מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא ביטול זכרון דברים החזרת מקדמה: לפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 43,200 ₪ שעניינה אי קיום עסקת מכר מקרקעין שנכרתה בין הצדדים ביום 17.02.10. העובדות הצריכות לעניין הנתבע, רופא במקצועו, הינו הבעלים ו/או בעל זכות החזקה ב- 2 חנויות בבניין המילניום בטבריה השוכן ברח' אילת 1 והידוע כחלקות 15032 ו- 15132 גוש 26 (להלן: "הנכס"). ביום 17.02.2010 נחתם בין הצדדים זיכרון דברים, לפיו רכש התובע מן הנתבע את הנכס הנ"ל בתמורה לתשלום סך של 340,000 ₪ (להלן: "זיכרון הדברים"). ביום 10.03.2010 שיגר הנתבע, באמצעות בא-כוחו, הודעה לתובע בדבר ביטול זיכרון הדברים, תוך השבת המקדמה בסך של 3,400 ₪ שקיבל הנתבע מהתובע במעמד החתימה על זיכרון הדברים. עיקר טענות התובע לפי הנטען בתביעה, הצדדים ניהלו ביניהם מו"מ במהלכו נסתייעו במתווך, מר יניב נחום (להלן: "המתווך"). בסופו של יום, הבשיל המו"מ לכדי זיכרון דברים. התובע טוען, כי זיכרון הדברים מהווה הסכם מחייב לכל דבר ועניין, באשר עיגן את ההסכמות שהושגו בין הצדדים עובר לחתימתו ביחס לפרטים מהותיים הנוגעים לעסקת המכר, כגון תיור הנכס, מחיר הנכס, גובה תמורה וכן זכאות הנתבע לגביית דמי שכירות מהשוכרת בנכס למשך 9 חודשים לאחר החתימה על זיכרון הדברים, וזאת כחלק מתשלום התמורה בגין העסקה. עוד נטען כי הנתבע היפר, ברגל גסה, את זיכרון הדברים, שעה שהודיע לתובע על ביטולו ביום 10.03.10 באמתלות שונות, ובכך סיכל, למעשה, את הוצאת העסקה אל הפועל ומימושה, וזאת כעבור 23 ימים ממועד חתימת זיכרון הדברים. במענה להודעת הביטול, הודיע התובע לנתבע כי הוא עומד על קיום זיכרון הדברים ואכיפתו, ככתבו וכלשונו, וביקש לקיים את העסקה מושא התובענה. לחילופין, דרש התובע לקבל מהנתבע את הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 16 לזיכרון הדברים וההוצאות שנגרמו לו אגב ההפרה. כל דרישותיו של התובע נדחו ע"י הנתבע. מכאן התביעה שבפניי, במסגרתה טוען התובע כי לאור ההפרה היסודית של זיכרון הדברים, זכאי הוא לשורה של סעדים כספיים הכוללים, בין היתר, את הפיצוי המוסכם בסך 34,000 ₪, כקבוע בסעיף 16 לזיכרון הדברים; השבת המקדמה ששולמה לנתבע במעמד החתימה על זיכרון הדברים בסך 3,400 ₪; וכן דמי התיווך ששילם התובע למתווך בגין עסקת המכר בסך 5,800 ₪. במענה לטענת הנתבע, כי זיכרון הדברים אינו מהווה הסכם בעל תוקף מחייב, טוען התובע כי בזיכרון הדברים עוגנו כל ההבנות וההסכמות שהושגו בין הצדדים במהלך מו"מ ארוך וממושך שנוהל ביניהם. עוד נטען, כי חתימתו של הנתבע על זיכרון הדברים נעשתה מרצון טוב וחופשי לאחר שהנתבע קרא אותו והבין את תוכנו והאמור בו, ובכלל זה הטלת פיצוי מוסכם למקרה ויופר זיכרון הדברים ע"י מי מהצדדים. באשר לסוגיית תשלום יתרת התמורה המגיעה לנתבע מעבר למקדמה ששולמה לו במעמד החתימה על זיכרון הדברים, טוען התובע כי הנתבע סיפר לו כי הנכס נרכש במסגרת כינוס וכי טרם שולמה מלוא התמורה בגינו לכונס הנכסים, אף שהחזקה בנכס הועברה לידיו. לפיכך, הסכימו הצדדים כי התובע ישלם לכונס הנכסים את חוב הנתבע לאחר שזה האחרון יברר מהו שיעורו, ואילו יתרת התמורה בגין עסקת המכר מושא התובענה תשולם לנתבע מיד לאחר מכן. מטעם זה, טוען התובע, לא ננקב בזיכרון הדברים מועד לביצוע תשלום יתרת התמורה. בהתייחס לטענה, לפיה קיום העסקה היה מותנה ברישום הזכויות בנכס ע"ש הנתבע, טוען התובע כי עובר לכריתת זיכרון הדברים הוסכם כי התובע יכנס בנעליו של הנתבע, יטפל ברישום הזכויות וישלים את התמורה שחב הנתבע בגין רכישת הנכס לכונס הנכסים. עוד נטען, כי באם תתקבל טענת הנתבע, לפיה חוסר יכולתו של האחרון להעביר את מלוא הזכויות בנכס על שמו סיכלה את עסקת המכר והביאה לביטול זיכרון הדברים, הרי שיש בכך כדי לזכות את התובע בקבלת הפיצוי המוסכם, מכיוון שהנתבע ניהל עם התובע מו"מ בחוסר תום לב ביודעו כבר במעמד החתימה על זיכרון הדברים ואף קודם לכן אודות הקושי הנעוץ בהעברת הזכויות על שמו בנכס. עיקר טענות הנתבע הנתבע טוען, כי חתם על זיכרון הדברים מבלי שידע והכיר את תנאיו ובהסתמך על מצג שווא שהוצג בפניו ע"י התובע והמתווך, כי אין בזיכרון הדברים כדי לחייבו כלל ועיקר וכי הוא רשאי לחזור בו מההסכמות שעוגנו בזיכרון הדברים, בכל עת, מבלי שהדבר יהא כרוך בסנקציה כלשהיא. עוד טוען הנתבע, כי בטרם החתימה על זיכרון הדברים הוא הבהיר לתובע כי בכוונתו להביא את זיכרון הדברים לעיונו של עו"ד ולהיוועץ עמו באשר להמשך העסקה. הנתבע טוען, כי הצדדים החסירו מזיכרון הדברים פרטים מהותיים, ולמעט ההסכמה שהושגה ביחס למחיר הנכס ולגביית דמי השכירות כחלק מתשלום העסקה, לא הוסכם דבר בין הצדדים, ובכלל זה תניית הפיצוי המוסכם הקבועה בסעיף 16 לזיכרון הדברים. משכך, לא השתכלל זיכרון הדברים לכדי הסכם מחייב, וככזה היה הנתבע רשאי לסגת ממנו מבלי לזכות את התובע בפיצוי כלשהוא. עוד נטען, כי זיכרון הדברים לא יצר קשר חוזי מחייב בין הצדדים, משום שהם ביקשו לראות את עצמם קשורים רק עם חתימת החוזה המוזכר בזיכרון הדברים ולא ע"י זיכרון הדברים עצמו. הנתבע מוסיף וטוען, כי הסכמתו למכירת הנכס לתובע הותנתה בהעברת הבעלות בנכס על שמו, הואיל והנתבע רכש את זכויותיו בנכס במסגרת כינוס נכסים ובמעמד החתימה על זיכרון הדברים טרם הושלמה עסקת המכר ברישום הזכויות בנכס ע"ש הנתבע. אף לאחר החתימה על זיכרון הדברים לא הושלם רישום הזכויות ע"ש הנתבע וזאת בשל סירובו של הבעלים הרשום לרישום הערת אזהרה. בנסיבות אלה, סוכל זיכרון הדברים בשל אי ביצוע הרישום, כך נטען, ולא ניתן היה לקיימו. יתרה מזאת, השוכרת בנכס ביטלה את הסכם השכירות שנכרת בינה לבין הנתבע, כך שהסכמת הצדדים בנוגע לגביית דמי השכירות במשך 9 החודשים שעקבו למועד העסקה לא הייתה ברת קיימא. לאור זאת, שיגר הנתבע ביום 10.03.10 הודעת ביטול לתובע ואף השיב לידיו את המקדמה ששילם במעמד החתימה על זיכרון הדברים בסך 3,400 ₪. ברם, התובע לא פרע את ההמחאה הנ"ל. לחלופין טוען הנתבע, כי במידה וייקבע כי זיכרון הדברים הינו בבחינת הסכם מחייב שהופר ע"י הנתבע שלא כדין באופן המזכה את התובע בפיצוי מוסכם, הרי שגובה הפיצוי המוסכם הקבוע בזיכרון הדברים הינו בלתי סביר. לפיכך, מזמין הנתבע את ביהמ"ש להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם ולפסוק לתובע פיצוי מופחת מזה שנקבע בזיכרון הדברים. ההסדר הדיוני בתיק דנן הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית מטעמם. עוד הוגש מטעם התובע תצהיר נוסף ערוך ע"י המתווך. ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה יינתן פסק דין מנומק בתמצית לפי הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 בהסתמך על החומר הקיים בתיק דנן ולאחר הגשת סיכומים בכתב. גדר המחלוקת השאלות הצריכות הכרעה בענייננו הן כדלקמן: מהן נסיבות החתימה על זיכרון הדברים שנערך ונחתם בין הצדדים ביום 17.02.10 והאם הוא מהווה הסכם בעל תוקף מחייב; באם כן - האם היפר הנתבע את זיכרון הדברים שעה שהודיע על ביטולו; האם זכאי התובע לפיצוי המוסכם שנקבע בזיכרון הדברים וליתר הסעדים הכספיים המבוקשים בתביעה; באם כן- מהו שיעור הפיצוי המוסכם לו זכאי התובע עקב ההפרה. אדון בשאלות שבמחלוקת כסדרן. דיון והכרעה אחר עיון בכתבי הטענות על צרופותיהם ואחר שקילת טענות הצדדים, אני מחליטה לקבל את התביעה, ואלה עיקר טעמיי. אין חולק, כי ביום 17.02.10 נערך ונחתם בין הצדדים זיכרון דברים, לפיו התחייב התובע לרכוש את הנכס מן הנתבע בתמורה לתשלום סך של 340,000 ₪. עוד אין חולק, כי ביום 10.03.10 הודיע הנתבע לתובע על ביטול זיכרון הדברים בטענות שונות, כגון אי הבנת תנאיו, אי גמירות דעת באשר לנושא הפיצוי המוסכם וכן חתימת זיכרון הדברים אחר מצג שווא מצד התובע, לפיו זיכרון הדברים אינו מחייב וכי הוא רשאי לבטלו, באם יחפוץ, בכל עת. עוד טוען הנתבע, כי זיכרון הדברים לא היה בר קיימא, מכיוון שלא היה ניתן להעביר את הזכויות בנכס על שמו או ע"ש התובע. האם זיכרון הדברים הינו בבחינת הסכם מחייב. בחינתו של זיכרון הדברים עצמו מובילה למסקנה, כי עסקינן בהסכם בעל תוקף מחייב, מכיוון שהוא מכיל פרטים מהותיים וחיוניים לעסקה, כגון זהות הצדדים, מהות העסקה, תיאור הנכס הנמכר, המחיר ותנאי תשלום התמורה. עוד עם חתימת זיכרון הדברים ובאותו מעמד מסר התובע לנתבע דמי קדימה בסך 3,400 ₪ המהווים 1% ממחיר הנכס. בנוסף, מכיל זיכרון הדברים תיאור לזהות הנכס מושא העסקה, קביעת תנאי תשלום בדמות גביית דמי שכירות מן השוכרת בנכס למשך 9 חודשים לאחר החתימה על זיכרון הדברים. כמו כן, נקבעה בזיכרון הדברים תניית פיצוי מוסכם בסך 34,000 ₪, למקרה של הפרה ע"י מי מהצדדים. תניה זו מעידה על כוונה רצינית של הצדדים להתקשר בחוזה והבנת התוצאות המשפטיות הנובעות מכך. בהקשר זה, יצוין כי חל ריכוך בדרישת הפרטים המהותיים, כך שאין זה הכרחי שכל היסודות המהותיים והחיוניים יהיו כתובים בגוף זיכרון הדברים ופרטים חיוניים חסרים ניתנים להשלמה על ידי הוראות שבחוק (ראו ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן, פ"ד כ"ח (2) 291). לאור זאת, אין בידי לקבל את טענת הנתבע בדבר העדר אלמנט מועד מסירת הנכס מזיכרון הדברים, מכיוון שיסוד זה ניתן להשלמה באמצעות הוראה משלימה שבחוק. כוונתי לסעיף 9 לחוק המכר, תשכ"ח 1968 החל גם לעניין מכר מקרקעין (סעיף 4 (א) לאותו חוק), ואשר קובע כי מסירת הנכס תיעשה זמן סביר לאחר החתימה על החוזה. בענייננו, מכיל זיכרון הדברים בחובו תניה, כי בעתיד יעשה חוזה כיוצר קשר חוזי מחייב בין הצדדים וכי במידה וחוזה זה לא ייכרת ביניהם יראו בזיכרון הדברים "חוזה בעל תוקף ומחייב לכל דבר". ברם, חוזה זה הנזכר בזיכרון הדברים לא נעשה כלל. משכך, בנסיבות בהן החוזה "הפורמאלי" לא יצא אל הפועל, מהווה זיכרון הדברים "הסכם" גמור היוצר את הקשר החוזי והמשפטי בין הצדדים. בסעיף 15 לזיכרון הדברים נקבע, כי: "הצדדים מתחייבים בזה הדדית לחתום על החוזה בפני עו"ד מס, תוך 30 ימים מחתימת זכרון דברים זה, וכל עוד שלא נחתם החוזה ו/או לא יחתם החוזה מפאת כל סיבה שלא תהיה, יראו זכרון דברים זה כאילו הוא היה חוזה בעל תוקף ומחייב לכל דבר" (הדגשה הוספה - ש.נ.). ניתן ללמוד מלשון סעיף 15 לזיכרון הדברים, כי רצון הצדדים הוא שזיכרון הדברים יכנס לתוקפו מיד (ראו והשוו: ע"א 602/72 שוק הלוי נ' כדורי מוכתר, פ"ד כ"ח (1) עמ' 519). סיכומו של פרק זה: יש בעיקר היסודות לעסקה, כפי שנקבעו בזיכרון הדברים, כדי ללמדנו כי כוונת הצדדים הייתה, שעה שחתמו על זיכרון הדברים, להגיע לכדי קשר משפטי מחייב וכוונה זו מצאה את ביטויה בזיכרון הדברים אשר מסדיר פרטים מהותיים וחיוניים שבין הצדדים. נסיבות החתימה על זיכרון הדברים והפרתו ע"י הנתבע. בתצהירו, שולל התובע, מכל וכל, את גרסת הנתבע באשר לסיבות שהביאוהו להודיע על ביטול זיכרון הדברים ומציין, כי התובע, כי הנתבע חתם על זיכרון הדברים לאחר שקרא אותו והבין את תוכנו, כאשר בזיכרון הדברים הועלו על הכתב ההסכמות וההבנות שגובשו בין הצדדים לאחר מו"מ שניהלו ביניהם. עוד דוחה התובע בתצהירו את טענת הנתבע, לפיה נאמר לו שהוא רשאי לחזור בו מן המוסכם בזיכרון הדברים וטוען, כי הנתבע מעולם לא ביקש לשמר לעצמו את זכות ההיוועצות עם עו"ד כתנאי להמשך העסקה. תימוכין לגרסתו של התובע, בהקשר זה, ניתן למצוא בעדות המתווך, שהינו לכאורה עד ניטראלי שאין לו אינטרס בתוצאות המשפט, באשר עד זה כבר קיבל המחאה לכיסוי התמורה המגיעה לו עבור דמי התיווך מושא העסקה הנ"ל. באשר לפיצוי המוסכם אשר נקבע בסעיף 16 לזיכרון הדברים, מציין המתווך בתצהירו כי הנתבע נתן את הסכמתו המלאה לתנאי זה והבין את משמעותו. עוד מוסיף ומציין המתווך, כי סכום הפיצוי המוסכם הועמד בזיכרון הדברים ע"ס 34,000 ₪ המהווים 10% משיווי העסקה, כפי שנהוג ומקובל בעסקאות כגון דא. מנגד, טוען הנתבע כי חתם על זיכרון הדברים מבלי שהבין את תנאיו ותוך הסמכות על מצג שווא, ולפיו זיכרון הדברים אינו מחייב והוא רשאי לבטלו בכל עת. בנקודה זו, אני מעדיפה את עדות התובע והמתווך מטעמו על פני עדות הנתבע. ראשית יצוין, כי הנתבע אינו מפרט בהודעת הביטול מיום 10.03.10 ואף לא בכתב התביעה מה מנע בעדו מלהבין ולהכיר את תנאי זיכרון הדברים. בהקשר זה, נמסרה בכתב התביעה גרסה כללית, לאקונית ובלתי מפורטת. רק בתצהירו מעלה הנתבע, לראשונה, גרסה "חדשה", לפיה במעמד החתימה על זיכרון הדברים לא היה ברשותו משקפי קריאה ולכן לא היה מסוגל לקרוא בכוחות עצמו את זיכרון הדברים ונזקק לסיועו של המתווך אשר הקריא את זיכרון הדברים בפניו. עוד טוען הנתבע, כי בעת קריאת זיכרון הדברים "דילג" המתווך על סעיף 16 המסדיר את נושא הפיצוי המוסכם. יצוין, כי מדובר בעדות כבושה שנטענה לראשונה, כאמור, בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע ללא שבא זכרה בכתב התביעה ואף לא בהודעת הביטול. הנתבע לא הביא טעם המסביר מדוע גרסה זו לא הועלתה כבר מראשיתו של ההליך שבפניי ואף קודם לכן, באופן הפוגם בגרסתו ונוטל הימנה את מהימנותה. יתרה מכך, גרסתו של הנתבע, לפיה לא הבין את תנאי זיכרון דברים משום שלא היו ברשותו משקפי קריאה, לוקה בחוסר סבירות, מכיוון שהנתבע אינו מסביר מדוע המתין 23 ימים עד שקרא את זיכרון הדברים וגילה את תוכנו והודיע אגב כך על ביטולו של זיכרון הדברים, לתובע. הנתבע אף אינו מספק הסבר מדוע חלפו 23 ימים עד שפנה לעו"ד על מנת להתייעץ עמו באשר לגורל העסקה. חזקה על הנתבע שחתם על זיכרון הדברים לאחר שקרא אותו והבין את תוכנו. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח היותו הנתבע רופא במקצועו. גם גרסתו של הנתבע בדבר מצג שווא שהוצג בפניו, כי זיכרון הדברים אינו מחייב וכי הוא רשאי לבטלו באם יחפוץ בכך, אינה עולה בקנה עם הוראות זיכרון הדברים עצמו, שם נקבע בסעיף 15 כי במידה ולא ייחתם הסכם אחר בתוך 30 יום, אזי זיכרון הדברים יחייב את הצדדים. טענה זו אף אינה מתיישבת עם התניה המפורשת של הפיצוי המוסכם אשר נקבעה בזיכרון הדברים למקרה של הפרתו. לשון סעיף זה מעידה, באופן חד משמעי, על רצינות כוונת הצדדים וגמירות דעתם באשר להוראות זיכרון הדברים בכלל ולתניית הפיצוי המוסכם בפרט, ואף מלמדת כי הצדדים בעצמם התייחסו לזיכרון הדברים כאל הסכם תקף ומחייב. גם הסכמתו של הנתבע לקבל לידיו במעמד החתימה על זיכרון הדברים מקדמה ע"ס 3,400 ₪, מעידה אף היא על כך שהנתבע ראה בזיכרון הדברים כהסכם מחייב. עוד יצוין, כי לא נטען וממילא לא הוכח כי במהלך הזמן שעבר ממועד החתימה על זיכרון הדברים ועד מועד משלוח הודעת הביטול ביום 10.03.10, משך 23 ימים, פנה הנתבע לתובע וביקש ממנו לחתום על הסכם אחר. ללמדך, כי הנתבע בעצמו ראה בזיכרון הדברים הסכם מחייב לכל דבר ועניין. במשך פרק זמן זה אף לא נשמעה מפיו של הנתבע כל עילה לבטלות או לביטולו של זיכרון הדברים. נהפוך הוא, לפי עדות התובע שלא הוכחשה כלל ע"י הנתבע בתצהירו, זה האחרון אף העביר לידי התובע מסמכים הקשורים להמשך העסקה, לרבות תיעוד הנוגע לכינוס ולשוכרת המצויה בחנויות (סעיפים 41 - 44 לתצהיר התובע). כפי שכבר צוין לעיל, הנתבע נתלה באי רישום הזכויות בנכס על שמו כטעם לביטול זיכרון הדברים. לטענתו, אי הרישום הביא לסיכול זיכרון הדברים ולא אפשר את מימושו. טענה זו לא יכולה לעמוד לו, מכיוון שהנתבע בעצמו מודה כי כבר במעמד חתימת זיכרון הדברים ואף קודם לכן הוא ידע שהנכס טרם הועבר על שמו ואף הודיע על כך לתובע (סעיף 12 לתצהיר הנתבע). חרף זאת, הסכים התובע לחתום על זיכרון הדברים ואך הביע נכונות והסכמה להיכנס בנעליו של הנתבע אל מול כונס הנכסים, לרבות תשלום יתרת התמורה המגיעה לכונס הנכסים ע"י התובע. גם אם אניח לטובת הנתבע, כי דבר הקושי ברישום הזכויות נודע לו רק לאחר החתימה על זיכרון הדברים, לטעמי אין בקושי זה כדי להוות טעם לביטול זיכרון הדברים, קל וחומר ע"י הנתבע. גם אם תתקבל טענת הנתבע, כי מדובר בנסיבות חדשות שהתגלו לו לאחר החתימה על זיכרון הדברים, כפי טענתו, הרי שהיה על הנתבע להודיע על כך לתובע ולהותיר בידיו את הברירה אם לבטל את זיכרון הדברים, אם לאו. תחת זאת, נטל הנתבע לידיו את זכות הבחירה שלא הייתה שלו מלכתחילה והודיע על ביטול זיכרון הדברים, אף שעובדת אי רישום הזכויות הינה נסיבה הנוגעת לתובע, ולא לנתבע, במישרין. התרשמתי, כי עובדת אי הרישום הייתה אמתלה לביטול זיכרון הדברים, בעוד שהטעם האמיתי לביטולו נעוץ, ככל הנראה, בחוסר כדאיות של העסקה. העובדה, כי הנתבע פנה אל כונס הנכסים רק ביום 10.03.10, כחודש ימים לאחר חתימת זיכרון הדברים, על מנת לברר את פשר אי העברת הזכויות בנכס על שמו, מחלישה עד מאוד את גרסתו בדבר אי ביצוע רישום הזכויות כטעם לביטול זיכרון הדברים. שומה היה על הנתבע לברר את סיבות אי השלמת רישום הזכויות עוד בטרם חתם על זיכרון הדברים ואף קודם לכן. מדובר בפרט מהותי שחובה היה על הנתבע לבררו ולגלותו במלואו לתובע עוד בטרם החתימה על זיכרון הדברים. תחת זאת, המתין הנתבע 23 ימים בטרם פנה לכונס הנכסים בכדי לברר אודות סיבת אי הרישום. בעשותו כאמור, היפר הנתבע את חובת הגילוי הנאות וכן חובת ניהול מו"מ בתום לב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. הפרות אלו, מזכות את התובע בקבלת הפיצוי המוסכם מכוח סעיף 15 לחוק החוזים. דברים אלה נכונים ויפים גם לגבי ביטול חוזה השכירות ע"י השוכרת בנכס אשר גרם לאובדן דמי השכירות אשר היוו חלק מתשלום התמורה בגין הנכס, בהתאם לזיכרון הדברים. גם אם אניח, כי בוטל חוזה השכירות ע"י השוכרת בנכס, כטענת הנתבע, הרי שהדבר היה מחייב, לכל היותר, שינוי בתנאי תשלום התמורה כפי שנקבעו בזיכרון הדברים ובוודאי אינו יכול להוות טעם לביטול זיכרון הדברים. לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי הנתבע היפר את זיכרון הדברים, עת ביטל אותו ללא שהוכיח כי התקיימו טעמים מוצדקים לכך. משכך, אני קובעת כי ביטול זיכרון הדברים נעשה שלא כדין. מכאן נעבור לסוגיית הפיצוי. הפיצוי המוסכם באשר לפיצוי המוסכם, הנתבע טוען כי ראוי שבית המשפט יפעיל את שיקול דעתו ויפחית את סכום הפיצוי המוסכם, שכן ברור שפיצוי זה אינו עומד ביחס סביר לנזק אותו ראו הצדדים כתוצאה מסתברת של הסכם המכר. לעומת זאת, טוען התובע כי סכום הפיצוי המוסכם הוא סכום שבית המשפט אינו מתערב בו והוא נקבע בהסכמת הצדדים. תניית הפיצוי המוסכם מוסדרת בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") אשר קובע, כי "(א) הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק ; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". סמכות הפחתת הפיצויים נועדה למנוע מקרה שבו סעיף הפיצויים יהווה קנס בין הצדדים ולא הערכה כנה של הנזק שעלול להיגרם לצד מן הצדדים. לפיכך, ההלכה הפסוקה קבעה, כי יש לקבוע אם פיצוי מוסכם עומד במבחן הסבירות, כאשר הנטל להוכיח את העדר הסבירות מוטל על הנתבעים. מדובר בהתערבות מצומצמת ונדירה של בית המשפט בשיעור הפיצוי. אין חולק, כי סעיף 16 לזיכרון הדברים מהווה תניה בדבר פיצויים מוסכמים, כמשמעה בסעיף 15 לחוק החוזים תרופות. סעיף 16 לזיכרון הדברים קובע כדלקמן: "כל צד אשר ייפר זכרון דברים זה או, ישלם לצד שמקיים סכום של 34,000 ₪ (שלושים וארבע אלף ₪) בתור פיצויים מוסכמים ומוערכים מראש (להלן- הפיצויים המוסכמים), וזאת מבלי לפגוע בזכותו של כל צד, לתבוע ביצוע בעין של זכרון דברים זה כולו או מקצתו או כל סעד אחר. לצדדים תעמוד הזכות לחלט ו/או לקזז כספים מכל חשבונות שביניהם לצורך גביית הפיצויים המוסכמים, ו/או הבטחת גבייתם". נטל ההוכחה, כי נתקיימו התנאים לקבלת פיצוי לפי תנאי החוזה מוטל על הנפגע וסבורני כי התובע הוכיח קיומם וזכותו לקבלת הפיצוי המוסכם. עוד נקבע, כי פיצויים לפי סעיף זה אינם מותנים בהוכחת נזק בפועל, קיומו ושיעורו. לפיכך, אין נפקות לעובדה שזיכרון הדברים בוטל 23 ימים לאחר החתימה עליו ואין גם נפקות לטענת הנתבע, כי לא נגרם לתובע כל נזק כתוצאה מביטולו. נטל הטיעון וההוכחה, כי התקיימו התנאים המצדיקים את הפחתתו של הפיצוי המוסכם מוטל על המפר - והנתבע לא הרים נטל זה. הפסיקה קבעה, לא אחת, כי פיצוי מוסכם בשיעור 10% מערך העסקה, איננו עומד ביחס בלתי סביר לנזק שהצדדים צפו, או היו אמורים לצפות, כתוצאה מסתברת של הפרת חוזה המכר [ראו: ת"א (ראשל"צ) 1128/05 חברת אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נ' מייזלין סופיה]. לאור זאת, אין מקום להפחית מגובה הפיצוי המוסכם בין הצדדים בזיכרון הדברים. בהערת אגב אומר, כי לא נעלם מעיני כי מדובר בתניית פיצוי מוסכם גורפת, אך אין בכך כדי להצדיק שלילתו כליל או הפחתתו של הפיצוי המוסכם מקום שלא הוכח, כי עסקינן בסכום פיצוי בלתי סביר. דמי התיווך באשר לדמי התיווך, התובע והמתווך הצהירו כי התובע מסר למתווך המחאה בסך 5,800 ₪ בגין דמי התיווך. בעבור המחאה זו הוצאה קבלה (צורפה לתצהירי התובע). עוד ציינו, כי המתווך טרם פרע את ההמחאה. משקבעתי, כי הנתבע היפר את זיכרון הדברים שלא כדין, הרי שהתובע זכאי לקבל את החזר דמי התיווך ששולמו למתווך. התשלום יבוצע בכפוף להצגת אסמכתא בדבר ביצוע התשלום למתווך או פירעון ההמחאה. המקדמה לעניין המקדמה, אין חולק כי התובע שילם לנתבע מקדמה ע"ס 3,400 ₪ באמצעות המחאה. עוד אין מחלקת בין הצדדים, כי ההמחאה לא הוצגה לפירעון. לטענת התובע, ההמחאה נאבדה במשרדו של בא-כוחו. בנסיבות אלו, זכאי התובע להחזר כספי המקדמה ששילם לנתבע בסך 3,400 ₪. סיכומו של דבר לאור שלל הטעמים שסקרתי לעיל, אני מורה על קבלת התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 43,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל. כ"כ יחזיר הנתבע לתובע את האגרה ששולמה משוערכת, וכן ישלם לנתבע שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. התשלום יבוצע תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. חוזהזכרון דבריםמקדמה