איומים תחת השפעת אלכוהול

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא איומים תחת השפעת אלכוהול: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט השלום בנתניה (כב' השופט טרסי), מיום 06.03.12, בת"פ 26805-03-10, לפיו הורשע המערער בעקבות הודייתו בכתב אישום מתוקן בעבירת איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"החוק"). המערער נידון ל- 4 חודשי מאסר על תנאי בתנאים המפורטים בגזר-הדין, לתשלום קנס בסכום של 750 ₪ והועמד בפיקוח קצין מבחן למשך שנה. עיקרי העובדות: המערער, יליד 1984, נעדר עבר פלילי, הגיע ביום 15.08.09, בשעת לילה מאוחרת, בהיותו תחת השפעת אלכוהול, לבית חברתו לשעבר וכשהיא הגיעה למקום ברכב בליווי אדם נוסף, היכה המערער בחוזקה על חלון הרכב בו נסעו השניים וביקש מהמתלונן לצאת מהרכב. לאחר מכן הוא איים עליו בכך שהניף את ידו לעבר פניו אך נבלם ע"י המתלונן ובהמשך קילל המערער את חברתו לשעבר ואיים שיהרוג אותה. ההחלטה נושא הערעור: 1. ביהמ"ש סקר את המתואר בכתב האישום המתוקן, את ההליכים שנוהלו עד כה, את המעשים בהם הורשע המערער, וציין שהמערער בחור צעיר נעדר הרשעות קודמות. 2. בכדי לבחון אפשרות ביטול הרשעה התקבל תסקיר מבחן ממנו עולה כי המערער לוקח אחריות על מעשיו ומביע חרטה. לטענתו הוא היה נסער ביותר לאחר שהבחין שבת זוגו לשעבר מתנשקת עם המתלונן ולפיכך איבד את עשתונותיו וביצע את העבירה. שרות המבחן הביא את נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות אירוע טראומטי אותו חווה בהיותו נער. קצינת המבחן התרשמה שההליך המשפטי הוא משמעותי ומציב גבולות עבורו, יחד עם זאת הוא נוטה לתגובה אימפולסיבית ומתקשה להבחין בדפוסים בעייתיים בהתנהגותו. קצינת המבחן המליצה, מפאת גילו הצעיר ועברו הנקי של המערער, לבטל הרשעתו בכדי לא לפגוע באפשרויותיו בעתיד ולהטיל עליו של"צ, התחייבות להימנע מעבירה ולהעמידו בפיקוח שרות המבחן. 3. ביהמ"ש קמא עמד על הכלל לפיו מי שנקבע שביצע עבירה יורשע בביצועה, אלא בנסיבות יוצאות דופן וקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני תנאים: ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה ונסיבות ביצועה מאפשרים וויתור על הרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. 4. ביהמ"ש קמא קבע כי המקרה אינו שונה במהותו ממגוון רחב ביותר של עבירות דומות המגיעות לפתחו מידי יום ביומו. אין המדובר במקרה קל ערך שבו ניתן לוותר על שיקולי הענישה המתחייבים, מה גם שמהתסקיר לא מצטיירת פגיעה קונקרטית במערער ומכל מקום מעשיו מצדיקים את הרשעתו. 5. לקולת העונש שקל בימ"ש קמא את הודאת המערער בכתב אישום מתוקן, תיקון כתב האישום לקולא, עברו הנקי של המערער ונסיבותיו האישיות. נימוקי הערעור: 1. ביהמ"ש קמא שגה בהרשיעו את המערער בניגוד להמלצת שירות המבחן להמנע מהרשעתו. 2. ביהמ"ש קמא שגה בהרשעת המערער היות ועסקינן במערער צעיר, בתחילת דרכו, שחווה טרגדיה במות אביו בהיותו נער, בעקבותיה אולץ לנטוש לימודיו ולסייע בפרנסת משפחתו. חרף האמור הוא הצליח לסיים 12 שנות לימוד ולהיבחן במספר בחינות בגרות, שירת שירות מלא בצבא, עבד במספר עבודות ונרשם למכינה לצורך רישום ללימודי רפואה משלימה. העובדה שטרם החל את לימודיו עמדה לו לרועץ בהחלטה בדבר הרשעתו. 3. ביהמ"ש קמא שגה בהחלטתו בנוגע לשני התנאים המצטברים לאי הרשעה: מידת הפגיעה של ההרשעה בשיקומו של המערער, טיבה של העבירה והנסיבות בהן בוצעה. 4. המערער ביצע את העבירה באופן ספונטאני, כתגובה אימפולסיבית, כשראה את חברתו לשעבר מתנשקת עם אחר. המערער לא נקט בצעד מתוכנן אלא פעל כתוצאה מפרץ רגשות אנושי מוטעה ופסול, ועל כן אין המדובר בעבירה שטבועים בה נסיבות מחמירות. 5. כעולה מהתסקיר המערער הוא אדם נורמטיבי והחל בהשלמת השכלה במטרה לרכוש השכלה אקדמית ברפואה משלימה. אומנם טרם ההרשעה הוא נעדר השכלה אקדמית ועל כן הוא לא יכול היה להצביע על נזק קונקרטי שייגרם לעתידו בתחום. למרות זאת, שירות המבחן, שהיה ער לכך, המליץ שלא לפגוע באפשרויות העתידיות שיעמדו בפני המערער. 6. ביהמ"ש קמא שגה בקביעתו שמהתסקיר לא מצטיירת פגיעה קונקרטית המצדיקה את אי הרשעת המערער. 7. גם במקרה כמו המקרה דנן, יש לנקוט באי הרשעה כלפי נאשמים בתחילת דרכם בבניית עתידם האקדמי והתעסוקתי ולא להיתלות בקריטריון של היעדר נזק קונקרטי מוחשי. 8. ביהמ"ש קמא שגה בהרשיעו את המערער מבלי שנתן דעתו באופן מאוזן יותר להודאתו, הבעת החרטה, הניסיון שצבר נוכח התחככותו זו עם החוק, החיסכון בזמן שיפוטי, הציפייה, שנוצרה אצל המערער מתיקון כתב האישום ושליחתו לשירות המבחן לבחינת הימנעות מהרשעה, שבסופו של יום אכן לא יורשע. כל אלה מובילים למסקנה שהיה צריך לסיים ההליך ללא הרשעה. 9. אמירות המועלות בפסיקה אגב השימוש בהלכה המנחה שנקבעה בענין "תמר כתב" מבקשות פרשנות שונה לרכיב העומד במרכזו של ערעור זה שכן עולה מהן כי נאשם צעיר יתקשה לעמוד בקריטריון זה, אשר יבקש לאזן את הפגיעה שטרם נוצרה. יש לשנות את הפרקטיקה הנוהגת לפיה רק בקיום נזק קונקרטי מוחשי, תישקל אי הרשעתו של נאשם צעיר, אשר טרם גיבש את האינטרס הניזוק. 10. במקרים דומים, ואף חמורים מהמקרה דנן, בהם נעברו עבירת איומים ועבירות נלוות ניאותו בתי המשפט להימנע מהרשעת נאשמים בעלי עבר פלילי. 11. במהלך הדיון בפנינו טען ב"כ המערער שישום התנאי של פגיעה קונקרטית גורם עוול להרבה מאוד צעירים שכן אנשים הולכים לרכוש השכלה ומקצוע בגיל מבוגר, כמו המערער. תגובת המשיבה 1. ביהמ"ש קמא שקל את השיקולים הראויים לצורך הרשעתו של המערער. 2. התסקיר שהוגש לגבי המערער אמנם המליץ על אי הרשעתו אך מדובר בתסקיר בעייתי ולא נקי מספקות. 3. גם אם עבירת האיומים אינה ברף העליון, המערער לא עצר בו מלתקוף את המתלונן אלא המתלונן תפס את ידו. התנהגות המערער כלפי בת זוגו לשעבר והחבר שלה לא מצדיקה ביטול הרשעתו. דיון והכרעה 1. ברע"פ 11476/04, מדינת ישראל נגד חברת השקעות דיסקונט בע"מ, מיום 14.4.10 קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה   "בהתקיים אחריות פלילית, סטייה מחובת הרשעה וענישה היא, על כן, ענין חריג ביותר. ניתן לנקוט בה אך במצבים נדירים שבהם, באיזון שבין הצורך במימוש האינטרס הציבורי באכיפה מלאה של הדין, לבין המשקל הראוי שיש לתת לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, גובר בבירור האינטרס האחרון. כאשר מתקיים חוסר איזון נוקב בין העניין שיש לציבור באכיפת הדין, לבין עוצמת הפגיעה העלולה להיגרם לנאשם מהרשעתו וענישתו, עשוי בית המשפט להשתמש בכלי הנדיר הנתון בידו ולהימנע מהרשעת הנאשם (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, פסקה 76 ואילך ([], 4.9.2007))".             (וכן ר' ע"פ 3336/10 עבדאללה דכוור נ' מדינת ישראל, מיום 10.3.11).   הימנעות מהרשעה היא חריג שיופעל רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן כאשר לא מתקיים יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה, ובהתחשב בשיקולי ענישה נוספים.           (ר' למשל: רע"פ 2564/11 קנטור נ' מדינת ישראל, מיום 4.4.11; רע"פ 10259/09, פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 1.6.10).   ברע"פ 4079/10 אימן ג'בשה נ' מדינת ישראל, מיום 23.8.10, נקבע כי   "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל" (ראו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)), ואילו "חריג שבחריגים לכלל זה מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן" (רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל ([], 12.9.2006)). שני פרמטרים עיקריים ייבחנו לצורך קבלת ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע כי ביצע:   סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם אפשר בנסיבות אלה לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי שיש בהרשעה.   נסיבותיו האישיות של הנאשם והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מהראוי בנסיבות העניין.   (ר' רע"פ 6904/09, בלוך נ' מדינת ישראל, מיום 26.11.09):   בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון, מיום 23.7.09, קבע כב' השופט א.א.לוי כי "... להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות. סיכמה השופטת דורנר בקובעה: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (שם, בעמ' 342; וראו גם ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000); ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 876 (2004); על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נט(6) 202, 216 (2005)). בפרשת כתב הוסיף השופט ש' לוין ומנה מספר קווים מנחים במענה לשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם לצורך הבטחת שיקומו ובהם, בין היתר, השאלה אם לחובתו עבר מכביד ואם קיים סיכון כי יחזור ויחטא בפלילים; הנסיבות בהן ביצע את מעשה העבירה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; יחסו של הנאשם לעבירה ומידת נכונותו להכיר בפסול שבמעשיו; והשפעותיה של ההרשעה על הנאשם (שם, בעמ' 344).     (וכן ר' רע"פ 5579/10 , דוד קריה נ' מדינת ישראל, מיום 2.8.10, וסעיף 12 לפסק דינו של השופט מלצר בע"פ 3829/12 מדינת ישראל נ' סירוטניקוב, ניתן ביום 17.7.12). 2. אמנם האיומים שאיים המערער על בת זוגו לשעבר ועל המתלונן כמתואר בכתב האישום המתוקן, אינם ברף העליון אך נסיבות השמעתם אינן קלות שכן המערער היה בגילופין והוא לא תקף את המתלונן רק בשל כך שהמתלונן עצר בעדו מלתקוף אותו. 3. לנסיבות ביצוע האיומים יש להוסיף את האמור בתסקיר שרות המבחן, למרות שהמליץ על ביטול הרשעה, לפיו המערער נוטה לתגובה אינסטינקטיבית, מתקשה להבחין בדפוסים בעייתיים בהתנהגותו ולא נטל חלק בהליך טיפול כלשהו. 4. לאור האמור לעיל, לא עמד המערער בתנאי הקשור בנסיבות העבירה שביצע שנדרש לביטול הרשעתו, ולו רק בשל כך, צדק בימ"ש קמא בהחלטתו להרשיע את המערער. 5. אף אנו, כמו ביהמ"ש קמא, איננו מתעלמים מנסיבותיו האישיות של המערער והמלצת שרות המבחן אך בימ"ש איננו חייב לקבל את המלצת שירות המבחן שכן השיקולים ששוקל שירות המבחן, כפי ששקל שרות המבחן בעניינו של המשיב, אינם זהים לשיקולים ששוקל ביהמ"ש, שהם רחבים יותר (ראה רע"פ 10524/09 בוזגלו נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 3.1.10). 6. איננו מוצאים לנכון לשנות את התנאי השני שדרוש לאי הרשעת המערער שכן כאשר מדובר בנאשמים בגירים, גם אם צעירים כמו המערער, מוצדק הצורך להוכיח חשש לפגיעה ממשית בסיכויי שיקומם כתנאי לאי הרשעה. המערער לא הוכיח בפני שרות המבחן, בבימ"ש קמא או בפנינו חשש לפגיעה ממשית בשל הרשעתו גם אם ישלים את לימודיו, בהם טרם החל, וירצה לעסוק ברפואה משלימה. 7. לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור. איומיםמשקאות משכרים / אלכוהול