דריכה על מחט

דוגמא לפסק דין בנושא דריכה על מחט: רקע עובדתי וטענות הצדדים 1. התובע הינו קטין, יליד שנת 2003. בהתאם לנטען בכתב התביעה, ביום 21.3.08 בעת ששיחק בשטח המדשאה שבחצר בית החולים בנהריה (להלן: בית החולים) , מחט רפואית חדרה דרך הנעל ודקרה את התובע בכף רגל שמאל (להלן: התאונה ). בעקבות התאונה התובע פונה לחדר המיון של בית החולים, שם נבדק ואובחן כסובל מדקירה בבוהן הרגל. התובע קיבל טיפול רפואי ושוחרר להמשך מעקב ולמנוחה בת 5 ימים. בשל תאונה זו, התובע הגיש תביעתו בגדרה עתר לחיוב הנתבעת לפצותו בגין מלוא נזקיו. 2. בעקבות החלטתי מיום 12.6.12, התובע הגיש את תצהיריהם של אביו ודודו, שעל פי הנטען נכחו בעת האירוע. על נסיבות אירוע התאונה, עמד האב בתצהירו, בזו הלשון: " ביום 21.3.08 בעת ששהיתי אצל בני מוחמד אשר אושפז בבית החולים נהריה, הגיעו אחי כמאל, אמי ושתי אחיותיי...כשבני ק' ( התובע ) הגיע איתם. בסביבות השעה 15:50 או בסמוך לכך יצאנו מתוך בניין המחלקה והתיישבנו כולנו על הספסל ואילו הילדים שיחקו בשטח המדשאה. כעבור מספר דקות שמענו ק' צורח, ואז קמתי ורצתי לכיוונו ואז ראיתי כי ק' נאנח מכאבים וכי מחט רפואי נעוץ בכף רגלו השמאלית. מייד הוצאתי לו את המחט מהרגל, נשאתי אותו ורצתי לכיוון מיון בית החולים, שם העניקו לו טיפול רפואי". על גרסה זהה , חזר דודו של התובע מר אסמעיל כמאל. 3. הנתבעת הגישה מטעמה תצהירו של מר אגא אמיל, האפידמיולוג של בית החולים, אשר פירט את הנהלים ואת שיטת העבודה של בית החולים ביחס למחטים משומשות . לפי דבריו, כל עובד של בית החולים מקבל הדרכה אישית עם קבלתו לעבודה. הדרכה זו, כך נאמר, מתייחסת בין השאר לטיפול במחטים משומשות ומניעת החשיפה להן. מעבר לכך, ציין מר אגא:" בכל מחלקה בבית החולים קיים מיכל יעודי לפסולת זיהומית חדה עם מכסה קבוע שבו הצוות מכניס את המחטים המשומשים. כאשר המיכל מתמלא עד כדי שלושה רבעים מנפחו, הצוות סוגר אותו הרמטית, ואיש משק משנע את המיכלים לאתר עיקור ופסולת בביה"ח ושם נעשה עיקור וגריסה והם הופכים לפסולת רגילה". כן, בתצהיר נאמר כי, צוות בית החולים עומל כל העת בשמירת הניקיון של שטח בית החולים. מה גם, שבית החולים מבצע בקרות פנימיות וחיצוניות ע"י מכון התקנים הישראלי בכל המחלקות, כולל מחלקת המשק והניקיון. 4. לאחר הגשת התצהירים, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, לפיה יינתן פסק דין על דרך של סיכומים בע"פ ועל סמך החומר הקיים בתיק דנן. 5. במסגרת הדיון מיום 17.3.13 , שטחו הצדדים את טיעוניהם בפניי. לטענת התובע, יש להחיל בנסיבות את הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), ולהעביר את נטל השכנוע לשכמה של הנתבעת. התובע טען עוד, כי נכון להטיל על הנתבעת את מלוא האחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה, וזאת בשל רשלנותה וחוסר זהירותה שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שלא שמרה על הניקיון בחצריה, העסיקה פועלי ניקיון לא מיומנים, לא פקחה כראוי על המחטים ולא הציבה שלטי אזהרה מפני הסכנות הכרוכות בשהות בשטחיה הפתוחים. 6. מהצד השני של המתרס, הנתבעת הכחישה שמדובר במחט רפואית השייכת לבית החולים, וטענה כי, התובע לא הצליח להרים את הנטלים המוטלים עליו בעניין זה. נטען עוד, כי הנתבעת לא התרשלה במקרה דנן, שכן, עסקינן באירוע פתאומי ובלתי צפוי, אשר לנתבעת לא הייתה שליטה עליו או דרך כלשהי למנוע את התרחשותו. הנתבעת, כך נטען, נקטה באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק , מכאן שאין להטיל עליה כל אחריות בגין אירוע התאונה. דיון והכרעה 7. בענייננו, התובע טען לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" מכוח סעיף 41 לפקודה, ולהעברת נטל ההוכחה לכתפיה של הנתבעת. מלשון הסעיף עולה, כי החלתו כרוכה בהתקיימות שלושה תנאים מצטברים: א. לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שגרמו לנזק. ב. הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו של הנתבע. ג. הסבירות לגרימת הנזק מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שנקטה בזהירות סבירה. 8. מתיאור נסיבות אירוע התאונה, בתביעה ובתצהירי העדות הראשית עולה, כי בעת שהתובע שיחק במדשאה של בית החולים נדקר בכף רגלו במחט רפואית. גם אם חלק מנסיבות המקרה, כולל החפץ הפוגע, ידועות לתובע, אין בכך כדי לשלול את תחולתו של התנאי האמור. שעה שחלק מהותי מההשתלשלות העובדתית שהביאה לקרות הנזק אינה ידועה לתובע הדבר מעיד על קיומה של עמימות עובדתית כדרישת תנאי זה. הווי אומר, משום שהעובדות לעניין הגעת המחט למדשאה אינן ידועות, הרי די בכך כדי להצביע על קיומה של עמימות עובדתית: " חוסר הידיעה הנדרש בתנאי זה צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק. זיהוי הנכס הפוגע ו/או המקום ממנו נפל אין בהם כדי לשלול חוסר ידיעה של הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה. בדומה לדוגמה הקלאסית, בה מחילים את הכלל : נפילת לבנה על ראשו של עובר אורח ברחוב ממרפסת דירה. גם כאן ידוע הנכס הפוגע-לבנה. ידוע מקורה, אך לא ברור מי הניחה שם ומדוע ברגע מסוים, שבו עבר עובר האורח קורבן התאונה, בחרה לפתע ליפול", (בע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מ"ב(1) ,153, בעמ' 157). 9. התנאי השני, כאמור, דן בשליטתה של הנתבעת בנכס שגרם לנזק. תנאי זה זכה לפרשנות מקיפה בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי רחל, פ"ד מט(1) 45, בעמ' 80, שם נפסק כדלקמן: " תכליתו של תנאי השליטה, כידוע, היא לזהות את הנתבע- לאור היותו בעל זיקה מיוחדת לנכס המזיק ומשום כך- כמי שהינו האחראי המשוער למעשה הרשלנות שבעטיו נגרם הנזק...אך תנאי השליטה עשוי, לכאורה, להתקיים גם כשהנתבע איננו בעל החזקה הבלעדית בנכס. כן עשוי הוא להתקיים גם מקום בו החזיק הנתבע בנכס בעבר...אך חדל מלהחזיק בו לפני התרחשות המאורע שגרם לנזק. המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו, איפוא, מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו- על -פי מאזן ההסתברויות- היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק". ודוק : " בהצבעה על אפשרות גרידא, שהנזק נגרם עקב התערבות של צד שלישי, אין כדי לשלול את שליטת הנתבע, כדרוש להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" ; ורק אם, על פי מאזן ההסתברויות, האפשרות שהתאונה נגרמה עקב התערבות חיצונית הינה לפחות שקולה לאפשרות שניתן לייחס את התאונה לרשלנות שהנתבע נושא באחריות עליה, ייחשב הניזוק כמי שנכשל בהוכחת שליטתו של הנתבע בנכס. פשיטא שאם בית המשפט מגיע לכלל מסקנה כי בפועל הצד השלישי לא התערב, יכולתו הערטילאית והבלתי ממומשת להתערב איננה שוללת את שליטתו של הנתבע"( בעמ' 82). 10. התאונה אירעה במדשאה של בית החולים, כך שמקום התאונה נמצא בשליטת ובאחריות הנתבעת . מה גם , סבורני, כי הימצאותה של מחט רפואית בשטח השייך לבית החולים, שהשימוש במחטים מהווה חלק אינטגרלי מהשירות שהוא מספק, מעידה על היותו בעל השליטה או למצער מי שהיה בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. ועוד, משלא הוצג אף תרחיש אחר, בעל הסתברות, למעורבות כלשהיא מצידו של גורם זר, הרי אין לי אלא לקבוע כי גם תנאי זה מתקיים בנסיבות. מסקנה זו גם מתחזקת בכתוב בסוף תעודת המיון :" נמסר לאפידימולוג ד"ר אלישבע", דבר התומך בסברה כי מקורו של מחט זה בבית החולים. 11. לצורך הוכחת התנאי השלישי מציין המלומד ישראל גלעד בספרו דיני נזיקין-גבולות האחריות, תשע"ב-2012, בעמ' 1267-1264 : "די בכך שהתובע יראה כי " הנסיבות הכלליות של המקרה משייכות אותו לקבוצת המקרים שבהם ההסתברות כי השולט בנכס התרשלה גדולה יותר מההסתברות כי לא התרשלה". ההוכחה כי בקבוצת מקרים זו הנזק נגרם לרוב מהתרשלותה של מי ששולטת בנכס המזיק יכול שתיעשה באמצעות ראיות כלליות, שכל ישר, ניסיון החיים וידע כללי של השופט, כן, נתונים מדויקים יותר בעלי אופי סטטיסטי פורמלי המוצגים בפניו (ראו גם, ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סלון, נה(4) 898 ; ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 ; ע"א 3577/08 פיה קוריאבסקי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) ). 12. מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי, דומני, כי במקרה דנן האירוע מתיישב יותר עם התרשלותו של בית החולים בשמירה על הניקיון בשטחיו, בפיקוח על מחטים, באכיפת הנהלים הקבועים לצורך טיפול במחטים אלה, מאשר עם האפשרות כי נקט זהירות סבירה. מכאן, גם תנאי זה מתקיים בענייננו. 13. בהתקיימם של שלושת התנאים המצטברים, קמה הנחה בדבר התרשלותה של הנתבעת, ולפיכך, מעבירים הן את נטל הבאת הראיות והן את נטל השכנוע אל כתפי הנתבעת, להוכיח כי לא התרשלה בנסיבותיו הספציפיות של המקרה ( ע"א 813/06 גיא פאול ג'ונס נ' בית ספר האזורי עמק החולה , בפסקה 5 (פורסם במאגרים) ). כדי להפריך את הנחת ההתרשלות, צריכה הנתבעת להצביע על הסבר סביר באשר להתרחשות- הסבר שאין בו משום אשם מצדה. לשם כך, על הנתבעת לשכנע כי הנזק נגרם על ידי גורם אחר ולא על ידי התנהגותה הרשלנית, או לשכנע שלא התרשלה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ושהיא נהגה בזהירות סבירה כדי למנוע את הסכנה ( ישראל גלעד , בעמ' 1268- 1269 ; פס"ד קופ"ח כללית נ' סולן שלעיל , בעמ' 912-911 ), דבר שלא נעשה במקרה דנן. 14. בענייננו, הנתבעת לא הצביעה על כל הסבר קונקרטי שמניח את הדעת באשר להימצאותה של מחט רפואית בזירה שאינה טבעית לה, שהינה המדשאה של בית החולים. אמנם, הנתבעת העלתה תרחישים שונים ביחס לאותה מחט, אולם, אין בהנחות ובהשערות ערטילאיות אלה שאינן מגובות בראיות, כדי לשכנע שאירוע התאונה לא נגרם בעקבות התנהגותה הרשלנית . מעבר לכך, כאמור, הנתבעת הגישה תצהיר מטעמה, אשר במסגרתו התייחסה לשיטת העבודה שנהוגה בבית החולים להשלכת מחטים משומשות. כן, הנתבעת ציינה כי בית החולים עומל כל העת בשמירת הניקיון של שטח בית החולים. יחד עם זאת, הנתבעת לא הציגה ראיות קונקרטיות שבכוחן לשלול את חזקת ההתרשלות, לא סיפקה תשובה משכנעת לעניין מקור המחט בה עסקינן , לא הוכיחה כי במקרה זה נהליה יושמו ולא באה הפרה מצד מי מעובדיה לנהלים אלה, אשר בעקבותיה התרחשה התאונה. שעה שנטלי הראיה והשכנוע הינם מנת חלקה, היה על הנתבעת להוכיח כי המחט נמצאה במדשאה ללא אף התרשלות מטעם מי מעובדיה, ולא להסתפק בהעלאת טענות כלליות וגורפות. הנזק 15. התובע טען כי בעקבות התאונה נגרמו לו נזקים שונים, ועתר לחייב את הנתבעת לפצותו בגין עזרה וסיוע של צד ג', הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה לצורכי טיפול והוצאות נלוות, וכן בגין כאב וסבל בסכום גלובלי בסך של 7,000 ₪ . לבד מתעודת חדר המיון שלפיה שוחרר התובע למנוחה בת 5 ימים, לא צירף התובע כל מסמך רפואי או כל חוות דעת שיש בהם כדי להעיד על מצבו הרפואי. התובע לא הגיש אף קבלה או חשבונית, או כל מסמך אחר אודות הוצאותיו. בנסיבות אלה, אף שהנזק הינו קל אם כי אינו נזק של מה בכך, אני סבור כי נכון להעריך את הפיצוי על דרך האומדנה בגין ראש הנזק של כאב וסבל בסך של 4,000 ₪. סוף דבר מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,000 ₪, כן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. נזקי גוף