האם צריך לשלם דמי תיווך על עסקה שלא יצאה לפועל ? מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא האם צריך לשלם דמי תיווך על עסקה שבוטלה: תביעה לתשלום 43,500 ₪, השבת דמי תיווך ששילמה התובעת לנתבעים (37,500 ₪ בצירוף מע"מ). רקע כללי מדובר בתיווך של עסקת שכירות על פי הסכם מיום 30.12.08 (להלן: "הסכם השכירות"). התובעת שילמה לנתבעים דמי תיווך ולטענתה היא זכאית לקבלם בחזרה, מאחר שבסופו של יום לא קיבלה את המושכר לרשותה והסכם השכירות בוטל על ידה בהתאם לתנאיו. הנתבעים סרבו לדרישת התובעת להשיב לה את דמי התיווך ומכאן תביעה זו. גדר המחלוקת בין הצדדים אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכם תיווך בכתב, לא נחתם בינהם. במאמר מוסגר ייאמר, כי בית המשפט אינו נדרש להכריע במשמעות היעדרו של הסכם בכתב וזאת הן משום שהתובעת שילמה את דמי התיווך וכבר הוחלט ביום 4.10.11 כי בנסיבות אלה, לא תישמע התובעת בטענה בעניין זה והן משום שהתובעת לא טענה בכתב התביעה שלה, כי איננה חייבת לשלם דמי תיווך עקב היעדר מסמך בכתב ובית המשפט קבע במסגרת קדם המשפט, בהחלטה מיום 22.1.12, כי אין להעלות טענות בעניין זה. למעשה אין גם מחלוקת בין הצדדים, על כך שהנתבעים היו הגורם היעיל אשר הביא את התובעת ואת בעלי הנכס שאמור היה להיות מושכר לתובעת, לחתום על הסכם השכירות. אולם, טענת התובעת היא כי על פי ההסכמות בינה לבין התובעים, דמי תיווך היו אמורים להיות משולמים רק ככל שהתובעת תקבל את המושכר לרשותה. בהסכם השכירות נקבע, כי אם המושכר לא יימסר לתובעת עד ליום 31.12.09, תהיה התובעת רשאית לבטלו ובסופו של יום, המושכר לא נמסר לתובעת במועד והיא ביטלה את הסכם השכירות. ביום 5.2.09 חתם הנתבע 1 על מסמך על פיו, התובעת תשלם לו דמי תיווך בכפוף לכך שאם יבוטל הסכם השכירות, יוחזרו דמי התיווך. מסמך זה צורף לתצהיר המצהיר מטעם התובעת כנספח 2 ויכונה להלן "נספח 2". מכאן, טענת התובעת, כי היא זכאית לקבל את דמי התיווך ששילמה בחזרה וזוהי המחלוקת נשוא הליך זה. הנתבעים טוענים מספר טענות להגנתם. ראשית, הם טוענים כי משאין מחלוקת כי הם היו הגורם היעיל שהביא לחתימת הסכם השכירות ואין מחלוקת כי הסכם שכירות זה אכן נחתם, די בכך כדי לחייב את התובעת בתשלום דמי התיווך והעובדה כי בסופו של דבר הסכם השכירות בוטל אינה מעניינם ולא גורעת מזכאותם לדמי תיווך. שנית, הם טוענים לעניין נספח 2 מספר טענות. הנתבע 1 טוען כי חתם עליו תחת כפייה והנתבע 2 טוען כי הוא כלל אינו מחויב מכוח מסמך זה עליו אינו חתום והוא נחתם על ידי הנתבע 1 שלא על דעתו ובהעדר סמכות. שלישית, הם טוענים כי במסגרת הסכם השכירות נקבע פיצוי מוסכם של 150,000 ₪ במקרה של ביטולו על ידי התובעת (עקב אי העמדת המושכר לרשותה עד ליום 31.12.09). לטענתם, סכום זה, לקח בחשבון את כל הנזקים הפוטנציאליים שייגרמו לתובעת עקב ביטול ההסכם, לרבות דמי התיווך ששילמה ועל כן אין מקום להשיב לה את דמי התיווך, משאין מחלוקת כי היא קיבלה את הפיצוי של 150,000 ₪, באשר יהיה בכך פיצוי כפול לתובעת בגין אותו נזק. בקדם משפט שהתקיים ביום 22.11.12, נקבע כי לב ליבה של המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה אם הפיצוי המוסכם בהסכם השכירות, היה אמור לפי אומד דעתם של הצדדים, לכלול בחובו גם את פיצוי בגין תשלום דמי התיווך. לשם כך קבע בית המשפט כי הנתבעים יגישו תצהירים נוספים, הן של המשכירים, היינו, ה"ה אטיאס אורי ואורן דהרי (בעלי הנכס המושכר, שיכונו להלן: "המשכירים") והן של עו"ד אסטנג'לוב, אשר היה מעורב בהכנת הסכם השכירות. הנתבעים לא ניצלו אפשרות זאת במלואה והסתפקו בצירוף תצהירו של עו"ד אסטנג'לוב, אולם האחרון לא התייצב להיחקר על תצהירו ועל כן תצהירו איננו מהווה ראיה בתיק. על כן הראיות בתיק, הן עדויותיהם של מנהל התובעת ושל הנתבעים. הסוגיות שייבחנו אם כן, יהיו כדלקמן - מה היו ההסכמות בין הצדדים בנוגע לדמי התיווך. האם כטענת התובעת, הוסכם כי דמי תיווך ישולמו רק אם התובעת תקבל בפועל את המושכר, או כטענת הנתבעים, די בחתימת הסכם השכירות כדי שיהיו זכאים לדמי תיווך ושאלה מקדימה בעניין זה היא אם הסכם הכולל תנאי מתלה שלא התקיים ובוטל עקב כך - שולל תשלום דמי תיווך. בשלב שני תיבחן השאלה של הפיצוי שנקבע בהסכם השכירות (150,000 ₪) אשר שולם לתובעת על ידי המשכירים - האם התיימר לפצות את התובעת גם בגין דמי התיווך ששולמו על ידה. לאחר מכן, תיבחן השאלה של תוקפו של נספח 2, האם הוא נחתם תחת כפייה וניתן לביטול ואם כן - האם בוטל על ידי הנתבעים. לבסוף תיבחן השאלה אם נספח 2 מחייב את הנתבע 2. תוכן הסכם התיווך בין הצדדים וקיומו של תנאי מתלה בהסכם השכירות כאמור לעיל, הסכם תיווך בכתב, לא נחתם בין הצדדים וההסכמות היו בעל פה בלבד והשאלה הדורשת הכרעה היא - מה הוסכם בין הצדדים לעניין הזכאות לתשלום דמי תיווך מועד תשלומם דמי התיווך. אתחיל ואומר, כי עצם קיומו של תנאי מתלה בהסכם השכירות, איננו שולל על פני הדברים את זכאות הנתבעים לדמי תיווך גם אם התנאי המתלה לא התקיים והסכם השכירות בוטל עקב כך. בע"א 342/89 ג.ז. רכסים בע"מ ואח' נ. גרופר ואח' (להלן: "עניין רכסים") נשאלה שאלה זו בדיוק: "האם זכאי מתווך לדמי תיווך כאשר נכרת חוזה על תנאי" (בסעיף 17 לפסק הדין). לשאלה זו ניתנה תחילה תשובה כללית ועל פיה: "זכאותו של מתווך לשכר אינה נובעת רק בשל כך שהמתווך משקיע מאמצים לשם השגת המטרה, אלא השגת המטרה היא המזכה אותו בשכר עבור עמלו. מכאן, מאחר שהחוזה על תנאי הוא חוזה מחייב, הרי שבדרך כלל הבאת הצדדים לידי כריתת חוזה כזה תזכה את המתווך בשכרו." אולם בהמשך הדברים מסויגים כך: "יש להפריד את מערכת היחסים החוזית בעסקת מכר מקרקעין, שמהלכה נעזרים הצדדים במתווך, לשלושה חוזים: חוזה מכר בין המוכר לקונה, חוזה תיווך בין המוכר למתווך וחוזה תיווך בין הקונה למתווך. .. כל אחד בפני עצמו, נגזר ממטרת קשרי התיווך, וזו - אם לא הוסכם אחרת - תהיה השגת הסכם מחייב. כך ביחס לקשר: רוכשים - מתווך, ניתן לומר כי מטרת ההתקשרות עם המתווך הייתה מציאתם ורכישתם המוגמרת של קרקעות לבנייה. משמטרה זו לא הושגה באופן מלא אלא רק באופן מותנה, לק קמה - עד התקיים התנאי - הזכות של המתווך לשכר. לא זה המצב באשר לחוזה בין המערערים לבעלים. שם המטרה הייתה השגת קונה, שיסכים להתקשר בחוזה על תנאי, בכפוף להפשרת הקרקעות לבנייה. מטרה זו הושגה, ולכן אלא אם הוסכם אחרת, היו המערערים זכאים לשכר מהבעלים." כלומר, השאלה היא מה מטרת ההסכם בין המתווך ללקוח. אם המטרה היא חתימה על חוזה, גם אם על תנאי, הרי שמשנחתם החוזה, גם אם הוא כולל תנאי מתלה, זכאי המתווך לשכרו. לעומת זאת, אם המטרה היא מימוש העסקה, הרי שכל עוד מטרה זו לא הושגה, המתווך אינו זכאי לשכרו. ראה בהקשר זה גם תא(הרצ') 3548/04 אלון נ. "דן" חברה לתחבורה יבשתית בע"מ, שם על בסיס עניין רכסים ולאחר שנכנס חוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו 1996 (להלן: "חוק המתווכים"), נקבע כך: "דברים אלה יפים גם למקרה דנן. מבחינת השוכרת, היא הנתבעת, מטרת ההתקשרות עם המתווך הייתה מציאת שטח קרקע שבו תוכל היא להפעיל כל עסקה בהתאם למטרת השימוש כפי שהוגדרה בחוזה, ובכפוף כמובן לקבלת כל האישורים והרישיונות הדרושים לשם כך. מטרה זו לא הושגה, מבחינת הנתבעת, באופן מלא, אלא רק באופן מותנה, ולא קמה עד התקיים התנאי (קרי: השגת כל האישורים והרישיונות הנדרשים), זכותו של המתווך, התובע, לדמי תיווך...". העולה מן הדברים הוא, כי יש לבחון את מטרת הסכם התיווך בכל מקרה ומקרה ולא ניתן לקבוע כי עצם קיומו של תנאי מתלה שולל את הזכות לדמי תיווך. חזרנו אם כן לשאלה הראשונה - מה תוכנו של הסכם התיווך בין הצדדים. מנהל התובעת, מר מניה, טען בתצהירו חד משמעית, כי ההסכמה בינו לבין הנתבעים (כשלמעשה מי שעמד מולו היה הנתבע 1), הייתה כי דמי תיווך ישולמו רק במקרה בו התובעת תקבל את המושכר לשימושה, כשבהתאם להסכם השכירות, אי העמדת הנכס לרשות התובעת עד ליום 31.12.09, יאפשר לתובעת לבטל את הסכם השכירות, כפי שבפועל עשתה ועל כן לא קיבלה את הנכס לשימושה בשום שלב. הנתבע 2 בתצהירו טען כי הוא והנתבע 1 עמלו 4 חודשים כדי להוציא את עסקת השכירות בין התובעת למשכירים לפועל. לטענתו, עובר לחתימת הסכם השכירות, הבהיר לתובעת כי עמלת התיווך תשולם במעמד החתימה על הסכם השכירות או בסמוך אליו כמקובל בענף התיווך והתובעת הסכימה לכך. לטענתו, לאחר שנחתם הסכם השכירות, התנערה התובעת מהסכם התיווך שהיה בעל פה ורק לאחר שאיימו עליה בנקיטת הליכים משפטיים וחזרו ודרשו ממנה, ניאותה לשלם את דמי התיווך כחודשיים לאחר חתימת הסכם השכירות. הנתבע 2, מסתמך בטענתו בעניין תוכן ההסכם בין הצדדים בין היתר, על מה שהוא מגדיר "המקובל בענף התיווך", או "הנוהג החל בענף התיווך" (סעיף 8 וסעיף 16 לתצהיר הנתבע 2). לטענת הנתבע 2, על פי נוהג זה, דמי תיווך משולמים במעמד חתימת ההסכם נשוא התיווך או בסמוך לאחר החתימה. אולם, צריך לזכור, כי הנוהג בעסקי התיווך (וודאי מאז שנחקק חוק המתווכים) הוא, כי הסכם תיווך הוא הסכם בכתב ולא בעל פה. בניגוד לנטען על ידי הנתבע 2 בסעיף 11 לתצהירו, ספק רב אם עמדה בפניו אפשרות של ממש לתבוע את התובעת לדמי תיווך בהעדר הסכם בכתב ועל כן כל עסקת התיווך בה עסקינן, לא נערכה על פי "הנוהג בענף התיווך", איננה סטנדרטית ויש לבחון מה היא כוללת בהתאם לראיות לגביה ולא בהתאם לנוהג כזה או אחר. מר מניה טען בתצהירו ובעדותו, כי התובעת מעולם לא קיבלה מהנתבעים התראות ואיומים בעניין דמי התיווך והכל נעשה ברוח טובה וחברית לרבות חתימת נספח 2. מר מניה בעדותו, עמד על עמדתו, כי מלכתחילה הוסכם עם הנתבע 1 כי דמי התיווך ישולמו רק לאחר קבלת הנכס בפועל ולבקשת הנתבע 1, הוא נעתר והסכים לשלם קודם לכן בכפוף להתחייבות להחזיר את דמי התיווך אם הנכס לא יתקבל בסופו של יום. (ע' 22 בסוף ו - 23 למעלה לפרוטוקול). בחקירתו הסביר מר מניה, כי הסכם השכירות, היה "BACK TO BACK" - היינו, בנק טפחות ששכר את הנכס נשוא הסכם השכירות, אמור היה לעבור למבנה אחר של מי שייצג את המשכירים והתובעת הייתה אמורה לעבור במקומו לנכס. היות שהתובעת ידעה מראש, שעלולה להיווצר בעיה במקרה שבנק טפחות לא יעמוד בזמנים ולא יפנה את הנכס בזמן, הוסכם כי לא ישולמו דמי תיווך עד לקבלת הנכס בפועל. לטענת מר מניה, כשם שכל הסכם התיווך היה בעל פה, כך גם התנאי הזה. מר מניה הסביר, כי הוציא הוצאות רבות בקשר לעסקת השכירות הצפויה למרות שידע על הבעייתיות האמורה, כי כך פועלת התובעת בדרך כלל וזה היה הטעם לאופן בו נוסח הסכם השכירות שאף נקבעו בו שלושה חודשים בהם התובעת הייתה פטורה מתשלום דמי שכירות. (ע' 30). התרשמתי מעדותו של מר מניה, כי הוא אדם מהימן, שאינו מנסה להתחמק ממחויבויות שהוא לוקח על עצמו. כך, כשנשאל לגבי עצם המחויבות לשלם דמי תיווך, השיב: "אני אפילו לא דיברתי על דמי תיווך, זה היה ברור מאליו, שאני צריך לשלם דמי תיווך." (ע' 24 ש' 21). כך גם לגבי העובדה כי הנתבעים ביצעו עבודתם, נשאל מר מניה: "כלומר הנתבעים הביאו אותך לידי עסקה והם ביצעו את עבודתם." והשיב: "נכון". (ע' 21 ש' 11,12). מר מניה היה ענייני לאורך כל הדרך. כך, הוא לא סבר שיש רלוונטיות לפיצוי המוסכם שקיבל מהמשכירים ועמד על דעתו כי אינו צריך להביא קבלות בהקשר זה כדי להוכיח שהיו לו הוצאות (ע' 23 ו - 24). הסכים, כי היו הוצאות שהוציא לגבי ההסכם שלא החזירו לו וש"אם יכולתי לחתום עם היועצים שבמידה וההסכם לא יצא בפועל ואני אקבל את כספי בחזרה, הייתי עושה זאת, אבל כיוון שאלו דברים שנחתמו מראש עם מר בן חמור שאומר שבמידה ולא יצא לפועל אני זכאי לקבל את כספי, ואני לא מבין למה אני כאן צריך להוכיח דברים שהם חתומים?" (ע' 22 ש' 9-13). לעומת זאת, לא התרשמתי ממהימנות הנתבעים. כפי שיפורט גם בהמשך, הנתבע 1, חתם על מסמך וכשנשאל אם חשב אי פעם לקיים אותו, השיב ללא היסוס, כי ממש לא. כלומר הוא חתם כי הייתה לו מטרה לקבל את דמי התיווך ולא עלה על דעתו כלל לקיים את ההתחייבות עליה חתם. (ע' 35 ש' 9). כך הנתבע 2, טען מצד אחד כי הנתבע 1 ייצג אותו בעסקת התיווך ומן הצד השני, כי ייצג אותו רק כדי לקבל כסף אולם לא כדי להתחייב בשום דבר. מצד אחד טען כי לא היה מעורב כלל בהסכם השכירות ומצד שני טען כי הפיצוי המוסכם בהסכם השכירות כולל את דמי התיווך שלו. מצד אחד טען כי נספח 2 אינו מחייב אותו כי לא אישר לנתבע 1 לחתום עליו ומצד שני, כשנשאל, מה היה מציע לנתבע 1 לעשות אילו התקשר אליו הנתבע 1 ושואל אותו אם לחתום על נספח 2 אם לאו - סירב לנקוט עמדה (ע' 45, 46). כלומר הנתבע 2 הקפיד לומר בעדותו רק מה שחשב שיקדם את עניינו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת מהימנותם, אני מקבלת את גרסת התובעת לגבי תוכן ההסכם בין הצדדים וקובעת כי הוסכם בין הצדדים, כי דמי תיווך בגין הסכם השכירות, ישולמו רק אם הנכס יימסר בפועל לתובעת ובכפוף לתנאי בהסכם השכירות על פיהם, אם הנכס לא יימסר לתובעת עד ליום 31.12.09, תהיה רשאית התובעת לבטל את הסכם השכירות, לא לקבל את הנכס וכתוצאה מכך גם לא לשלם את דמי התיווך. השתכנעתי, כי מדובר היה בעסקה מיוחדת עם סיכונים מיוחדים מבחינת התובעת וכשם שהסעיף בהסכם השכירות הקובע פיצוי של 150,000 ₪ לתובעת במקרה שהיא מבטלת את הסכם השכירות, איננו סעיף סטנדרטי בהסכמי שכירות, כך גם היה היגיון מבחינת התובעת להגיע להסכם תיווך שאינו סטנדרטי. בהקשר זה אוסיף, כי העובדה כי בסופו של יום, התובעת שילמה לנתבעים דמי תיווך לפני שקיבלה את המושכר בפועל, איננה משנה את האמור לעיל, שכן הדבר נעשה אך ורק בכפוף לחתימת נספח 2. שאלת תוקפו של נספח 2 תיבחן בהמשך, אולם עצם התשלום שבוצע על ידי התובעת, אינו משנה קביעתי לעניין ההסכמות בין הצדדים. האם הפיצוי המוסכם בהסכם השכירות - כלל גם את דמי התיווך הנתבעים טענו כי הפיצוי המוסכם בהסכם השכירות נועד לפצות גם בגין דמי התיווך ששילמה התובעת, ללא שיש לטענה זו עיגון כלשהו בנוסח של הסכם השכירות, כשהם נסמכים לעניין זה, בעיקר על תצהירו של עו"ד אסטנג'לוב. כאמור לעיל, תצהיר זה איננו ראיה בתיק ועל כן הנתבעים יכולים להסתמך אך ורק על טענותיהם שלהם בעניין זה. הנתבעים בסעיף 18 לתצהירו של כל אחד מהם, מפנים לנספח ד' לתצהירים שלהם, שהוא מכתב שנשלח על ידי התובעת למשכירים, כשלטענתם נספח זה מדגיש כי במסגרת הפיצוי מן המשכירים כלולים דמי התיווך. לא מצאתי כי נספח ד' זה כולל אזכור כלשהו של דמי התיווך ועל כן אין בסיס לטענה זו. אומר כבר עתה, כי טענת הנתבעים בהקשר זה, איננה סבירה. מצד אחד ובהקשר לזכאותם לדמי תיווך, הנתבעים טוענים כי הסכם השכירות אינו מעניינם ואם יש בו תנאי מתלה אף זה אינו מעניינם ועל כן מבחינתם ברגע שנחתם הסכם השכירות, הם השלימו את מלאכת התיווך וזכאים לדמי תיווך. מן הצד השני, הם מתיימרים לקבוע נחרצות כי הפיצוי המוסכם של 150,000 ₪ שנקבע בסעיף 19 להסכם השכירות, כולל גם השבת דמי התיווך שהם קיבלו. הם אינם מוצאים לנכון להסביר, מדוע ירצו המשכירים להחזיר לתובעת כספים שהנתבעים קיבלו כדמי תיווך, אולם משוכנעים שכך הדבר ושאם כך הדבר, התובעת אינה זכאית לקבל את דמי התיווך מהם, משום שיהיה בכך פיצוי כפול לתובעת. כך, הנתבע 1 בעדותו, מצד אחד, טען שהפיצוי המוסכם בהסכם השכירות היה אמור לכסות גם את דמי התיווך ומצד שני, טען שכל התשלומים שעושה שוכר פוטנציאלי, אינם מעניינו "זה לא מעניין אותי התפקיד שלי זה לקשר בין שני אנשים שיעשו עסקה וברגע שהם עושים עסקה אני מקבל את השכר שלי והולך ולא צריך להתעניין אם הוא יביא אדריכל או יביא לא משנה מי שיעץ לו... ובמיוחד שהוא קיבל 150,000 ₪ דמי ביטול ואני לא יודע מי ביטל והעמלה שלי נמצאת בפנים." (ע' 36 ש' 16-22). כשנשאל הנתבע 1, אם היה מעורב בהסכם השכירות או בסעיפים שלו השיב "ממש לא" (ע' 41 ש' 25 וע' 42 ש' 1). כשנשאל למה משהו בהסכם שלא נוסח על ידו ולא היה צד לו, מגיע לו, השיב הנתבע 1 "לא יודע אני לא מבין בזה" (ע' 42 ש' 16), אולם טען בתוקף "אני יודע שהוא קיבל 150,000 ₪ ועמלת התיווך שלי בפנים...." (ע' 42 ש' 18). ואחר כך ציין כי "דוד אזטנזלוב אמר לי שזה כלול." (ע' 42 ש' 23). הנתבע 2, אף כי העיד כי לא קרא את הסכם השכירות, כי אינו נוגע אליו (ע' 46 ש' 19, 21), המשיך וטען: "אני יודע דבר אחד, אני עשיתי הסכם ואני אמור לקבל דמי תיווך ואני יודע שהוא קיבל את הכסף הזה בחזרה ואת דמי התיווך והוא לא יכול לקבל אותם פעמיים." (ע' 49 ש' 7-9). הטענה שמצד אחד זה לא העסק שלהם ומצד שני הם יודעים שהמשכירים דאגו לשפות את התובעת על דמי התיווך של הנתבעים - איננה יכולה לעמוד. ניתן היה אולי לטעון אותה, אילו טענו הנתבעים כי הם היו שותפים מלאים בניסוח הסכם השכירות או לפחות בניסוח סעיף הפיצוי המוסכם. אי אפשר לטעון לאדישות מוחלטת לגבי הסכם השכירות ולוודאות מוחלטת לעניין תוכנו המשתמע (שכן דמי התיווך וודאי לא נזכרים בו מפורשות). אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים כי הסכום שקיבלה התובעת כפיצוי מוסכם כלל פיצוי בגין דמי התיווך ששילמה להם התובעת. תוקפו של נספח 2 לאחר שקבעתי, כי הצדדים הסכימו בינהם מלכתחילה כי דמי התיווך ישולמו רק במקרה שהתובעת תקבל את המושכר בפועל, לכאורה, בהתנהגותם, שינו הצדדים את ההסכם, שכן בפועל התובעת שילמה לנתבעים את דמי התיווך בטרם קיבלה את המושכר בפועל. אולם כאמור לעיל, התובעת עשתה כן, רק במקביל להחתמת הנתבע 1 על הנספח 2 הכולל התחייבות כי דמי התיווך יוחזרו במקרה שהתובעת לא תקבל את המושכר בפועל. נשאלת השאלה אם כן, מה תוקפו של נספח 2 לאור טענת הנתבעים כי נספח 2 נחתם תחת כפייה ועל כן איננו מחייב אותם. לטענת הנתבעים בתצהיריהם, התובעת אילצה את הנתבע 1 לחתום על הסכם שהיא ניסחה, הכולל סעיף חריג ומקפח כתנאי לתשלום דמי התיווך. לטענתם, הנתבע 1 היה בסכנת פיטורים עקב כך שלא קיבל את דמי התיווך והדבר גרר סכסוך בין הנתבע 1 לבין הנתבע 2. אין בסיס לטענת הכפייה, משום שהלחץ שהופעל על הנתבע 1, היה של הנתבע 2 ולא של מי מאנשי התובעת. אנשי התובעת אכן הסבירו לנתבע 1 כי לא ישלמו לו את דמי התיווך אם לא יאות לחתום על נספח 2, אולם תחושת האיום של הנתבע 1 נבעה מכך שהנתבע 2 הבהיר לו כי יאבד את משרתו אם לא ישיג את דמי התיווך, ואף יידרש לשלם מכיסו את דמי התיווך. אני סבורה כי יש חוסר תום לב בקו שנקט הנתבע 2, כשהאשים את התובעת בכפייה לכאורה של הנתבע 1 לחתום על נספח 2, בעוד שמכל העדויות שנשמעו בפני, ברור כי מקור הלחץ היה הוא עצמו ולא התובעת או מי מטעמה. כלומר הנתבע 2 למעשה הפעיל לחץ על הנתבע 1, בעקבותיו חתם הנתבע 1 על נספח 2 וכעת טוען הנתבע 2 עצמו כי אינו מחויב בנספח 2 עקב "כפיה". סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.". אין ספק כי לא התובעת הפעילה לחץ על הנתבע 1 ועל כן כל טענת הכפייה מופרכת ובלתי רלוונטית. ראה בהקשר זה בע"א 1912/93 שחם נ. מנס פד נב(1) 119 בע' 130 שם נקבע: "אכן היה יסוד לקביעה כי המערערת הייתה נתונה בלחץ פסיכולוגי מסוים, אולם לחץ זה לא בא מצדו של המשיב, או מצד "אחר מטעמו" כאמור בסעיף, אלא נבע ממקור אחר. לפיכך, נראה שלא הייתה זכאית לבטל את ההסכמים מכוחו...". יתר על כן וכפי שציינה התובעת בסיכומיה, הנתבעים מעולם לא נתנו הודעת ביטול לנספח 2, וודאי שלא עשו כן תוך זמן סביר כדרישת סעיף 20 לחוק החוזים "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה." כפי שנטען על ידי התובעת, לכל הדעות הלחץ של הנתבע 1, הסתיים לאחר שמסר את השיקים לנתבע 2 והנתבע 2 ידע כי הנתבע 1 חתם על נספח 2. למרות זאת, איש מהם לא ניסה לבטל את נספח 2 על ידי הודעה בדבר הכפייה, כך שגם אילו הייתה כאן כפייה וכאמור אינני סבורה כך, הרי שהנתבעים לא פעלו כדי לבטל את נספח 2 ועל כן אינם יכולים להתנער ממנו. כשנשאל הנתבע 1, מדוע לא שלח, לאחר שהפקיד את השיקים, הודעה כי נספח 2 מבוטל, טען כי לא ראה צורך לשלוח הודעה. כשנשאל אם היה בכוונתו לקיים את נספח 2, השיב "ממש לא" (ע' 35, ש' 9). הנתבע 1 הסביר כי לא חשב שהשכירות לא תצא לפועל והיה חייב להביא את השיקים לנתבע 2, אחרת היה נדרש לשלם מכיסו. הנתבע 2 לא ידע להסביר מדוע לא הודיע לתובעת כי נספח 2 אינו תקף בשל כפייה. הוא טען: "נראה לך שזה רלוונטי אחרי שהוא חתם? אני לא יודע. אני לא עו"ד.. לפי מה שאני יודע בחיים אחרי שזה נחתם נחתם." (ע' 51 ש' 7,9). נראה מוזר, כי הנתבע 2 סבור כי לא לשלם על פי התחייבות חתומה - זה סביר, אולם לנסות ולטעון טענות משפטיות נגדה, זה לא סביר, כי מה ש"נחתם נחתם". אשר על כן אני קובעת כי נספח 2 לא נחתם תחת כפייה ההופכת חוזה לניתן לביטול ומכל מקום הנתבעים לא נתנו הודעת ביטול לגבי נספח 2 והוא לא בוטל ועל כן נספח 2 תקף. האם חתימת הנתבע 1 מחייבת את הנתבע 2 טען הנתבע 2, כי גם אם נספח 2 תקף, הוא אינו מחייב אותו, משום שהנתבע 1 לא היה מוסמך לחייב אותו בחתימתו. עיון בנספח 2 מראה, כי הנתבע 1 אישר בחתימתו, כי הוא הציג את הנכס לתובעת וכי הוא מקבל את דמי התיווך ומוסר חשבונית של העסק של הנתבע 2 - כלומר הנתבע 1 אישר כי הוא זה שפעל מול התובעת בעניין השכרת הנכס והוא מקבל את דמי התיווך עבור העסק של הנתבע 2. בדיון שהיה בפני נשאל מר מניה לגבי העובדה כי רק הנתבע 1 חתום על נספח 2 ומר מניה השיב: "אני לא יכול לתת הסבר לגבי מה שנעשה באותו רגע לגבי המסמך הזה, מכיוון ששמוליק בן חמו, הוא היה נציג המתווכים, עמדנו מולו בלבד, ולכן הוא חתום על המסמך." (ע' 18 ש' 24) ואח"כ כשנשאל אם יש מסמך על פיו הנתבע 2 התחייב לשלם את הכסף השיב: "מבחינתי שמוליק בן חמו זה הראל..." (ע' 20 ש' 7). כשנשאל מי היו המתווכים השיב מר מניה: "מי שעמד מולי זה שמוליק בן חמו." (ע' 20 ש' 21). אף בחקירה החוזרת נשאל מי פעל מול התובעת מטעם הנתבעים והשיב כי שמוליק בן חמו - הנתבע 1. כשנשאל הנתבע 1 מדוע אינו מקיים התחייבות שהוא חתום עליה, השיב "כי לא חושב שאני צריך לקיים כי ההסכם יצא לפועל." (ע' 39 ש' 8). כשנשאל מדוע לקח את השיקים מהתובעת, השיב: "אני גורם בעסקה ואני סוכן במשרד של הראל ואני עשיתי את העסקה, אני מייצג את המשרד." (ע' 39 ש' 22). כשנשאל אם הנתבע 2 היה מעורב בעסקה השיב: "ממש לא" (ע' 41 ש' 17). הנתבע 2 בעדותו, אישש את טענת מר מניה, כי לא הוא שהיה פעיל בעסקה. הוא העיד כי הנתבע 1 עדכן אותו במהלך העסקה והוא ידע כי יש עסקה של שכירות שעומדת להיחתם (ע' 43 ש' 24, 26). הוא העיד כי לא עודכן בפרטי העסקה והוא לא ידע מתי אמורה השכירות להתחיל. כשנשאל אם ידע את סכום השכירות או תקופת השכירות השיב: "מבחינתי מה שרלוונטי אם יש טופס ודמי תיווך שאני אקבל אותם." (ע' 45 ש' 1). גם בהקשר זה אני מוצאת את התנהלות הנתבעים לוקה בחוסר תום לב. הנתבע 2, מצד אחד טוען כי היה שותף מלא לעבודה שהביאה לחתימת הסכם השכירות, כלומר לכאורה, הנתבע 1 לא עסק במלאכה לבד ואף לא היה העוסק העיקרי במלאכה ומכאן נגזרת טענת הנתבעים, כי מר מניה היה חייב לדעת כי הוא צריך להחתים את הנתבע 2 על נספח 2 וללא חתימתו אין תוקף לחתימה של הנתבע 1. מן הצד השני, בסעיף 12 לתצהירו, טוען הנתבע 2, כי מי שהיה צריך להמציא את דמי התיווך למשרד הוא הנתבע 1, כלומר האחריות לעסקה זו הייתה על הנתבע 1. עד כדי כך, שהנתבע 1 עלול היה לשלם במשרתו (ובדי עבד גם כנראה שילם במשרתו), על אי המצאת דמי התיווך. ברור כי אילו שני הנתבעים היו עובדים במשותף על עסקה זו, והנתבע 2 הוא "הבוס", הייתה אחריותו של הנתבע 2 ל"כשל" בעניין דמי התיווך גדולה יותר. מכאן אני קובעת כי מי שעמד מול התובעת בכל הנוגע לעסקה זו, היה הנתבע 1 והתובעת יכולה הייתה להניח, כי כשם שהנתבע 1 מוסמך לפעול בשם משרד התיווך של הנתבע 2 בכל דבר ועניין הכרוך בעסקה זו, כך הוא גם מוסמך לחתום על נספח 2 האמור. אשר על כן אני קובעת כי נספח 2 מחייב את הנתבע 2, בשמו פעל הנתבע 1. מטעם זה, אני קובעת כי הנתבע 2 הוא שיחוייב לשלם את הסכומים שיפורטו להלן, באשר מדובר היה בעסק שלו, הוא שקיבל את דמי התיווך והוא שנקט את העמדה שבגינה התנהל הליך זה. סוף דבר מכל האמור לעיל, אני קובעת, כי הוסכם בין הצדדים כי דמי תיווך ישולמו רק אם תקבל התובעת בפועל את המושכר. דמי התיווך שולמו בסופו של יום לפני שהתקבל המושכר בפועל, תחת התחייבות כי אם לא יתקבל המושכר בפועל, הם יוחזרו לתובעת. התחייבות אחרונה זו, לא נחתמה תחת כפייה והיא מחייבת את הנתבע 2 כבעל עסק התיווך וכמי שקיבל בפועל את דמי התיווך ששולמו בעקבות חתימתו של נספח 2. אשר על כן אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע 2 להשיב לתובעת את דמי התיווך ששולמו על ידה בסכום של 43,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום. כמו כן אני מחייבת את הנתבע 2 בהוצאות הליך זה כולל שכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪. הנתבע 2 ישלם הסכומים האמורים בתוך 30 יום מן המועד בו יקבל את פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל. שאלות משפטיותדמי תיווךתיווך