מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא בעלות על דיר חזירים: התביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הבעלות במלאי חזירים (ולמעשה בכסף שנתקבל ממכירתו) שייך למבקשת ולא למשיבה מס' 1, וכי אין למבקשת כל קשר עם חובה של המשיבה 1. א. מבוא: המבקשת טוענת כי רכשה (ביום 21.10.09) דיר חזירים מאת המשיבה 1 (להלן: "החייבת"), וכי ממועד הרכישה ניהלה את דיר החזירים כאשר היא זו שאחראית לתשלומים השוטפים החלים על העסק, ובכלל זה על תשלומי מיסים למדינה (מע"מ) ולרשות המקומית. כן נטען על ידה כי ביום 3/11/11 הגיעו לדיר באופן מפתיע אנשי ההוצאה לפועל וביקשו מעובד הדיר (אחיה של המבקשת), מר מיכאל אבו עוקסה (להלן: "מיכאל"), לעזוב את הדיר ולמסור את מלאי החזירים לנציג של כונסת הנכסים. המשיבה 3 היא זו שמונתה ככונסת נכסים בתיק הוצאה לפועל שפתחו המשיבים 2-3 כנגד החייבת בגין חוב דמי שכירות כפי שיפורט להלן: המשיבה 2 הינה אחת מן הבעלים הרשומים של מקרקעין בכפר יאסיף (הידועים כחלקה 4, גוש 18770) אשר הושכרו במסגרת מספר הסכמי שכירות בלתי מוגנת החל משנת 1993 לחייבת ו/או למבקשת. הסכם השכירות האחרון נחתם ביום 1/5/08 עם החייבת למשך 5 שנים (עד שנת 2013). החייבת הינה חברה שע"פ רישומי רשם החברות, בעלת המניות בה והמנהלת שלה היא אחותה של המבקשת. 4. זמן קצר לאחר תחילת השכירות הפסיקה החייבת לשלם את דמי שכירות לבעלי הקרקע (בין היתר למשיבה 2) ועל כן הגישו נגדה המשיבה 2 ובעלי הקרקע הנוספים תביעה לתשלום חובות ולסילוק יד (ת.א. 29689-03-10 בימ"ש שלום קריות). התביעה הוגשה ביום 17/3/10 כנגד החייבת, כנגד ורדה (אחותה של המבקשת) הרשומה כאמור כבעלת מניות וכמנהלת החייבת, וכנגד ג'ריס (אביה של המבקשת). בד בבד עם הגשת התביעה אף נתבקש וניתן צו עיקול זמני על דיר החזירים. 5. הנתבעים בתביעה לסילוק יד (החייבת, אחותה ואביה של המבקשת) לא הגישו כתב הגנה ברם רק כעבור שנה, ביום 15.3.11, ניתן נגדם פסק דין לפיו התקבלה התביעה במלואה, והנתבעים חויבו לפנות ולסלק את ידם מהמושכר. כן חויבו הנתבעים (שם) לשלם דמי שכירות והוצאות משפט בסך של כ - 630,000 ש"ח. 6. תיק ההוצאה לפועל שבמסגרתו מונתה הכונסת נפתח לצורך מימוש פסק דין זה. במסגרת הליכי הכינוס נתפס, כאמור לעיל, דיר החזירים על ידי הכונסת בטענה כי הינו שייך לחייבת. 7. בד בבד עם הגשת הבקשה העיקרית בתיק זה, הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני במסגרתו דרשה המבקשת לעכב את הליכי ההוצאה לפועל שננקטו בקשר לדיר החזירים, וכן דרשה לבטל את הליכי הכינוס ומינוי כונסת הנכסים. 8. בדיון שהתקיים בפני ביום 15.11.11 (במסגרת הבקשה למתן צו זמני) הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תמכור כונסת הנכסים את מלאי החזירים, הסכום שיתקבל ממכירתם יופקד בקופת ביהמ"ש (בניכוי הוצאות הכינוס שייקבעו על ידי ראש הוצאה לפועל ושיועברו לכונסת). עוד הוסכם כי הסכום שיופקד בקופת ביהמ"ש יועבר בסיום הליך זה למבקשת או למשיבה 2 - בהתאם לתוצאת פסק הדין. 9. הצדדים פעלו בהתאם למוסכם: הכונסת מכרה את מלאי החזירים, וסכום התמורה הופקד בקופת בית המשפט. כעת נותר להכריע בשאלה האם מלאי החזירים שייך למבקשת או לחייבת. 10. בישיבת ההוכחות שהתקיימה נשמעה עדות המבקשת והכונסת. ב"כ הצדדים סכמו טענותיהם בע"פ. ב. טענות הצדדים: המבקשת: 11. החייבת הפסיקה את פעילותה העסקית והמסחרית ביום 17.7.09, דהיינו, כחודשיים לפני הקמת עסקה של המבקשת. 12. מלאי החזירים נרכש על ידי המבקשת ועל כן הינו בבעלותה הבלעדית כאשר אין לה כל קשר לחובה של החייבת. 13. במהלך התקופה מרכישת הדיר על ידי המבקשת, נשאה המבקשת בכל העלויות הכרוכות בעסק: תשלומי ארנונה, מים, מע"מ וכו'. 14. למבקשת לא היה קשר לניהול עסקי המשפחה בין השנים 2003 עד 2008 (תקופה במהלכה טיפלה באמה החולה). המבקשת אף לא הייתה בעלת מניות ו/או בעלת תפקיד כלשהו אצל החייבת ומסיבה זו גם לא נתבעה בתביעת הפינוי ותשלום דמי השימוש - תביעה שהוגשה, כאמור לעיל, רק כנגד החייבת, אחותה ואביה של המבקשת. המשיבות 2 ו-3: 15. המבקשת לא הוכיחה כי רכשה את דיר החזירים מהחייבת. 16. החייבת לא הודיעה ולא קיבלה את הסכמת המשיבה 2 להעברת החזקה במושכר. כן לא הודיעה החייבת לרשות המקומית על השינוי במחזיק. 17. לאחר שניתן צו עיקול זמני על החזירים (במסגרת התביעה שהוגשה כנגד החייבת), לא טענה המבקשת כי מדובר בחזירים השייכים לה, ולא פעלה להסיר את צו העיקול. 18. הוכח כי המבקשת הייתה הרוח החיה אצל החייבת: שילמה חשבונות, וניהלה מו"מ מטעם החייבת. 19. המבקשת לא הוכיחה טענתה כי החייבת הפסיקה לפעול בשנת 2009, שכן גם מהאישורים שהציגה המבקשת עולה כי החייבת הפסיקה לפעול, לכאורה, מחודש מרץ 2011 - דבר המתיישב עם העובדה שבמרץ 2011 ניתן פסק דין כנגד החייבת ועל מנת להתחמק מתשלומו הודיעה החייבת על הפסקת פעילותה. 20. גם לו היה מוכח כי המבקשת רכשה את מלאי החזירים בשנת 2009, הרי שהיא הודתה כי מאז ועד למכירת המלאי לא שילמה למשיבה דבר בגין דמי השכירות על אף שהמשיכה לשבת בשטחה של המשיבה 2 למעלה משנתיים. 21. המבקשת נמנעה מהבאת עדים מרכזיים אשר היו יכולים לתמוך בגרסתה: אחיה ואביה. ג. דיון והכרעה: בפתח הדברים אומר כי דין התביעה להידחות מכל וכל, בין אם תאמר כי על המבקשת להוכיח כי הבעלות בחזירים שלה (בהתחשב באמור בסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל כפי שיפורט להלן), ובין אם תאמר כי על המשיבים להוכיח כי מלאי החזירים שייך לחייבת. להלן נימוקי: 22. סעיף 28(א) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז 1967 קובע הוראות בענין: "ספק בבעלות", כדלקמן: "מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו". נטל ההוכחה נקבע ע"פ האמור בסעיף בהתאם למקום המצאותם של המטלטלין עליהם הוטל עיקול: מטלטלין שנמצאים בחצרים שבחזקת חייב, קיימת חזקה ניתנת לסתירה לפיה הבעלות במטלטלין היא בבעלות החייב, בעוד שכאשר המטלטלין נמצאים בחצרי צד ג', החזקה לא עומדת לנושה, והנטל לשכנע כי המטלטלין הם בבעלות החייב, מוטל על הנושה. ראה בענין זה האמור בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6) 941, ע"א (חיפה) 4431/07 לגלות את היופי נ' גור, בר"ע 606/88 (חיפה) עבדללה נ' איתנית פ"מ מ"ט(3) 173. 23. במקרה דנן עוקלו החזירים בחצרים שהושכרו על ידי המשיבה 2 לחייבת בהסכם שכירות מיום 1/5/08 (הסכם שתוקפו היה עד ליום 30/4/2013). אומנם ביום 2/7/11 ניתן פסק דין המורה לחייבת לפנות את המקום ולהחזירו למשיבה 2 ברם במועד תפיסת החזירים טרם פעלה החייבת בהתאם לפסק הדין שניתן ולא פינתה המקום, מכאן שיש לראותה כמחזיקה ובהתאם לסעיף 28 לעיל חזקה כי מלאי החזירים במקום בו היא מחזיקה שייך לה כך שנטל ההוכחה רובץ על המבקשת להוכיח טענותיה כי מלאי החזירים נרכש על ידה מאת החייבת - נטל בו לא עמדה. 24. המבקשת גורסת, כאמור, כי רכשה את מלאי החזירים ביום 21/10/09 מהחייבת: "ת...קניתי את העסק כי היו מעט מאוד חזירים והם מכרו או חיסלו.. "ש. האם את חתמת על הסכם עם החברה שכל הזכויות וההתחייבויות של החברה עוברות אליך ? ת. למה שאני אקח את החובות של אחרים ? לא חתמתי הסכם" - עמ' 5 שר' 24. ברם המבקשת לא הציגה ולו ראשית ראיה לרכישת המלאי על ידה: לא הוצג הסכם רכישה, לא נטען ובוודאי שלא הוכח כי המבקשת שלמה סכום כלשהו לחייבת עבור הרכישה, לא הובאו לעדות מי מבעלי החייבת ו/או נושאי התפקיד אצל החייבת על מנת לתמוך בגרסת המבקשת: לא אביה של המבקשת, ולא אחותה הרשומה כבעלת מניות ומנהלת החייבת, ומיותר לציין כי מטעמה של החייבת כלל לא הוגשה תגובה לבקשה. בנוסף - לא נטען ולא הוכח כי עסקת הרכישה דווחה לרשויות המס על ידי מי מהצדדים לה (לא הוצגו מסמכי הנהלת חשבונות של מי מהמעורבים: המבקשת ו/או החייבת), וכן לא הבהירה המבקשת מדוע הסכימה החייבת להותיר בידה את כל הציוד שהיה במקום כאשר לטענתה רכשה רק את "מלאי החזירים". 25. עוד ראוי להזכיר, בענין זה: הן בנוגע לאי הבאת עדים בשליטה, והן בנוגע לזהות המעורבים, כי המבקשת מתגוררת בבית אביה - בית בו מתגוררת גם אחותה. 26. לטעמי די באמור לעיל על מנת לקבוע כי המבקשת לא הוכיחה טענתה כי רכשה את מלאי החזירים, ועל כן יש לראותו כשייך לחייבת, ברם גם אם נמשיך לבחון את הראיות הנוספות שהציגו הצדדים נגיע למסקנה זהה כפי שאפרט להלן: 27. המבקשת נשאלה ממתי היא מעורבת בהפעלת הדיר וענתה כי רק מסוף 2009 עת רכשה אותו: "ש. זה יהיה נכון לומר שבהפעלת הדיר הזה כל השנים את היית מעורבת? ת. לא. ש. מאיזה שנה את היית מעורבת בהפעלת הדיר ? ת. רק מאז שהעסק שלי, בסוף שנת 2009. ש. לפני 2009 לא היית מעורבת כלל ? ת. לא היה לי שום קשר לדיר" - עמ' 4 שר' 20. רק בהמשך חקירתה משעומתה עם האמור בהסכמי השכירות שנחתמו במהלך כל השנים עם המשיבה 2 נאלצה המבקשת לאשר כי גם בשנים נוספות היה העסק בבעלותה, וכי היא נטלה חלק פעיל בהפעלתו. ההסבר הדחוק שנתנה המבקשת לתשובתה המקורית אינו משכנע כלל ויש בו כדי להעיד על בעית מהימנות: "לא ידעתי קודם על איזה שנים אתה מדבר כששאלת ולכן אמרתי שאני בעסק רק משנת 2009". אבהיר כי מהסכמי השכירות שהוצגו עולה כי ההסכמים שנחתמו בשנים 1993, 1995 ו-1998 נחתמו בחלקם עם המבקשת, אם כי כבר אז חל "עירבוב" בין המבקשת לחייבת, כך, למשל, בהסכם השכירות שנחתם ביום 1/1/95 נרשם במבוא להסכם כי השוכרת הינה המבקשת ברם בסוף ההסכם תחת חתימת השוכרת נרשם: "אבו עוקסה חברה לגידול חזירים בע"מ" ואילו המבקשת חתומה כערבה. כך גם לגבי ההסכם שנחתם בשנת 1998 לפיו השוכרת הינה החייבת ואילו המבקשת חתומה כערבה לכל התחייבויות החייבת. לאמור לעיל אוסיף גם את עדותה המהיימנה של הכונסת לפיה המבקשת היתה זו שטפלה משנת 1993 בעניני השכירות מול בעלי הקרקע, וכאשר שיק היה חוזר, היתה המבקשת דואגת להביא במקומו מזומן. 28. המבקשת העידה כי גם לאחר שרכשה את העסק המשיכו לעבוד בו ולהפעיל אותו אותם עובדים שעבדו בו גם קודם לכן: אחיה (מיכאיל ופארס): "ש. אחים שלך גם עבדו בעסק הזה ? ת. כן. עבדו איתה (הכוונה עם אחותה - וורדה - ע.ב.) מיכאל ופארס. ש. הם גם המשיכו לעבוד איתך ? ת. כן" - עמ' 5 שר' 14. למרות זאת לא הציגה המבקשת תלושי שכר של אותם עובדים אשר היו יכולים ללמד מי מפעיל את העסק ולתמוך בעדותה לפיה היא בעלת הדיר ומעסיקתם החדשה של האחים, זאת על אף שהעידה במפורש כי הוציאה לאחיה תלושי שכר: "יש לו תלושים ואפשר להציג אותם" - עמ' 10 שר' 29. וכן: "ש. כל חודש היית מוציאה לו תלוש משכורת ? ת. בטח. ש. היית משלמת עבורו גם את הניכויים ? ת. בטח. ש. גם לאח השני אותו דבר ? ת. בעסק אין אח יש פועל ומה שמגיע לו. ש. כמה אחים עבדו אצלך בעסק ? ת. שני האחים עבדו אצלי בעסק. ש. האח השני קיבל אותה משכורת ? ת. הוא קיבל משכורת.." - עמ' 11 שר' 8. בענין האחים ראוי להזכיר התנהלות תמוהה נוספת של המבקשת: ביום 12/7/11 (מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין נגד החייבת נרשם לפתע משכון לטובת פארס בגובה של 500,000 ₪ על מלאי החזירים, זאת מבלי שהוכח והוברר כי המבקשת ו/או החייבת חייבים לפארס חוב כלשהו. בנוסף - עצם רישום המשכון גם מטעם החייבת סותרים את הטענה כי המלאי לא שיך לה ודוק - בטופס אישור רישום המשכון נרשמו תחת הכותרת: "חייבים" הן החייבת והן המבקשת, והשיעבוד הוטל על מלאי חזירים עד 500,000. 29. המבקשת העידה כי לא קראה את הסכם השכירות שנכרת בין החייבת לבין המשיבה זאת על אף שהמבקשת המשיכה להפעיל את אותו עסק באותו מקום - מקום שאינו בבעלותה. כן העידה כי כלל לא חשבה לפנות למשיבה 2 בנוגע להסדרת המשך השכירות במקום על אף שהחזיקה במקום תקופה ממושכת מאוד- כשנתיים. אין ספק כי גם התנהלות זו אינה תקינה (בלשון המעטה): רכישת עסק שמופעל במקום שנמצא בבעלות אדם אחר, מבלי ש"הקונה" החדשה פונה לבעלים ומסדירה הזכויות והתשלומים, ובפרט כאשר "הקונה" החדשה - המבקשת - יודעת כי יש חובות בגין דמי שכירות, וכי אף ננקט הליך משפטי כנגד החייבת: "ש. ידעת שהם (הכוונה לחזירים - ע.ב.) נמצאים במקום זה ע"פ הסכם שכירות שנחתם עם החברה ? ת. כן הם אמרו לי שיש להם הסכם. הבעלים שקניתי מהם את החזירים אמרו לי. רק אחותי היתה הבעלים. ש. בהסכם השכירות יש סעיף שאומר שאסור להעביר את הזכויות בהסכם הזה בלי הסכמת המשכיר. האם פנית למשכירים והודעת להם שאת רוצה להפעיל כאן עסק על השם שלך במקום הזה שיסכימו להעברת הזכויות אלייך ? ת. השלב הזה לא עשיתי אותו" - עמ' 6 שר' 3. וכן: "ש. איך את יושבת משנת 2009 ולא משלמת דמי שכירות, מה חשבת ? ת. אני לא חשבתי על הנושא הזה בכלל לא עם המשכירים ולא עם החברה" - עמ' 7 שר' 31. 30. ונזכיר (שוב) לא מדובר ב"רוכש" זר שמגיע ממקום אחר ואינו מכיר ויודע את הפרטים הרלבנטיים ואת ההיסטוריה אלא מדובר במבקשת המתגוררת באותו בית עם אביה ואחותה שהם (ע"פ הנטען) בעלי ומפעילי החייבת, כאשר המבקשת מאשרת כי ידעה על "בעיות" ועל חובה של החייבת בגין דמי שכירות. לענין ידיעתה של המבקשת אפנה לחקירתה הנגדית במהלכה נשאלה מספר רב של פעמים האם ידעה על ההליכים כנגד החייבת בקשר לאי תשלום דמי השכירות ואישרה כי "שמעתי שיש להם בעיות"- עמ' 6 שר' 29. כנשאלה באופן מפורש האם ידעה על התביעה שהוגשה נגד החייבת ונגד אחותה ואביה ענתה: "שמעתי שמדברים שיש בעיות אבל לא התערבתי ולא התענינתי" - עמ' 8 שר' 1. באשר ל"טרוניית" המבקשת מדוע לא נתבעה בתביעה שהגישה המשיבה לסילוק יד ולתשלום חוב (נטען כי העובדה שלא נתבעה באופן אישי מחזקת גרסתה כי לא היתה מעורבת בעסקי החייבת) אומר כי אין לדבר רלבנטיות באשר לתביעה דנן. בין אם המשיבה בחרה שלא לתבוע את המבקשת משיקולים מקצועיים (קושי בהרמת מסך ביחס למבקשת) ובין אם הדבר נעשה משיקולים אחרים - אין הדבר קשור ומשליך על חובתה של המבקשת להוכיח טענתה כי רכשה מהחייבת את מלאי החזירים - טענה שכאמור לא הוכחה כלל. 31. עוד הוכח כי המבקשת נהלה מו"מ על מנת להסדיר את חובה של החייבת מול המשיבה. אומנם בחקירתה הנגדית נשאלה והכחישה כי היתה מעורבת בניהול המו"מ: "ש. את ניהלת מו"מ עם עו"ד שחאדה כדי להסדיר את החוב של החברה של דמי השכירות? ת. לא. כשהגיעו המעקלים אני דברתי איתה ובקשתי לעכב יומיים והיא לא הסכימה" - עמ' 9 שר' 6. ברם כשהוצג בפניה מכתבה של עו"ד שחאדה לב"כ המבקשת (מיום 14/11/10) המלמד על קיומה של פגישה (שהתקיימה ביום 7/11/10) בנוכחות המבקשת לצורך ניהול מו"מ להסדרת חוב השכירות נאלצה המבקשת להודות כי אכן נטלה חלק באותה פגישה שהתקיימה. העובדה כי המבקשת מצאה לנכון להשתתף באופן פעיל ולנהל מו"מ עם המשיבה כאשר היא טוענת כי אין לה יד ורגל בקשר לחובות החייבת וכי משנת 2009 היא הבעלים היחיד בדיר - אף היא מלמדת כי אין לקבל גרסתה לפיה רכשה את מלאי החזירים של החייבת בשנת 2009 וכי עד אותו מועד לא היה לא כל קשר עם החייבת. 32. לכל האמור לעיל אוסיף את העובדה כי גם בעבר נקטו בני אותה משפחה בהתנהלות דומה מאוד שיש בה כדי ללמד על "דפוס עבודה". הוצג והוגש פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ע"א 1634/03 שופני נ' אבו עוקסה חברה לגידול חזירים בע"מ ולור אבו עוקסה ניתן ביום 7/6/04. שם הגישה החייבת תביעה למתן פסק דין הצהרתי אשר יקבע כי היא בעלת הזכויות בשני דירי חזירים וכי אין לנקוט נגדה הליכים לגביית חוב שיש למבקשת בהתאם לפסק דין שניתן בת.א. 1048/95. החייבת הוסיפה וטענה (שם) כי ע"פ הסכם שנכרת בשנת 1997 בינה לבין המבקשת רכשה החייבת את מלוא הזכויות בדיר החזירים. בית המשפט המחוזי (אשר קיבל ערעור על בית משפט השלום) דחה טענות החייבת אחת לאחת, וקבע כי על אף שהוצגה העברת כספים בין החייבת למבקשת (ודוק - במקרה דנן אף העברת כספים לא הוכחה) אין די בה לקבוע כי אכן נרכשו הזכויות בדיר על ידי החייבת, זאת בשים לב לעובדה כי מדובר בחברה משפחתית ובשים לב לידיעתם אודות ההליכים שהתנהלו והחובות הקיימים: "העברת כספים כזו או אחרת כאשר מדובר בחברה משפחתית וכאשר אין הפרדה בין העוסקים השונים וכאשר באותו מועד כבר קיים הסכם פירוק והפרות חוזרות של המשיבה, אין בהן די כדי לשנות את המסקנה שהיו ניסיונות חוזרים ונישנים למנוע תשלום החוב הפסוק..." וכן: "הקמת חברת משפחתית כאשר המשיבה (הכוונה ללור - ע.ב.) ממשיכה לקחת חלק באותה פעילות, והמנהלת בפועל היא אחותה, כאשר...העידו מטעמה אחיה ואביה של המשיבה אשר ידעו היטב על קיומו של ההליך שהתקיים ועל הצורך להוציא לפועל את פסק הדין לכשינתן מובילים למסקנה כי גם הדיר בכפר יאסיף אינו אלא חלק מפעילות המשיבה...". 33. באשר לתשלומים שהציגה המבקשת (למע"מ ולמיסי רשות מקומית: ארנונה ומים) על מנת לתמוך בטענתה כי רכשה את הדיר ב-2009, אומר כך: ראשית - עצם העובדה כי המבקשת שלמה מע"מ בשנים 2010-2011 אינה מלמדת כי העסק נרכש על ידה משהוברר כי מדובר בחברה משפחתית כאשר לא קיימת הפרדה בין החייבת לבני המשפחה, ובכלל זה, למבקשת. שנית - הוצגו מסמכי המע"מ המלמדים, לכאורה, כי החייבת אכן הפסיקה פעילותה, ברם המועד בו הופסקה פעילות החייבת ע"פ האמור במסמכי מע"מ אינו 17/7/09 שהוא המועד הנטען על ידי המבקשת בתצהירה (ראה בסעיף 11 לתצהיר) אלא רק שנתיים לאחר מכן - מועד סמוך מאוד למועד בו ניתן כנגד החייבת פסק דין הפינוי וחיובה לשלם סכום נכבד למשיבה. בסעיף 11 לתצהיר העידה המבקשת כך: "הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה המסחרית והעסקית ביום 17/7/09 חודשיים קודם הקמת עסקה של המבקשת. העתק מהודעת מע"מ על ביטול רישום הנתבעת 1 במע"מ מסומנת ט'". התאריך שנרשם בנספח ט' שצורף לתמיכה בסעיף 11 לעיל לא היה ברור ונראה היה כי נעשה בו שינוי ו/או מחיקה. אשר על כן עמד ב"כ המשיבה על קבלת המסמך המקורי. בישיבת הסיכומים ביקש ב"כ המבקשת להגיש את "נספח ט1" אשר נטען על ידו כי מדובר בנספח שמלכתחילה היה מצורף לתצהיר. ב"כ המשיבה הסכים להגשתו (על אף שלא צורף לתצהיר המקורי). מנספח זה, שהינו אישור מע"מ מיום 17/5/12 (מועד המלמד על כך שלא צורף לתצהיר המקורי) עולה כי ביום 30/4/11 סווג תיקה של החייבת במע"מ כתיק לא פעיל. כן הוצג בסיכומים נספח ט' המקורי המלמד כי תיקה של החייבת נסגר בתאריך 1/7/11, ולא בשנת 2009 כפי שנטען. המועדים הנ"ל אינם מתיישבים כלל עם גרסתה המקורית של המבקשת לפיה רכשה את העסק חודשיים לאחר הפסקת פעילותה של החייבת, זאת משהוברר על בסיס מסמכי המע"מ כי החייבת הפסיקה את פעילותה זמן רב לאחר מכן. מכל מקום אין גם ממש בכך שהחייבת הפסיקה את פעילותה שכן הוכח כי הדבר נעשה על מנת להתחמק מתשלום חובותיה ובדרך של העברת פעילותה על שם המבקשת. לאמור לעיל אוסיף כי לו אכן הפסיקה החייבת פעילותה בחודש 7/09 (חודשיים לפני העברת הדיר למבקשת), ברור כי יש לראות בהעברת המלאי למבקשת (ללא כל תמורה) הברחת נכסים פסולה שכל כולה נועדה לרוקן את החייבת "מנכסיה" ובכך לסכל אפשרות של נושים להפרע ממנה. 34. תשלום ארנונה ומים: הוצגה הצהרה שניתנה בפני מרכז הגביה (מיום 25/8/11) המלמדת כי המבקשת העבירה הוראת קבע לתאגיד המים עבור חוב מים מתחילת 2010. מתוכן המסמך עולה כי ההצהרה נעשתה ככל הנראה בעקבות פתיחת תיק הוצל"פ נגד החייבת. יחד עם זאת אין בתשלום המים על ידי המבקשת כדי ללמד כי מדובר בעסק שנרכש על ידה בשנת 2009 ואין בתשלום זה אינדיקציה לבעלות או החזקה בדיר החזירים. תשלום כספים מצד אחד מבני המשפחה כאשר מדובר בחברה משפחתית, וכאשר ממילא הוברר כי אין הפרדה בין החייבת לבני המשפחה האחרים, וכאשר באותו מועד כבר קיים חוב גדול מאוד של החייבת בגין אי תשלום דמי השכירות למשיבה, אינה מוכיחה כי העסק "נרכש" על ידי המבקשת. מכל מקום יש להפנות, בענין זה, לאמור בנספח 4 לתצהיר המשיבה - אישור המועצה המקומית כפר יאסיף מיום 10/11/11 בו נרשם כי החייבת פעילה ומחוייבת בארנונה - מכאן ברור כי לא הועברה כל הודעה מסודרת לרשות המקומית בדבר שינוי הבעלים הנטענים בעסק החזירים. כן ראה בענין זה האמור בנספח 5 לתצהיר המשיבה המלמד כי מי שרשום בתאגיד המים היא החייבת נכון ליום 12/11/11. 35. לסיכום כל האמור לעיל עולה כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח טענתה כי רכשה את דיר החזירים מאת החייבת. ואולם גם לו היה מקום לקבוע כי נטל השכנוע רובץ על המשיבה להוכיח טענתה כי מלאי החזירים שייך לחייבת, וכי הוא "הוברח" ממנה למבקשת ולא נרכש על ידה, הרי שהנטל הורם על ידה. 36. נטל הבאת הראיות, להבדיל מנטל השכנוע עשוי לעבור מצד אל צד במהלך הדיון. הנטל עשוי לעבור לצד השני עם הצטברות "אותות מרמה", וראה בענין זה את הלכת בית המשפט העליון המתייחס לרמת ההוכחה הדרושה בהוצאת נכס מבעליו הרשום: "..דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות מרמה..אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעים הם על מרמה...ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם..וכדברי השופטת שטרסברג כהן בענין בנק איגוד: "הכוח הראיתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אומנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה...יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע..". ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6) 941, ע"א 8482/01 איגוד נ' סנדובסקי פ"ד נז(5) 776. עוד לענין נטל השכנוע, ראה את פסק דינו של כב' הש' צבן בת.א. 3114/01 (מחוזי י-ם) דלתות חמדיה נ' בן אבו ניתן ביום 20/9/02, בעמ' 9 לפסק הדין: "....לידיעה מיוחדת השלכה גם במישור האזרחי: היא "מכבידה" על היודע ו"מקלה" עם יריבו. תובע הנדרש להוכיח עובדה המצויה "בידיעה מיוחדת" של הנתבע יוכל להסתפק, בשלב ראשון, בכמות הוכחה קטנה יחסית. במקרה כזה על הנתבע מוטל נטל הבאת הראיות ועליו לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או לאי קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו היחודית". 37. במקרה הנדון הצטברו "אותות מרמה" רבים אשר יש בהם כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבקשת - נטל בו לא עמדה, משעדותה נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א 1971, ומשאין די במסמכים הדלים שהציגה על מנת לשכנע בגרסתה. על אף שהדברים כבר נאמרו נעמוד, בקצרה, על אותות המרמה שהצטברו: א. חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות - העדר הסכם רכישה ותשלום עבור רכישת מלאי החזירים והעדר דיווח ו/או תשלום לרשויות המס. ב. אי מסירת כל הודעה למשיבה בשנת 2009 (המועד הנטען להפסקת פעילותה של החייבת) בדבר הפסקת הפעילות והעברת הדיר לגורם חדש. ג. העדר פניית המבקשת עצמה למשיבה (בשנת 2009) בנוגע להסדרת המשך השכירות של המקום על ידה, על אף שבפועל המשיכה המבקשת להפעיל את הדיר, לשיטתה, בבמקום החייבת כאשר היא יודעת כי קיים חוב דמי השכירות, וכאשר היא בעצמה אינה פועלת להסדיר את תשלום דמי השכירות מול בעלי הנכס. ד. העדר כל פניה מצד המבקשת למשיבה בעת הטלת העיקול הזמני על הדיר במסגרת התביעה שהוגשה כנגד החייבת לתשלום דמי השכירות שלא שולמו. ה. קשר משפחתי הדוק בין המבקשת לחייבת אשר בעלת המניות בה והמנהלת שלה היא אחותה של המבקשת, בפרט כאשר אביה של המבקשת (אשר אף הוא לקח חלק פעיל אצל החייבת), המבקשת ואחותה מתגוררים באותו בית. ו. חדלות פרעון של מי שנטען כי העביר את הבעלות - החייבת. 38. סוף דבר - הבקשה למתן סעד הצהרתי נידחת. בהתאם להסכמת הצדדים (כאמור בסעיף 8 לעיל) ומשיש לראות את מלאי החזירים כשייך לחייבת, הנני מורה לגזברות להעביר לידי ב"כ המשיבות 2 ו-3 את הכסף שהופקד בקופת בית המשפט. כן תישא המבקשת בשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בעלי חייםדיריםבעלות