתן נגדה, ראו נספח 21 לתצהיר לוי: "תביעה זו הוגשה על מנת לשמש כמחסום בפני נושה המשיבה לפרוע חוב המגיע לו מאת המשיבה". 15. לוי טוען כי תצהירו של טייב אשר הוגש בתמיכה להמרצת הפתיחה כולל שתי טענות שקריות: כך, בסעיף 3 לת/1 נטען שדנבאר 98 מצוייה בבעלות מלאה של דנבאר 96, ולמעשה ללוי (באמצעות ריאל נדל"ן) יש 7% ממניות דנבאר 98; בנוסף, בתובענה ובתצהיר התומך בה נטען כי ההלוואה בסך 1,300,000 ₪ נרשמה במאזני דנבאר 98 בשנת 2001 תחת הכותרת "התחייבויות לזמן ארוך". לוי מוסיף וטוען שטייב מסר לפחות שלוש גרסאות בנוגע לגובה אותה הלוואה נטענת, ובכל מקרה ככל שניתנה "הלוואה" בשנת 2001, אזי דנבאר 96 משכה מדנבאר 96 דמי ניהול וכספים אחרים העולים עשרות מונים על אותה הלוואה נטענת. 16. לאחר שהוגשה תגובת לוי להמרצת הפתיחה, ניסה טייב לתקן את "הטעויות" העובדתיות שנפלו בתצהיר התומך בתובענה, באמצעות הגשת תצהיר משלים. לוי טוען שהתצהיר המשלים (ת/2) אינו אלא גיבוב של שקרים חדשים שנועדו לטייח את סילופי העובדות שנטענו על-ידו בתצהיר המקורי, תוך ניסיון כושל לגלגל את האחריות ל"טעויות" אלה לפתחי באי-כוחו ומשרד רואה החשבון שלו. 17. לוי טוען שהמחאת הזכויות העומדת במרכז התובענה נעדרת תוקף חוקי והיא נעשתה ללא קבלת האישורים המתחייבים לכך בדין ומבלי לידע אותו, באמצעות ריאל נדל"ן שבשליטתו, שהינה בעלת מניות המיעוט בדנבאר 98. לוי טוען שהדרך בה בוצעה המחאת הזכויות, בחופזה ובחסות החשיכה נועדה להבטיח את הברחת נכסיה של חברה חדלת פרעון במטרה להתחמק מנושה לגיטימי ללא הפרעה מצדו. לוי טוען שהמחאת הזכויות הינה עסקה חריגה עם בעל השליטה בחברה, וככזו דורשת היא אישור של האסיפה הכללית של החברה. לוי טוען שכלל לא ידע על ההמחאה העומדת על הפרק; לא קיבל זימון לאסיפה הכללית ולפיכך אין כל תוקף להחלטה שנתקבלה, בניגוד לדין. 18. ממשיך לוי וטוען שהתנהלותן של דנבאר 96 ודנבאר 98 מעידה כי המחאת הזכויות הינה פיקטיבית ולמראית עין בלבד: על אף שבמסגרת המחאת הזכויות דנא דנבאר 98 התיימרה להמחות את זכות תביעתה כנגד לוי, תביעה אשר כאמור מתבררת בימים אלה בבוררות, הרי שהלכה למעשה דנבאר 98 ממשיכה לנהל את תביעתה ואף ממשיכה לפנות לגורמים שונים בדרישה לקבלת דמי תיווך אשר נתבעו על-ידה בבוררות. כלומר, התנהגות דנבאר 96 ודנבאר 98 מצביעה כי גם לשיטתן המחאת הזכויות פיקטיבית וריקה מכל תוכן. בנוסף ולחלופין טוען לוי שההמחאה אינה חלה על הכספים נשוא הצו דנן, וזאת לפי לשונו הברורה של כתב ההמחאה ועל-פי מהותה של ההמחאה כמות שהיא, וכפי שעולה ממצגיהן הברורים של דנבאר 96 ודנבאר 98 מאז ביצוע המחאת הזכויות ועד בכלל. הליך ההוכחות ושלב הסיכומים 19. ביום 20/6/12 התקיים דיון הוכחות במהלכו העידו רו"ח גוזלן; טייב ומנחם מטעם דנבאר 96 ולוי בשם המשיב 1. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם; בתמצית טענו דנבאר 96 ודנבאר 98 (שלמרות היותה משיבה, למעשה תמכה בטענות דנבאר 96 לאורך כל הדרך) שהוכח כי ההלוואה שרירה וקיימת; לחלופין, שלוי מושתק מלהעלות טענות כנגד ההלוואה היות ולא בחר להגיש הגנה נגזרת בתביעה שהגישה דנבאר 96 כנגד דנבאר 98; כי השעבוד בספרי רשם החברות נרשם כדין עוד בטרם הטלת העיקול ולפיכך העיקול למעשה לא "תפס" דבר, שכן כספי דנבאר 98 כבר הומחו לדנבאר 96. דנבאר 96 ודנבאר 98 טענו שהפורום להעלות את טענת "העדפת נושה" הוא בית המשפט של פירוק ולא בית משפט זה; שאין כל מקום להעלות טענות בנוגע לתקפות ההמחאה - לגרסת דנבאר 96 אין מדובר ב"עסקה חריגה" ופרק ה' לחוק החברות, על הסדריו השונים, אינו חל על המקרה הנדון. 20. לוי מנגד טען שאין כל הוכחה לכך שההלוואה אמתית ונכונה; לוי הפנה לריבוי הגרסאות בהליכים השונים לגבי הלוואה זו; לוי טען כי בכל מקרה, וגם אם נצא מנקודת הנחה שניתנה הלוואה, אזי אין ספק כי ההמחאה בוצעה רק לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה; שהסיבה היחידה בגינה בוצעה המחאת החוב הינה להבריח נכסים ולהעדיף נושים; שההמחאה פסולה גם בשל פגמים בהליך קבלתה והן בשל הפגמים בדיווחה לרשם החברות. דיון והכרעה, בתמצית 21. אין מחלוקת שעל ציר הזמן פסק הדין בבית הדין האזורי לעבודה ניתן ביום 24/3/11; המחאת הזכות של דנבאר 98 נחתמה ביום 4/4/11 ודווחה לרשם החברות ביום 14/4/11; העיקול לטובת לוי נרשם ביום 15/9/11. אכן, במצב "רגיל", אם ההמחאה קדמה בזמן לעיקול, ומדובר בהמחאה תקפה, לא נותרה כל זכות לעיקול, ראו בעניין זה ע"א 568/85 בנק הפועלים נ' חברה לנאמנות של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל ואח', (1989) פד"י מ"ב (4) 507, בעמ' 511. עם זאת, בע"א 2328/97 דן כוכבי עו"ד נ' אוריאל ארנפלד, עו"ד ואח' (1999), פד"י נ"ג (2) 353, בעמ' 379 נקבע: "כאשר יש בהמחאה משום מעשה תרמית כלפי נושים או כוונה להבריח נכסים, אין כל מניעה כי הנושים יתקפו את תוקפה מסיבה זו". 22. במקרה הנדון, לאחר שעיינתי בראיות ושמעתי את עדויות הצדדים, הנני תמימת דעים עם כב' הרשם נמרודי וכב' הרשמת שוורץ, בהחלטותיהם כפי שאוזכרו לעיל. הגעתי לכלל מסקנה שהסיבה היחידה בגינה בוצעה המחאת החוב הינה הניסיון להבריח את הרכוש היחיד של דנבאר 98, בניסיון ל"הצילו" מפני הנושה לוי, שכבר אחז באותה עת בפסק דין. הגעתי לכלל מסקנה שאכן ניתן להתווכח על קיומה של אותה הלוואה נטענת (אם כי לצורך הדיון הנחתי כי זו שרירה וקיימת, כפי שיפורט להלן); הגעתי לכלל מסקנה שגם אם הלוואה זו ניתנה, אזי לא היה מועד לפירעונה באותו שלב; מסקנתי היא כי אם וככל שחלף המועד לפירעונה (ולא ניתן לקבוע ממצא שכזה), אזי דנבאר 96 השתהתה בדרישת הפירעון וסמיכות המועדים למתן פסק הדין מבסס את אותו חשד להברחת נכסים והעדפת נושה. 23. בנוסף, הגעתי לכלל מסקנה שנפלו פגמים בביצוע ההמחאה עצמה; היה מקום לכנס את האסיפה הכללית של דנבאר 98 ולזמן את לוי, כבעל מניות מיעוט; הגעתי לכלל מסקנה שמדובר ב"עסקה חריגה", שכן הנכס היחיד שנותר לדנבאר 98 הומחה למעשה לדנבאר 96. כך נותרה דנבאר 98 ריקה מכל תוכן. יש לזכור כי ההמחאה בוצעה לחברת האם המחזיקה 93% ממניותיה, ולכן אין ספק שמדובר בעסקה עם בעלי עניין, על כל הנובע מכך. 24. בנוסף ולחלופין הגעתי לכלל מסקנה שגם אם ההלוואה שרירה וקיימת, אזי כיוון שמדובר בהלוואת בעלים שניתנה עת דנבאר 98 הייתה על סף קריסה (כך לשיטת טייב ומנחם בתצהיריהם), אזי יש מקום לבחון האם אין מדובר ב"מימון דק" ולשיטתי יש מקום לשקול בנסיבות העניין את הדחיית פירעונו של חוב זה, עד לתשלום יתר חובות דנבאר 98 לנושים האחרים. להלן נימוקיי ביתר פירוט. האם הוכחה ההלוואה? 25. ברי כי אם הייתי מגיעה לכלל מסקנה שדנבאר 96 לא נתנה הלוואה לדנבאר 98, אזי לא קיימת כלפי דנבאר 96 כל יתרת חוב ואין כל מקום לביצוע ההמחאה. לוי העלה טענה זו ולאורך כל הדרך ציין שמדובר בהלוואה "מפוקפקת"; שסכומיה לא ברורים ומשתנים חדשות לבקרים, בכל הליך והליך; שלא הוצגה כל ראייה אובייקטיבית למתן אותה הלוואה (העברת כספים; אישור הפקדת כספים וכו'), ולמעשה מבקשים לבסס את אותה הלוואה על ספרי דנבאר 98 ועדותו של רו"ח גוזלן - שאינו רו"ח חיצוני ואובייקטיבי אלא מלווה את דנבאר החל משנת 2003, ראו עדותו בעמ' 21 לפרו'. 26. אכן, לא ניתן לדחות את טענות אלו של לוי על הסף. לא הונחה בפניי כל ראייה חיצונית אובייקטיבית המעידה על העמדת הלוואה לטובת דנבאר 98. כך, למשל, לא הוצג בפניי הסכם הלוואה; לא הוצג בפניי דפי חשבון בנק מהם ניתן ללמוד על מועדי ביצוע ההפקדה וסכומי ההלוואה. דנבאר 96 בקשה ללמוד על קיומה של ההלוואה מתוך הדו"חות הכספיים של החברה, עדויות טייב ומנחם ועדות רו"ח גוזלן. 27. אמנם, רו"ח גוזלן הצביע על רישום התחייבות לטווח ארוך, וטען בעדותו כי זו ניתנה בסכום של מיליון ומאתיים אלף ₪ נכון ליום 31/12/01 (עמ' 23 שו' 29). טייב בעדותו ביום 17/5/12 (עמ' 13 לג/1) טען אף הוא שעד 2001 הוזרם סכום של מיליון ומאתיים אלף ₪, אולם מאוחר יותר הוזרמו סכומים נוספים. כשנשאל טייב אם יש מסמך של העברה בנקאית ציין: "חייבת להיות העברה בנקאית, ביצענו את זה עם חברה ציבורית". כשהתבקש להציג את המסמך (והיה זה ביום 17/5/12) טען כי "טכנית" לא מצא אותו. והנה, לדיון ביום 20/6/12 לא הובא המסמך, והראיות עליהם התבקשו להתבסס היו הדו"חות הכספיים בלבד. 28. לגבי מועד פירעון ההלוואה - במסמך נ/1, הוא ישיבת פרוטוקול החברה מיום 6/3/07 אמר רו"ח גוזלן כי "לא נקבעו מועדים לפירעון" (ראו עמ' 20 לתמליל). כשנשאל רו"ח גוזלן באותה ישיבה האם נערך הסכם הלוואה, השיב רו"ח גוזלן שהוא אינו זוכר ויכול לבדוק. כאמור, לא הוצגו מסמכים נוספים. טייב נחקר ביום 17/5/12 לגבי מועד החזר ההלוואה והשיב כי זה חל : "כאשר יש כסף בקופה"..." זמן הפירעון הוא בזמן שלחברה יהיה כסף" (ג/1 בעמ' 13 שו' 21-22). טייב הבהיר: "מבחינתי הגיע זמן הפירעון ברגע שהכספים יהיו בנאמנות" (עמ' 13 שו' 23). מדברי הפרקליטים הבנתי כי כספי הנאמנות התקבלו בשנת 2007 או לכל המאוחר בשנת 2009 - אם כך הדבר, ואם אכן טייב סבר שמועד הפירעון הוא המועד בו מתקבלים כספי הנאמנות, מדוע דרישת הפירעון לא ניתנה בסמוך להפקדת כספי הנאמנות? מדוע השתהתה דנבאר 96 בדרישותיה? מדוע המחאת החוב נעשתה רק בחודש אפריל 2011, כשבוע ימים לאחר מתן פסק הדין לטובת לוי? 29. סבורני כי די באמור לעיל כדי להטיל צל על אמיתות אותה הלוואה; היקפה; זמן פירעונה. איני מקבלת את טענת דנבאר 96 לפיה העובדה שלוי לא הגיש הגנה נגזרת בתביעת דנבאר 96 כנגד דנבאר 98 מקימה מעשה בית דין כלשהו ו/או השתק פלוגתא בדבר קיומה של אותה הלוואה. דווקא הגשת התביעה המשפטית בין דנבאר 96 כנגד דנבאר 98 פוגעת באיתנותה של המחאת החוב הנטענת - אם זו נכונה ואמתית, מדוע יש צורך לקבל פסק דין בדבר קיומו של החוב? והאם אין מדובר בניצול לרעה של הליכי בית משפט, כשברור לכל שדנבאר 96 ודנבאר 98 חד הן? והאם העלאת הטענה בדבר ניהול הגנה נגזרת על ידי לוי אינה טענה צינית? 30. אולם לאור המסקנה אליה הגעתי, בחרתי לצאת מתוך נקודת הנחה, לצרכי הדיון בלבד, שאכן קיימת יתרת חוב כנטען כלפי דנבאר 96. האם במקרה כזה יש מקום להצהיר על תקפות המחאת החוב? האם המחאת החוב נעשתה בתום לב או שמא נעשתה במטרה להבריח נכסים ולהעדיף נושה? 31. ראשית אציין כי איני מקבלת את טענת דנבאר 96 לפיה הפורום להעלות טענות אלו הוא בית משפט של פירוק. כידוע, המחאת החוב נוצרה בהסכם. עצם הרישום ברשם החברות הינו במקרה הנדון דקלרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי - ראו ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי בני משפחת מושקוביץ' בע"מ (2002) פד"י נ"ו (6) 481, 487. במידה ובית המשפט משתכנע שנפל פגם במועד עריכת הסכם המחאת החוב, מכל סיבה שהיא - ובכלל זה העדפת נושה ו/או הברחת נכסים, אזי ההסכם אינו תקף. טענה זו אינו מוגבלת לבית משפט של פירוק, ובוודאי שיש מקום לבחון טענה זו מקום בו הסעד המבוקש בעתירה הינו הצהרה בדבר תקפותה של אותה המחאה. 32. ולגופו של עניין. כפי שציינתי לעיל, סמיכות מועד ביצוע המחאת החוב למועד מתן פסק הדין מדליק נורות אדומות. טייב ומנחם נשאלו בעניין זה, טענו כי פנו לקבלת ייעוץ משפטי אצל עו"ד שקד עוד בטרם ניתן פסק הדין, אך הודו שהרישום נעשה לאחר מתן פסק הדין, ראו עדות טייב בעמ' 24 שו' 23-24; עדות מנחם בעמ' 27 שו' 7-9. 33. טייב הודה בעדותו שלדנבאר 98 אין נושים נוספים זולת לוי, ראו עמ' 24 שו' 31; 33. כלומר, דנבאר 96 לא היתה צריכה להגן על עצמה מפני נושים חיצוניים, אלא לכאורה אך ורק מפניו של לוי!. למרות שלוי הינו בעל 7% ממניות דנבאר 98, מנחם וטייב לא הודיעו לו על ביצוע ההמחאה ורישומה, ראו עדות מנחם בעמ' 27 שו' 5. כמו כן עלה מהראיות שהנכס היחיד של דנבאר 98 הוא כספי הנאמנות, ולפיכך העברתם לדנבאר 96 מהווה ריקון חברת דנבאר 98 מכל נכסיה וסיכול האפשרות של לוי להפרע את חובו מדנבאר 98. על רקע דברים אלו הגיעו כב' הרשמים למסקנה שמטרת ההמחאה היתה אחת - הצבת מחסום בפניי לוי להפרע את חובו. כשבית משפט מגיע למסקנה שזהו ההיגיון המסחרי מאחורי ההמחאה, ואין כל תכלית אחרת לביצועה אלא העדפת בעלי מניות הרוב (דנבאר 96) על פני המיעוט (לוי), אין ספק כי מדובר בהברחת נכסים והעדפת נושים פסולה, המצדיקה את דחיית התובענה. ודוק - משמעות דחיית תביעה זו איננה ביטול החוב, אם וככל שקיים. דחיית התביעה משמעה הצהרה כי הכספים שייכים לדנבאר 98 ולא לדנבאר 96; וכי את הזכאות לכספי הפקדונות (זכאות נטענת של דנבאר 96 מכוח הלוואת הבעלים, מול זכאות לוי מכוח פסק הדין), יש לברר על פי כל דין. כשלים בדרך קבלת ההחלטה 34. בנוסף ולחלופין, מוצאת אני סיבות נוספות לדחיית התובענה. סבורני כי נפלו פגמים בדיווח ההמחאה לרשם החברות, עת תחילה דווח על היותה של דנבאר 98 בבעלות מלאה של דנבאר 96; נפל פגם בכך שדווח כי התקיימה אסיפה כללית, ולא היא. במקרה הנדון, ועל רקע הסכסוכים הקשים בין בעלי מניות הרוב לבעלי מניות המיעוט, יש להקפיד על דיווחים המשקפים את המציאות. 35. בנוסף, וכפי שכבר קבעתי לעיל, כספי הפיקדונות הינם למעשה הנכס היחיד שנותר לדנבאר 98. עסקה חריגה מוגדרת כ"עסקה שאינה במהלך העסקים הרגיל של החברה, עסקה שאינה בתנאי שוק או עסקה העשויה להשפיע באופן מהותי על רווחיות החברה, רכושה או התחייבויותיה", ראו סעיף ההגדרות בחוק החברות, התשנ"ט -1999 (להלן: "חוק החברות"). אין ספק שהעברת הנכס היחיד של דנבאר 98 לחברת האם, דנבאר 96, משפיע באופן מהותי על רווחיות והתחייבויות דנבאר 98 ולפיכך עסקינן בעסקה חריגה. 36. פרק ה' לחוק החברות עוסק בעסקאות עם בעלי עניין. ההוראות בפרק זה אינו חלות רק על חברות ציבוריות, אלא גם חברה פרטית שהיא חברת איגרות חוב. אם וככל שדנבאר 98 עונה על הגדרה זו, אזי יש תחולה להוראות סעיפים 269; 270; 272; 273; 275-283 לחוק החברות. לכאורה, היה על דנבאר 98 לגלות את העניין האישי שיש לה בהמחאה הנטענת, שכן דנבאר 96 הינה מחזיקת 93% ממניותיה; היה מקום לקבל גם את אישור האסיפה הכללית; יתכן וטייב ו/או מנחם, כנציגי דנבאר 96, היו מנויים מלקחת חלק בהצבעה. נראה כי בכל מקרה היה על דנבאר 98 לעשות את המינימום הדרוש, שלא נעשה, והוא להודיע ללוי על ההצבעה העומדת על הפרק ועל ההחלטה העומדת להתקבל, על מנת שיוכל להיערך בהתאם ולמנוע את ההצבעה, אם סבר כי מונעת היא ממניעים פסולים. 37. אזכיר כי גם אם אין תחולה במקרה הנדון להוראות פרק ה' לחוק החברות (ואיני קובעת מסמרות בעניין זה), אזי אין ספק כי יש תחולה לאמור בסעיף 191(א) לחוק החברות הקובע כדלקמן: " (א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה". לדידי, קבלת החלטה בדבר המחאת הנכס היחיד של החברה לחברת האם, כל זאת כשתלוי פסק דין לטובת בעל מניות המיעוט, מבלי ליידע כלל את בעל מניות המיעוט מראש בדבר קיום הצבעה, עולה לכדי קיפוח זכויות המיעוט בחברה. לפיכך, גם מהטעם הזה יש מקום להורות על דחיית התביעה. הדחיית נושה 38. טעם נוסף לדחיית התביעה נוגע לעצם הזכויות הנטענות העומדות על הפרק. יש לזכור כי ההמחאה הנטענת בוצעה כביכול על מנת לפרוע חוב שמקורו בהלוואת בעלים. עוד יש לזכור שלוי הגיש בקשה לפירוק חברת דנבאר 98, והוא נושה של דנבאר 98 האוחז בידו פסק דין חלוט. לכן, לכאורה, ה"תחרות" במקרה הנדון הינה בין בעל מניות שטוען להחזר הלוואת בעלים, מול נושה האוחז בידו פסק דין חלוט. אמנם, גם לוי הינו בעל מניות מיעוט בדנבאר 98, אולם נשייתו אינה מכוח היותו בעל מניות ו/או מתן הלוואת בעלים, כי אם מכוח היותו עובד הזכאי לפיצויי פיטורין. אזכיר שעל פי סעיף 354(א)(1)(א) לפקודת החברות התשמ"ג - 1983, מעמדו הינו של נושה בדין קדימה, עד תקרה מסויימת הקבועה בחוק. 39. בשורה של פסקי דין נקבע כי מקום שבעל מניות טוען להחזר הלוואת בעלים, ובית המשפט מגיע למסקנה שהחברה התנהלה ב"מימון דק", ו/או שיש מקום לבצע הרמת מסך מכוח סעיף 6 לחוק החברות, אזי יש מקום להשעות את החוב של בעל המניות או בלשון אחרת ליישם את "דוקטרינת ההדחייה", וזאת עד שלאחר שיפרעו כל חובות החברה לנושיה החיצוניים, ראו בעניין זה ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה 1988 בע"מ, (2003) פד"י נ"ז (5)116, בעמ' 133; ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ (2009) (פורסם במאגרים); ע"א 2146/06 אריה ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט, מפרק (2010) (פורסם במאגרים). 40. יאמר מיד - איני מביעה דיעה האם הלכה זו ישימה במקרה שלפנינו; הסמכות לבחון דברים אלו נתונה כל כולה לבית המשפט של פירוק. עם זאת, בבואי לבחון את השאלה האם המחאת הזכות תקפה, יש לבחון האם אין משום מעשה פסול המנוגד לדין. לכאורה, כשמדובר בפירעון חוב של בעל מניות שמקורו בהלוואת בעלים, יש לבחון שבעתיים את המקרה, בין היתר לאור ההלכה הנ"ל. משכך, מצאתי מקום להזכירה ולציין כי לקחתי אותה בחשבון במסגרת שיקוליי, אם כי גם לולא איזכורה, התוצאה אליה הגעתי הייתה נותרת על כנה. סוף דבר 41. מכל הנימוקים שפורטו לעיל, התביעה נדחית. צו המניעה הזמני שניתן בהסכמה בטל ומבוטל. תשומת לב הצדדים לפיקדונות המצויים בתיק. באם לא תבוא דרישה כלשהי, הפיקדונות יושבו לידי המפקיד בעוד 30 יום מהיום. דנבאר 96 תשלם ללוי הוצאות משפט הכוללות שכר טרחת עורך דין בסכום של 12,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. מימון דקהלוואת בעליםמימון