המומחה קבע כי סטרס גופני ונפשי עלולים לתרום להתפתחות אנמיה מחוסר ברזל, ומאחר שהמערערת לא סבלה מאנמיה טרם שירותה הצבאי, מתקבל על הדעת כי תנאי שירותה תרמו להתפתחות האנמיה. מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא אנמיה עקב לחץ נפשי בצבא: ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 10/3/11 לפיה נדחתה תביעת המערערת להכיר בקשר בין אנמיה ממנה היא סובלת לבין תנאי שירותה הצבאי, ובכלל זה, אירוע מיום 7/7/09. א. מבוא: 1. המערערת, ילידת 1990, התגייסה לצבא ביום 4/11/08 לחיל מודיעין. לאחר טירונות קצרה (בת כ - 3 שבועות) עברה קורס גרפיקה (שנמשך כחודש), ולאחר מכן הוצבה (ביום 13/1/09) כמש"קית מודיעין בחטמ"ר מודיעין. 2. המערערת טוענת כי עבודתה כמש"קית מודיעין הייתה אינטנסיבית, כרוכה באחריות רבה, כללה עבודה בשעות לא שגרתיות, נסיעה בשטחי הרשות הפלסטינית (לרוב ברכב לא ממוגן) ובצירים בהם אירעו פיגועי ירי, וכי תנאים אלה עוררו בה פחדים וחששות. כן נטען כי אופי העבודה והשעות הלא שגרתיות בהן עבדה גרמו לה לאכילה בלתי סדירה, ירידה דרסטית במשקל, ולשינה לא סדירה. 3. ביום 7/7/09, במהלך תורנות לניקוי חדר שירותים, נדקרה המערערת ממחט של מזרק משומש שהיה זרוק בפח (להלן: "אירוע הדקירה"). בעקבות אירוע זה פנתה לבית חולים רמב"ם על מנת לשלול אפשרות להדבקה במחלה. בבית החולים סברו שהסיכוי כי המערערת נדבקה במחלה הוא אפסי אך ביקשו ממנה לבצע בדיקת סרולוגיה שלושה חודשים לאחר מכן. הן בדיקות הסרולוגיה שבוצעו ביום האירוע והן בדיקות הסרולוגיה שבוצעו 3 חודשים לאחר האירוע היו תקינות, ברם נטען על ידי המערערת כי האירוע עצמו גרם לה לחרדה רבה. 4. מספר שבועות לאחר אירוע הדקירה טוענת המערערת כי החלה לחוש חולשה, סחרחורת ועייפות. על כן הופנתה ביום 23/8/09 לביה"ח רמב"ם, ולאור תוצאות בדיקות הדם שבוצעו לה, מהן עלה כי היא סובלת מאנמיה על רקע חוסר בברזל, קיבלה המערערת תוספת ברזל (דרך הפה). 5. בהמשך נטען כי מצבה התדרדר ועל כן הופנתה (ביום 29/10/09) לחדר מיון בבית החולים "הלל יפה". גם שם הומלץ לה על המשך קבלת כדורי ברזל דרך הפה למשך 3 חודשים, והיא שוחררה ללא צורך באישפוז. בירור לצליאק שנעשה לה היה תקין. 6. משרמת ההמוגלובין בדמה המשיכה לרדת (בחודשים 5/10-7/10) סופחה המערערת לר"ם 2 לצורך המשך בירור וטיפול, ובמהלך תקופה זו קבלה 5 מנות של ונופר (ברזל) לוריד. בעקבות טיפול זה נצפתה עליה בערכי ההמוגלובין (בספירה מיום 27/10/10 עמד ערך ההמוגלובין על 11.5), והומלץ על המשך טיפול דרך הפה בכדורי ברזל. 7. ביום 3/11/10 סיימה המערערת את שירותה בצה"ל. נטען כי עד היום היא סובלת מתופעות האנמיה הכוללות עייפות, חוסר ריכוז, סחרחורות, נשירת שיער, היעדר מחזור חודשי, וכן כי היא נדרשת להמשיך וליטול כדורי ברזל. 8. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק נשמעה עדות המערערת בלבד. ב"כ הצדדים לא זימנו את המומחים הרפואיים לחקירה וסכמו טענותיהם בע"פ. ב. חוות הדעת הרפואיות: 9. מטעם המערערת הוגשה חוות דעתו של פרופ' ברנר (מיום 14/9/11) בה נקבע כי המערערת סובלת מאנמיה מחוסר ברזל עם רמה נמוכה מאוד של פריטין. המומחה קבע כי סטרס גופני ונפשי עלולים לתרום להתפתחות אנמיה מחוסר ברזל, ומאחר שהמערערת לא סבלה מאנמיה טרם שירותה הצבאי, מתקבל על הדעת כי תנאי שירותה תרמו להתפתחות האנמיה. עוד קבע המומחה כי סביר להניח שהאנמיה מחוסר ברזל שנצפתה אצל המערערת התפתחה על רקע הפרעה בספיגת ברזל במעי, והיעדר עריכת בירור גסטרואנטרולוגי בניגוד להמלצות הרפואיות גרם לאיחור בטיפול בה. 10. מטעם המשיב הוגשו חוות דעת של פרופ' מיטס (מיום 2/1/11 ומיום 14/5/12). פרופ' מיטס קבעה כי יתכן והמערערת סבלה מאנמיה כבר בטרם גיוסה, שכן בספירת הדם מיום 9/10/06 (כשנתיים לפני הגיוס) ערך ה- MCV היה נמוך (על אף שערך ההמוגלובין היה תקין). כן קבעה המומחית כי אכילה בלתי מסודרת אינה גורמת לאנמיה. באשר לסיבה בגינה סובלת המערערת מאנמיה, קבעה המומחית כי זו לא הובררה עד תומה מכיוון שלא בוצע לה בירור גסטרואנטרולוגי, ומכל מקום רמת ההמוגלובין בדמה של המערערת היום אינו מצדיק הכרה בנכות. באשר לקשר בין סטרס גופני ונפשי לבין אנמיה קבעה המומחית כי קשר זה אינו מוכר בספרות הרפואית. ג. טענות הצדדים: המערערת: 11. יש לאמץ קביעת פרופ' ברנר ולקבוע קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות ואירוע הדקירה לבין האנמיה. כן יש לקבוע כי הברור והטיפול במערערת היה לקוי (כי חל איחור באבחון וכן אי מתן טיפול ראוי) ועל כן סבלה המערערת מהסימפטומים: חולשה, הפסקת מחזור, עייפות ונשירת שיער. 12. הוכחו תנאי השירות: עבודה בשעות לא שגרתיות, נסיעה בדרכים מסוכנות, אכילה לא מסודרת ותנאי מתח ולחץ. על כן יש להפעיל חזקת הגרימה, שכן עובר לשירות לא סבלה המערערת מאנמיה. 13. קיימת סמיכות זמנים בין אירוע הדקירה לבין הופעת הסימפטומים מהם סבלה המערערת, כך שיש לקבוע גם קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לאנמיה. המשיב: 14. לא הוכחו תנאי השירות הנטענים. עדות המערערת הינה עדות יחידה של בעלת דין, וממילא הוברר כי תפקידה היה תפקיד פקידותי בעיקרו וכי היא לא נחשפה לאירוע מיוחד. כן הוכח כי היה קיים בבסיסה חדר אוכל, ומכאן שהיה בידה לאכול ארוחות מסודרות. 15. לא הוכחה קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין תנאי דחק (פיזי ו/או נפשי) לאנמיה. 16. תסמיני מחלתה של המערערת הופיעו עוד לפני הגיוס. 17. ערכי ההמוגלבין של המערערת כיום הינם תקינים, ומכאן שלכל היותר היתה במהלך השירות החמרה זמנית חולפת. 18. במהלך השירות לא התייצבה המערערת לביצוע בדיקות אליהן זומנה ומסיבה זו לא הושלם הבירור הרפואי. מכל מקום, גם אם חל איחור באבחון ובמתן הטיפול הרי שממילא ערכי ההמוגלובין חזרו להיות תקינים כך שמדובר, כאמור לעיל, בהחמרה חולפת. ד. דיון והכרעה: בפתח הדברים נאמר כי לאחר שעיינו במלוא החומר הרפואי, שמענו את עדות המערערת ושקלנו את טענות ב"כ הצדדים, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. להלן הנימוקים: תנאי השירות: 19. לא הוכח כי תנאי שירותה של המערערת, והאירוע הנטען, גרמו לה לדחק נפשי ו/או פיזי קיצוני וחריג אשר יכול היה להביא לאנמיה מחוסר ברזל. 20. בתצהירה טענה המערערת כי עבודתה כללה שעות עבודה לא שגרתיות ונסיעה בדרכים בשטחי הרשות הפלסטינית (הן נסיעות מהבסיס לביתה, והן במהלך הפעילות השוטפת). בחקירתה הנגדית הוברר כי המערערת הייתה חוזרת הביתה אחת לשבועיים ומכאן שהנסיעה לבית לא הייתה על בסיס יום יומי. באשר לטענה כי גם במהלך עבודתה השוטפת היא נאלצה לנסוע למוצבים שהדרך אליהם עברה בשטחי הרשות הפלסטינית, נאמר כי לא הובאו נתונים מספקים בדבר תדירות הנסיעות, היקפן, פרקי הזמן בהן נערכו הנסיעות, סוג הרכבים בהן נסעה המערערת וכד'. 21. המערערת אף לא הצביעה על אירוע ירי בודד שאירע לה או שהייתה עדה לו במהלך כל נסיעותיה, אשר עלול היה לגרום לה לדחק נפשי קיצוני. כל שציינה הוא כי בדרכים בהם נסעה אירעו אירועים מסוג זה כאשר גם לטיעון זה לא הובא סיוע או תמיכה. יצויין כי הוגש מטעם המערערת תצהיר נוסף של משקי"ת מודיעין ששרתה עימה באותה יחידה, ברם העדה לא התיצבה למתן עדות, אם כי גם האמור בתצהירה דומה מאוד לאמור בתצהיר המערערת וממילא אינו מספק להוכחת הטענות הנטענות. 22. לא נעלם מעיננו האמור ב-"חוות דעת מפקד לחיילת קרן לוי" - מסמך שצורף לתצהיר המערערת ושנכתב על ידי מפקדה. ברם גם האמור במסמך זה אינו מחזק טענתה בנוגע להיות תפקידה קשה מאוד, מלחיץ וכרוך בדחק נפשי וגופני יוצא דופן. להלן האמור בחוות דעת המפקד: "מהות תפקידה של קרן כמשק"ית מודיעין היה עיסוק בהכנת עזרים לפעילות בט"ש, מעורבות במודיעין לפני פעילות, ממשק רציף עם פיקוד מרכז ועם כוחות בגזרת החטיבה. בנוסף לתפקידה קרן היתה אחראית על בטחון המידע במרחב החטיבה, תפקיד המחייב ערנות והתמדה, ביקורות חוזרות במפקדת החטיבה ובגדודים. במהלך שירותה התגלו אצל קרן סימני עיפות ותשישות שכן העבודה במחלקה היא מסביב לשעון ומחייבת ערנות על מנת שלא יעשו טעויות קריטיות במודיעין. קרן הופנתה על ידי רופא החטיבה לבדיקות רבות בהם התגלה חוסר דם..קרן שהתה בסיפוח בר"ם 2 תקופה ארוכה, קיבלה עירוי ונופר לעיתים תכופות ובצורה הדגרגתית ואיטית מצבה השתפר במעט". 23. לאמור לעיל נוסיף כי לו הנסיעות בדרכים שברשות הפלסטינית היו גורמות למערערת ללחץ נפשי קיצוני, הרי שסביר כי הייתה מבקשת העברה לבסיס אחר או לתפקיד אחר שאינו כרוך בנסיעות - דבר שאין לו תיעוד כלשהו. 24. יתירה מכך, לא הוכח בפנינו כי המערערת דיווחה בזמן אמת לגורם כלשהו על לחץ נפשי חריג שנגרם לה עקב הנסיעה בדרכים אלה או עקב עבודה קשה, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי נסיעתה של המערערת בכבישים שברשות הפלסטינית לא גרמו לה ללחץ נפשי קיצוני וחריג כמו גם עבודתה כמשק"ית מודיעין. 25. ראוי להדגיש כי המערערת לא שירתה כחיילת קרבית (כאמור בעדותה פרוט' עמ' 4 שר' 20), והוברר כי עבודתה כללה בעיקר עבודה משרדית (הכנת עזרים למבצעים - סעיף 5 לתצהיר המערערת) זאת בצד הנסיעות הנטענות למוצבים. 26. גם טענתה כי לא אכלה בצורה מסודרת לא הוכחה כראוי. הוברר כי בבסיס בו שרתה היה חדר אוכל, ומכאן שהמערערת יכולה היתה לאכול באופן מסודר, גם אם לא בשעות קבועות נוכח אילוצי התפקיד. מכל מקום, ע"פ האמור בחוות דעת מומחית המשיב, והדבר לא נסתר בחוות דעתו של מומחה המערערת, אין באכילה לא מסודרת כדי לגרום לאנמיה. 27. באשר לטענה הנוגעת ללחץ הנפשי שחוותה המערערת בעקבות אירוע הדקירה (דקירתה במזרק משומש וחששה שמא נדבקה במחלה מידבקת) נאמר כי חשש זה הוסר במהרה לאחר בדיקתה בבי"ח רמב"ם כפי שציינה המערערת בתצהירה: "בבית החולים רמב"ם סברו שהסיכוי להידבק באיידס או בצהבת אפסי" (ס' 12 לתצהיר המערערת). כן ראה האמור בתעודת חדר המיון מיום האירוע: "סיכוי הדבקה במחלה מדבקת בתנאים אלו אפסיים ואין הצדקה לטיפול מונע ל-HIV או להפטטיס B ..", והאמור בביקור רופא צבאי מיום 16/7/09: "הדבקה במחלה מדבקת בתנאים אלו אפסיים ואין הצדקה לטיפול מונע ל-HIV או להפטיטיס B". עוד נוסיף כי בדיקות סרולוגיות שבוצעו למערערת הן ביום האירוע והן כעבור 3 חודשים היו תקינות. 28. מכל מקום על אף שבתצהירה טענה המערערת כי "מספר שבועות בודדים לאחר הדקירה התחלתי לחוש לראשונה בחולשה, סחרחורות ועייפות ניכרת", הרי שבעדותה שינתה את גירסתה והעידה כי תסמיני העייפות והסחרחורת הופיעו גם לפני אירוע הדקירה כך שממילא גם לגרסת המערערת אירוע הדקירה אינו מעלה או מוריד דבר: "ש. אני מבין שהעייפות והסחרחורות הופיעו אצלך מס' שבועות אחרי הדקירה? ת. לא. גם לפני, הייתי סובלת מכאבי ראש וחולשה והיו מביאים לי אקמול..". (פרוט' עמ' 4 שר' 2). 29. לסיכום האמור לעיל נאמר כי מבלי להקל ראש במורכבות תפקידה של המערערת ובאחריות שרבצה עליה, הרי שלא ניתן לקבוע כי המערערת שירתה בתנאים יוצאי דופן בחומרתם מבחינת הדחק הנפשי והלחץ שחוותה במהלך השירות. אסכולה רפואית: 30. ואולם גם לו היה בידי המערערת להוכיח תנאי שירותה כתנאים שגרמו לה לדחק נפשי וגופני משמעותי, הרי שממילא לא הוכיחה המערערת קיומה של אסכולה רפואית המכירה בקיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי/גופני לבין התפתחות אנמיה על רקע מחסור בברזל. 31. התנאים לקיומה של אסכולה רפואית נקבעו בע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פד"י נ(1) 529 כדלקמן: "...כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי המחקרים". 32. מומחה המערערת צירף לחוות דעתו מאמר בודד המתייחס לקשר בין לחץ נפשי לאנמיה. מעבר לעובדה כי מדובר במאמר בודד שאינו משקף דעה מבוססת בספרי הלימוד, הרי שעיון במאמר זה מגלה כי אף הוא אינו מציג דעה מוצקה ומבוססת המצביעה באופן משכנע (להבדיל מהשערה סבירה) כי דחק נפשי גורם לאנמיה. כך למשל נקבע במאמר כי: "The results of this study implied that the pure psychological stress could affect the iron metabolism or iron distribution, and inhibit the synthesis of Hb and erythropoiesis " ובהמשך- Modern society livings and working burdens often make people in the status of psychological stress. It is meaningful to do further tests to clarify the effects of psychological stress on iron metabolism and erythropoiesis, to understand the complete cause of IDA and to improve the prevention and treatment of IDA". 33. כן הוברר כי המאמר מתייחס לניסוי בודד שנערך על 20 עכברים וברי כי לא די בכך על מנת להוכיח דעה מבוססת ברמת ההסתברות הנדרשת לפיה קיים קשר בין דחק נפשי ו/או גופני לבין אנמיה כפי שקובעת המומחית מטעם המשיב: "הקשר בין דחק ואנמיה מחוסר ברזל לא הוכח כלל. המאמר היחיד שצוטט ע"י פרופ' ברנר מדבר על ניסוי מעבדה ב-20 עכברים אשר נערך בשנת 2008 מאז לא נתקלתי בספרות רפואית בשום עבודה בבני אדם התומכת בכך". 34. עוד נוסיף כי גם מסקנתו של מומחה המערערת מנוסחת בחוות דעתו בלשון מהוססת שאין בה להרים הנטל: "סטרס גופני ונפשי יכול לתרום להתפתחות אנמיה מחוסר ברזל..". וכן: "מתקבל על הדעת כי תנאי שירותה של קרן לוי תרמו להתפתחות אנמיה מחוסר ברזל" (הדגשה לא במקור), בעוד שרמת ההוכחה הנדרשת הינה רמה של "מתקבל מאוד על הדעת" כאמור ברע"א 187/83 רדושיצקי נ' קת"ג פ"ד לז(4) 361. 35. מכאן שלא הוכחה קיומה של אסכולה בדבר קשר בין דחק נפשי ו/או פיזי לבין אנמיה. משלא הוכחו תנאי השירות הנטענים כנדרש אזי אין גם לקבוע כי בנסיבות הקונקרטיות (ועל אף העדר אסכולה רפואית) נגרמה האנמיה עקב תנאי השירותה. נוסיף כי לשם הוכחת הקשר הסיבתי במידה מספקת במקרה הקונקרטי (בהעדר אסכולה) אין די בקיומו של המבחן הסוביקטיבי אלא יש צורך לבחון את תנאי השירות גם מהבחינה האוביקטיבית. כאמור לעיל, הרי שלא התרחש כל אירוע יוצא דופן בחומרתו, ובסופו של יום עבודתה של המערערת היתה עבודה פקידותית (הכנת עזרים לפעילות מבצעית) אשר לא התבצעה "תחת אש". כבר נפסק כי עומס עבודה רב, שעות פעילות ארוכות והצורך לעמוד בלוחות זמניים ממילא אינם יחודיים לשירות הצבאי ויש להם מקבילה בחיים האזרחיים, כגון עבודה בעולם ההייטק, בתחום הפיננסי והמשפטי - ראה בענין זה האמור בע"נ (ראשל"צ) 439/04 א.ק.נ' קת"ג ניתן ביום 13/6/00. 36. לאמור לעיל נוסיף ונפנה לאמור בחוות דעתה של המומחית מטעם המשיב (אשר לא זכה לכל התייחסות מצד מומחה המערערת) כי יתכן שהמערערת סבלה מאנמיה עוד בטרם גיוסה לצה"ל, שכן כבר בבדיקה מיום 9/10/06 (כשנתיים לפני גיוסה) נצפה ערך MCV נמוך (77.5). המומחית הבהירה כי ה-MCV הינו מדד לגודל הכדוריות האדומות והוא הראשון שמושפע מחוסר ברזל. 37. לנתון זה מצטרפת העובדה כי כבר לפני גיוסה התלוננה המערערת על נשירת שיער כאמור בביקור מיום 31/8/06: "נשירת שיער זמן ממושך כשנה לסירוגין". המערערת בחרה בעדותה "לא לזכור" ענין זה (עמוד 3 שר' 22), ואף לא זכרה אם בצעה את הבדיקות אליהן הופנתה בעקבות תלונותיה על נשירת שיער. בהמשך הוסיפה כי: "יכול להיות שבאותו זמן חשבתי שיש לי נשירת שיער והרופאה הסבירה לי שאין לי, שכן כל יום נושרות שיערות ולא קבלתי שום טיפול" - עמ' 3 שר' 26. כן יובהר כי ממילא כבר ביום 1/9/10 (לאחר מתן הברזל דרך הוריד) לא נצפה כי המערערת סובלת מנשירת שיער כאמור במסמך רפואי מיום 1/9/10 בו נרשם תחת הכותרת: "ממצאים" - "ללא נשירה פעילה, ללא דלדול שיער". 38. קושי נוסף שעולה מחוות דעתו של פרופ' ברנר נוגע לאמירתו לפיה המערערת לא סבלה במהלך השירות מדימום מוגבר במחזור ומכאן שאין לראות במחזור כסיבה לאנמיה. אמירתו בהקשר זה עומדת בניגוד לאמור בחלק מהמסמכים הרפואיים מהם עולה כי המערערת מסרה על מחזור מוגבר. ראה, בעניין זה, האמור במסמכים הבאים: בדיקת רופא נשים מיום 8/11/09: "מוסרת על מחזור מוגבר ולא סדיר לאחרונה". בביקור מיום 3/13/09: "סובלת מאנמיה כנראה על רקע דימום ווסתי מוגבר" ביקור מיום 17/8/10: "מאנמנזה - מחזור לא סדיר, ממושך". ביקור מיום 29/8/10 (סיכום סיפוח לר"ם 2: "...טופלה במהלך סיפוחה לאנמיה של חסר ברזל. ככל הנראה מדובר באיבוד ברזל על רקע מחזור וסת בלתי סדיר". העדר איבחון והעדר טיפול: 39. יש לדחות גם את טענת המערערת ככל שהיא נוגעת להעדר אבחון והעדר טיפול במועד כמו גם את טענתה לאי ביצוע בירור יסודי בדבר הגורם לאנמיה כדבר שגרם להחמרה קבועה במצבה. 40. המומחית מטעם המשיב אכן כתבה בחוות דעתה כי הבירור במסגרת הצבאית לא היה מלא ובכך כיוונה לכך שלא בוצע למערערת בירור גסטרולוגי מלא (ודוק - יובהר כי המערערת כן הופנתה במהלך הבירור לרופא גסטרולוג ואף נבדקה על ידי גסטרולוג כאמור במסמך רפואי מיום 29/8/10: "נבדקה על ידי רופא נשים..נבדקה על ידי רופא גסטרולוג", ברם היא לא נשלחה לבצע בדיקות מורכבות יותר בתחום הגסטרולוגי: גסטרוסקופיה וביופסיה מעי דק. ואולם הובהר כי גם לאחר שחרורה מהצבא ועד לאחרונה (כ-3 שנים) לא מצאה המערערת לנכון למצות את הבירור בתחום הגסטרולוגי. 41. לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה (וככל הנראה לאור הערות הועדה בענין אי ביצוע הבירור עד היום), פנתה המערערת להשלים את הבירור הגסטרולוגי והגישה סיכום ביקור מבית חולים הלל יפה (מיום 5/3/13) המלמד על כך שממילא לא נמצאה כל בעיה במערכת העיכול וכי הבירור הגסטרולוגי שבוצע לה היה תקין: "עברה בירור מלא במערכת העיכול - תקין". מכאן שברור כי לא היה באי השלמת הבירור במהלך השירות כדי להעלות או להוריד דבר. 42. באשר לטענה בדבר אי מתן טיפול מתאים: עם גילוי האנמיה טופלה המערערת בכדורי ברזל דרך הפה, ומשלא חלה הטבה במצב (ההמוגלובין המשיך לרדת) הומלץ על קבלת מנות ברזל דרך הוריד וניתנו לה 5 מנות ברזל אשר הובילו לעליית ההמוגלבין לרמה של 11.5 (ראה בדיקה מיום 27/10/10). בעקבות עליה זו קבעו הרופאים המטפלים כי עליה לחזור ולקחת כדורי ברזל דרך הפה - דבר שהיא ממשיכה לעשות עד היום. ראה סיכום ביקור בבית חולים הלל יפה מיום 5/3/13: "בת 23 במעקב בשל אנמיה מחוסר ברזל, עברה בירור מלא של מערכת העיכול - תקין, במעקב רופא נשים ומחזור מסודר עם גלולות פעם ב-3 חודשים. היום המוגלובין 11. בשלב זה נמשיך ברזל בכדורים GENTAL IRON". 43. יודגש כי גם המומחה מטעם המערערת לא טען דבר בנוגע להחמרה קבועה שנגרמה למערערת עקב היעדר אבחון הגורם לאנמיה. כל שטען המומחה מטעם המערערת בעניין זה הוא כי: "מתחייב היה לבצע בירור גסטרואנטרולוגי וכמו כן לבדוק ספיגת הברזל שניתן לה בדרך פומית". 44. מכאן שכלל לא ברור גם מהאמור בחוות דעתו של המומחה מטעם המערערת, איזה טיפול לא ניתן למערערת כראוי, ומכל מקום אין בחוות הדעת הרפואית שהגישה המערערת כל התייחסות למשמעות העדר הטיפול ככל שהדבר נוגע לשינוי המחלה לטווח ארוך ולאפשרות כי העדר הטיפול ו/או אי מתן טיפול מספק הוביל להחמרה קבועה במצב. כל שנכתב בחוו"ד פרופ' ברנר הוא כי: " ..הטיפול שקיבלה ע"י 5 מנות VENOFER לווריד אינו מספק", כך שממילא לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין העדר טיפול רפואי מתאים בתקופה הנטענת (אף אם היה מקום לקבל את הטענה) לבין הנזק הנטען ו/או לא הוכחה החמרה קבועה במחלה. יודגש כי יש צורך בהוכחת קשר סיבתי בין העדר טיפול רפואי מתאים לבין החמרה קבועה במחלה. ראה לענין זה האמור בת"א 2507/07 ארז שדיאל נ' קת"ג ניתן ביום 28/7/09, וכן האמור ברע"א 8317/99 שוקרון נ' מ"י פ"ד נו(5) 321: "...אם נגיע למסקנה כי המערער לא אובחן כיאות ולא טופל כראוי בתקופת שירותו הצבאי, וכי עקב מחדלים אלה הוחמרה מחלתו, תסלל הדרך לקביעה כי נתקיים קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של המערער לבין החמרת מחלתו". 45. בענין זה נפנה גם לאמור בחוות דעת המומחית מטעם המשיב, אשר לא קבל כל התייחסות בחוות דעתו של מומחה המערערת, ולפיו ערכי ההמוגלבין של המערערת כיום הם תקינים ואינם מזכים בנכות (ראה תוצאות ערכי ההמוגלובין בבדיקות האחרונות שנעשו למערערת: 30/6/11 - 11.2 - מועד בדיקתה אצל פרופ' ברנר, ביום 12/9/12 - 11.7, וביום 5/3/13 - 11). כן קבעה המומחית כי הסימפטומים עליהם מתלוננת המערערת (חולשה, חוסר ריכוז וסחרחורות) יכולים להתקיים בהמוגלובין נמוך (8.9 כפי שהיה לה בזמן השירות) ברם לא מתאימים להמוגלובין 11 - רמת ההמוגלובין שלה כיום, ומכאן שממילא אין קשר בין תלונותיה כיום לבין אנמיה מחוסר ברזל שתוקנה על ידי מתן ברזל לווריד וקבלת כדורי ברזל בהמשך. 46. המערערת הוסיפה וטענה כי לא בוצעו לה בדיקות דם כנדרש בהתאם להנחיות הרופאים, ברם הוברר מקריאת תיקה הרפואי כי המערערת בעצמה לא התייצבה לבצע חלק מבדיקות הדם שנדרשה לבצע כאמור ברישום מיום 17/11/09 ומיום 1/12/09: "החייל תוזכר טלפונית לגבי בדיקות מעבדה שטרם בוצעו (תזכורת ראשונה)". "החייל תוזכר טלפונית בפעם השנייה לגבי בדיקות מעבדה פתוחות". המערערת העידה בחקירתה הנגדית כי מעולם לא התקשרו אליה להזכיר לה לבצע בדיקות וכי יתכן שמדובר בכפילויות של בדיקות, ולכן לא בצעה אותן, ברם עדותה כאמור עמדה בניגוד לרישום בתיק הרפואי בזמן אמת - רישום שיש להעדיפו על פני עדותה שניתנת מספר שנים לאחר מכן. 47. סוף דבר- דין הערעור להידחות. המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 2,500 ₪. התחום הנפשיצבאלחץ נפשי / מתח נפשישירות צבאי