מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא אישור להשלים צ'ק: בבסיס התביעה שבפני השאלה האם השיק שהוגש לביצוע, הושלם בדיוק בהתאם להרשאה שניתנה לתובע. העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים: עסקינן בתביעה שראשיתה בשטר שהוגש לביצוע. לאחר שניתנה למבקשים רשות להתגונן, הועברו ההליכים לסדר דין מהיר. התובע והנתבעים 1-3 חתמו ביום 12/03/08 על הסכם שכירות (להלן: "הסכם 2008"). במהלך חודש אוקטובר 2008, יצא הנתבע 1 מהמושכר והנתבע 4 עבור להתגורר בנכס. במעמד חתימת הסכם 2008, מסר הנתבע 2 לתובע המחאה ללא ציון סכום, תאריך או שם, המחאה עליה הוחתמו גם הנתבעים 1 ו-3, כערבים. ביום 12/03/09, בתום תקופת השכירות בהתאם להסכם 2008, חתמו התובע והנתבעים 2-4 על הסכם שכירות לתקופה שבין מרץ 2009 למרץ 2010 (להלן: "הסכם 2009"). בתום תקופת השכירות האמורה המשיכו הנתבעים להתגורר במושכר, אך בין הצדדים לא נחתם הסכם נוסף. אליבא דנתבעים בבקשתם למתן רשות להתגונן, ההמחאה נשוא הליכי הביצוע נמסרה לתובע ע"י הנתבע 2, ללא ציון סכום וללא ציון שם או תאריך, כשיק בטחון לקיום התחייבויות הנתבעים 1-3 בהתאם להסכם שכירות שנחתם כשלוש שנים לפני שהוגש השיק לביצוע, וכלל אינו רלוונטי לתקופת השכירות השלישית. כנטען בבקשה למתן רשות להתגונן, "השטר ניתן לטובת החוזה הראשון. אולם, טענות המשיב רלוונטיות רק לתקופת החוזה השלישי בעל פה, והמשיב כלל היה מנוע מלהשתמש בהמחאה". הנתבעים הוסיפו וטענו, כי התובע רשם סכום שרירותי על גבי השיק, ללא שום ביסוס ובניגוד להרשאה שניתנה לו. מעבר לטענות הכלליות הנוגעות לארבעתם, העלו הנתבעים גם טענות פרטניות הנוגעות לכל אחד מהם בנפרד. לטענת הנתבע 1, אין כל יריבות בינו לבין התובע שכן הנתבע 1 התגורר בדירה אך ורק בתקופת השכירות בהתאם להסכם 2008. מאחר שהשיק נועד להבטיח את עסקת היסוד (השכירות), הרי שאין הוא חב דבר לתובע. הנתבע 2 טען אף הוא כנגד חיובו. לטענתו, עזב את המושכר ביום 01/08/10, כחודשיים לפני פרוץ הסכסוך, בהסכמת התובע. מאחר שלא נותרו חובות מתקופת מגוריו בנכס, פקע השטר ואין מקום לחייבו בהתאם לשטר הבטחון שהוגש לביצוע. ביום עזיבת הנתבע 2 את המושכר, הודיעו הנתבעים 3 ו-4 לתובע, כי הם מחפשים דירה אחרת ובכוונתם לעזוב את המושכר במהלך חודש אוקטובר 2010. התובע ניסה לשכנע את הנתבעים להשאר בדירה ובמקביל, הראה את הדירה לשוכרים פוטנציאליים. באשר לנתבעים 3 ו- 4 נטען במסגרת ההתנגדות, כי בתאריך 30/09/10, הודיע להם התובע כי עליהם לפנות את המושכר בתוך יממה. הנתבע 4 פינה את המושכר ביום 06/10/10. הנתבע 3 שהה בחו"ל במועד מסירת הודעת התובע, כאשר לטענתו סוכם עם התובע שיפנה את הדירה עד ליום 14/10/10 וישיב את המפתחות עד ליום 15/10/10. למרות האמור, בבוקר יום 14/10/10 פרץ התובע לדירה ופינה על דעת עצמו את חפצי הנתבע 3 למחסן שבבעלותו, תוך שהוא דורש מהנתבע 3 תשלום בסך 5,000 ₪, להשבתם, בגין חוב נטען בדמי שכירות לחודש אוקטובר 2010, בצירוף 500 ₪ עבור שיפוץ הדירה. בשיחות מאוחרות יותר העלה התובע דרישות שונות ובלתי עקביות. הנתבע 3, בלית ברירה, הסכים לתשלום הסך האמור בתשלומים, אך התובע סרב להשיב לנתבע את מטלטליו, אשר שווים נאמד ע"י הנתבע 3 בסך 11,050 ₪ לכל הפחות. למרות שהתובע דרש תשלום בסך 5,000 ₪, מילא על גבי שטר הבטחון " 24,000 ₪". בנוסף, בתצהירו הכחיש הנתבע 4 כי חתם על השיק נשוא ההליכים שבפני. לטענתו, החתימה הנחזית להיות חתימתו, זויפה. לטענת התובע בכתב תשובה שהגיש מטעמו, שיק הבטחון נשוא תיק זה ניתן להבטחת התחייבויות השוכרים להסכם השכירות שהוארך בהסכם נוסף, תוך הותרת שיק הבטחון גם להבטחת הסכם השכירות לתקופה המוארכת וגם להארכה הנוספת שנעשתה על ידי הצדדים, ללא חתימתם על הסכם שכירות שלישי. לגישתו, לא נערכה אליו פניה בבקשה לסיים את הסכם השכירות על ידי מי מהשוכרים וכי לא הסכים לסיום מוקדם של שכירות הנתבע 1. לדידו, תנאי להחלפת מר ברוך גברה במר וורקה ברהן נחמיה, היה כי מר גברה יוותר כערב להתחייבויות השוכרים על פי הסכם השכירות. בעת חידוש הסכם השכירות, בכדי לשכנע את התובע להעתר להחלפת השוכרים כאמור, הוצע להוסיף את חתימתו של הנתבע 1 על גבי השיק. התובע הבהיר, כי למיטב ידיעתו, כלל החתימות המופיעות על גבי השטר הינן אותנטיות ונחתמו ע"י מי שנחזה להיות החותם. לגישת התובע, דמי השכירות לא שולמו כסדרם ובמועדם. ברוב מוחלט של החודשים הודיעו לו הנתבעים מפעם לפעם שלא יפקיד את השיקים, מאחר שלא יהיה להם כיסוי, ובכל פעם שילמו את דמי השכירות רק לאחר שהמשיב נדרש לפנות אליהם. כאשר התבקשו הנתבעים לחתום על הסכם השכירות השלישי, דחו הנתבעים את התובע בטענה שהם עומדים לעזוב את הדירה. החובות החלו להצטבר מחודש מרץ 2010. לנוכח האמור, ביקש ודרש התובע מהנתבעים לפנות את הנכס ולעזוב את הדירה, אך ללא הועיל. באשר לטענה להוצאת מטלטלי הנתבע 3 מהמושכר שלא כדין טען התובע, כי לאחר שהנתבע סיפר שאין בידו להוביל את חפציו ואף לא ארגזים לאורזם, סייע התובע לנתבע באיתור ארגזים ואף הסתובב עמו עד לשעות הערב בעניין זה. בשעות הערב הודיע הנתבע 3 כי אין לו מוביל לחפציו ולכן הציע כי יאסוף את מטלטליו ביום המחרת. הנתבע הוא שביקש מהתובע שיאפשר לו לאחסן את חפציו במחסן השייך לו, כתנאי לפינוי הדירה. התובע שילם את עלות המוביל, לאחר שהנתבע 3 טען בפניו שאין לו כסף לשלם עבור ההובלה וכי ישפה את התובע בגינה. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בתשתית הראייתית שהונחה בפני והתרשמתי מעדויות הצדדים, הגעתי למסקנה שהדין עם הנתבעים ועל התביעה השטרית להדחות, באשר השלמת השטר לא היתה "בדיוק לפי ההרשאה שניתנה", כלשון סעיף 19(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"). אבאר. עסקינן בשיק שנמסר בידי התובע לבטחון במסגרת הסכם השכירות מיום 12/03/08 (להלן: "הסכם 2008"), כאשר גדרי ההרשאה נקבעו בסעיף 16 להסכם (אשר נוסח ע"י התובע או מי מטעמו). בהתאם לסעיף 16א להסכם השכירות, שיק הבטחון ימסר לידי המשכיר כשיק "פתוח", כאשר המשכיר "יהיה זכאי לגבות דרכו כל סכום שהשוכר יהיה חייב לו בגין הסכם זה" (הדגשה הוספה), הסכם שהסתיים ביום 11/03/09. האמור מפורט גם במסגרת סעיף 16ג להסכם הקובע, כי המשכיר יהא רשאי "לממש את השטר ולגבות את סכומו אם השוכר לא יקיים התחייבות כלשהי על פי הסכם זה" (הדגשה הוספה). הסכם השכירות מוסיף וקובע בסעיף 16ב, כי "בתום 60 יום מפינוי המושכר יחזיר המשכיר את השטר לשוכר אם יקיים השוכר את כל התחייבויותיו על פי הסכם זה" (הדגשות הוספו). בהינתן ואין כל מחלוקת בין הצדדים, כי בגין הסכם 2008 לא נותר כל חוב ואף לא בגין הסכם 2009 (אלא "החל מחודש מרץ 2010", כנטען בסעיף 14 לתשובת התובע, קרי- בגין התקופה שלאחר תום הסכם 2009), אזי מסקנת הדברים הינה שעסקינן בהשלמה בניגוד להרשאה שניתנה לתובע. סעיף 19(א) לפקודת השטרות, קובע כי "היה השטר חסר פרט מהותי, האדם המחזיק בו יש לו רשות לכאורה להשלים את החסר ככל שנראה לו". ס"ק (ב) מוסיף ומורה את שלהלן: "מסמך כאמור שהושלם תוך זמן סביר ובדיוק לפי ההרשאה שניתנה, יהא אכיף על כל אדם שנעשה צד לו לפני ההשלמה" (הדגשה הוספה). מאחר שהשטר נשוא ההליכים שבפני ניתן להבטחת התחייבויות השוכרים מכח הסכם 2008, כאשר אליבא דתובע עצמו, ההשלמה נעשתה לנוכח חובות שנצברו בשנת 2010, לאחר תום תקופת השכירות ולאחר שנחתם הסכם אחר (הסכם 2009) עם הנתבעים 2-4, הרי שההשלמה היתה בניגוד להרשאה. למען שלמות התמונה אבהיר, כי הסכם 2009 איננו הסכם הארכה של הסכם 2008. העובדה ששניים מתוך השוכרים החתומים על הסכם 2008 חתמו על הסכם שכירות בשנת 2009, אינה מאיינת את חובתו של המשכיר להשיב לידי השוכרים את שיק הבטחון וליטול מהשוכרים החתומים על הסכם 2009 שיק בטחון אחר. ראיה נוספת לכך שהמדובר בחוזים נפרדים ושאין לראות בהם משום הארכת הסכם 2008 מצויה בלשון ההסכמים. עיון בהסכם 2009 מעלה, כי אין במסגרתו כל התייחסות להסכם 2008. ההפך הוא הנכון, ההסכם מנוסח כהסכם חדש ובלתי תלוי. זאת ועוד, הסכם 2008 קוצב תקופת שכירות בת שנה (עד ליום 11/03/09), מבלי שבהסכם ניתנה למי מהצדדים האפשרות להאריך את תקופת השכירות. יצוין, כי התובע לא הגיש את הסכם 2009 במסגרת ראיותיו וככל הנראה שלא בכדי. אדגיש, כי לא נתתי כל אמון בגרסת התובע. התרשמתי שהמדובר במשכיר דירות וותיק ומנוסה, אשר מודע היטב לפער הכוחות והידע בינו לבין השוכרים ולאופן בו עליו להבטיח את זכויותיו. העובדה שהתובע לא השיב לידי השוכרים להסכם 2008 את שיק הבטחון ולא נטל שיק אחר מהשוכרים החתומים על הסכם 2009, הינה בעוכריו ואין במחדלו זה כדי לחייב את הנתבעים בהליך השטרי שבפני. אף לו היה מדובר בהרשאה להשלים את השטר לגביית חובותיהם של הנתבעים 2-4 מכח הסכם 2009 (וכאמור, אין הדבר כך), הרי שגם הסכום שנרשם על גבי השיק נוגד את ההרשאה שניתנה לתובע. "הפסיקה קבעה כי: "שטר בטחון הוא, כאמור, שטר, שמסירתו הותנתה בתנאי". (ע"א 205/87, עמ' 691 ז). ד"ר זוסמן כותב בספרו "דיני שטרות": "אין השטר אכיף עד שלא מתקיים התנאי" (עמ' 111, סע' 86)" (תא (פ"ת) 1292/05 מאיה יובל נ' פז קרן דבורה, ביום 21/09/06). בנסיבות שבפני, התנאי שנקבע בהסכם מפורט בסעיף 16(ג) ולפיו, "המשכיר רשאי לממש את השטר ולגבות את סכומו אם השוכר לא יקיים התחייבות כלשהי על פי הסכם זה, לרבות אי פינוי המושכר במועד ו/או אי תשלום כלשהו של דמי השכירות והתשלומים המוטלים עליו ו/או אי תשלום נזקים שנגרמו למושכר ו/או אי מילוי כל התחייבות אחרת של השוכר על פי הסכם זה". אליבא דתובע, השטר הוגש לפרעון לאחר שהנתבעים צברו חוב ע"ס 24,000 ₪, אלא שבחינה מעמיקה של טענותיו מעלה, כי אין מאחורי הסכומים הנטענים כל ראיה ו/או אסמכתא, כאשר דווקא ראיות התובע מצביעות על שהמדובר בסכום שרירותי. בראש ובראשונה ולמרות המלל הרב והעמודים הרבים שנכתבו ע"י התובע, באף אחת מתגובותיו/תשובותיו לא פורטו רכיבי החוב כדבעי, כאשר במכתבי התובע וב"כ ובכתבי הטענות שהוגשו מטעמו, נכתבו סכומים שונים, שאף אחד מהם אינו מתיישב עם טענה לחוב בסך 24,000 ₪. התובע טען אמנם שהוא מנהל את חשבונות המושכר "בהקפדה ובשקיפות מלאה", אך האמור אינו מתיישב עם העמימות שאפיינה את אופן ניהול ההליך. לשם המחשה- בסעיף 75 (!) לכתב התשובה שהוגש מטעם התובע נטען, כי הפינוי בוצע ביום 15/10/11, דהיינו בחלוף 157 ימים. לגישתו, יש לחייב את הנתבעים בסך 200 ₪ בגין כל יום איחור, סכום המסתכם בסך 31,400 ₪. אלא שכאמור, מעבר לעובדה שהצדדים המשיכו לקיים את הסכם השכירות והתובע אף טען כי ביקש להחתימם על הסכם נוסף ("הסכם השכירות ביחס לתקופה השלישית היה עם אותם שוכרים רק מבלי שהצדדים ערכו ביניהם הסכם שכירות נוסף", סעיף 15 לתצהיר התובע), הרי שהסכום הנטען אינו תואם את הסכום שנכתב על גבי ההמחאה- 24,000 ₪. האמור אף אינו מתיישב עם לשון סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 הקובע, כי במצב בו הצדדים המשיכו את תקופת השכירות "בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני", כאשר ככל שניתנה הודעה כאמור, "תסתיים השכירות... בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר". אליבא דנתבעים, התובע הודיע להם על סיום השכירות ביום 30/09/10, כאשר הנכס פונה בפועל ביום 14/10/10. הטענה האמורה לא נסתרה ע"י התובע. יוער, כי במכתב ב"כ התובע מיום 06/04/10 לא ניתנה לנתבעים הודעה על סיום הסכם השכירות. כל שנכתב היה שככל שהחוב הנטען לא ישולם, יראה התובע בנתבעים כפולשים, אלא שהאמור נטען גם במכתב שנכתב כחודש לאחר מכן, ביום 04/05/10. יוער, כי מעבר לעובדה שהאמור אינו מתיישב עם הוראות הדין ועם הסכום שננקב בשטר, התובע צרף לתביעתו רישום שערך ונטען כי משקף את חובות הנתבעים, באופן בו על פניו, התובע זנח את טענותיו לפיצוי לפי חישוב של 200 ₪ ליום, כנטען בכתב התשובה. למרות שתצהיר התובע משתרע על פני 11 עמודים, לא מצא התובע לנכון לפרט את אופן חישוב החוב הנטען. גם הרישומים בכתב ידו של התובע באשר ליתרת החוב, רישומים עליהם הסתמך התובע במעמד הדיון, אינם תואמים את הסכום שנרשם על גבי השטר. בהתאם לרישומי התובע, נותרו הנתבעים חבים 17,500 ₪, באופן שאינו מסביר את הדרישה לתשלום 24,000 ₪. אוסיף, כי לנוכח הטענה שחלק מהתשלומים הופקדו לחשבון הבנק של התובע, בנקל יכל התובע לצרף תדפיס חשבון עו"ש המפריך את הטענה, אך התובע בחר שלא לעשות כן, על כל המשתמע מכך ונפקות אי הבאת ראיה רלוונטית. יצוין, כי למרות שכתב התשובה (אליו צורף תצהיר עדות ראשית שנוסח בגוף שלישי, בניגוד למצוות תקנה 521 לתקנות) הוגש כבר בחודש ספטמבר 2012, בחודש נובמבר עתר התובע לתיקון כתב התשובה ולהוספת טענה ולפיה יש להוסיף לחיוב הנטען 6,500 ₪ "שהיוו את העלות הריאלית של התיקונים שבוצעו על ידי בדירה לנזקים הרבים שהותירו הנתבעים, כגון ארונות מטבח שבורים, שיש שבור, דלתות וכיוצא, תשלום חשבונות שוטפים שלא שולמו וסיוד הדירה, עניינים שלא נותר בידי התיעוד שלהם בשל קריסת המחשב". על פניו, עסקינן בטענה מהותית, אשר לא מובן מדוע הועלתה אך בחודש נובמבר 2012, כאשר כאמור, הטענה נטענה ללא כל תימוכין או אסמכתאות. אוסיף, כי בסדר דין מהיר עסקינן ומכאן, שעל התובע היה לצרף את ראיותיו לרשימת המסמכים שהגיש (תקנה 214ח(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). העובדה שהתובע מחד פרט ברשימת המסמכים באופן כללי כי ברשותו "צילומים" ו"חשבונות", אך בחר שלא צרפם, על אף שב"כ טען עוד ביום 15/01/13 כי "יש צילומים של הנכס", מעידה אף היא על העדר כל ביסוס לנטען. גם הסכום- 6,500 ₪ הינו באופן תמוה למדי, הפער המדויק שבין 17,500 ₪ לבין 24,000 ₪, סכום השיק. מעבר לעובדה שהתובע לא מצא לנכון לציין את אותם נזקים נטענים ומשמעותיים ביותר כגון שבירת ארונות מטבח, שבירת שיש ודלתות בשלבים מוקדים יותר של ההליך, הרי שהתובע אף לא צירף כל ראיה התומכת בטענותיו ואף לא כל פירוט כיצד חושב הסכום האמור, קרי- מה היתה עלות התיקונים שבוצעו ומה היה היקף החובות בגין החשבונות אשר לא שולמו. בכגון דא אוסיף, כי העובדה שבהתאם לסעיף 8 להסכם השכירות התחייב המשכיר (התובע) דווקא לשלם את חשבונות המושכר, מעידה על שאין מאחורי הטענות לחובות השוכרים דבר. "על סעיף זה כותב י' זוסמן את הדברים הבאים (בספרו "דיני שטרות" (מהדורה ששית), 1983, ע' 169: "על פי סעיף 19 (ב) לפקודה, אין חותם המסמך הלא-שלם חייב, בהתאם לרשות לכאורה האמורה בסעיף הנ"ל, אלא אם הושלם המסמך 'בדיוק לפי ההרשאה שניתנה'. מכאן, שגם אם ניתנה ההרשאה, אבל החייב מוכיח שהשטר לא הושלם בדיוק על פיה, החייב פטור. התוצאה היא שפלוני שהורשה להשלים שטר ולכתוב בתורף '100 לירות' והוא כתב '200 לירות', אינו זכאי לגבות 200 לירות, כי לכך לא הורשה, אך הוא גם אינו זכאי לגבות 100 לירות, כי סכום זה לא רשום במסמך, והשלמה שלא נעשתה בדיוק לפי ההרשאה, אינה מחייבת וכמוה כלא נעשתה" (וראו, בין היתר, גם ע"א 2688/91 רפפורט נ' רוט ואח', תקדין עליון 95(1) 543)" (בשא (י-ם) 2369/09 דוד ברגר נ' רמי ניסני, ביום 06/08/09; תא (נת') 4832/06 מטר סנטר חומרי בנין בע"מ נ' שרירי אברהים, ביום 01/01/07; תא (י-ם) 50328-07-10 אלברט אליאסיאן נ' חנניה יעקב ליברמן, ביום 09/04/12; עא (חי') 17742-01-12 ראובן לנדסהוט נ' ציון פהימה, ביום 04/06/12; עא (ת"א) 2275/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' תבל ציוד משרדי בע"מ, ביום 26/06/06; (ת"א) 171046/06 תא (ת"א) 171046-06 אוטו אור בע"מ נ' יוסי בן ישעיהו, ביום 29/07/12). המסקנה המתבקשת הינה שהתובע מילא את הסכום על גבי שטר הביטחון תוך חריגה מההרשאה שניתנה לו וגם בכך, די כדי להצדיק את דחיית תביעתו בעילה השטרית. אוסיף, כי מעבר לחריגה מהרשאה, הרי שגם טענותיהם הפרטניות של הנתבעים 1 ו- 4 דינן להתקבל. הנתבע 1: אין מחלוקת, כי הנתבע 1 התגורר במושכר מספר חודשים בלבד. היקף התחייבויות הנתבע 1 במסגרת ההסכם משנת 2008, הינן אך ורק כשוכר "על פי הסכם זה". טענת התובע שמבחינתו הנתבע 1 ערב להתחייבויות השוכרים עפ"י הסכם 2009, מקוממת. ברי, כי מעבר לעובדה שהנתבע 1 לא הוחתם על הסכם כלשהו כערב, הרי הטענה שהנתבע היה בשלב כלשהו שוכר הופכת אותו, על דעתו של התובע בלבד ובאופן חד צדדי, לערב להתחייבויות שוכרים אחרים להסכם שטרם בא לעולם ושפרטיו לבטח לא היו ידועים לנתבע 1 בשלב חתימתו על הסכם השכירות, מופרכת. האמור מקבל משנה חשיבות בהינתן והסכם השכירות אף אינו נוקב בתקופת אופציה או הארכה לתקופת השכירות. סעיף 3 לחוק הערבות קובע, כי "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה". בהעדר הסכם או התחייבות כאמור, אין לראות בנתבע 1 כערב. יוער, כי העובדה שמכתבי הדרישה שנכתבו ע"י ב"כ התובע לא הופנו כלל לנתבע 1 ובכותרתם נרשם "הסכם מיום 12/03/09", מעידה אף היא על שהטענות כלפי הנתבע 1 התעוררו אך ורק לקראת ההליך המשפטי ואין מאחוריהן דבר. הנתבע 4: הנתבע 4 הכחיש חתימתו על השיק וטען, שהחתימה הנחית להיות חתימתו זויפה. בכגון דא קובע סעיף 22(א) לפקודת השטרות, כי "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה", כאשר ההלכה הפסוקה מורה, כי "עובדת חתימת הנתבע על השטר היא חלק מעילת התביעה השטרית, ומשחתימה זו מוכחשת - על התובע להוכיח כי החתימה היא חתימת הנתבע" (רע"א 2107/11 אי. בי סופט בדייב בע"מ נ' פוליאקובסקי, ביום 31/08/11)). על הדרכים להוכחה כי חתימת הנתבע הינה חתימתו, ניתן ללמוד מע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' רחמים, פ"ד מ"ז(3) 240, 261-262: " קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה... שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן... והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון. המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור" (הדגשות הוספו). מאחר שהתובע לא הניח כל תשתית להוכחת חתימת הנתבע 4 על השטר, דין התביעה כנגד הנתבע 4 להדחות גם מסיבה זו. מטלטלי הנתבע 3: על אף שמצאתי לדחות את התביעה בהינתן חריגת התובע מההרשאה, מצאתי להתייחס לטענות בדבר התנהלות התובע בנוגע נטילת מטלטלי הנתבע 3. גם בסוגיה זו, לא נתתי כל אמון בגרסת התובע. לו אכן היה מדובר באחסנת מטלטלין לבקשת הנתבע, המצופה היה שהתובע יפעל לפינוי מוקדם ככל הניתן של המטלטלין מהמחסן המצוי באחזקתו והשבתם לנתבע. עיון בהתכתבויות הצדדים בכל הנוגע להשבת מטלטלי הנתבע 3 העלתה, כי התובע, בכוחניות, בציניות ובעוקצנות מיותרים, טרטר את הנתבע ולבסוף העביר לידיו אך חלק מהמטלטלין. הטענה שהנתבע 3 כלל לא היה מעורב בהעברת מטלטליו, מטלטלין אשר הינם כל רכושו (לרבות תמונות ופריטים בעלי ערך רגשי), אינה סבירה. אין זה סביר שהנתבע הותיר את העברת המטלטלין ל"מוביל אשר עבר במקום", כנטען בסעיף 21 לתצהיר התובע. גם מערכת היחסים הטעונה בין הצדדים, אינה מתיישבת עם הטענה לכך שהתובע השקיע שעות ארוכות מזמנו באיתור ארגזים ובהעברת רכושו של הנתבע למחסן. העובדה שהתובע ביקש להחתים את הנתבע 3 במעמד השבת המטלטלין על טופס ולפיו יאשר שאין לו "כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה כנגד דוד חאוי בקשר עם תקופת השכירות וכל התקשרותי עמו לכל דבר ועניין ובקשר למטלטלין השייכים לי ושהיו בדירה", אינה תומכת אף היא בגרסה הנטענת. מכלל האמור לעיל עולה כי דין התביעה להדחות. התובע ישא בהוצאות ושכ"ט הנתבעים בסך 5,000 ₪. שיקים