לטענת התובעת, עבודתה במתן שירותי תיווך עבור הנתבעים 1 ו- 2 זיכתה אותה בדמי תיווך בסך 738,566 ₪. לתמיכה בטענותיה, צירפה התובעת לתצהירה חלק מהסכמי המכר שהושגו בתיווכה וכן טבלה מסכמת ובה פירוט הסכומים המגיעים לה לדבריה. התובעת טענה כי מאחר ובפועל שולם לה סך של 369,216 ₪ בלבד, הרי שיש לחייב את הנתבעים 1 ו- 2 ביתרה העומדת על סך 369,350 ₪. סכום זה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה עומד ע"ס 523,422 ₪. מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא בלעדיות בשיווק פרויקט על ידי מתווך: תמצית העובדות הדרושות ועיקרי טענות הצדדים 1. התובעים הנם בני זוג הנשואים זה לזו. התובעת 1 (להלן: "התובעת") הנה הצד המשמעותי יותר מבין השניים בעניינים העומדים להכרעה בתיק דנא. בין התובעת, מתווכת מקרקעין במקצועה, לבין הנתבעת 1, חברה קבלנית (להלן: "הנתבעת") נחתם הסכם שיווק, במסגרתו נקבע כי התובעת תהיה ממונה באופן בלעדי על שיווק פרויקט הרחבה של כ- 120 יחידות דיור שנבנו על-ידי הנתבעת באגודה השיתופית כפר שמאי (להלן: "פרויקט כפר שמאי"). הוסכם כי התובעת תהיה זכאית לשכר חודשי בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן לעמלות תיווך כמפורט בהסכם. עוד נקבע כי ההסכם ייכנס לתוקפו החל מיום 1.3.2007. לטענת התובעת, נמשך ההסכם הנ"ל עד ליום 10.6.2010 שאז הודיעה לה הנתבעת על הפסקת עבודתה. 2. במהלך שנת 2007 פנתה הנתבעת, באמצעות מנהלה ובעליה הנתבע 2, אל התובעת ושיתפה אותה בכוונתה להיכנס לפרויקט נופי הדס במסגרתו תוקמנה 34 יחידות דיור בכרמיאל (להלן: "פרויקט נופי הדס"). לטענת התובעת לנוכח העובדה שהנתבעת לא קיבלה מינוף וליווי בנקאי, פנה אליה הנתבע 2 והציע כי תמשכן את ביתה הפרטי בכרמיאל תמורת הלוואה מובטחת במשכנתא, ותעמיד הכספים בסך 340,000 ₪ לזכות הנתבעת כהלוואה. בתמורה תקבל התובעת יחידת דיור בת ארבעה חדרים ומרפסת בפרויקט נופי הדס. ביום 21.8.07 נחתם הסכם הלוואה עפ"י ההצעה דלעיל בין התובעים מצד אחד לבין הנתבעת מן הצד האחר (להלן: "הסכם ההלוואה"). הסכם ההלוואה כלל פירוט ההמחאות שהועברו לנתבעת כלהלן: המחאה ע"ס 35,000 ₪ ליום 20.8.07, המחאה ע"ס 140,000 ₪ ליום 23.8.07 והמחאה נוספת ליום 23.8.07 ע"ס 80,000 ₪, סה"כ 255,000 ₪. עוד מורה הסכם ההלוואה כי חלקו הנותר של סכום ההלוואה בסך 85,000 ₪ ישולם לנתבעת בדרך של קיזוז עמלות שיתקבלו ממכירת הדירות בפרויקט נופי הדס בכרמיאל. 3. במועד שאינו ידוע, לאחר חתימת הסכם ההלוואה, נחתם הסכם לרכישת דירה בפרויקט נופי הדס בין התובעים לנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הסכם המכר הראשון"), בגדרו עוגנו זכויותיהם של התובעים לגבי דירה בת ארבעה חדרים ומרפסת בפרויקט נופי הדס. בסעיף 14 להסכם הנ"ל נקבע כי הצדדים יחתמו על הסכם משלים על יסוד האמור והמוסכם בהסכם המכר וזאת תוך 20 יום. להבטחת קיום התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם, חתם הנתבע 2 על ערבות אישית בלתי חוזרת. ההסכם אינו נוקב כאמור במועד שבו נכרת אם כי לטענת התובעים זה נחתם כשבועיים לאחר חתימת הסכם ההלוואה. אין חולק כי הסכם משלים כאמור בסעיף 14 שצוין לעיל מעולם לא נערך ולא נחתם בין הצדדים. 4. במועד לא ידוע, נחתם הסכם נוסף בין התובעים לנתבעת, במסגרתו התחייבה זו לבנות עבור התובעים דירת מגורים בכפר שמאי, בתמורה לסך של 450,000 ₪ (להלן: "הסכם המכר השני"). הסכם זה אינו נושא כל תאריך וכל שניתן ללמוד מן המסמכים שהוצגו הוא, שבקשת ההרשמה למגרש + בניה, שהוגשה בשם התובעים, נערכה ונחתמה ביום 26.10.2007. בנוסף, לא ניתן לדלות מתוך המסמכים שהוצגו באיזה מגרש מדובר. בעוד שבקשת ההרשמה למגרש התייחסה למגרש 195, הנה בהסכם ובנספחיו צוין במקומות מסוימים כי מדובר במגרש 182 ובמקומות אחרים מגרש 178, כפי שאף נרשם בבקשה להיתר בניה. בתצהיר עדותה הראשית ציינה התובעת כי היא ובעלה לא שילמו אף לא אחד מהסכומים הנקובים בהסכם המכר השני. זאת לאור יתרת הזכות שהצטברה לזכותה בגין שירותי התיווך שהעניקה לנתבעים 1 ו- 2. לדבריה, היא נתכוונה לקזז יתרת זכות זו מהתמורה שנקבעה בהסכם. 5. לטענת התובעים חרף קיום מלוא התחייבויותיהם, הן על-פי הסכם ההלוואה והן על-פי הסכמי המכר, הפרו הנתבעים 1 ו- 2 את התחייבויותיהם פעם אחר פעם. כך למשל ביצעו הנתבעים דיספוזיציה לגבי פרויקט נופי הדס, תוך רמיסה והתעלמות מוחלטת מזכויות התובעים. ביום 5.7.2009 שועבדו מלוא זכויותיה של הנתבעת בפרויקט נופי הדס, ובכלל זאת הזכויות שרכשו התובעים, וזאת בשעבוד ללא הגבלה, לטובת הנתבע 3. הנתבעים הנ"ל אף הגדילו לעשות ובמסגרת הסכם מיום 12.7.09, העבירו את מלוא זכויותיה של הנתבעת בפרויקט נופי הדס, לידי הנתבעת 4. כל זאת תוך התעלמות מופגנת מזכויותיהם של התובעים. 6. אף לגבי הדירה בכפר שמאי הפרו הנתבעים 1 ו- 2 התחייבויותיהם כלפי התובעים שעה שהתקשרו עם הנתבעת 5 והעבירו לידה את מלוא זכויות הנתבעת בפרויקט זה, ובכלל זאת את זכויותיהם של התובעים. 7. זאת ועוד, אף בהתייחס לסכומים שהגיעו לתובעת בגין שירותי תיווך, הפרו הנתבעים חיוביהם. כך בעוד שעבודתה של התובעת זיכתה אותה לטענתה בדמי תיווך בסך כול של 738,566 ₪, הרי בפועל שולם לה על חשבון המגיע לה סך של 369,216 ₪ בלבד. 8. באשר לנתבעים 3-5 טענו התובעים כי אלה רקמו קנוניה עם הנתבעים 1 ו- 2 במטרה להתעשר שלא כדין על חשבונם ונהגו כלפי התובעים במרמה ובחוסר תום לב. נטען כי הנתבעים 3 ו- 4 ידעו, עוד בטרם שלמו את התמורה על-פי ההסכם עם הנתבעת, אודות הסכם המכר הראשון. אף הנתבעת 5 ידעה במועד בו נכנסה לתמונה, אודות הסכם המכר השני. חרף זאת פעלו הנתבעים 3, 4 ו- 5 בחוסר תום לב שעה שהתקשרו עם הנתבעים 1 ו- 2 תוך רמיסה מודעת של זכויות התובעים. לשיטת התובעים, מדובר בעסקאות נוגדות כאשר זכותם עדיפה על פני זכותם של הנתבעים 3, 4 ו- 5 אשר פעלו בחוסר תום לב מובהק. 9. בתביעתם עתרו התובעים ליתן פסק דין המצהיר כי הם זכאים להירשם כבעלים הן של דירה בנופי הדס בכרמיאל והן של דירה בכפר שמאי, וזאת בהתאם להסכם המכר הראשון והשני. לחילופין, עתרו לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד להשיב להם את כל הסכומים ששולמו על -ידם (סך של 255,000 ₪ בשערוך להיום) וכן לשלם להם את הסכומים המגיעים לתובעת בגין שירותי התיווך שסיפקה ולא קיבלה תמורה בעבורם. בנוסף, עתרו התובעים לפיצוי בסך 100,000 ₪ בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהלות הנתבעים כמפורט לעיל. 10. בכתב ההגנה שהגישו הכחישו הנתבעים 3 ו-4, את טענות התובעים ככל שאלו התייחסו לדירה בנופי הדס ולהסכם המכר הראשון. לטענת הנתבעים הנ"ל ביום 12.7.09 המועד שבו חתמה הנתבעת 4 על ההסכם לרכישת מלוא זכויותיה של הנתבעת בפרויקט נופי הדס הם לא ידעו אודות זכויות כלשהן של צדדים שלישיים. בהקשר לכך הפנו נתבעים אלה לסעיפים 4.7 ו- 4.8 להסכם שכרתו עם הנתבעת 1 שם הצהירה זו כי הנכס נקי מכל התחייבות לצדדים שלישיים. עוד הפנו הנתבעים 3 - 4 לכך שבמסגרת ההסכם הנ"ל התחייבה הנתבעת 4 לשלם חלק מהתמורה לצדדים שלישיים, לשם סילוק חובותיה של הנתבעת 1 כלפי אותם צדדים, כמפורט בטבלה שצורפה להסכם. בגדר אותה טבלה נכלל שמה של התובעת לה שלמה הנתבעת 4, על פי דרישת הנתבעת 1, סך 19,600 ₪ בעבור שכר עבודה. לטענת הנתבעים 3 ו- 4 נתון זה יש בו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת התובעים לגבי קיומו של הסכם מכר מקרקעין מחייב עם הנתבעת. 11. באשר לסכומים נשוא התביעה ששולמו לידי הנתבעת 1 טענו הנתבעים 3 ו- 4 כי מדובר בכספי הלוואה ולא בגדר תשלום בעבור דירה בפרויקט נופי הדס. לשיטתם, הסכם המכר הראשון נועד רק כדי לשמש בטוחה להסכם ההלוואה, הא ותו לא. תעיד על כך העובדה שהסכם המכר אינו עומד בדרישת המסוימות הנדרשת בהסכם מחייב, שכן הוא נעדר תנאים בסיסיים ומהותיים שאמורים להיכלל בהסכם מכר דירה. הצדדים היו ערים לכך ולכן התחייבו לחתום על הסכם משלים תוך 20 יום לאחר חתימת הסכם המכר אלא שהסכם כאמור מעולם לא נחתם. יתר על כן, התובעים נמנעו מלדווח על העסקה לרשויות המס, עובדה המעידה אף היא על כך שלא מדובר בהסכם מכר של ממש אלא בבטוחה ששימשה את התובעים במתן ההלוואה לנתבעת. מכל מקום, נטען כי גם אם ייקבע בסופו של יום כי עסקינן בעסקאות נוגדות במשמעות סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הרי שבכל מקרה זכותם עדיפה על פני זכותם של התובעים. זאת בשים לב לכך שהם פעלו בתום לב ובתמורה מלאה בהתקשרות החוזית עם הנתבעת 1 והעסקה לטובתם נרשמה בעודם תמי לב. 12. הנתבעים 1, 2 ו- 5 לא ראו כלל להגיש כתבי הגנה או להתייחס באופן כלשהו לטענות הקשות שהועלו נגדם בגדר כתב התביעה. בדיון מיום 15.5.11 נשמעה עדותו של השליח מר אמיל סבית מי שביצע את ההמצאה לידי הנתבעים הנ"ל, ממנה עולה כי כתבי בי-דין הומצאו בפועל לידי אותם נתבעים. למעלה מן הצורך אציין כי אף מעדותו של הנתבע 3 עולה כי הנתבע 2 אכן ידע אודות הגשת התביעה. (ש' 23-25 וש' 28,29 בעמ' 25 לפרוטוקול). יוער כי בהחלטתה מיום 4.2.2010 קבעה כב' הרשמת תמר נתנאל שרון כי בשלב זה אין מקום ליתן פסק דין כנגד הנתבעים שלא הגישו כתב הגנה בין היתר לנוכח הטענות שהעלו הנתבעים 3 ו- 4 בכתב הגנתם וכן לאור העובדה שחוזה המכר נשוא התביעה אינו נוקב בדירה מסוימת ולא ברור באם נותרה עוד דירה למכירה בבניין. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה הסכם המכר הראשון 13. על הסכם המכר הראשון שנכרת לגבי הדירה בנופי הדס חתומים התובעים מצד אחד והנתבעים 1 ו- 2 מן הצד האחר. הנתבע 2 חתם כערב לכלל התחייבויות הנתבעת על פי אותו הסכם. במבוא להסכם נאמר כי הנתבעת מעוניינת למכור לתובעים דירה בבנין, בת ארבעה חדרים + מרפסת + חניה צמודה + מחסן, בקומה ומסוג לפי בחירת התובעים. בהמשך נקבע כי מוסכם שהתובעים ישלמו עבור הדירה סך 357,500 ₪ (סכום זה תוקן בכתב יד ל- 340,000 ₪), וכי מתוך אותה תמורה שולמו זה מכבר 255,000 ₪ ביום חתימת ההסכם וכי חתימת הנתבעת על ההסכם מהווה אישור לקבלת סכום זה. עוד נקבע כי הסך של 85,000 ₪ יקוזז משכ"ט התובעת בגין מכירת הדירות שבפרויקט נופי הדס. בצד סעיף זה נרשם בכתב יד "מלבד שיוחלט אחרת". בסעיף 14 לאותו הסכם נקבע בין היתר כי ייחתם הסכם משלים על יסוד האמור והמוסכם שם, וזאת תוך 20 יום ממועד חתימת ההסכם. 14. לדעתי, הסכם המכר הראשון חסר פרטים מהותיים הנדרשים לגיבושה של עסקת מכר במקרקעין. הרכיב החשוב ביותר לעסקה כגון דא - הדירה הנמכרת - לא הוגדר באופן שמאפשר זיהוי הממכר מבין כלל 34 יחידות הדיור שעמדו למכירה בפרויקט. הסכם למכירת מקרקעין אינו יכול להתייחס לממכר בלתי מזוהה שלא ניתן להצביע עליו באופן ברור וודאי. עסקה לגבי דירה בעלמא שמיקומה בפרויקט כלל לא נקבע ולא ניתן לזהותה בוודאות, לאו עסקת מכר היא. יתר על כן, מנוסח ההסכם עולה כי התמורה בסך 85,000 ₪ שתקוזז משכ"ט התובעת הנה בבחינת התחייבות עתידית, קרי שכ"ט שיגיע לתובעת בעתיד. הדבר נלמד מלשון סעיף 4 להסכם המורה כי עם תשלום הסכום הנ"ל יועברו מלוא הזכויות בדירה ע"ש התובעים. מכאן אנו למדים שהסכום האמור טרם שולם או טרם קוזז מסכום התמורה החוזית המגיעה מאת התובעים. דא עקא שבהסכם לא נקבע כל מועד לביצוע אותו תשלום ולא ברור מהי מסגרת הזמן שבה על התובעים לדאוג לסילוקה של אותה יתרה. הסכם המכר הראשון אינו כולל כל התייחסות לתשלום המסים החלים על העסקה, לא כל שכן שאינו כולל מפרט טכני לגבי הדירה הנמכרת על כל המשתמע מכך. יוער כי אף תאריך כריתת החוזה הושמט מן ההסכם הכתוב והתובע 2, הגם ששמו צוין בכותרת ההסכם, כלל אינו חתום עליו. 15. בפסיקה נקבע כי דרישת הכתב המעוגנת בסעיף 8 לחוק המקרקעין מחייבת פירוט וציון "התנאים היסודיים של העסקה" או התנאים "המהותייםוהחיוניים" ובהם, זיהוי מספיק של הצדדים לעסקה, תיאור מהותו של הנכס נשוא העסקה, התמורה וכל פרט מהותי אחר שבלעדיו לא ניתן לבצע את העסקה. (ראו: ע"א 169/74הווארד נ' עזני, פ"ד כ"ח (2) 726; ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן בע"מ, פ"דכ"ח (2) 291; ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל (2) 260, 269; ע"א701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1) 1, 8). במרוצת השנים רוככה דרישה זו בפסיקה שהכירה בהסכם כמסוים דיו גם מקום שלא צוינו בו כלל התנאים החיוניים לעסקה. זאת כאשר אותם פרטים חסרים ניתנים להשלמה מכוח הוראות חוק נורמטיביות (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682). נפסק כי על ההסכם לכלול לכל הפחות את "מסגרת העסקה ותחומיה ואת הפרטים החסרים ניתן יהיה להשלים" (ראו: ע"א 5559/91 ק. צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימההמרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642, 647). 16. בענייננו, לא ניתן לומר כי הסכם המכר כולל את מסגרת העסקה ותחומיה באשר אין בו כל זיהוי לגבי הממכר נשוא ההסכם. הקביעה הכללית לפיה רשאים התובעים לבחור את הדירה הנמכרת לפי שיקול דעתם אינה יכולה לבוא במקום זיהוי ספציפי של היחידה הנמכרת. תנייה זו מלמדת כי החוזה לא השתכלל לכדי הסכם מכר מחייב אם כי הוא עשוי להשתכלל בעתיד לכשיסוכם הממכר באופן ספציפי. יתר על כן, מועד ביצוע תשלום התמורה החוזית מהווה אף הוא תנאי מהותי. נקיטה בלשון מעורפלת המתייחסת למועד עתידי בלתי ידוע בו תשולם אותה תמורה מעידה אף היא על העדר גמירות דעת אצל הצדדים לכרות הסכם מוגמר ומחייב. ודוק - הצדדים היו ערים לכך ולכן נקבע בסעיף 14 להסכם כי תוך 20 יום ממועד חתימת ההסכם, ייחתם הסכם משלים. אלא שהסכם כאמור מעולם לא נחתם בין הצדדים. העובדה שאותה עסקה מעולם לא דווחה לרשויות המס מחזקת את המסקנה כי הצדדים לא ראו בה עסקה מוגמרת וכי לא מדובר בהסכם מכר המחייב את הצדדים אלא לכל היותר הצהרת כוונות. יש להניח כי התובעת, מתוקף עיסוקה בתיווך מקרקעין, ראתה ובחנה לא אחת הסכמי מכר מקרקעין ולכן שומה היה עליה לדעת כי ההסכם עליו חתמה אינו מהווה הסכם מכר מוגמר ומחייב. 17. גם אם יש ממש בהסבר שנתנה התובעת לפיו הממכר לא הוגדר באופן מדויק מאחר ובשלב זה טרם היו תוכניות (ש' 16-19 בעמ' 21 לפרוטוקול), עדין אין מחלוקת כי בניגוד להוראת סעיף 14 להסכם, מעולם לא נחתם בין הצדדים הסכם משלים, לא כעבור 20 יום, כפי שנקבע בהסכם, ולא בכלל. (ראו עדות התובעת - ש' 28-29 בעמ' 17 לפרוטוקול). 18. יתר על כן, כאשר נשאלה התובעת ".... בהסכם הזה, נספח ח', לא כל הצדדים חתומים, לא סיכמתם את כל התנאים, לא הסכמתם על הכל כי מר אלי ביבי לא הסכים איתך ואת לא הסכמת איתו על חלק מסעיפי ההסכם. גם סיכמתם שתחתמו הסכם נוסף. נכון?" התובעת השיבה: "נכון" (ש' 30-32 בעמ' 17 - ש' 1 בעמ' 18 לפרוטוקול). בהמשך, משנשאלה מדוע נרשם סימן שאלה בכתב יד בצדו של סעיף 3ב' להסכם, שעניינו קיזוז הסך של 85,000 ₪ משכה"ט המגיע לתובעת, וכן נרשמו המלים "מלבד שיוחלט אחרת", השיבה התובעת כי "מדובר ב- 85,000 ₪ שהיו אמורים להיות מקוזזים משכר הטרחה שלי ופה אלי ביבי לא כל כך הסכים והחלטנו שאם נחליט אחרת שזה לא יקוזז משכר הטרחה אלא ישולם אחרת, אז נדבר על זה. השאלה היתה לגבי איך ישולם" (ש' 24-27 בעמ' 17 לפרוטוקול). דבריה אלה מחזקים את המסקנה דלעיל לפיה אף התנאי המהותי המתייחס לאופן תשלום התמורה ומועדו לא סוכמו בין הצדדים להסכם. מכל מקום, התובעת אישרה בעדותה כי לא שילמה את מלוא התמורה שכן לדבריה, "אם ההסכם היה מכובד הייתי משלמת" (ש' 27-30 בעמ' 16 לפרוטוקול). 19. העולה ממקבץ האמור הנו שהסכם המכר הראשון כלל לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, באשר הוא נעדר פרטים מהותיים שלא ניתן להשלימם ממקורות חיצוניים, בייחוד בכל הנוגע לזיהוי הממכר ואופן ומועד תשלום התמורה. 20. למעלה מן הצורך אני רואה להוסיף כי נוצר בלבי הרושם שאף התובעים עצמם ראו בסופו של דבר בהסכם המכר הראשון, הסכם בטל וחסר תוקף. דומה כי התובעים הסכימו על דרך ההתנהגות לגבי פקיעת תוקפו של ההסכם. אנמק בתמצית טעמיי למסקנתי זו. 20.1 אין מחלוקת שהסכם משלים, על פי הוראות סעיף 14 להסכם המכר הראשון, מעולם לא נחתם. טענתם של התובעים לפיה הסכם כאמור לא נחתם רק בשל סירובו של הנתבע 2, אינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר. עצם העובדה שהתובעים נאותו לחתום על הסכם המכר השני ביום 26.10.07, כחודש וחצי לאחר מועד החתימה על הסכם המכר הראשון, מבלי שקודם לכן נחתם ההסכם המשלים כנדרש על-פי סעיף 14 הנ"ל, מובילה למסקנה שהתובעים לא ראו עוד את הסכם המכר הראשון כמחייב. ניתן בהחלט להניח שאילולא כן, היו נמנעים מהתקשרות נוספת עם הנתבעים 1 ו- 2 בטרם תושלם העסקה הראשונה. 20.2 העובדה שהתובעת המשיכה לעבוד בשיתוף פעולה עם הנתבע 2 זמן רב לאחר שהוא כביכול סירב לחתום על ההסכם המשלים, אף היא מובילה לאותה המסקנה. (ראו בהקשר זה דברי התובעת בחקירתה בש' 5-6 בעמ' 23 לפרוטוקול). 20.3 אפשר גם שהסכם המכר השני בא תחת ההסכם הראשון, בהתאם למתווה שנקבע בסעיף 11 להסכם הראשון שהעניק לתובעים את הזכות להמיר את הסכם המכר בנופי הדס בהסכם מכר בכפר שמאי. נקבע כי במקרה זה יבוטל הסכם נופי הדס ותחתיו ייכנס לתוקפו הסכם כפר שמאי וכך אותם תשלומים ששולמו בגין הדירה בפרויקט נופי הדס ייחשבו כתשלום עבור הדירה בכפר שמאי. כאשר התובעת נשאלה בדבר אפשרות זו היא שללה אותה מיניה וביה באומרה "הענין שהיה הסכם לכפר שמאי לפני ההסכם הזה והוא בוטל. לאחר התאריך של הסכם כרמיאל יש הסכם שמתייחס לכפר שמאי" (ש' 15-21 בעמ' 17 לפרוטוקול). דא עקא שהתובעת לא הציגה אותו הסכם נוסף אליו התייחסה כאמור. הימנעות זו מהבאת ראיה פועלת לחובת התובעים ויש בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענתם כי היה הסכם נוסף לכפר שמאי שבוטל. כשדברים אלה מצטרפים לעובדה שגרסתה דלעיל של התובעת כלל לא הועלתה במסגרת תצהיר עדותה הראשית, מתעורר ספק לגבי נכונות עדות כבושה זו שנולדה לראשונה בשלב מאוחר, רק במסגרת חקירתה הנגדית ומוביל לדחיית גרסתה של התובעת לעניין זה. 21. סיכומו של דבר, בין אם מדובר בהסכם שמלכתחילה לא השתכלל כלל לכדי חוזה מכר מחייב ובין אם מדובר בהסכם שבוטל בין במפורש ובין על דרך התנהגות, ברי כי אין למעשה עסקאות תקפות המתחרות זו בזו, אלא עסקה אחת תקפה בלבד, היא העסקה משנת 2009 שנכרתה בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 4. לאור מסקנתי זו איני נדרש לבחינת טענות הצדדים בכל הנוגע לעסקאות נוגדות. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך אני רואה לציין כי טענת התובעים לעניין קנוניה או מזימה שנרקמה כביכול בין הנתבעים 1 ו- 2 לבין הנתבעים 3, 4 ו- 5, במטרה להוציא מהם כספים שלא כדין, לא הוכחה כלל ועיקר. לבד מעדותה של התובעת, לא הוצגה כל ראיה להוכחת אותם מעשי מרמה משותפים מצד הנתבעים. מדובר בטענה חמורה במהותה לגביה נאמר כי יש להמציא להוכחתה תשתית ראייתית איתנה שתעמוד ביחס לחומרת החשדות.(ראו: ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי, נו (6) 874). לא זו בלבד שלא עלה בידי התובעים להציג ביסוס ראייתי רציני לטענתם הנ"ל, אלא שהם אף הסתפקו בעדותה היחידה של התובעת להוכחתה. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 מורה בין היתר כי בית המשפט לא יפסוק במשפט אזרחי על פי עדותו היחידה של בעל דין שאין לה סיוע, מבלי לפרט בהחלטתו מה הניעו להסתפק בעדות זו. בענייננו, לא הובא כל סיוע לעדותה היחידה של התובעת לעניין המזימה הנטענת ולא מצאתי טעם מיוחד להסתפק בעדות יחידה זו להוכחת טענה כה חמורה. 22. לאור האמור עד כה, דין התביעה ככל שהיא מתייחסת לנתבעים 3 ו- 4 להדחות. אשר לנתבעים 1 - 2 הרי בשים לב לעובדה שהתובעים שילמו סכומים ניכרים במסגרת הסכם המכר הראשון, מן הדין להורות על השבתם של אלה לידיהם. זאת בין אם בשל ביטול ההסכם עקב פגם בכריתתו לפי סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, בין אם מכוח ביטולו בעקבות הפרתו, בהתאם לסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 ובין אם כעקרון כללי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הסכם המכר השני 23. הואיל והתובעים לא קיבלו לידיהם את הדירה בכפר שמאי בהתאם להסכם המכר השני, ולאור הודאתם כי לא שילמו את התמורה על-פי הסכם זה, ברי כי מדובר בחוזה שבוטל, בין אם במפורש ובין אם על דרך ההתנהגות, לאחר שנזנח על-ידי הצדדים. ככלל, במקרה של ביטול חוזה, חייב כל אחד מהצדדים להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי החוזה, וזאת מכוח סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי). משהוברר כי התובעים לא שילמו דבר במסגרת הסכם המכר השני, הרי שאין גם מה להשיב להם. 24. בתצהיר עדותה הראשית ציינה התובעת כי הסיבה בשלה היא ובעלה נמנעו מלשלם את התמורה לה התחייבו בגדר הסכם זה, נעוצה בכוונתם לקזז מאותה תמורה את הסכומים שנצברו לזכות התובעת מתוקף שירותי התיווך שסיפקה לנתבעים 1 ו- 2 ולא שולמו לה. אתייחס להלן לרכיב זה של התביעה, אך אסכם הדיון בפרק דנא בקביעה כי הסכם המכר השני בוטל על ידי הצדדים ואין לו כל תוקף. די בכך על מנת להוביל לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 5. תשלום בגין שירותי התיווך 25. לטענת התובעת, עבודתה במתן שירותי תיווך עבור הנתבעים 1 ו- 2 זיכתה אותה בדמי תיווך בסך 738,566 ₪. לתמיכה בטענותיה, צירפה התובעת לתצהירה חלק מהסכמי המכר שהושגו בתיווכה וכן טבלה מסכמת ובה פירוט הסכומים המגיעים לה לדבריה. התובעת טענה כי מאחר ובפועל שולם לה סך של 369,216 ₪ בלבד, הרי שיש לחייב את הנתבעים 1 ו- 2 ביתרה העומדת על סך 369,350 ₪. סכום זה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה עומד ע"ס 523,422 ₪. בהעדר כתב הגנה מטעם הנתבעים 1-2, ועל יסוד עדותה של התובעת והמסמכים שהוצגו על ידה, אני מקבל רכיב זה של התביעה, ומחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הסך של 523,422 ש"ח. איני רואה לחייב את הנתבע 2 באופן אישי בחיוב דלעיל מאחר ושירותי התיווך ניתנו לחברה עצמה, היא הנתבעת 1. 26. לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים בנסיבות העניין בפיצוי בגין עגמת נפש שאפשר ונגרמה לתובעים. התובעים לא השכילו לעגן זכויותיהם בהסכמים מפורטים, ודומה כי הצגת הדברים כפי שהובאה בפניי על ידם מגלה אך טפח ומסתירה טפחיים מפרטי העסקאות והיחסים העסקיים שנרקמו בין התובעת לנתבעים 1 ו- 2. התרשמתי כי בכל הקשור להסכמים ולהבנות ולפרטי העסקאות בין הצדדים רב הנסתר על הגלוי. בנסיבות, לא מצאתי מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין נזק בלתי ממוני כלשהו. 27. סוף דבר 27.1 אני דוחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעים 3 ו- 4 ומחייב את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבעים הנ"ל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. 27.2 אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 5 ומשלא הוגש מטעמה כתב הגנה והיא אף לא התייצבה לדיונים, איני עושה לטובתה צו להוצאות. 27.3 אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2, שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד, להשיב לתובעים את הסכומים ששולמו ע"י התובעים במסגרת הסכם המכר הראשון בסך 255,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 21.8.07 ועד התשלום המלא בפועל. 27.4 בנוסף, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת 1 סך נוסף של 523,422 ₪ בגין דמי תיווך. 27.5 הנתבעים 1 ו- 2 ישלמו יחד ולחוד לתובעים הוצאות משפט בגובה האגרה ששולמה כשסכום זה צמוד ממועד תשלומו על ידי התובעים ועד לסילוקו המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים 1 ו- 2 יחד ולחוד לתובעים שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכומים בהם חויבו יחדיו ואילו הנתבעת 1 תשלם לתובעים בנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום בו חויבה לבדה כשעל סכומי שכה"ט הנ"ל מתווסף מע"מ כדין. 27.6 כלל הסכומים דלעיל ישולמו תוך 30 יום אחרת יישאו נוסף לאמור לעיל, ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. תיווך