אי תיעוד חובות של לקוח

התובע לא הציג כרטסת כלשהי שהתנהלה במוסך בקשר עם חיובי הנתבע או מסמך אחר כלשהו שיש בו כדי לתעד תשלומים שהתקבלו מאת הנתבע. מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא אי תיעוד חובות של לקוח: תביעה כספית שהוגשה בסדר דין מקוצר. במהלך התקופה שבין שנת 2000 לבין שנת 2002 סיפק מוסך שטרית (להלן: "המוסך"), שהתובע הוא מנהלו, שירותים וטיפולים שונים לנתבע (להלן גם: "הקיבוץ") בקשר עם כלי רכב שונים שהיו בשימוש הקיבוץ באותה עת. לטענת התובע, בגין שירותים כאמור שניתנו לנתבע בחודש דצמבר 2002, עומדת לחובת הנתבע יתרת חוב לתשלום בסך כולל של 95,144 ₪, וזאת על יסוד מסמך "מצב חשבון לקוח" ועל יסוד חשבוניות שהוצאו - לפי הטענה - על ידי המוסך בקשר עם השירותים האמורים ואשר לא שולמו. הנתבע העלה שורה של טענות הגנה, הן טענות סף והן טענות לגופם של דברים. בכלל זה טען הנתבע להתיישנות התובענה בטענה כי הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים לאחר המועד בו נולדה עילת התביעה, ומכל מקום טען לשיהוי כבד בהגשת התביעה ולנזק ראייתי וקיפוח זכויותיו המהותיות שנגרמו בשל כך. הנתבע טען עוד, כי דין התביעה להידחות גם מן הטעם שהמוסך איננו אישיות משפטית וכי בינו לבין התובע אין יריבות. לגופם של דברים טען הנתבע כי על פי רישומיו, ובכלל זה על יסוד מערכת הנהלת החשבונות של הקיבוץ וכרטסת חשבון חובה וזכות של המוסך אצלו, אין לנתבע כל חוב כלפי המוסך - באשר חלקו של החוב הנטען נפרע כבר בראשית 2003 וחלקו האחר מוכחש. לחלופין העלה הנתבע טענת קיזוז הן בשל נזקים שנגרמו בקשר עם טיפול מסוים שניתן על ידי המוסך והן על רקע המחירים שגבה ממנו המוסך לאחר שחדל להיות מוסך מורשה של היבואן ומבלי שגילה לנתבע כי חדל להיות מוסך מורשה כאמור. למען שלמות התמונה יצוין, כי קודם להגשת בקשת רשות להתגונן הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה על הסף, בין היתר בטענת התיישנות. ביום 15.12.10 קיבל בית משפט זה (כבוד השופטת ח' מאק קלמנוביץ) את טענת הנתבע כי התביעה התיישנה ודחה אותה על הסף. ביום 6.6.11 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' מינץ) את ערעור התובע בקובעו, כי בנסיבות העניין לא היה מקום לדחייה על הסף מחמת התיישנות בטרם שמיעת ראיות. לאחר הדברים האלה הורה בית משפט זה (כבוד השופטת ח' מאק קלמנוביץ) כי שאלת ההתיישנות תידון ביחד עם הדיון בתביעה. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, בהתאם להחלטת בית המשפט. בישיבת ההוכחות בתיק, העידו התובע, מר רן רותם, מרכז המשק והמנהל העסקי של הנתבע, ומר עמיהוד וקסלר, שמאי רכב שנתן חוות דעת מומחה מטעם הנתבע. הגיע העת לדון בטענות הצדדים ולהכריע בהן. דיון והכרעה התיישנות טענת התובע היא, כי החוב הנתבע נסב על שירותים וטיפולים שנעשו בין יום 1.12.02 ליום 11.12.02 (ס' 3(ב) לתצהירו). התובע השתית את תביעתו על מסמך שכותרתו "מצב חשבון לקוח" (נספח ה' לתצהיר) ובו פירוט של חשבוניות שלפי הטענה לא שולמו ועל העתקי החשבוניות האמורות (נספחים ו(1)-ו(28) לתצהיר). הן ב"מצב חשבון הלקוח" והן בחשבוניות שצורפו צוינו במפורש המועדים לפירעון, באופן שלגבי כל אחת ואחת מהחשבוניות נקבע מועד לפירעון הזהה למועד שצוין כתאריך הוצאתה של החשבונית, כך שמועדי הפירעון הנקובים נעים בין יום 1.12.02 ליום 11.12.02. כתב התביעה הוגש ביום 28.12.09, היינו למעלה משבע שנים מהמועד האחרון הנקוב לפירעון החשבוניות. חרף האמור טען התובע, כי התביעה לא התיישנה. לעניין זה העלה התובע גרסאות עובדתיות סותרות באשר למועד הפירעון של חובות הנתבע. כבר בכתב התביעה הציג התובע שתי גרסאות סותרות בקשר עם מועד הפירעון הנטען. פעם טען כי הבסיס לתשלום היה "שוטף פלוס שלושים" (ס' 2(א) לכתב התביעה, וראו גם ס' 3(א) לתצהיר) ופעם טען כי המועד לתשלום עבור העבודות שבוצעו לפי הטענה בחודש דצמבר 2002 היה ביום 31.12.02 (ס' 2(ב) לכתב התביעה, וראו גם ס' 4 לתצהיר). בתצהירו, חזר התובע על גרסאותיו האמורות, חרף הסתירה ביניהן, והוסיף להן גרסא שלישית העומדת כשלעצמה בסתירה לשתי קודמותיה. לפי גרסא זו תנאי התשלום שנקבעו בין הצדדים היו תשלום בעשרה בכל בחודש בעבור כל העבודות שבוצעו במהלך התקופה שקדמה למועד תשלום זה (ס' 4 לתצהיר). לתמיכה בטענתו החדשה צירף התובע ארבעה שיקים שנמסרו לו על ידי הנתבע ואשר מועד הפירעון של כל אחד מהם חל בעשרה לחודש (נספחים א'-ד' לתצהיר התובע). והנה, משנשמעה עדותו של התובע התברר כי לאף לא אחת מגרסאותיו של התובע אין על מה שתסמוך וכי לא ניתן ליתן אמון בעדותו בכלל (שלכך אתייחס בהמשך) ובטענותיו לעניין מועד הפירעון בפרט. כך, טענת התובע כאילו שילם הנתבע בעשרה בכל חודש בעבור עבודות שבוצעו קודם ליום זה הופרכה כליל. התובע סמך טענתו זו על ארבעה שיקים שמועדי פירעונם היו: 10.8.01, 10.9.01, 10.10.01 ו- 10.11.01. אלא שמהראיות שהוצגו עולה בבירור, כי כל השיקים נמסרו לתובע על ידי הקיבוץ במועד אחד - יום 30.7.01 (ראו, בעמ' 2 לנספח 1 לתצהיר רותם, מספריהם העוקבים של השיקים - נספחים א'-ד' לתצהיר התובע, וכן עדות התובע ע' 12, ש' 12-19 לפרוטוקול); וכי נמסרו כתמורה על חשבון החוב שנצבר בקשר עם עבודות שבוצעו מספר חודשים קודם לכן ולא כנגד חשבוניות ספציפיות. מכל מקום לטענת התובע עצמו בעדותו - ובניגוד גמור לנטען בתצהירו - השיקים לא נמסרו כתמורה על עבודות שבוצעו בחודש שקדם למועד פירעונם (ראו, עדות התובע, ע' 12, ש' 18-22). גם גרסאותיו האחרות של התובע בקשר עם מועדי הפירעון נמצאו חסרות יסוד. הן הטענה לתשלום על בסיס שוטף פלוס שלושים והן הטענה למועד תשלום בסוף החודש בו בוצעו העבודות, נטענו בעלמא, ללא כל ביסוס או אסמכתא. שתיהן עומדות בסתירה מוחלטת לדברים שאמר התובע עצמו בעדותו בדבר שיטת התשלום בין הצדדים, וליתר דיוק העדרה של שיטה כאמור (ראו, ע' 10, ש' 22-26 - שם נאמר כי החשבוניות נמסרו במועד אבל הקיבוץ לא שילם משך חצי שנה ויותר; וע' 12, ש' 19-23 לפרוטוקול - שם נאמר כי הנתבע כלל לא שילם עבור חשבונית ספציפית אלא באופן כללי על חשבון החוב). שתיהן גם אינן עולות בקנה אחד עם כרטסת חשבון חובה וזכות של הקיבוץ (נספח 1 לתצהיר רותם). אכן, גם אם בשל קשייו לא שילם הנתבע את המגיע ממנו כסדרו (ס' 5 לתצהיר רותם) וגם אם כטענת התובע פיגר הנתבע בתשלומיו חודשים רבים, אם לא למעלה מכך, והיה על התובע "ללחוץ" על הנתבע על מנת שישלם (ע' 10, ש' 21-26, ע' 12 ש' 10-11 לפרוטוקול), אין באיחורים בתשלום או באי עמידת הנתבע בתנאי התשלום כדי ללמד על הסכמה בדבר מועד תשלום נדחה, או כדי לתמוך באיזו מגרסאות התובע בדבר תנאי התשלום. נוכח הסתירות הבולטות האמורות - הן בין גרסאותיו השונות של התובע לבין עצמן והן בין כל אחת מהגרסאות לבין האמור בעדותו - לא ניתן ליתן אמון באיזו מגרסאותיו המתחלפות של התובע באשר למועד קיום חיובי הנתבע בקשר עם השירותים שניתנו לו. משכך, דין טענות עובדתיות אלה להידחות. זאת, אפילו היינו מתעלמים מכך שמדובר בטענות בעל פה כנגד מסמך בכתב - שגם בשל כך אין לקבלן (ראו והשוו ע"א 366/89 פיין אלומיניום בע"מ נ' די מטל א.ג., חברה זרה, פ"ד מה(5) 850, 853 (1991); י' קדמי על הראיות - חלק שלישי 1305-1307 (2003)). במצב דברים זה, לא נותר אלא לקבוע, כי הוכח שמועדי הפירעון של חובות הנתבע - מועדי קיום החיוב - הם המועדים שצוינו במסמכים שהוצגו על ידי התובע עצמו, הן ב"מצב חשבון לקוח" (נספח ה' לתצהיר) והן בחשבוניות שסכומן נתבע (נספחים ו(1)-ו(28) לתצהיר). (תוצאה זו עולה בקנה אחד גם עם נקודת המוצא לפיה בחוזי קבלנות שעניינם השגת תוצאה, בהעדר הסכמה אחרת, על התשלום להיעשות בד בבד עם המצאת התוצאה למזמין או עם השלמת השירות - א' זמיר, חוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974, 347-348 (1994), ע"א 83/87 מילמן נ' עיזבון דוד שרגה ז"ל ואח', פ"ד מד(2) 45, 49 (1990)). כאמור לעיל, מועדי הפירעון הנקובים במפורש במסמכים האמורים נעים בין יום 1.12.02 ליום 11.12.02. משהתביעה הוגשה לאחר שחלפו למעלה משבע שנים ממועדים אלה - דינה להידחות מחמת התיישנות. בטרם סיום חלק זה מן הראוי להתייחס לסתירה בולטת נוספת שהתגלתה בעדות התובע ושיש לה נגיעה גם לטענת ההתיישנות. כאמור לעיל, התובע טען כי העבודות נשוא החוב הנתבע נעשו בין יום 1.12.02 ליום 11.12.02 (ס' 3(ב) לתצהירו). כאשר עוּמת התובע בעדותו עם תמיהות שונות העולות מהחשבוניות שהוצגו על ידו, ובכלל זה עם מספר רב של חשבוניות שונות, מאותו היום, שהתייחסו לאותו הרכב ושעלה מהם ריבוי טיפולים, חלקם זהים, באורח בלתי סביר בעליל, טען לפתע - לראשונה ובניגוד גמור לטענותיו קודם לכן - כי העבודות נשוא החשבוניות האמורות לא נעשו בחודש דצמבר 2002 ובמועד הנקוב בהן אלא לפני כן. תשובותיו בעניין היו מתחמקות ובסופו של דבר טען, כשהוא נסמך על מד הקילומטראז' המצוין בחשבוניות, כי העבודות נעשו למצער, חודש לפני כן (ע' 9 ש' 18 - ע' 10, ש' 26; כשבוחנים את מד הקילומטראז' כאמור, בצירוף הדברים שאמר התובע בעדותו כי רכבי הנתבע גמאו כ- 15,000 ק"מ בחודש, ברי, כי לפחות חלק מהעבודות נעשו, ככל שנעשו, חודשים רבים לפני כן, ראו, למשל, החשבוניות שצורפו כנספחים ו(20)-ו(24) ו-ו(1) לתצהיר התובע ביחס לחשבונית ו(25), שם; החשבוניות שצורפו כנספחים ו(4), ו(6), ו(9), ו(11), ו(14), ו(26) ו-ו(27) לתצהיר התובע ביחס לחשבונית ו(28), שם; החשבוניות שצורפו כנספחים ו(10), ו(16), ו(17), ו-ו(18) לתצהיר התובע ביחס לחשבונית ו(19), שם). נתעלם לרגע מהקושי ליתן אמון בגרסת התובע נוכח התנהלותו והסתירות שהתגלו כאמור. גם אם נלך לשיטת התובע כי העבודות נשוא החשבוניות בוצעו, אלא שבוצעו זמן מה לפני חודש דצמבר 2002 (וכאמור לעיל, ברי כי לפחות חלקן נעשו, ככל שנעשו, חודשים רבים לפני כן) ואפילו ניתן היה לקבל איזו מגרסאות התובע ביחס למועדי התשלום (וכאמור לעיל - לא ניתן), התוצאה המתחייבת היתה כי ממילא התיישן החוב הנטען, אפילו לשיטת התובע, לכל הפחות ביחס למרבית החשבוניות (כפי שפורטו לעיל). התוצאה היא, אם כן, כי דין התובענה להידחות מחמת התיישנות. לשם שלמות הדיון אתייחס להלן לטענות נוספות שהועלו על ידי הצדדים. העדר יריבות בראש כתב התביעה צוין, כי התובע הוא "מוסך שטרית" באמצעות "יעקב שטרית". בבקשה מקדמית שהגיש הנתבע, נטען כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף גם מהטעם שהמוסך איננו אישיות משפטית. בתשובה הבהיר התובע כי הוא עצמו - היינו יעקב שטרית - ולא המוסך הוא התובע (ראו גם ס' 2 לתצהירו). בית משפט זה (כבוד השופטת ח' מאק קלמנוביץ) קבע, כי אף שהניסוח שנבחר אינו מיטבי ברור כי התובע עצמו הוא האישיות המשפטית התובעת, ומשכך דחה את הטענה כטעם לסילוק התביעה על הסף. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' מינץ) אישר את הקביעה כי התביעה הוגשה למעשה על ידי התובע - מר יעקב שטרית - "שהוא האישיות המשפטית בעלת הזכות לתבוע את [הנתבע] לקיום חובותי[ו] לעסק שבבעלותו" (פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.6.11). אלא מאי? במסגרת שמיעת הראיות התברר כי המוסך אינו בבעלותו של התובע. כשנשאל על כך בעדותו השיב התובע כי אביו - ולא הוא - הוא הבעלים של המוסך, כי כך היו פני הדברים מאז שנת 1961 וכך הם גם כיום (ע' 6, ש' 16-22 לפרוטוקול). לדבריו, מפאת גילו של אביו הוא זה שמנהל בפועל את המוסך, והוא "הכל במוסך" (שם). בכך לא די כדי להקים לתובע עילת תביעה בגין זכויות נטענות של העסק כלפי הנתבע. הזכות לתבוע את חובות העסק (ככל שאיננו אישיות משפטית נפרדת בעצמו) עומדת לבעליו. התובע לא טען, כי זכות זו הומחתה לו על ידי אביו או בכל דרך אחרת. ממילא לא הביא התובע כל ראייה להמחאה. התובע אף לא טען כי אביו מודע לדבר קיומה של התביעה או מסכים לה ולא הביא כל ראייה לכך. ניהול העסק - בשונה מהבעלות בו - אין בו די. במצב דברים זה בצדק טען הנתבע, כי יש להורות על דחיית התביעה אף מטעם זה. החוב הנטען גם לגופם של דברים, דין תביעתו של התובע להידחות, בעיקרם של דברים. לעניין זה יש לערוך הבחנה בין החשבוניות המעטות שהתקבלו על ידי הנתבע ואשר לטענתו שולמו על ידו, לבין יתר החשבוניות. אשר לקבוצה הראשונה - הנתבע אישר כי חמש מבין כלל החשבוניות שצורפו על ידי התובע (חשבוניות 1432, 1442, 1446, 1447 ו- 1484), שסכומן הכולל 16,274 ₪ התקבלו על ידו ותמורתן שולמה סמוך לאחר קבלתן. טענה זו נתמכה במסמכי מערכת הנהלת החשבונות של הקיבוץ - כרטסת חשבון חובה וזכות של המוסך אצלו (נספח 1 לתצהיר רותם, בעמ' 5, מספרי מסמך 308 ו-309, משם עולה כי גם חשבונית 1423 שולמה). לעניין זה יצוין, כי עדותו של רותם, העומד כיום בראש המערכת העסקית של הנתבע, בדבר התנהלות הנהלת החשבונות של הנתבע היתה מהימנה עלי. כפי שעלה מהעדות, הנתבע מתנהל באורח ראוי ומסודר בכל הנוגע להנהלת החשבונות אצלו. הנהלת החשבונות של הקיבוץ נעשית תחת ביקורת של רואה חשבון ועל פי כללי החשבונאות המקובלים (ס' 3 לתצהיר רותם). רותם העיד גם, כי כל חשבונית המתקבלת אצל הנתבע נבדקת ומטופלת בזמן אמת ומתועדת ברישומים כנדרש (ע' 15 ש' 28- ע' 16, ש' 2 לפרוטוקול, ובהקשר זה יצוין כי כלל המסמכים שהוגשו על ידי התובע במהלך עדותו - ת/1, כמו גם השיקים שצורפו כנספחים א'-ד' לתצהיר התובע, קיבלו ביטוי ותועדו במסמכי הנהלת החשבונות של הקיבוץ, נספח 1 לתצהיר רותם). בנסיבות העניין ונוכח פרק הזמן הניכר שחלף עד להגשת התביעה, לא ראיתי לייחס משקל לכך שלא עלה בידי הקיבוץ להציג את השיקים באמצעותם בוצע התשלום (ע' 16, ש' 17 לפרוטוקול) (וראו ע"א 5110/05 מנהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג, פסקה ו(7) לפסק הדין ( 18.1.07) - לעניין נפקות השיהוי במישור הראייתי ובכלל זה בקשר עם העדרן של קבלות על התשלום בידי הנתבע בחלוף זמן רב). טענת הנתבע כי בשל חלוף הזמן מסמכי הנהלת החשבונות והחומר המקורי שלה אינם קיימים עוד (ע' 16, ש' 28 - ע' 17, ש' 2 לפרוטוקול) - אף היא מתקבלת על הדעת. אל מול המסקנה העולה ממסמכי הנהלת החשבונות של הנתבע - לא הציג התובע דבר. התובע לא הציג כרטסת כלשהי שהתנהלה במוסך בקשר עם חיובי הנתבע או מסמך אחר כלשהו שיש בו כדי לתעד תשלומים שהתקבלו מאת הנתבע. יתרה מזו, עדות התובע עצמו תמכה דווקא בטענת הנתבע בדבר תשלום סכומי החשבוניות האמורות. התובע הסביר כי נהג לעקוב אחר ביצוע תשלומים על דרך של סימון ידני של האות "וי" כל אימת ששולמה תמורה בגין חשבונית מסוימת (ע' 7, ש' 24-27 לפרוטוקול). והנה, על גבי נספח ה' לתצהיר התובע - הוא מסמך "מצב חשבון לקוח" שמקורו בתובע ושהתובע עצמו צירף וביקש להסתמך עליו - מופיעים סימני האות "וי" ליד מספרי החשבוניות לגביהן טען הנתבע כי תמורתן שולמה. גם בכך יש כדי לתמוך בטענת הנתבע ואין בידי לקבל את ניסיונו של התובע להתנער מסימונים אלה וממשמעותם, כשממילא לא היה בפי התובע הסבר סביר ממשי לדברים. אשר ליתר החשבוניות - אלה הוכחשו על ידי הנתבע שטען כי לא נמצא להן כל זכר אצלו. בכל האמור בחשבוניות אלה, לדעתי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל להראות את דבר קיומו של החוב הנטען על ידו. כפי שנפסק, שיהוי ממושך, ובפרט כשאין לו הסבר כפי המצב בענייננו, יש בו כדי להטיל על התובע נטל מיוחד ומוגבר להוכחת טענותיו, ובכלל זה בכל האמור בנטל השכנוע ומבחינת כמות הראיות (ע"א 2919/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל ( 19.9.10); ה"פ (מחוזי י-ם) 555/99 פקידים ואמרכלים בעד א"י - עמותה הולנדית נ' מדינת ישראל ( 22.3.09)). התובע לא עמד בנטל הרגיל המוטל עליו לכתחילה. ממילא לא עמד בנטל המוגבר. רחוק מכך. כפי שכבר צוין אגב הדיון בטענת ההתיישנות (ראו סעיף ‏18 לעיל), החשבוניות שהוצגו על ידי התובע מעוררות תמיהות. חלק ניכר מהחשבוניות מתייחס לטיפולים רבים, רבים מאד, חלקם זהים, שנעשו - כך לטענת התובע בכתב התביעה ובתצהירו - באותו היום לאותו הרכב (כך, חשבוניות ו1 ו- ו(20)-ו(25) מתייחסות לשבעה טיפולים לרכב אחד, שישה מתוכם ביום אחד; חשבוניות ו(4), ו(6), ו(9), ו(11), ו(14), ו(26), ו(27) ו-ו(28), מתייחסות לשמונה טיפולים ברכב אחר, ארבעה מתוכם ביום אחד ושלושה ממועד סמוך לו; חשבוניות ו(10), ו(16), ו(17), ו(18) ו-ו(19) מתייחסות לחמישה טיפולים ברכב שלישי, ארבעה מתוכם ביום אחד). בעדותו ניסה התובע להסביר את התמיהות בכך שחלק מהחשבוניות מתייחסות לטיפולים שנעשו בתקופות מוקדמות יותר, אלא שעדות זו עומדת בסתירה גם לטענה בתצהירו לפיה כלל העבודות נשוא החשבוניות בוצעו בימים הראשונים של חודש דצמבר 2002 (ס' 3(ב) לתצהיר התובע) וגם לתאריכים המופיעים על גבי החשבוניות עצמן. לכך יש להוסיף כי התובע לא טרח להציג את יומן העבודה או כל תיעוד אחר שיש בו כדי להעיד על ביצוע העבודות נשוא החשבוניות. בתמיהות ובסתירות האמורות יש כדי להטיל צל כבד על מהימנות גרסת התובע, על החשבוניות עצמן ועל האפשרות לבסס עליהן - בוודאי בחלוף שנים - את החוב הנטען. זאת ועוד. מהראיות עולה כי הנהלת החשבונות במוסך התנהלה באורח בלתי מסודר, לשון המעטה. התובע עצמו העיד כי התנהלות המוסך בכל הנוגע לחשבוניות התאפיינה ב"חוסר סדר כללי" (ע' 7, ש' 12-13 לפרוטוקול); כי בשל כך "התערבבו" אצלו חשבוניות מסדרות שונות עם כותרות שונות גם לאחר שחדל לשמש מוסך מורשה של היבואן (שם); כי לא נהג לבצע תיאומי כרטסת הנהלת חשבונות מול לקוחות וספקים כמקובל ותחת זאת ערך מעקב ידני אחר תשלומים (ע' 7, ש' 23-27 לפרוטוקול) וכי אין לו כרטסת המתעדת כניסות ויציאות של תשלומים (ע' 8, ש' 13-18 לפרוטוקול). גם התנהלות זו יש בה כדי להשליך על המשקל שניתן לייחס לחשבוניות האמורות. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח הממצאים בדבר התנהלותו החשבונאית המסודרת של הקיבוץ והעובדה כי לחשבוניות הנטענות לא נמצא כל זכר אצל הנתבע או במסמכי הנהלת החשבונות שלו. בהקשר זה יש להוסיף, כי התובע ניסה לבסס את טענתו בדבר חובו הנטען של הנתבע על טיוטה של כרטסת חובה וזכות של המוסך אצל הנתבע מיום 2.6.04, אשר נמסרה לתובע בעבר על ידי הנתבע (ת/2, ע' 18, ש' 24 לפרוטוקול). מאופן הצגת הדברים לרותם בחקירתו, ניכר היה כי התובע סבור שיש בפער בין סיכום טור הזכות וסיכום טור החובה בטיוטה האמורה - שעמד על 91,860 ₪ - כדי לתמוך בטענתו בדבר חוב הנתבע. אלא, שכפי שהתברר הפער האמור נובע מכך שהדוח התייחס לתנועות כספיות החל מיום 1.1.02 ולא מיום תחילת עבודתם המשותפת של הצדדים ומכך שביום 1.1.02 היתה לתובע יתרת זכות בסך האמור אצל הנתבע. ממילא ברור, כי אין בין פער זה לבין התביעה דבר וחצי דבר. בסופו של יום התברר כי קיימת התאמה מלאה בין הטיוטה האמורה לבין מסמכי הנהלת החשבונות של הקיבוץ וכי גם לפי הטיוטה האמורה, וגם לפי כרטסת חשבון חובה וזכות של המוסך אצל הנתבע (נספח 1 לתצהיר רותם) אין לנתבע חוב כלשהו כלפי המוסך (הדברים עולים בבירור מ-ת/2 וראו לעניין זה גם הסברו של רותם ע' 18, ש' 1-20 לפרוטוקול). גם בכך יש כדי לחתור תחת גרסת התובע. לכל האמור יש להוסיף את הסתירות והתמיהות שעלו מגרסאות התובע ומעדותו - באופן שלא מאפשר ליתן בה אמון. מעבר לסתירות והתמיהות שכבר פורטו לעיל אציין עוד, כי לא היה בפי התובע הסבר של ממש מדוע המתין עם הגשת התביעה פרק זמן של שבע שנים. ההסבר שנתן כאילו נמנע מהגשת התביעה על רקע היחסים העסקיים והמסחריים עם הנתבע (ס' 3(ד) לתצהירו) אינו יכול לעמוד משהתברר בעדותו כי מאז שנת 2003 אין לו קשרים עסקיים כלשהם עם הנתבע (ע' 11, ש' 11-16 לפרוטוקול). עוד יצוין, כי התובע העלה טענות סותרות ובלתי ברורות באשר לגובה החוב הנטען לאורך השנים. כך, טען כי בשנת 2005 עמד חוב הנתבע על סך של 143,000 ₪ וכי לאחר פניותיו אל הנתבע הוקטן הסך האמור (ס' 3(ג) לתצהירו) בעוד שבעדותו אישר כי לא קיבל סכומים כלשהם מאת הקיבוץ בעקבות פניותיו (ע' 11, ש' 6-8). גם בעניין זה לא היו בפי התובע הסברים של ממש. כידוע, שיהוי משמעותי בהגשת תביעה מצריך הסבר משכנע. העדרו של הסבר כאמור יש בו כדי לחזק את הספק במהימנות גרסת התובע (ע"א 6912/98 חאלד רבאח נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בפסקאות 8-9 לפסק הדין ( 9.2.04)). קל וחומר כשמתווספים לדברים בקיעים וסתירות כאמור. המסקנה העולה מן האמור לעיל, היא כי גם באשר ליתר החשבוניות אין לקבל את גרסת התובע וכי בנסיבות העניין לא עלה בידו להרים את הנטל להראות את דבר קיומו של החוב הנטען על ידו. לפני סיום, יש להעיר ביחס לחיוב הנטען במסגרת חשבונית 1551 (נספח ו(19) לתצהיר התובע) שסכומה 7,503 ₪. הנתבע מאשר את דבר קבלת החשבונית האמורה, אלא שלטענתו זו לא אושרה לתשלום משום שהטיפול ברכב הרלבנטי נעשה באורח לקוי שגרם לו נזק. משהנתבע מודה כי הסכום הנקוב בחשבונית לא שולם ומשלא הובאה על ידו עדות ישירה לטענתו המדיחה בדבר איכות הטיפול (זולת הכיתוב שהופיע על החשבונית כי "התיקון לא מוצלח" - נספח 3 לתצהיר רותם, מבלי שכותב הדברים הובא לעדות), נוטה אני לחשוב כי חרף השיהוי שדבק בתובע, אלמלא התקבלו טענות הסף של הנתבע, אפשר כי דין התביעה - בכל האמור לחשבונית זו - היה להתקבל. לשם שלמות התמונה אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות הקיזוז שהועלו על ידי הנתבע, באשר אלה לא הוכחו. בכלל זה לא הוכיח הנתבע, כי הסתמך על היות המוסך מוסך מורשה יבואן, כי העובדה שהמוסך חדל להיות מורשה כאמור לא הובאה לידיעתו במועד, כי בשל כך הופסקה ההתקשרות עמו, וכי לוּ ידע על כך שהמוסך חדל להיות מורשה כאמור היה מביא לביטול ההתקשרות עמו או לשינוי תנאיה. כל טענות הנתבע בעניין הובאו באורח כללי ומבלי שהובא לעדות מי שהיה מעורב בדברים ושלו ידיעה אישית אודותם. אף אם ניתן להבין את הדברים נוכח פרק הזמן הרב שחלף עד להגשת התביעה, אין בכך כדי להקים טענת קיזוז שלא הוכחה כדבעי. לא מצאתי ממש בטענת התובע, כי משההליכים בתיק התקיימו מבלי שניתנה לנתבע רשות להתגונן, יש בכך כדי להצדיק את דחיית ההגנה תוך התעלמות מהראיות שנשמעו. לאחר שהוחזר התיק לבית משפט זה, בעקבות קבלת הערעור על דחיית התובענה על הסף, נקבע התיק להגשת תצהירים (החלטת כבוד השופטת מאק קלמנוביץ מיום 11.7.11). אף שבהחלטה האמורה לא נינתה לנתבע באורח מפורש רשות להתגונן, בנסיבות העניין יש לראות בה ככוללת, במשתמע, גם מתן רשות להתגונן. מכל מקום משהתובע הגיש תצהיריו ונמנע מהעלאת כל טענה בעניין עד לשלב הסיכומים, לרבות בישיבות שהתקיימו בין לבין בתובענה, יש לראות בו כמי שהסכים למתן רשות להתגונן כאמור, ואין לאפשר לו להיאחז עתה בפרוצדורה באופן שיסכל את הליך הבירור המשפטי ויורידו לטמיון. כידוע, הפרוצדורה אינה מיטת סדום ו"סדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה." (ע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"מ כ(3) 477, 479-480 (1966)). לא מצאתי ממש ביתר טענות התובע. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל - התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עורכי דינו בסך של 10,000 ₪. חובלקוחות