מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא אלימות הבעל כלפי האישה: 1. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בת"פ 16637-06-11 (בימ"ש השלום ברחובות) בגרימת חבלה חמורה לאשתו בכך שלאחר ששאלה אותו היכן השרשרת שלה ואחזה בחולצתו הוא הדף אותה בחוזקה לרצפה ונשברה חוליה בגבה. המערער כפר בגרימת החבלה לאשתו וטען, כפי שהיא וביתם טענו בעדויותיהן בביהמ"ש, שהאישה איבדה את שיווי משקלה בשל מחלה ממנה היא סובלת, נפלה על גבה ונחבלה. המערער נידון לתקופת מאסר בפועל של 18 חודש בניכוי ימי מעצרו, לרבות הפעלת מאסר על תנאי של 6 חודשים בחופף, ולעשרה חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר הדין. הערעור מכוון כלפי הרשעת המערער וכלפי עונש המאסר בפועל שהוטל עליו. 2. בימ"ש קמא הביא בהכרעת דינו באריכות את הגרסאות שמסרה המתלוננת באשר לנסיבות פציעתה, החל מדבריה לחוקר אייל בוסי (ראה ההודעה ת/5) ולעו"ס בי"ח קפלן, שם אושפזה המתלוננת סמוך לאחר פציעתה, שהעידו בבימ"ש קמא אשר האמין לעדויותיהם באשר לנסיבות אמירת הדברים (ראה עמ' 73-71 להכרעת הדין); עבור דרך הפתק ת/1, עליו שרבטה המתלוננת ולאחר מכן כתבה בתה דברים שהכתיבה, וההודעה השניה ת/4 שנגבתה ע"י החוקר שלום בבי"ח הרצפלד לפיהם היא נפלה (ראה עמ' 72 להכרעת הדין) וסיים בדברים שאמרה בעדותה בביהמ"ש (ראה סעיף 4 להכרעת הדין בעמ' 74-78). כמו כן העידו בבימ"ש קמא מטעם המאשימה החוקר תומר גלבוע, שגבה את הודעות המערער, ועו"סית בי"ח הרצפלד יוספה כוכבי על דברים ששמעה מאחות המחלקה, בה אושפזה המערערת, שלא העידה בביהמ"ש ומשכך לא התחשב בימ"ש קמא, ובצדק בדברים שמסרה בעדותה. כמו כן הוגשו בהסכמה דו"חות העיכוב והמעצר של המערער ת/6 ות/7. מטעם המערער העידו המערער, הבת רונית והאורטופד פרופ' נרובאי שנתן חוות דעת נ/6. 3. בימ"ש קמא העדיף את הדברים שמסרה המתלוננת בהודעה הראשונה ת/5 על פני הדברים שמסרה בהזדמנויות מאוחרות יותר ובעדותה בפניו לאחר שקבע כי המתלוננת עשתה "ניסיונות נפש" לגונן על המערער שנעשו בלחץ של המערער וביתם (עמ' 72 למעלה להכרעת הדין). בהמשך הכרעת הדין קבע בימ"ש קמא שהתהיות ביחס לגרסאות החדשות המתחלפות ומגוונות של המתלוננת מלמדות באופן חד משמעי שגרסתה הראשונה, ששונתה לאחר מכן בלחצם של המערער וביתם מחשש למעצרו ולמאסרו של המערער, היא הנכונה (עמ' 77 להכרעת הדין). עוד קבע בימ"ש קמא שהעובדה כי למתלוננת יש זיכרון סלקטיבי נותנת שגרסתה הראשונה היא גרסת אמת ועדיפה על הגרסאות המתחלפות מסרה לאחר מכן (עמ' 78 וסעיף 12 להכרעת הדין). 4. בימ"ש קמא התייחס בסעיף 8 להכרעת הדין לדברים שכתב פרופ' נרובאי בחוות דעו ולעדותו בביהמ"ש וקבע כי בחוות דעתו ובעדותו הוא לא ידע לומר אם החבלה בגבה של המתלוננת נגרמה בזמן כיפוף פתאומי של גבה או כתוצאה מחבטת גופה ברצפה ולכן אין בדבריו כדי להועיל למערער או לעורר ספק סביר באשמתו. 5. בימ"ש קמא הביא את הדברים שאמר המערער בהודעותיו לרבות דברים לפיהם המתלוננת תפסה אותו בחולצתו בשתי ידיה, שאלה אותו איפה השרשרת, הוא השיב לה שאינו יודע, הוא פתח את ידיה בידיו כדי להשתחרר מאחיזתה בחולצו, והסיר אותן מחולצתו ואז היא נפלה. כמו כן הביא בימ"ש קמא את התנועה שעשה המערער כדי הרחיק את המתלוננת ממנו, כפי שהדגים שהיא תנועה של הדיפה ודחיפה לאחור כתוצאה ממנה היא נחבלה (עמ' 82 למטה). 6. בימ"ש קמא הביא בסעיף 10 להכרעת הדין את הדברים שאמרה הבת רונית בעדותה בביהמ"ש ובהודעתה במשטרה וקבע שהיא לא ראתה דבר מהאירוע נושא כתב האישום ולכן הגרסה שמסרה בעדותה לפיה היא ראתה שאמה נפלה רחוקה מהאמת ומחזקת את המסקנה שגרסת הנפילה הושמה על ידה בפי המתלוננת על מנת לחלץ את אביה ממאסר (ראה סוף עמ' 84 ותחילת עמ' 85 לפרוטוקול). בסעיף 11 להכרעת הדין קבע בימ"ש קמא כדלקמן: "המסקנה המתבקשת מסקירת גרסאות עדי ההגנה - הנאשם, רונית ופרופ' נרובאי - מובילה למסקנה שהנאשם לא הצליח לעורר ספק, ולוּ קל, באמיתות גרסתה הראשונית של המתלוננת. הדברים שהוא אומר, האופן שבו הוא התנהג ומעל הכל הדברים והמעשים של רונית, שהיא בוודאי שלוחתו, מלמדים על כך שהנאשם לא רק דחף את המתלוננת וחבל בה חבלה חמורה, אלא שהוא גרם לה לשנות את גרסתה ולהציג גרסה אחרת, והכל בסיועה הפעיל והנלהב של רונית". נימוקי הערעור כלפי הכרעת הדין 1. גרסתה הראשונה של המתלוננת לא מספיקה להרשעת המערער לאור הנסיבות הבעייתיות של גביית ההודעה ומאפייניה הייחודיים של המתלוננת, שיש לה פגם בדיבור שגורם לקושי בהבנת דבריה ויש לה בעיות זיכרון ובלבול. 2. אין בחומר הראיות שהיה בפני בימ"ש קמא ראיות מחזקות בעלות משקל לגרסתה הראשונה של המתלוננת שכן החבלה לא יכולה לשמש חיזוק לאור חוות דעתו ועדותו של פרופ' נרובאי ועדותו של השוטר בוסי שגבה את הגרסה לא יכולה לשמש חיזוק שכן מדובר ב"סיוע עצמי". 3. הדברים שאמרה המתלוננת לעו"ס תמיר לא יכולים לשמש חיזוק שכן הם נאמרו 3 ימים לאחר האירוע ומשכך הם מהווים עדות שמיעה שלא עומדת בתנאי החריגים שקבועים בסעיף 9 לפקודת הראיות. העו"ס תמיר מסר את הדברים בעדותו תוך הפרת החסיון של עו"ס שקבוע בסעיף 50 א' לפקודת הראיות. 4. קביעת בימ"ש קמא שהמערער הדף בחוזקה את המתלוננת חסרת כל בסיס עובדתי לאור חווה"ד של פרופ' נרובאי ומאחר וגם המתלוננת לא טענה זאת. 5. בימ"ש קמא התעלם מראיות ההגנה ומהאפשרות הסבירה שהמתלוננת נפלה בגלל חוסר היציבות ממנה היא סובלת כפי שעולה מהודעתה השניה ומעדותה של המתלוננת, מדברי המערער וביתם, מהמסמכים הרפואיים נ/1 - נ/4 ומדברי פרופ' נרובאי. 6. החוקר גלבוע שחקר את המערער לא ביצע פעולת חקירה לבדיקת טענות המערער בקשר לבעיית היציבות ממנה סובלת המתלוננת. 7. בימ"ש קמא טעה כשלא האמין לבת רונית וקבע שהיא והמערער רקמו מזימה לפגוע במתלוננת וגרמו לה לחזור מהודעתה הראשונה. עדות הבת היא עדות מזכה שתומכת בגרסת המערער ואין לה כל נימוק לשקר שכן בעבר היא הפלילה את המערער. 8. בימ"ש קמא שמע את הראיות ללא מתורגמן לשפה ההודית ובכך פגע בזכות המערער להליך הוגן, שכן הוא דובר הודית ומעדותו עלה שהוא לא מבין מילים בעברית. תגובת המשיבה 1. הגרסה הראשונה שמסרה המתלוננת לחוקר בוסי ולעו"ס אלי נמיר היא גרסה אותנטית. 2. אין כל נימוק להתערב בממצאי מהימנות שייחס בימ"ש קמא להודעה הראשונה של המתלוננת וחוסר מהימנות לעדויותיהם של המערער וביתו. 3. חיזוק לגרסה הראשונה של המתלוננת יש בדברים שאמר המערער בהודעתו השניה לגבי הדחיפה שדחף את המתלוננת. 4. הדברים שנאמרו ע"י המתלוננת לעו"ס תמיר קבילים כראייה מאחר והם עומדים בתנאי סעיף 9 לפקודת הראיות וב"כ המערער לא התנגד לעדותו מטעמים של חסיון עו"ס. 5. לא היה צורך בהזמנת מתורגמן לשמיעת הראיות בבימ"ש קמא שכן המערער עלה ארצה בשנת 1972 והבין את כל הדברים שנאמרו בבימ"ש. דיון והכרעה לגבי ההרשעה 1. עיון בהכרעת הדין של בימ"ש קמא ובפרוטוקול הדיון, במיוחד בעדויותיהם של המתלוננת, המערער וביתם מעלה כי מדובר בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בימ"ש קמא על בסיס התרשמותו הבלתי אמצעית מהדברים שמסרו ומאופן מסירתם לרבות הבנתם את השפה העברית הבסיסית שבה ענו לשאלות ב"כ הצדדים, כפי שענו לשאלות חוקריהם שהעידו בבימ"ש קמא. 2. לאור האמור חלה על הקביעות העובדתיות שנקבעו ע"י בימ"ש קמא ובראשן הקביעה לפיה המתלוננת נדחפה ע"י המערער ונפלה על גבה הן קביעות שערכאת ערעור לא מתערבת בהן בהיותן מבוססות על התרשמות של הערכאה הדיונית מדברי העדים (ראה סעיף יז' לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין בע"פ 3273/09 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 30.10.12 וסעיף 18 לפסק דינו של כב' השופט עמית בע"פ 8140/09 ואח' אבשלום נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8.9.11). במקרה שבפנינו לא חל אף אחד מהחריגים שנמנו בסעיף 18 לפסה"ד בע"פ 8146/09 הנ"ל וכלל אי ההתערבות חל ביתר שאת שכן מדובר באירוע שקרה במסגרת המצומצמת של המשפחה ולא היו לו עדים פרט למתלוננת ולמערער, לאחר שבימ"ש קמא קבע שהבת לא נכחה באירוע עצמו. 3. עיון בפרוטוקול העדויות של המתלוננת, המערער וביתם, בהודעות שמסרה המתלוננת ובפתק ת/1 מעלה שצדק בימ"ש קמא כאשר העדיף את הדברים שמסרה בהודעתה הראשונה נ/5 לחוקר אייל בוסי, שהעיד על נסיבות גבייתה, על פני הודעתה נ/4 ועל פני מה שרשמה בפתק ת/1 שכן ממה שנרשם בפתק ת/1 ע"י ביתם של המערער והמתלוננת, בהנחיית המתלוננת "אני רוצה בבקשה שבעלי יהיה בבית ויעזור לי", עולה המניע, שאין בינו לבין אמירת האמת ולא כלום שגרם למתלוננת לחזור בה מהודעתה הראשונה ומהדברים שאמרה לעו"ס בי"ח קפלן מספר ימים לאחר האירוע. 4. איננו מקבלים טענת ב"כ המערער לפיה בימ"ש קמא טעה כאשר הסתמך על דברים שאמרה המתלוננת לעו"ס אבי נמיר בבי"ח קפלן מאחר ולטענתו מדובר בעדות שמיעה לא קבילה שכן לא מדובר בתלונה מיידית כנדרש בסעיף 9 לפקודת הראיות. 5. עיון בפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא מעלה שב"כ המערער לא התנגד לעדותו של העו"ס באשר לדברים שאמרה לו המתלוננת ואף חקר אותו על הדברים שאמרה לו (ראה עמ' 24-21 לפרוטוקול הדיון בבימ"ש קמא). כך גם לא התנגד ב"כ המערער לדברי העו"ס בטענה שחל עליהם חסיון ורק בסיכומיו העלה את הטענות באשר לאי קבילותם של הדברים כפי שטען בהודעת הערעור ובטיעוניו בפנינו. 6. מהאמור לעיל עולה שצדק בימ"ש קמא כאשר הסתמך על דברי המתלוננת לעו"ס מאחר וב"כ המערער לא התנגד לקבילותם עובר לעדות העו"ס. גם אם אין מדובר בחריג לכלל שאוסר עדות שמיעה יש בדברים שאמרה המתלוננת לעו"ס כדיל חזק את הדברים שאמרה בהודעתה הראשונה (ראה פסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 20 לפסה"ד שאומץ ע"י כב' השופט שוהם בסעיף 22 סיפא לפסה"ד בע"פ 7555/11 פלוני נ' מדינת ישראל. 7. חיזוק משמעותי נוסף לגרסת המתלוננת לפיה היא נפלה כתוצאה מדחיפתה ע"י המערער יש בדברים שאמר המערער בהודעתו השניה ת/3 לפיהם אשתו תפסה אותו בחולצתו בשתי ידיה ושאלה אותו איפה השרשרת שלה, הוא אמר לה שאינו ידוע ופתח לה את הידיים מחולצתו עם ידיו והיא נפלה. 8. עיון בחוות דעתו של פרופ' נרובאי נ/6 ובעדותו בבימ"ש קמא מעלה שלא היה בדבריו כדי להטיל ספק בגרסתה הראשונה של המתלוננת לפיה היא נפלה לאחור ונחבלה בגבה כתוצאה מדחיפתה ע"י המערער ולא בשל המחלה ממנה היא סבלה, עליה אין מחלוקת. 9. איננו מקבלים טענת ב"כ המערער לפיה נפגעה הגנתו של המערער מכך שדבריו ודברי העדים לא תורגמו לשפה ההודית, שהיא שפת האם שלו ושל המתלוננת שכן עיון בפרוטוקול עדויותיהם של המערער ואשתו ובהודעות שמסרו בעברית עולה שהם הבינו את השאלות שנשאלו ואת הדברים שנאמרו ובימ"ש קמא, כמו החוקים, הבין נכוחה את דבריהם. 10. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור כלפי הרשעתו של המערער. גזר הדין של בימ"ש קמא 1. בימ"ש קמא קבע שהתנהגות המערער היא קשה וחמורה בפרט כאשר המתלוננת סובלת ממחלות שונות ותלויה לחלוטין במערער ובביתם. מצבה הבריאותי הקשה לא הרתיע את המערער מלתקוף אותה פיזית פעם אחר פעם. 2. בימ"ש קמא זקף לחובת המערער את עברו הפלילי בביצוע עבירות דומות כלפי אשתו ואת העובדה שעונשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי לא הרתיעו אותו מלחזור ולפגוע בה בצורה חמורה יותר. 3. המערער שולט גם ברוחה ובנפשה של אשתו ולא רק בגופה וגרם לה בשיתוף עם ביתם, לחזור בה מתלונתה כדי לחלצו מאימת הדין. 4. גילו המבוגר ומצבו הרפואי של המערער לא מנעו ממנו לחזור ולתקוף את אשתו ואין בהם כדי לאיין את מסוכנותו. נימוקי הערעור כלפי גזר הדין בימ"ש קמא לא נתן דעתו לגילו של המערער, לנסיבות ביצוע העבירה, שאינה ברף העליון של עבירות האלימות, ולהתנהגות המערער לאחר נפילת המתלוננת וטעה כשקבע שהיא נחבלה מהדחיפה חזקה ולא מדחיפה קלה. תגובת המשיבה 1. בימ"ש קמא הקל עם המערער כשהפעיל את עונש המאסר על תנאי בחופף למאסר בפועל. 2. יש למערער 5 הרשעות קודמות משנת 2004 והוטלו עליו עונשי מאסר על תנאי שלא הרתיעו אותו. דיון והכרעה לגבי העונש 1. אנו רואים עין בעין עם בימ"ש קמא את החומרה בהתנהגותו האלימה של המערער כלפי המתלוננת שגרמה לה לחבלה בחוליה בגבה, בגינה היא אושפזה בבתי חולים כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהיו בפני בימ"ש קמא. 2. לא מדובר בהתנהגות חד פעמית של המערער כלפי אשתו אלא בהתנהגות אלימה חוזרת ונשנית שבקשר אליה הורשע המערער מספר פעמים בעבר. עונשי מאסר בפועל ומאסרים על תנאי שהוטלו עליו לא הרתיעו אותו מלחזור ולפגוע באשתו, כאשר במקרה נושא גזר הדין הוא גם גרם לה לחזור בה מהתלונה שלה כלפיו, תוך ניצול תלותה בו. 3. בימ"ש קמא צדק שלא התחשב במידה רבה בגילו המבוגר של המערער ובמצבו הרפואי שכן אלה לא מנעו ממנו מלחזור ולפגוע באשתו. חסד עשה בימ"ש קמא עם המערער כאשר חפף את עונש המאסר על תנאי כולו לעונש המאסר, שאיננו חורג ממדיניות הענישה כאשר מדובר במעשי אלימות בין בני זוג ומתחשב במידה הראויה בכל השיקולים הרלוונטיים. 4. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור גם כלפי העונש. אלימות