דמי תיווך למתווך שהפחית את המחיר

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא דמי תיווך למתווך שהפחית את המחיר: תמצית המחלוקת המקורית: כתב התביעה: התובע שהינו מתווך מקרקעין, תבע דמי תיווך בגין תרומתו לעסקת מכירת דירה לנתבע, ברחוב נזר דוד 32, בפרויקט הולילנד בירושלים. נטען בתביעה כי בחודש נובמבר 2010 פנה הנתבע אל התובע בבקשה כי זה יאתר עבורו, כמתווך, דירה באזור מתחם הולילנד בירושלים. הנתבע ציין כי הוא מעוניין לרכוש דירה בעלות של כ-4,500,000 ₪. ביום 29.11.10 נפגשו הצדדים והתובע ביקש להציג לנתבע דירה המוצעת למכירה בסכום של 4,700,000 ₪. הנתבע הסכים לראות את הדירה. בטרם הציג התובע את הדירה, הוא החתים את הנתבע על טופס הזמנת שירותי תיווך במקרקעין, במסגרתו התחייב הנתבע לשלם לתובע דמי תיווך של 1%, בתוספת מע"מ. הנתבע מצא כי הדירה מתאימה לו וביקש לרכוש אותה, אך קודם ביקש כי התובע ינהל מו"מ עם המוכר - מר עובד לוי - להפחתת המחיר. התובע נהל מו"מ בשני סבבים כאשר הראשון לא צלח. בסופו של יום, הסכים המוכר למכור את הדירה בסך של 4,500,000 ₪, בתוספת סך של 85,000 ₪ שישולמו למוכר, מאחר והתחייב לשלם לצד ג', ממנו שכר דירה חלופית, בפרויקט הולילנד. נטען כי מכאן שסכום המכירה הועמד בסופו של יום על 4,585,000 ₪. בסוף חודש דצמבר 2010 נערך בין הצדדים הסכם המכר. התובע ציין כי בהקשר לנכס זה התקיימו הליכי כינוס נכסים ואף מונה ככונס עו"ד ישראל בודה. לאחר החתימה, פנה התובע אל הנתבע וביקש כי ישולמו לו דמי התיווך המוסכמים. הנתבע ביקש כי התובע יעשה לו הנחה ויסתפק בסכום של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ בלבד. התובע סרב. פניותיו הטלפוניות של התובע לא הועילו וביום 12.1.11 הוא פנה לנתבע בכתב, באמצעות עורך דינו. צוין כי באותו שלב, לא ידע התובע שהנתבע הסכים לשלם סכום נוסף של 85,000 ₪ ומכתבו נערך בהתאם להנחה זו. התביעה הועמדה על סך של 45,850 ₪ המהווים 1% מערך הקניה הנטען (4,585,000 ₪), בתוספת מע"מ של 7,336 ₪ וסה"כ 53,186 ₪. כתב ההגנה: בהגנתו הכחיש הנתבע באופן גורף את התביעה. נטען כי לפי ההסכם בין הצדדים, אם העסקה לא נסגרת באמצעות התובע, הרי שזה אינו זכאי לכל תשלום. נטען שסעיף מוסכם זה, הוסר מהטופס שהוגש לביהמ"ש כמייצג את הסכם התיווך שנחתם וזאת מתוך רמייה וזיוף. הנתבע טען כי למד לראשונה על דבר הנכס מפרסום של תיווך א.א.איתן בע"מ - ואז זה הוצע כנגד 6,000,000 ₪. הנתבע פנה למתווך "איתן" ובאמצעותו נפגש עם בעל הדירה, אשר הבהיר כי מחירה לא ירד מתחת ל-5,500,000 ₪, בעוד הנתבע הסכים לשלם רק 4,700,000 ₪. לאחר האמור, בעוד הנתבע מחפש נכס חלופי, ראה פרסום של אותו נכס, באמצעות התובע, הפעם במחיר של 5,000,000 ₪. הנתבע יצר קשר עם התובע ביום 29.11.10 וסוכם כי אם התובע יצליח לסגור לנתבע עסקה, בסך של 4,700,000 ₪, יקבל דמי תיווך בשיעור 1% כולל מע"מ, ממחיר העסקה. התובע לא הראה לנתבע את הנכס, לא יצר עבורו את הקשר הישיר עם המוכר ובעצם לא עשה "פעולת תיווך", בגינה מגיעים לו דמי תיווך. לכתב ההגנה צורף הסכם תיווך התואם טענות הנתבע (הן באשר להיות דמי התיווך כוללים מע"מ והן באשר לצורך כי העסקה תיסגר דרך התובע). הנתבע טען עוד כי התובע הפר את חובותיו לפי סעיף 8 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן:"חוק המתווכים"), שכן לא יידע את הנתבע כי מדובר בנכס שנמצא בהליכי כינוס וכי הוא כבר נמכר לקונה אחר (מר בנימין עשור) - אשר לא הצליח לעמוד בהתחייבויותיו. הנתבע טען כי הסכים להיפגש עם המוכר, רק לאחר שהתובע התחייב לו שאכן השיג את המחיר הרצוי. הפגישה הייתה עם המוכר, מר לוי ועם מר עשור. לאכזבת הנתבע הדברים לא היו כפי שאמר התובע. בפגישה עמדו המוכר ומר עשור על התמורה של 5,000,000 ₪ ורק לאחר מכן הסכימו להתפשר על 4,900,000 ₪. בנסיבות אלה, הבהיר הנתבע לתובע שלא יתקשר אליו יותר בעניין הנכס. רק לאחר זמן מה, פנו אל הנתבע ממשרד התיווך א.א.איתן בע"מ (הוא, כאמור, המשרד הראשון שהראה את הנכס) והודיעו כי הוסכם שהנכס יימכר בסכום שהנתבע אפילו לא חלם עליו, היינו 4,500,000 ₪. הסתבר שהמוכר ומר עשור, הסכימו לרדת במחיר - מכיוון שכונס הנכס, עו"ד ישראל בודה, עמד למוכרו במכרז חיצוני כנכס פנוי, ומר עשור היה מאבד אז גם את דמי הקדימה ששילם בסך 250,000 ₪. הנ"ל הסכימו, באותן נסיבות, לרדת לסך של 4,500,000 ₪ ובלבד שהתשלום יהא מיידי ועוד קודם להליכי הפינוי. הסכם המכר נחתם בנוכחות ב"כ הנתבע כמיצגו בלבד, מול כונס הנכסים והמוכר - מר לוי, ביום 12.12.10, במשרדו של ב"כ הנתבע. ההסכם אושר לבסוף הן ע"י הכונס והן ע"י ראש ההוצל"פ. הנתבע הסכים כי המוכר ימשיך להתגורר בדירה עשרה חודשים נוספים, בכפוף לערבויות טובות (אחיות המוכר) להבטחת פינוי הנכס במועד (30.10.11) ולהבטחת התשלומים השוטפים עד לאותו מועד. מאחר והמוכר לא הצליח להמציא ערבויות מספקות - הסכים הנתבע לשכור עבור המוכר (מר לוי), דירה חלופית למשך עשרה חודשים. הנתבע טען כי התובע לא היה בשום שלב הגורם היעיל לחתימת ההסכם. מי שכן תרם רבות לעסקה, הינו המתווך "איתן" מסוכנות התיווך א.א.איתן בע"מ שגם קיבל מהנתבע סך של 45,000 ₪ כדמי תיווך. בהקשר זה אף הוצגה חשבונית מיום 5.1.2011. כתב התשובה: בכתב התשובה חזר התובע על הגרסה העובדתית שנטענה בכתב התביעה. באשר למשרד התיווך - א.א.איתן בע"מ - נטען כי הפרטים שמסר הנתבע, לפיהם מצא את המשרד דרך מודעה באינטרנט, בה פורסמה כתובת המשרד - נבדקו ע"י התובע ובאותו רחוב, כלל אין משרד תיווך. חברה בשם "א.א.איתן בע"מ", היא חברה המעניקה שירותי משרד ממוחשבים וכלל לא שירותי תיווך. כל טענות הנתבע, לעניין ההתקשרות עם משרד זה, לא גובו במסמכים. עוד נאמר כי אם אכן התובע לא עשה דבר עבור הנתבע, מדוע זה חתם על טופס ההזמנה?!. התובע הדגיש את העובדה שהנתבע לא הציג את הסכם התיווך עליו חתם לכאורה מול "איתן" וכן הציג חשבונית מס ולא קבלה. תצהירי הצדדים: הצדדים הגישו ראיותיהם כאשר התובע הסתפק בתצהירו ואילו הנתבע הגיש מעבר לתצהירו - גם תצהיר של מר בני עשור (אשר לפי הנטען היה אמור לרכוש הנכס מידי הכונס, עובר לרכישתו על ידי הנתבע) וכן תצהיר של מר דן עמדי (אשר נטען כי הוא אותו מתווך מקורי, אשר בכתב ההגנה נקרא "איתן"). התובע בתצהירו - חוזר על עיקרי טענותיו. בין השאר, הוא מציין כי לנוכח בקשת הנתבע שלא לחתום על הסכם ולשלם במזומן, חשש שלא מדובר באדם ישר ולפיכך הקליט שיחותיהם. התובע מציין כי הנתבע ביקש, בין היתר, שיצוין על ההסכם ששכר הטרחה ישולם רק אם העסקה תצא לפועל באמצעותו והוא אכן הוסיף הערה זו. ההסכם נחתם בכניסה לנכס ביום 29.11.10, אז התבקש כנגד הנכס סך של 4,700,000 ₪ ושנה לפינוי. הנתבע התפעל מהנכס וצוין בפניו כי יש כונס נכסים לדירה, אך הכונס נתן לבעליו, מר לוי, למכור את הנכס באופן עצמאי. למחרת, ביום 30.11.10, שוב שוחח התובע עם הנתבע, והאחרון ציין שחזר עצמאית לנכס לבדוק אפשרות לחלקו לדירות כהשקעה. בהמשך אמר בשיחה טלפונית כי הוא מעוניין בנכס כנגד 4,500,000 ₪ וביקש פגישה נוספת. זו אכן התקיימה ביום 30.11.10 ובסופה ביקש הנתבע לחשוב על הצעות שעלו. ביום 1.12.10 שוב שוחחו התובע והנתבע באשר לדרך קידום העסקה. בתום אותה שיחה תואמה פגישה שלישית עם המוכר. הנתבע תדרך התובע איך להתנהל בפגישה כדי להוריד המחיר. בשיחה הצטמצמו הפערים והתובע גם הופנה למר עשור, לקבלת חומר הקשור לנכס ואכן נסע לבית הנ"ל, להביא את אותו חומר. בהמשך בא הנתבע עם אשתו ובתו לראות את הנכס, והתובע מצידו המשיך לנסות לצמצם הפערים. ביום 4.12.10 שוב שוחח הנתבע עם התובע, כאשר התובע טוען כי בשיחה הבין שהצדדים קרובים להסכמה. לקראת סוף דצמבר 2010, נודע לו שנערך הסכם בין הצדדים. התובע הפנה לתמלולי שיחות שהקליט וצירף ואשר לטענתו תומכים בגרסתו. התובע הוסיף והצהיר כי מבירור שערך מול רשויות מע"מ ורשם המתווכים ולאחר שהלך לכתובת המצוינת ע"ג החשבונית המשקפת, תשלום לכאורה, בגין דמי תיווך ששלם הנתבע - מצא כי מדובר, בלשונו, ברמאות ובשקר גס. לא קיים עוסק מורשה בשם "א.א.איתן בע"מ", הוא אינו רשאי להנפיק חשבוניות, לא שולם מע"מ, אין משרד בכתובת המצוינת ע"ג החשבונית ואין מתווך עם רישיון תיווך, אשר פרטיו תואמים את מספר הזהות שצוין בחשבונית. עוד התברר לתובע כי אותו מתווך קודם נטען, הוא דן עמדי, איתו ניהל התובע שיחות שהוקלטו. בהתאם לשיחות עם הנ"ל, עשה הנתבע שימוש בחשבוניות ללא אישורו ועמדי עצמו אינו מתווך - אלא מסייע לעו"ד, בעל רישיון תיווך. עוד עלה כי הנתבע לא שילם דבר ומדובר בחשבונית פיקטיבית לחלוטין. תצהיר התובע נתמך, בין השאר, בתמלול שיחה שנערכה עם דן עמדי. דן עמדי, אשר לו, כביכול, שולמו דמי תיווך, אמר שם על החשבונית שהוצגה מטעם הנתבע: "לא לא היא לא שלי... מצאתי אותה אצל גיסי בקונטיר שמה... צילמתי את זה שם... זה היה אפילו בלי חותמת זה לא מקור זה צילום, זה אין בזה שום דבר! הוא גם לא שילם לי שום דבר. אמרתי לו, תראה אל תיקח את זה הוא יבדוק, אבל הוא אהבל... הוא קריזיונר גדול זה, אני לא צריך להגיד לך איך הוא מדבר, אתה ראית. אמרתי לו אתה רוצה להראות לו את זה תחזיר לי. ואז הוא מסר את זה, אמרתי לו אתה מטומטם אתה?" (ככל הנראה במילה "הוא" הכוונה לנתבע - תוספת שלי ע.ז.). מהשיחה עלה כי דן עמדי, עובד עם משרד עו"ד שיש לו רישיון תיווך והוא מסייע בעסקאות התיווך. דן מסר שבני עשור, ביקש ממנו כי ישכנע את הנתבע לסגור את העסקה. בתמליל אומר עוד מר עמדי כי אמר לנתבע לנסות להגיע להסכמה על חלוקת דמי התיווך עם התובע ואמר שאם הדבר לא יעלה, הוא מוותר על חלקו. מר בני עשור הצהיר כי היה מעורב אישית בעסקה הנדונה. נאמר בתצהיר כי עסקת המכר בין הצדדים נחתמה רק בסיועו ובתיווכו של מר דן עמדי, במחיר רכישה שהיה מקובל על הנתבע. נאמר בתצהיר כי המתווך דן עמדי, היה הגורם היעיל בעסקה ובלעדיו זו לא הייתה קמה. העד, מר עשור, אמור היה לרכוש את הנכס מלכתחילה מידי הכונס, אך עסקה זו לא יצאה אל הפועל ולכן פעל למכירת הנכס לנתבע. העד עשה זאת, על מנת להשתחרר מהתחייבויותיו כלפי כונס הנכסים וכדי לקבל את התשלום הראשוני ששלם על חשבון רכישת הדירה. מר דן עמדי הצהיר כי הוא עוסק בעסקי תיווך ויזמות בנדל"ן. בסוף שנת 2010 פנה אליו מר עשור, איתו היו לעד קשרים עסקיים קודמים, ואמר כי רכש נכס מכינוס נכסים והוא מעוניין למוכרו תמורת 5,500,000 ₪. הנכס פורסם ב"יד 2", עם מספר הטלפון של העד. דרך פרסום זה, הגיע הנתבע אל העד. העד יצר קשר עם מר עשור, אשר תאם עם בעה"ב - מר לוי - ביקור בנכס. העד והנתבע ביקרו בבית יחד והנתבע ביקש כי העד ידבר עם מר עשור להפחתת המחיר ל- 4,700,000 ₪. בשלב זה, לא הגיעו הצדדים להסכמה. לאחר שחלף פרק זמן נוסף והבית לא נמכר, פנה העד למר עשור, בבקשה חוזרת להפחתת המחיר וזה השתכנע. תוך כדי ניהול מו"מ בין הנתבע לבין מר עשור ומר לוי - הוסכם על תשלום של 4,500,000 ₪, תמורת הדירה. ההסכמות קיבלו את אישורו של כונס הנכסים. העד הצהיר כי הוא זה שתווך לנתבע את קניית הבית וסגר עבורו את העסקה ולכן הוא זה שזכאי לדמי תיווך בשיעור של 1% כולל מע"מ. בניגוד לטענה בהגנה של הנתבע כי שולם סך של 45,000 ₪, נטען כאן כי - ע"ח דמי התיווך קיבל העד סך של 6,200 ₪ והיתרה תשולם לו, לאחר שיושלמו ההליכים בתביעה שבכותרת. הנתבע בתצהירו הציג גרסה דומה לזו של מר עמדי. בין השאר, הוא ציין כי כשבועיים לאחר כשלון התובע מלפעול להורדת המחיר, יצר עימו קשר המתווך מסוכנות א.א. איתן בע"מ, שהתברר ששמו דן עמדי ואמר שבידיו להשיג המחיר המבוקש. נטען כי הנ"ל הוא זה אשר למעשה סגר העסקה וזכאי לדמי התיווך. לתצהיר הנתבע צורף העתק של טופס הזמנת שירותי התיווך. בטופס זה, בניגוד לטופס שהוגש עם התביעה, יש שתי שורות נוספות, שנראה באופן דהוי-מחוק בנספחי התביעה. לפי המשפטים הנוספים הנ"ל, מוסכם שהתובע לא יקבל דמי תיווך, אם העסקה לא תיחתם דרכו. הנתבע צרף עוד לתצהירו חשבונית מיום 15.5.11 (המאוחרת להגשת התביעה ביום 8.2.11 ולהגשת ההגנה ביום 10.3.11), אשר לדבריו מחליפה את החשבונית מיום 5.01.11, שצורפה לכתב ההגנה. לפי החשבונית החדשה נמסרו שלושה שיקים- אחד לפירעון ביום 8.5.11, ע"ס 6,200 ₪. השני לפירעון ביום 20.6.11, ע"ס 20,000 ₪. השלישי לפירעון ביום 25.6.11, ע"ס 18,793 ₪. נאמר כי עד היום שולם כמקדמה הסכום הראשון, עד להשלמת הבירור המשפטי עם התובע. הודגש עוד כי עד היום טרם עבר הנכס על שם הנתבע, עקב הליכים שמנהל הכונס מול עיריית ירושלים, בגין חובות מר לוי, המוכר. קד"מ מורחב מיום 5.9.12: ביום 5.9.12 במסגרת קדם משפט שהתקיים, התייצבו הן מר עמדי והן גיסו - מר נעימי יעקב, אשר הבהיר כי הוא מנהל את ענייניו הכספיים. במסגרת דיון זה נחקרו חלק מהנוכחים באמצעות בית משפט וזאת בשים לב למספר סוגיות שהועלו. בכלל אותן סוגיות עמדה "בוררות" אשר דבר קיומה נודע, מפנייה של מר עמדי, להצטרף להליך דנן. לא הייתה מחלוקת כי אף שהבוררות נגעה גם לתובע דנן, הוא לא נטל בה חלק, לא הסכים לה ולא נכח עת התקיימה (הייתה מחלוקת אם כלל זומן אליה). הנתבע מצידו טען כי הבוררות אינה מחייבת, מהטעם הברור שלא השתתף בה, צד רלוונטי (כלומר - התובע). ב"כ הנתבע, אף שלף במהלך הדיון, מסמך מהבורר אשר גם בו נאמרה אותה עמדה, דהיינו שאין לראות כמחייב את מסמך הבוררות. בהחלטת הבורר (אשר הוסכם כאמור שאינה מחייבת), נכתב כי 2/3 מדמי התיווך יועברו למר עמדי ו - 1/3 לתובע. מדברי מר עמדי בחקירה מאותו יום עלה כי למעשה העסקה נשוא התביעה הייתה עסקת התיווך היחידה, בה נטל חלק ואשר הושלמה. אין מחלוקת שכיום אין הוא עוסק עוד בתיווך. לדבריו, הוא עובד ביחד עם עופר שמש שהינו מתווך, כאשר למר עמדי בעצמו אין רישיון לתיווך. מר עמדי טען כי הוא מקבל אחוזים, מתוך דמי התיווך המועברים למר שמש. עוד אמר כי לא נערך הסכם בכתב בינו ובין הנתבע. באשר לשאלה מה הובטח לו בגין התיווך השיב בתחילה: "לא דיברנו על זה" ומיידית כדי ליישב תשובה מתמיהה זו, אמר: "כשמדובר בסכום גבוה, מקובל אחוז אחד. אמרתי לו שישלם לפי המקובל בשוק" (ר' עמ' 5 ש' 29). מר עמדי לא יכול היה להתייחס לשתי החשבוניות שהוצאו, האחת מיום 5.1.11 והשנייה מיום 15.5.11, בהפנותו למר נעימי. עלה כי מר עמדי עובד היום בדברים קטנים מזדמנים: "שוטף בית כנסת, עוזר לרב" (ר' עמ' 5 ש' 16). לדבריו, הקשר בתחילה נעשה עימו, לאחר פניה של מר עשור, אשר עימו סוכם שיקבל דמי תיווך מהקונה. מר נעימי מצידו אמר כי באשר לתיווך עצמו, אין הוא מעורב. בעניין החשבוניות אמר כי חברת איתן שעליהן, היא חברה ישנה, אשר רצו להחיות כדי לעשות עסקאות באמצעותה. לדבריו, בגין החשבונית הראשונה, לא ניתן כל תשלום ובאשר לחשבונית השנייה, נפרע רק השיק ע"ס 6,207 ₪ אשר הועבר למע"מ, כדי שלא תהינה בעיות ביחס לחשבונית הראשונה. לטענתו את ייתר השקים הנזכרים בחשבונית השנייה, אף החזיר לנתבע. אף שמר עמדי טען כי המתווך, מר שמש, היה צריך לקבל את דמי התיווך והוא היה עתיד לקבל רק חלק מהם, אמר מר נעימי כי מר עמדי היה עתיד לקבל את כל ה- 45,000 ₪, בגין התיווך. כאשר הופנה לדברים השונים של גיסו, ניסה ליישב הדברים, אך טענותיו לא היו משכנעות ובמיוחד, כאשר חרף מעורבותו הרבה בענייני הכספים, טען אז שאין הוא יודע מה החלוקה בין מר עמדי ובין מר שמש. עלה כי הן מר עמדי והן מר נעימי הם פושטי רגל (ר' עמ' 6 ש' 16). הנתבע בתשובותיו, אמר בשונה ממר עמדי, כי סוכם שישולם לנ"ל אחוז כולל מע"מ. מאחר ולא הייתה מחלוקת כי קיבל חשבונית מא.א. איתן, אף שלא שילם הסכום שנקוב בה, הוא נשאל מה היה האינטרס של עמדי, ליתן אותה חשבונית. עלה מדבריו כי החשבונית ניתנה למעשה לאור המחלוקת עם התובע. באשר לשיק שנפרע מבין השלושה שהוזכרו בחשבונית המאוחרת, אמר כי עשה זאת בעצת בא כוחו, כדי שלא תהיינה בעיות עם המע"מ. עלה אפוא כי למעשה - עד היום, לא קיבל מי מהצדדים דבר, אלא שולם רק המע"מ לרשויות, לנוכח העובדה שהוצאה בתחילה חשבונית ללא תמורה. ראוי להעיר כי הן בדיון מיום 20.7.12 (ר' עמ' 1 לפרוטוקול ש' 11) והן בדיון מיום 5.9.12 (ר' לדוגמא עמ' 4 ש' 18-17) - הייתה עמדת הנתבע כי הוא מוכן לשלם דמי תיווך, אך רק פעם אחת. במילים אחרות, אין בכוונתו לשלם הן למר עמדי והן לתובע ולכאורה מטעם זה מתקיים הבירור המשפטי. הנתבע הטעים עוד כי הוא מצידו מרגיש מחויב למר עמדי. הדיון ביום 13.12.12 וההסכמה שהתקבלה במסגרתו: ביום 13.12.12 נחקרו ממושכות הן התובע והן הנתבע. מר בני עשור לא טרח להתייצב לדיון אף שזומן אליו. עלה עם זאת כי אין צורך לקבוע מועד נוסף ולזמנו באמצעות צו הבאה, לנוכח הסכמה אליה הגיעו הצדדים. בשולי חקירת הנתבע, הוא נשאל האם במקרה שמר עמדי יצהיר בבית משפט שלא מגיע לו כלום והוא מוותר על כל דרישה, יאות הנתבע לשלם לתובע את דמי התיווך. תשובת הנתבע הייתה "כן. בניכוי הוצאות שהיו לי עד עכשיו" (ר' עמ' 43 ש' 12). לאחר מכן, עת נחקר מר עמדי, הוא נשאל בפתח חקירתו, האם הוא מוכן לוותר על קבלת דמי תיווך. תשובתו הייתה: "..אמרתי שאני לא רוצה כלום ואני רוצה לרדת מהכול. לא אבקש ולא תובע דמי תיווך" (ר' עמ' 44 ש' 9-8). על בסיס דברים אלה ולנוכח דברים שעלו בעת חקירת התובע והנתבע, הגיעו הצדדים להסכמה כי אכן יבוצע תשלום לתובע בגין דמי תיווך, ברם נותר לבית המשפט להכריע בין שלוש חלופות באשר לגובהם: האחת - תשלום של 45,000 ₪, המהווה 1% כולל מע"מ, מתוך סכום של 4,500,000 ₪. השנייה - תשלום של 45,850 ₪, המהווה 1% כולל מע"מ, מתוך סכום של 4,585,000 ₪ (כלומר מחיר המכירה, בתוספת התשלום ששילם הנתבע לבעל הנכס בגין דמי שכירות). השלישית - תשלום 45,000 ₪ בהפחתת סך של 6,207 ₪ אשר שולם לרשויות המע"מ, אגב הליך החלפת החשבוניות, זו מיום 5.1.2011 (שצורפה להגנה) - עם זו מיום 15.5.11 (מוצג ו'). כן התבקש בית המשפט להכריע בשאלת הוצאות המשפט ושכ"ט באי כוח הצדדים. סיכומי הצדדים; ב"כ התובע סיכם טענותיו בע"פ בתום הדיון ביום 13.12.12 וב"כ הנתבע השלים את טענותיו לאחר מכן בכתב. שני הצדדים חרגו בסיכומיהם מהמוסכם. כך ב"כ התובע העלה בסיכומיו גם את שאלת המועד הרלוונטי, לתוספת הצמדה וריבית, ביחס לדמי התיווך שיקבעו. מנגד - ב"כ הנתבע טען כי אין מקום כלל להורות על ביצוע התשלום כעת, כל עוד לא יירשם הנכס ע"ש הנתבע, הכול כאמור בהסכם התיווך (ממילא אין גם מקום לתוספת ריבית והצמדה, מכל מועד קודם, שכן טרם הגיע שעת התשלום). הכרעה: לאחר ששקלתי הדברים שעלו בדיונים ובחקירות וכן את טענות הצדדים בסיכומיהם, אני מוצאת להורות כדלקמן: א. הסכום שישולם לתובע יעמוד על סך של 45,000 ₪. סכום זה כולל מע"מ. ב. הנתבע יוסיף וישלם לתובע, בגין שכ"ט בא כוחו סך כולל של 8,000 ₪. שני הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. בנוסף יחזיר הנתבע לתובע האגרה ששולמה, בתוספת ריבית והצמדה מהמועד בו שולמה. בנסיבות העניין אנמק טעמיי בקצרה; ראשית יש להסיר מעל הפרק אפשרות שהתובע הוא שישא בסך של 6,207 ₪ ששולמו לרשויות המע"מ; הצורך בתשלום זה יסודו בפעולות של הנתבע, אשר ככל הנראה כדי לתמוך בהגנתו הראשונית כי כבר שילם לאחר את מלוא דמי התיווך, פעל לקבלת אותה חשבונית, אשר בגינה נערכו בירורים ברשויות המע"מ. בהמשך לאותו בירור, נוצר הצורך בהחלפת החשבוניות וכן גם הצורך לביצוע תשלום לרשויות המע"מ, בעת הוצאת החשבונית השנייה (אין באמור להוות כל אמירה באשר לחוקיות הדרך שננקטה באשר להחלפת החשבוניות כאמור). מקום בו אין עוד חולק, כי לא בוצע תשלום בפועל כנגד איזה מהחשבוניות (ולמעשה בקדם המשפט נאמר כי אף השיקים שניתנו כנגד החשבונית השנייה, הוחזרו לנתבע), ומקום בו הפעילות להוצאת החשבונית הראשונה בפזיזות, חרף ידיעת דבר המחלוקת כביכול, באשר לגורם הזכאי לקבל דמי תיווך - היא שהולידה הצורך בתשלום המע"מ - הרי שאין לנתבע להלין אלא על עצמו, על כי בחר לפעול בדרך זו. מנגד באשר למחלוקת הנוגעת לסך של 850 ₪, דעתי כדעת הנתבע; לעיתים רבות חלק מתנאי מכירת נכס עניינם בפרק הזמן, בו רשאי עוד המוכר להוסיף ולהתגורר בביתו לאחר חתימת החוזה (פרק זמן המכונה תקופת פינוי). בדרך כלל, אין מתווך מקבל חלק מהשווי הכלכלי של תקופה זו (מכל מקום, לא הובאו ראיות לנוהג אחר). איני מוצאת שדי באמור בהסכם התיווך, כי דמי התיווך ישולמו - "ממחיר הקניה הכולל של הנכס, לרבות ציוד, ריהוט וכדומה" (ההדגשה שלי -ע.ז.), כדי לזכות התובע בתשלום דמי תיווך, גם בגין דמי השכירות ששילם הנתבע למוכר. יש ליתן את הדעת לכך שכבר ממועד המפגש בין התובע והנתבע - היה ידוע כי המוכר מבקש להוסיף ולהתגורר בנכס, לעוד פרק זמן, לא מבוטל. אם סבר התובע כי הוא יהא זכאי לדמי תיווך, גם בגין השווי הכלכלי של פרק הזמן האמור, היה עליו לציין הדבר, בדרך מפורשת וברורה, בהסכם דמי התיווך. האמור יפה אף מבלי שאדרש לכך שכל ספק בהסכם, יפורש כנגד מנסחו. עת הומרה הזכות להוסיף ולהתגורר בנכס, בתשלום המאפשר שכירות במקום אחר, אין באמור לשנות את מהות השווי הכלכלי האמור ולהופכו לחלק ממחיר הדירה. ומכאן לשאלת הוצאות המשפט; עת נחקרו התובע והנתבע עלה כי האמת אינה נר לרגלי שניהם; - כך לדוגמא עלה כי עת שהתובע צילם, כנספח לתצהירו, את הסכם דמי התיווך הוא בחר לצלם את העתק ההסכם (להבדיל מההסכם המקורי), כאשר עבר בעט על חלקים מסוימים בלבד ממנו, על מנת שרק אלה יועתקו בצילום (השווה המקור שסומן א', עם ההעתק שסומן ז'). בכלל האמור ניסה להטעות כאילו סוכם שהתמורה תעמוד על 1% + מע"מ, בעוד עולה מעיון במקור כי הוסכם במפורש אחרת (אעיר כי טוב עשה ב"כ התובע כאשר לא הוסיף לטעון לתוספת מע"מ). - כך גם על אף שהבעלים הקודם של הנכס, המוכר, הוא אח של אם התובע, הוא לא טרח לציין עובדה זו בפני הנתבע. לאמור משמעות לא מבוטלת עת, לפי הנטען, תכנן הנתבע עם התובע, אסטרטגיה להורדת מחיר הבית שדורש המוכר (כאמור דודו). עוד יש חשיבות לאמור, כאשר ניתן להניח שהתובע היה מודע ללחץ הזמנים, בו נתון דודו להשלים המכירה. מנגד - בעוד הנתבע טען שהתובע אינו זכאי לדמי תיווך, בין השאר, מאחר ונכשל מלמסור לו מידע רלוונטי באשר לנכס בכלל ודבר היות הנ"ל, בשלב של מכירה שנייה בהליכי כינוס, בפרט - עלה כי דובר בטענת סרק. הטענה הייתה טענת סרק מאחר והנתבע בחר להשמיט (הן מהגנתו והן מתצהירו), את העובדה שעלתה רק במהלך חקירתו, דהיינו - כי לא רק שהוא ידע כי הנכס נמצא בהליכי כינוס נכסים, אלא גם נטל בעצמו חלק בהתמחרות של הנכס (וזאת עוד עובר לכניסת התובע לתמונה). אעיר כי לא ברי כיצד בוחר הנתבע, לחתום על הסכם דמי תיווך סטנדרטי ואין הוא טורח להבהיר למתווך את דבר ההיכרות הקודמת שלו עם הנכס, המחיר שהציע שם, המחיר שהתבקש שם וכיו"ב. מכל מקום - טענה כי התובע לא מסר פרט רלוונטי בדבר היות הנכס בשלב מכירה שנייה בהליכי כינוס, בעוד הוסתר מבית המשפט כי הנתבע ידע האמור, אינה תומכת באמינות שניתן לייחס לזה. כך גם עלתה יותר מאי בהירות, באשר לאותו גורם שלישי, לו כביכול היה הנתבע מחויב בתשלום דמי שכירות, באופן שמנע ממנו לכאורה לשלם גם לתובע. בעוד בכתב ההגנה דובר על "איתן", עלה לבסוף בשלב התצהירים כי אותו גורם הוא מר עמדי. אין הסבר מדוע מלכתחילה לא נטען כי המתווך הראשון היה מר עמדי והטענה, באשר לזהות הנ"ל, עלתה לראשונה לאחר כתב התשובה שהפנה לאי החוקיות שבחשבונית הראשונה. כאמור, עלו גם כל אותן אי בהירויות באשר לדרך בה נקט הנתבע, ביחד עם מר עמדי, הן בקשר לקבלת אותה חשבונית ראשונה תמוהה, על כל ליקוייה והן בקשר לקבלת החשבונית השנייה, אשר גם כנגדה למעשה לא שולמה תמורה. כאמור לעיל התרשמותי גם הייתה כי מר עמדי היה מוכן משלב מוקדם, לוותר על חלקו (ר' לעיל סעיף 9), אך הנתבע מטעמיו הוא שיצר את הצורך בניהול ההליך. מסכימה אני עם ב"כ התובע כי על אף המצג התמים לכאורה, כאילו הנתבע מוכן לשלם אך חושש כי יידרש לשלם פעמיים - נראה כי ביסוד סירובו לשלם לתובע, עמד רצון להתחמק מעצם התשלום. ככל שאכן היו הדברים כטענת הנתבע, לא ברי מדוע המתין להגשת התביעה כנגדו, בעוד מצופה היה כי הוא ינקוט בהליך של טען ביניים ויבקש שבית המשפט יכריע למי מהשניים עליו לשלם. כך גם, הטענה בדבר חשש מתשלום לשניים, אינה מתיישבת עם העובדה שהוא בחר לשלם מיידית תשלום מלא, לאחר (או לייתר דיוק, בחר ליצור מצג, ששילם מיידית לאחר). זאת ועוד, אף כאשר הוגשה התביעה דנן, לא טרח הנתבע מצידו לפעול לצירוף אותו אחר (אותו "איתן" עלום, או לחלופין עמדי) - להליך. הנתבע בחר להעלות טענות מן הגורן ומן היקב, כנגד עצם חובתו לשלם (טענות עליהם חזר גם בסיכומיו), ואף האמור אינו מתיישב עם הסכמה בדבר התשלום. בנוסף; מאחר ו- "איתן" או מר עמדי (כפי שכונה בהמשך, כאשר עלה כי אין מתווך בחברת איתן הנטענת) -לא נטלו חלק בהליך שבפניי, מאחר ועלה כי למר עמדי אין כלל תעודת מתווך, באופן המעלה ספק אם יש לו כלל זכאות לקבל דמי תיווך וכן הוא אף בפשיטת רגל, ומאחר אותו איתן, כלל אינו בנמצא - יש מקום להנחה, כי ביסוד פעולות הנתבע עמד רצון להתחמק מכל תשלום, או ניסיון להקטינו. בנסיבות בהן נחתם הסכם ברור לתשלום דמי תיווך. בנסיבות בהן עולה לבסוף כי הנכס נמכר בהתאמה למחיר שצוין בו (ואף בסכום נמוך משמעותית מכך) וכאשר ברי כי אין סיכון ממשי כי הנתבע יידרש לשלם דמי התיווך בכפל (שכן אין מחלוקת שכלל לא נחתם עם אחר הסכם תיווך וכן אין מחלוקת שאין למר עמדי רישיון לעסוק בתיווך) - ראוי היה כי יבוצע התשלום ובמועד, ללא צורך בהתדיינות הממושכת שנדרשה. אוסיף כי העובדה שמר עשור בחר שלא להתייצב לבסוף לחקירה, מעורבות מר נעימי שעלתה רק בדיון ביום 5.9.12, ניסיון ב"כ הנתבע להסתיר את דבר פשיטת הרגל של מר עמדי ושל מר נעימי (ר' עמ' 6 ש' 14) ועדות מר עמדי ביום 5.9.12, בה התחמק מכל מענה באשר לחשבונית המסופקת, תוך הפניה למר נעימי - תומכים אף הם במסקנתי כי אכן עסקינן בניסיון של הנתבע להתחמק מהתשלום המתחייב. הניסיון להתחמק מתשלום, נמנע רק לאחר שהנתבע נקלע ל - "מבוי סתום", עת הצהיר כי הוא מוכן לשלם אך פעם אחת, בעוד להפתעתו, אמר מר עמדי ברורות, כי אין הוא דורש את אותו תשלום לעצמו. בנסיבות אלה יש אכן מקום להטיל הוצאות ההתדיינות על הנתבע. כאמור, באשר לגובה שכר הטרחה, יש לשקלל מנגד את מחדלי התובע. בעיקר ניסיונו להטעות באשר לתוספת המע"מ והשמטת דבר קרבת משפחתו. לאחר שקילת כלל האמור אני מוצאת שתשלום שכר כולל בסך 8,000 ₪ הולם את נסיבות המקרה. ככל ששילם התובע לבא כוחו או התחייב לשלם - סכום העולה על כך, זה לא ישולם לו מהצד שמנגד. תוספת הריבית והצמדה, אם בכלל ו/או מועד התשלום; במסגרת הסכמות הצדדים לא נאמר דבר באשר לסוגיות האמורות. כשם שהתובע חרג מההסכמה והעלה טענות באשר לאמור, כך גם הנתבע חרג מנגד. כך העלה הנתבע טענה (שנכללה עובר לכך בכתבי טענותיו, אך לא הוסכם כי היא נותרה במחלוקת) - כי לא רק שאין מקום לתוספת ריבית והצמדה, אלא אף יש להורות כי התשלום יבוצע רק לאחר שהנכס יעבור לשמו. בשים לב לטענות ההדדיות האמורות ובשים לב למחלוקת כפי שתוחמה בדיון האחרון, אני מוצאת להורות כי ישולם הסך של 45,000 ₪ וכן הוצאות המשפט, בתוך 30 יום ממועד מתן פסה"ד ולאחר מכן ישא הסכום ריבית והצמדה. כך - מחד גיסא לא תתווסף ריבית והצמדה בגין פרק הזמן שכבר חלף מאז נחתמה עסקת רכישת הנכס, אך מאידך גיסא, לא יידרש התובע להמתין להשלמת העברת הרישום ע"ש הנתבע. הערות בשולי הדברים; יש ממש בטענות הנתבע בסיכומיו כי לא היה מקום להגיש הקלטות חלקיות וכי היה מצופה שמר לוי יבוא להעיד באשר לתרומת התובע לעסקה. על אף האמור, אין אני מוצאת שדי בחסרים אלה, כדי להוליד המסקנה שהתובע אינו זכאי לדמי תיווך. מקום בו הנתבע אינו חולק על מעורבות התובע, מקום מסכים הנתבע שעליו לשלם דמי תיווך (אם כי תשלום אחד ולא שניים) ומקום בו האחר (אשר עלה כי ככל אינו מתווך ואף לא נחתם עימו הסכם בכתב כנדרש) מוותר על חלקו - אין מקום לטענה כי התובע הוא בבחינת "זוכה מההפקר" (ר' סעיף 19 לסיכומי הנתבע). לא רק שאין מקום להפחית מהתשלום את המע"מ (ר' לעיל סעיף 22), אלא אין מקום גם להחזיר לנתבע את הוצאות משפטו או הוצאות הליך הגישור. באשר לטעמים התומכים באמור, ר' לעיל החל מסעיף 24, עת נמנו הטעמים "מנגד". בהמשך לכל האמור - ישלם אפוא הנתבע לתובע סך של 45,000 ₪ בגין דמי תיווך כאשר סכום זה כולל מע"מ. כן ישלם בגין שכ"ט ב"כ התובע סך נוסף וכולל של 8,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום ולאחר מכן ישאו תוספת הצמדה וריבית בהתאם לחוק. עוד יחזיר הנתבע לתובע, אגרת בית משפט ששולמה, בתוספת ריבית והצמדה מיום תשלומה. דמי תיווךתיווך