דריכה על זכוכית במלון

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא דריכה על זכוכית במלון: 1. התובעת 1, קטינה, שהיתה בעת הארוע בת כ- 4 שנים, טוענת כי נפצעה מחדירת זכוכית לכף רגלה, בעת ששהתה במלון השייך לנתבעת, מלון ישרוטל ים סוף באילת. לטענתה, עקב שיפוצים שנעשו במלון באותה עת, היו בשטח הבריכה זכוכיות ואחת מהן חדרה לרגלה. על פי הנטען בכתב התביעה נפצעה התובעת בכף רגלה הימנית, חשה כאבים עזים ורגלה שתתה דם. חרף זאת עזבו התובעת והוריה את בית המלון ללא כל טיפול רפואי, לאחר שהוריה, לטענתם, עדכנו את צוות הבריכה בפרטי הארוע וצוות המלון הביע את צערו על המקרה. על פי הנטען בכתב התביעה, כיומיים לאחר סיום הנופש בבית המלון, החלה רגלה של התובעת להתנפח, להאדים והתובעת לא יכולה היתה לדרוך על רגלה. אז הובהלה על ידי הוריה לחדר המיון בבית החולים שניידר, שם אובחן, בצילום, גוף זר בכף רגלה. תחת הרדמה מקומית הוצא מרגלה רסיס זכוכית והיא שוחררה מבית החולים חבושה ברגלה וכשהיא אינה מסוגלת ללכת כראוי. 2. התובעת טענה בכתב התביעה כי כתוצאה מהפציעה נגרמו לה נזקים. לא רק כאב וסבל ועגמת נפש אלא שהיא והוריה לא נהנו כלל מהחופשה ומהשהות בבית המלון שכן התובעת סבלה רבות מהפציעה מאז הארוע ועד לעזיבת בית המלון. נטען בכתב התביעה כי גם כיום, במועד הגשת התביעה, חשה התובעת בכאב שמגביל את הליכתה. סכום התביעה הועמד על 120,800 ₪ כאשר חלק עיקרי מסכום זה (100,800 ₪) הוא בגין הפסד השתכרות עתידי שחושב על ידי התובעת לפי 200 ₪ לכל חודש, 2,400 ₪ לשנה, למשך 42 שנים בנוסף נדרש פיצוי בסכום של 15,000 ₪ בגין כאב וסבל ופיצוי של 5,000 ₪ בגין עזרת ההורים. בסה"כ, כאמור, עומד סכום התביעה על 120,800 ₪. 3. הנתבעת הכחישה את כל טענות התובעת. הנתבעת הכחישה את עצם קיומו של הארוע ואת פגיעתה הנטענת של התובעת בשטח המלון. הנתבעת הכחישה גם את אחריותה לאותה פציעה ואת כל הנזקים שהתובעת טענה להם בכתב התביעה. 4. הצדדים לא הצליחו להגיע לידי הסכמה שתחסוך שמיעת ראיות ולפיכך הוריתי, בהחלטה מיום 5/7/12 שניתנה במעמד הצדדים, על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. באותו מעמד גם הוריתי לתובעת לצרף לתצהירי העדות הראשית מטעמה תצהיר תשובות לשאלון שנשלח לה, תצהיר גילוי מסמכים וכתב ויתור על סודיות רפואית. 5. חרף המועד שנקבע להגשת תצהירי התובעת, עד ליום 20/9/12, הגישה התובעת את התצהירים מטעמה רק ביום 24/10/12 וזאת מבלי שביקשה, או קיבלה, הארכת מועד להגשת התצהירים מטעמה. התובעת הגישה מטעמה שני תצהירים, תצהיר האם ותצהיר האב. לא צורפו תצהירים נוספים. לתצהירי ההורים צורפו מכתב השחרור מחדר המיון, ושתי תמונות שצולמו, לטענת ההורים, בשטח המלון ומלמדות על כך שבמועדים הרלבנטיים בוצעו עבודות שיפוצים בשטח הבריכה. התובעת לא צירפה תצהיר תשובות לשאלון וגם לא תצהיר גילוי מסמכים או כתב ויתור על סודיות רפואית. 6. בשל המועד שבו הוגשו תצהירי התובעת, הוגשו תצהירי הנתבעת רק מספר ימים לפני הדיון והנתבעת ביקשה גם להתיר לה לזמן עדים שלא נתנו תצהיר. רשות כזו ניתנה לה, אך בסופו של דבר, בהסכמה דיונית שהצדדים הגיעו אליה בדיון, ויתרה הנתבעת על הבאת העדים האלה והסתפקה בעדותם של השניים שהתייצבו להעיד מטעמה בדיון. 7. לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים ושבתי ועיינתי בכל המסמכים וטענות הצדדים אני מחליטה לדחות את התביעה. לא עלה בידי התובעת להוכיח, כנדרש בהליך אזרחי, כי ארע אירוע כנטען על ידה בכתב התביעה, היינו כי דרכה על זכוכית בשטח הבריכה ונפצעה ממנה. הראיות היחידות שהתובעת הביאה בעניין זה הן עדות שני הוריה שדינן, לצורך ההליך שבפני, כדין עדות יחידה של בעל דין שבה דן סעיף 54 לפקודת הראיות. אמנם, מדובר בשתי עדויות, של שני ההורים, אך בנסיבות העניין לאור היות שני העדים הוריה של התובעת, מדובר, למעשה, בעדות אחת. ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חב' לביטוח. 8. אף אם לא מדובר בעדות אחת כי אם בשתי עדויות, הרי שמבחינת משקל העדויות לא ניתן להתעלם מהיות שני העדים היחידים, הוריה של התובעת. קדמי, על הראיות, חלק א' (2009) 528. לאור משקלן הנמוך של העדויות, הסתירות שבהן ואי הבאת עדים וראיות רלוונטיות - אני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה. עדויות ההורים היו רצופות סתירות והתברר במהלכן כי ההורים הסתירו מבית המשפט עובדות רלבנטיות שהועלו על ידם לראשונה רק בדיון היום. הסתרת העובדות פועלת לחובת התובעת הן משום שלא ניתנה לנתבעת האפשרות להתמודד עם טענות חדשות אלה והן, ובעיקר, בשל העובדה שהתברר כי התובעת והוריה לא הביאו לבית המשפט עדים רלבנטיים, אף שעדותם של אלה יכולה היתה, לכאורה, לתמוך בגירסת התובעת. 9. בעדות ההורים התברר כי בבית המלון, ובשעת הארוע, נכחו גם קרובי משפחה נוספים של התובעת - דוד התובעת ודודתה של התובעת שאף הם שהו במלון יחד עם ילדיהם. בדיון טענו הורי התובעת כי בסמוך לאחר הארוע הנטען פנתה דודתה של התובעת לדלפק הקבלה במלון והתלוננה על קיומן של זכוכיות בשטח הבריכה ועל כך שהתובעת נפצעה מזכוכית, כמו גם על העובדה שמקור הזכוכיות ככל הנראה בשיפוצים שנערכו בחדרים הסמוכים לבריכה. ההורים אף טענו כי בשל תלונתה של הדודה, ניתן לה פיצוי של מספר ארוחות חינם במהלך השהות במלון. 10. אין בכתב התביעה או בתצהירי הורי התובעת זכר לכל הטענות האלה. אין זכר לעובדה שהדודה נכחה במקום בעת פציעת התובעת, לעובדה שהדודה ראתה את הזכוכיות, לעובדה שהדודה ראתה כי התובעת נפצעה מאותן זכוכיות, לעובדה שהדודה ראתה שנעשו שיפוצים במקום ואף לא לעובדה שהדודה התלוננה בדלפק הקבלה מיד לאחר הארוע ואף קיבלה פיצוי בשל אותו ארוע נטען. 11. למותר להסביר את חשיבות העדות של הדודה. התובעת והוריה היו מודעים היטב לכך שלפי גירסת הנתבעת לא התרחש בכלל הארוע נשוא התביעה ולכך שהנתבעת מכחישה את כל טענות התובעים. ההורים, בתצהיריהם, ניסו להוכיח כי בשטח הבריכה או בסמוך לו בוצעו שיפוצים במועדים הרלבנטים ולשם כך צרפו את התמונה שצורפה כנספח א' לתצהירם (עמ' 9 שו' 5-10). בנסיבות האלה, הדעת נותנת כי לו היתה עדותה של הדודה יכולה לסייע לתובעת להוכיח כי במקום אכן בוצעו שיפוצים, היה מוגש תצהיר מטעמה והיא היתה מתייצבת להעיד מטעמה של התובעת. מחדלם של התובעת, והוריה, מלזמן את הדודה להעיד, פועל בנסיבות האלה לחובת התובעת וההלכות בענין זה ידועות ואין צורך לשוב ולפרטן. בפרט הדבר נכון כאשר אין כל סיבה מניחה את הדעת לכך שהדודה לא זומנה ולא התייצבה להעיד בבית המשפט (עמ' 6 שו' 22, עמ' 22 שו' 28). 12. הדבר נכון גם לגבי טענת התובעת לפיה נפצעה בזמן שהותה במלון והטענה לפיה נפצעה משברי זכוכיות שהיו בשטח הבריכה - כל אלה הוכחשו על ידי הנתבעת ועדות הדודה יכולה היתה, לכאורה, לתמוך בגירסת התובעת בעניין הזה. גם כאן פועל מחדלה של התובעת, ומחדלם של הוריה, לרעת התובעת. 13. ציינתי כבר כי בעדות ההורים גם נמצאו סתירות וגם מן הטעם הזה לא ניתן לסמוך על עדותם ולקבוע כי די בה להוכיח את התביעה. לא רק שנמצאו סתירות בין גירסאות ההורים באשר לשאלה מתי התרחש הארוע, כאשר האם טענה כי התרחש מיד לאחר שהמשפחה הגיעה לשטח הבריכה (עמ' 6 שו 15, עמ' 7 שו' 29) ואילו האב טען שהארוע התרחש בין שעה ל- 3 שעות לאחר הגעת המשפחה לבריכה, (עמ' 20 שו' 24, 28) וכאשר נמצאו סתירות בגירסת ההורים בשאלה מי ומתי צילם את התמונה שצורפה לתביעה, גם מצאתי סתירות בין גירסת ההורים כפי שפורטה בבית המשפט, לזו שפורטה בכתב התביעה ובתצהירים מטעמם. 14. בכתב התביעה, ובתצהירי ההורים, נטען כי לאחר הפציעה התלוננה התובעת כל העת על כאבים ולא רצתה ללכת לבריכה וכתוצאה מכך לא נהנו ההורים והתובעת בכלל מהחופשה ומהשהות בבית המלון. אל מול גירסה זו נטען על ידי האם בעדותה בפני כי המשפחה המשיכה בחופשתה בבית המלון והנאתה מהחופשה כמעט ולא נפגמה. האם העידה כי היא, בעלה ובנה המשיכו להנות משהייה בבריכה ואף הכניסו לתוך הבריכה את התובעת, אם כי לאחר מחאות מצידה של התובעת (עמ' 15 שו' 29-31). האם העידה כי תלונותיה של הילדה היו כאלה שכלל לא ניתן היה לדעת אם הילדה אכן מתלוננת על כאב או שהיא רק מעוניינת בהמשך תשומת הלב של ההורים (עמ' 14 שו' 2, 17, ועמ' 16 שו' 15-19). מתאור זה של האם נראה כי תלונותיה של הילדה לא היו רבות שאם לא כן קשה להבין כיצד לא לקחה את הילדה לטפול רפואי. ממה נפשך? אם היו תלונותיה של הילדה רבות, וניכר היה שהיא סובלת סבל רב, כפי שנטען בתצהיר העדות הראשית, קשה להבין כיצד לא נלקחה הקטינה, בת 4, על ידי הוריה לבדיקות רפואיות לאחר שלטענתם נגרם לה חתך בכף הרגל, משברי זכוכיות שנמצאו במקום. מנגד, אם נרפא החתך עד שלא נראה עוד לעין (ראה עדות האב בעמ' 18 שו' 12) ואם היו תלונותיה של הילדה כאלה שנראה היה שמדובר בפינוק לשמו, לא ניתן לקבל את הגירסה שפורטה בתצהירים ולפיה גרמה הפציעה לכך שהמשפחה כלל לא נהנתה כלל מהחופשה ומהשהות בבית המלון. 15. גירסאות ההורים בעניין הזה מעלות אפוא תמיהות לא מעטות ואלה מצטרפות למחדלים שבאי הבאת ראיות נוספות כגון עדותה של הדודה ומסמכים רפואיים . בהמשך לחובתה של התובעת להוכיח כי הפציעה אירעה בשטח המלון, ובנסיבות שבהן הנתבעת היא שאחראית לפציעה, ולחדירת רסיס הזכוכית לכף רגלה, ניתן היה לצפות כי התובעת תביא מסמך רפואי כלשהו, לתמוך בגירסתה לפיה רסיס הזכוכית שהוצא מרגלה ביום 19.6.2011, חדר לכף הרגל כשבוע קודם לכן, ולא בסמוך למועד שבו הוצא ממנה בבית החולים. מסמך כזה לא הוגש. 16. במסמך השחרור מבית החולים צויין רק "נדקרה ברגל ימין מזכוכית". אין זכר באותו מסמך לכך שמצבה של הרגל מעיד על כך שרסיס הזכוכית נמצא בה למעלה משבוע. אין גם ראיה לכך שההורים, או מי מהם, ציין בפני הרופאים את העובדה שהדקירה ארעה כשבוע לפני הגעתם לבית החולים או לכך שזו ארעה במהלך שהותם בבית מלון של הנתבעת. יצויין, כי לעובדה לפיה רסיס הזכוכית חדר לרגלה של הילדה כשבוע לפני הגעתה לטיפול רפואי יש, לכאורה, השלכה לשאלת האבחון והטפול ועל כל פנים התובעים לא הציגו ראיה אחרת. 17. במילים אחרות - התובעים, שטוענים כי נאמר להם על ידי הצוות הרפואי כי ארוע כזה, לפיו רסיס זכוכית לא מורגש אלא לאחר כשבוע, הוא ארוע אפשרי, לא הגישו שום ראיה או חוות דעת לתמוך בטענה זו (עמ' 16 שו 10). העדרה של ראיה כזו פועל גם הוא לחובת התובעת במובן זה שלא ניתן לקבוע כי עלה בידה להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח כי רסיס הזכוכית, שנמצא ברגלה והוצא ממנה ביום 19/6/11, חדר לרגל כשבוע קודם לכן, באופן שניתן יהיה לקשור את הארוע והפציעה לשהותה במלון של הנתבעת. 18. יוצא כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי בעת שהותה במלון חדר לרגלה רסיס זכוכית וגרם לפציעתה. די בכך כדי לדחות את התביעה. 19. למעלה מן הצורך אציין כי אף אם היה מקום לקבוע כי פציעתה של התובעת, וחדירת רסיס הזכוכית לרגלה, ארעו בעת ששהתה במלון של הנתבעת, דינה של התביעה להידחות. זאת, מן הטעם שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת התרשלה וכי בשל התרשלותה של הנתבעת נגרמו לתובעת הנזקים הנטענים על ידה, נפסק כבר כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תאורתי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית....". ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345. 20. בענין זה היה על התובעת להוכיח לכן לא רק את עצם פציעתה, ואת העובדה כי הפציעה הייתה מזכוכית שהיתה בשטח המלון, אלא גם את הטענה לפיה הנתבעת אחראית כלפי התובעת בשל המצאות רסיס הזכוכית במקום. נטל זה לא עלה בידי התובעת להרים. 21. בעניין זה טענה התובעת, כאמור, כי רסיס הזכוכית הגיע למקום עקב עבודות שיפוצים שנערכו בשטח המלון. טענה זו לא הוכחה ופרטתי כבר את מחדלי התובעת בעניין זה, בין היתר, באי הבאתם של בני המשפחה האחרים להעיד, כאשר התובעת והוריה ידעו היטב שהנתבעת מכחישה מכל וכל את עצם התרחשות הארוע. לפיכך לא הוכחו נסיבות שבגינן יש להשית אחריות על הנתבעת. 22. התובעת, באמצעות הוריה, גם לא מסרה תאור מדויק באשר להימצאותם של רסיסי הזכוכית במקום. בתצהיר העדות הראשית נטען באופן סתמי כי "ראיתי במקום שדרכה שברי זכוכיות" (סעיף 4 לתצהירי ההורים). מעבר לכך, לא פורט על איזה גודל שטח היו מפוזרים שברי הזכוכית ומה היה גודלם של אותם שברים ואם ניתן היה לראותם. גודלו של הרסיס שחדר לרגלה של התובעת קטן ביותר, כפי שעולה מדו"ח חדר המיון וב"כ התובעת עצמו הודה בכך בסיכומיו בפני. למעשה, מעדותו של האב נראה כי לא ניתן היה להבחין בשברי הזכוכיות, שכן האב עצמו טען כי דרך על רסיס כזה וכן כי הוא ומשפחתו שהו במקום לפחות שעה לפני הפציעה הנטענת ולא הוא, לא אשתו ולא קרובי המשפחה הנוספים הבחינו בזכוכיות, אף ששהו בסמוך מאוד לתובעת. 23. הטלת אחריות, וקביעה לפיה קמה חובת זהירות קונקרטית במקרה מסויים, היא עניין של מדיניות משפטית מאחר ויש סיכונים רגילים וברורים אשר אין מטילים בגינם חובת זהירות קונקרטית. ע"א 145/80 ועקנין נ' מ. בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113, 125. במקרה שבפני, ומשאלות ב"כ התובעים, ברור כי שברי זכוכית, וכל שכן רסיסי זכוכית, יכולים להימצא בשטח הבריכה מסיבות רבות ומגוונות ובכלל זה כתוצאה מכלי זכוכית, ואפילו כוס שנשברו במקום. אכן, על הנתבעת האחריות לוודא כי שברי זכוכית לא ימצאו בשטח הבריכה בו נהוג להסתובב יחפים ואולם לחובה זו יש גבול. ספק אם יש מקום להשית עליה חובה עד כדי סילוקו של כל רסיס ורסיס שיכול להימצא במקום וכאשר הרסיס שחדר לרגלה של התובעת היה כה קטן (ומהמסמך הרפואי שצרפה התובעת עולה כי מדובר ברסיס שגודלו 3 מ"מ). 24. דווקא משום שמדובר בשטח גדול, שחלקו דשא ואשר מסתובבים בו כל אורחי המלון, נראה כי אין זה סביר לדרוש מהנתבעת לשמור על השטח באופן שלא יימצא בו אפילו רסיס זכוכית קטן ביותר. הטלת חובה כזו אינה הגיונית ודורשת משאבים בלתי סבירים. 25. מעבר לכך, ולמעלה מן הצורך, אציין כי דין התביעה להדחות גם מהטעם שלא הוכחו הנזקים הנטענים. אינני יכולה להמנע מלהעיר כי התנהלות התובעים, שאחרו בהגשת תצהירי העדויות הראשיות מטעמם ללא שקיבלו רשות לכך, ומחדלם באי הבאת הראיות הנוספות, מתבטאת גם באופן ניסוחו של כתב התביעה מטעמם. אף שאין טענה לנכות, כפי שטען מפורשות ב"כ התובעת בסיכומיו בפני, טענה התובעת לפיצי בגין ראש נזק של הפסד השתכרות עתידי בסכום שלטענתה עומד על 100,800 ₪! בסיכומיו בפני לא חזר ב"כ התובעת על טענה בעניין הפסד השתכרות עתידי ונראה שהתובעת זנחה טענה זו. טוב שכך, שכן לא רק שאין מקום לפיצוי בגין ראש נזק כזה, כאשר אין כל טענה לנכות, גם חישובו של הסכום הנטען בכתב התביעה לקוי, שכן לא נעשה כלל היוון בחישובו של הסכום הזה אף שצריך היה, בנסיבות העניין, וכאשר מדובר בקטינה בת 4, לעשות היוון כפול. 26. גם יתר טענות התובעים לפיצוי, נראה כי נטענו כלאחר יד וללא ביסוס כלשהו. בעוד שבכתב התביעה נטען לפיצוי בראש נזק של כאב וסבל בסכום של 15,000 ₪, טען ב"כ התובעים בסיכומיו בפני כי הפיצוי הראוי בראש נזק זה הוא כ- 40,000 ₪, מבלי שתמך את טענתו, ואת השינוי האמור, באסמכתא כלשהי. בהקשר זה ראוי לשוב ולציין כי אל מול התאור הדרמטי בכתב התביעה ובתצהירים, אודות החבלה והכאבים והדם השותת (סעיף 4 לכתב התביעה) והטענה כאילו נפגמה כל החופשה כולה לתובעת ולמשפחתה, התברר בדיון כי לא כך התנהלו הדברים ותלונותיה של התובעת, ככל שהיו כאלה, היו כה מינוריות עד שההורים המשיכו בחופשתם כרגיל ולא עלה בדעתם להביא את התובעת לבדיקה רפואית כלשהי, אלא לאחר שחלפו מספר ימים מתום חופשתם במלון. לסתירות אלה משמעות רבה בעת שבית המשפט צריך לבחון מהו שיעור הפיצוי הראוי בגין "כאב וסבל". 27. בהקשר זה אציין גם כי התאור שבכתב התביעה אודות הטפול הרפואי שעברה התובעת גם הוא מוגזם, לכאורה - ולאור המסמך הרפואי היחיד שצורף. בעוד שבכתב התביעה נטען: "התובעת עברה הרדמה מקומית ובוצע ניתוח להוצאת הגוף הזר מכף רגלה.... ארוע זה גרם לתובעת סבל רב תוך צרחות איומות וכאבים עזים, בין היתר עקב הפעולה הניתוחית שבוצעה..." (סעיף 6 לתביעה). מהמסמך הרפואי עולה כי סה"כ שהו התובעת והוריה בחדר המיון כשעתיים, החל מהגעתם בשעה 19:25 ועד לשחרורם מחדר המיון בשעה 21:32 ובפרטים הכלולים במסמך אין זכר לניתוח או להרדמה כלשהי. גם לעניין זה השלכה על שיעור הפיצוי שראוי לפסוק בנסיבות כאלה, בגין כאב וסבל. למעשה, מתאורם של ההורים כפי שהובא במהלך עדותם בפני, לפיו דובר בחתך קטן שנרפא לאחר זמן קצר ביותר ואשר כמעט ולא הפריע לתובעת בחופשתה, וכאשר לא היה דבר, לכאורה, שיצביע על המצאותו של גוף זר ברגלה, וכאשר בפעולה רפואית פשוטה הוצא הגוף הזר ואין כל ראיה לכך שנותר לתובעת נזק קבוע, נראה כי מדובר במעשה של מה בכך, כהגדרת סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). 28. על העובדה שהתובעת והוריה ניסו בתצהיריהם להעצים את הנזקים שכביכול נגרמו לתובעת ולהציגם כנזקים גדולים הרבה יותר מאלה שנגרמו בפועל, ניתן ללמוד גם מן העובדה שבעוד שבסעיף 14 לתצהירי ההורים, נטען כי: "נגרם לביתי ולבני משפחתי סבל רב, הפסד ימי עבודה והתרוצצויות בבית חולים, מכון רנטגן וקופ"ח". לא הובאה כל ראיה לעניין זה. יצויין כי מדוח חדר המיון עולה, כאמור, כי הביקור שם נערך בשעות הערב ולא, לכאורה, בשעות העבודה המקובלות, והתובעת והוריה שהו בחדר המיון כשעתיים בסך הכל. לא הובאה כל ראיה שהיא לכך שמי מההורים החמיץ ולו יום או שעת עבודה אחת בשל הארוע וכל שכן שלא הובאה ראיה לאותן "התרוצצויות" שנטענו בסעיף 14 לתצהיר ההורים. בהעדר כל ראיה וקשה להשתחרר מן הרושם שהטענות בעניין הזה נטענו אך ורק על מנת לטעת את הרושם כי מדובר בנזק, שבפועל לא ארע כלל. 29. גם לא מצאתי כל בסיס לטענה לפיה בגין פציעה כה קלה, נידרש פיצוי של 5,000 ₪ בגין עזרת ההורים, בפרט כשלא ניתן שום פרוט לעניין הזה. 30. סוף דבר שאני דוחה את התביעה. התובעת, באמצעות הוריה, תישא בהוצאות הנתבעת בגין התביעה ובשכ"ט עו"ד לנתבעת בסכום כולל של 12,000 ש"ח ,כאשר בקביעת סכום זה לקחתי בחשבון ,בין היתר, את סכום התביעה ואת התנהלות התובעת, שאחרה בהגשת התצהירים מטעמה ולא מילאה אחר ההחלטה מיום 5/7/12, כמו גם את העובדה שעדי הנתבעת הגיעו לבית המשפט מהעיר אילת, דבר שבהכרח כרוך בהוצאות לא מבוטלות. נזקי גוףבית מלוןתאונות עם זכוכיתבתי מלון (תביעות)