אחריות הנהג על גניבת משאית

דוגמא לפסק דין בנושא מעורבות נהג משאית בגניבה:  1. זוהי תביעה לתגמולי ביטוח בגין גניבת משאית עם מנוף (וגרור -שלא היה מבוטח).   התובעת סבורה שאירע מקרה ביטוח פשוט, על הנתבעת לפצותה ועליה להוכיח כל טענה שבגינה לדעתה, היא פטורה מכך. הנתבעת טוענת שהראיות מצביעות על מעורבות נהג המשאית בגניבה והדבר מצדיק את דחיית התביעה, תוצאה המתחייבת גם מכך שלא קוימו דרישות המיגון שפורטו בפוליסות.    2. X העיד שהוא נהג מקצועי מזה 15 שנים. הוא התקבל לעבודה בתובעת רק 4 ימים לפני האירוע ואחריו פוטר כי לא נותרה לו עבודה בחברה. הוא העיד, שביום 20.9.07 סיים הובלה שב עם המשאית לביתו שבקרית גת, ועפ"י המקובל בחברה חנה ברחוב מקביל לביתו ווידא שאמצעי המיגון דרוכים. הטלפון הנייד שקיבל ממעבידו נשאר במשאית עם יומן עבודה שבו נרשם גם הקוד למשבת (לפי גרסה אחרת הקוד נכתב על פתק שהונח בכוס). למחרת, גילה שהמשאית נגנבה, התקשר לממונים עליו וגילה שהם כבר קיבלו התראה מ"איתוראן" במהלך הלילה. בעבר הורשע העד בהובלת סחורה גנובה שכללה צמ"ה ופטיש לבאגר, אך לא ידע את סעיפי האישום המדוייקים. לפני גניבת המשאית, נגנבה ממנו משאית אחרת ואחר-כך (אחרי שנחקר ע"י חוקר הביטוח ולפני שחתם על  תצהיר עדות ראשית שבו לא הוזכר הדבר) נגנבה ממנו משאית שלישית. גם רכבו הפרטי נגנב. לדבריו, בעלי המשאיות האחרות פוצו.   3. מר תשובה (להלן: תשובה), ממנהלי התובעת,  העיד שהרכב בוטח מפני כל הסיכונים ומיד אחרי שנרכש המנוף הוזמן גם עבורו ביטוח מקיף. התנאים הכלליים של הפוליסות הומצאו רק לאחר הגניבה אך הרשימות הומצאו עם עריכת הביטוח. הוא העיד שביום 20.9.07 לאחר סיום הובלה, הונחה X טלפונית לשוב לביתו במשאית עפ"י נוהלי החברה. ביום 20.9.07 בשעה 22:30 לערך הוא קיבל טלפון מ"איתוראן" שהודיעה לו שהרכב נמצא בחברון. למחרת דווחה סוכנת הביטוח על הגניבה. תשובה, X וחוקר נתבעת נפגשו בביתו של X. X סייע לחקירה והוביל את החוקר לזירת האירוע שם הוברר שעסקים סמוכים התקינו מצלמות אבטחה הפונות גם למקום חניית המשאית. הנתבעת עשתה מאמץ חלקי בלבד, שנכשל, לאיתור הקלטות. העד ביקש מX לעמוד לבדיקת פוליגרף שקבעה שלא היה מעורב בגניבה.  העד קיבל לידיו את צרור המפתחות שהיה בידי X. צרור זה הוצג בבית המשפט ועליו היה חרות הקוד לניטרול מערכת האיתוראן אך לטענתו, הקוד למשבת לא נכתב שם. בנוסף לצרור שנמסר לנהגים, נהוג היה להחזיק צרור נוסף בכספת, אולם כשמדובר במשאיות ישנות כזו שנגנבה, הוא לא תמיד נשמר.   4. גב' דניאלס מנהלת תחום אלמנטר ב"געש סוכנות לביטוח", העידה כי בשנת 2006 הופקה פוליסת ביטוח רכב מסחרי למשאית. כתנאי לכיסוי נדרשה התקנת משבת מנוע ומערכת איתור אלקטרונית. בשנת 2007 נערך למנוף ביטוח נפרד. לדעת העדה מבטחת סבירה לא הייתה מתחייבת בחוזה ביטוח לו ידעה שהמבוטח יזלזל בדרישות המיגון בצורה כה בוטה. לעניין דרישות הפוליסה, היא העידה שפוליסת ביטוח הרכב אינה פוליסה תקנית ועל כן, רשאית הנתבעת להתנות בה תנאים בהתאם לסיכונים שהיא מוכנה ליטול.   5. מר מדעי, קב"ט חברת "איתוראן", העיד שביום 20.9.07 בשעה 22:25 התקבלה התראה במרכז הבקרה על פעילות לא חוקית במשאית, ואז, כבר הייתה המשאית כבר בחברון. מר מדעי העיד שהחברה מעולם לא שיכפלה את השלט למערכת וכי שכפול יכול להתבצע רק באמצעות נציג מורשה של חברת "איתוראן".   6. מר שאולי יעקובי, מומחה מטעם הנתבעת, תיאר את פעולת מנגנוני הביטחון שהותקנו במשאית. לטענתו, כדי להתגבר על מערכת "ביטחונית" היה על הגנב להיכנס לתא הנהג, לפרוץ כספת שבה נמצא המנגנון ולבצע גישור שיעקוף אותו. כניסה לא מורשית לתא הנהג, אמורה הייתה להעביר התראה למוקד "איתוראן". בכל משאית מותקנת הכספת במיקום מעט שונה, ולדעת העד נסיבות הגניבה מצביעות על מידע פנימי שקיבל הגנב, ולדעתו סביר שהגניבה נעשתה בסיוע הנהג.   7. מר מרגלית, החוקר מטעם הנתבעת, העיד שחקר ביום 25.9.08 את תשובה על נסיבות האירוע, פעילות המשאית לפניו, מצבה המכאני והליך קבלת הנהג לעבודה. תשובה הציג את מפתחות המשאית וניתן היה להבחין בקודים שצורפו לצרור - הן ל"איתוראן" וכן לנטרול המשבת. מהלך החקירה תועד בהקלטה העדות נרשמה, הרישום הוקרא לתשובה לאחר החקירה והוא חתם על המסמך. ביום 25.9.08 פגש העד בX ובתשובה. גם חקירה זו הוקלטה ותומללה. מהתמליל עולה כי לX עבר פלילי הכולל גניבת סחורה או הסעת סחורה גנובה. מצבו הכלכלי של X לא היה מזהיר אולם בסמוך לגניבה הוא פתח תכניות חסכון בערך של כ- 110,000 ₪ לשתי בנותיו. X הסביר שמדובר בכספי פיצויים שקיבל בעקבות תאונה. עוד עולה מההקלטות שX קיבל כ- 10,000 ₪ בסמוך לאירוע. הוא הסביר שסכום זה התקבל מגיסו,  אך פרטי הגירסה השתנו כמה פעמים.  8. עצם הגניבה והביטוחים אינם במחלוקת. המשאית נגנבה מקרית גת, שם גר הנהג, שהחל את עבודתו בתובעת 4 ימים לפני הגניבה. בזמן הגניבה מוגנה המשאית בשולל תנועה למנועי דיזל "ביטחונית" ובמערכת איתור של "איתוראן" שגובתה במערכת PAL. שולל התנועה מגביל את  הנעת המנוע למי שמקיש קוד סודי,  על  לוח מקשים בתוך המשאית. מערכת "איתוראן" מאתרת את המשאית באיכון לוויני. היא מנוטרלת על ידי הקשת הקוד הסודי בשלט הרכב לפני הכניסה אליו. מערכת PAL משדרת את מיקום הרכב לאחר שהיא מזהה את ניתוק מערכת ה"איתוראן" הראשית. המשאית נגנבה מבלי שמערכת "איתוראן" הראשית תיכנס לפעולה וכשנותקה, נקלטה התראה ששודרה כנראה, ממערכת הגיבוי. אז, כבר הייתה המשאית בשטחי הרש"פ. הנתבעת מניחה שהגנבים נהנו משיתוף פעולה כלשהו - וכך הצליחו להתגבר על מערכות המיגון של המשאית. חשדה הופנה דווקא אל הנהג בשל  מקבץ של עובדות מחשידות, שיפורטו בהמשך.   9. עיונית, ניתן להסביר את התרחשות הגניבה בלי שהתקבלה עליה התראה באחת מארבע חלופות: א.   מערכות המיגון לא היו תקינות. ב. מערכות המיגון היו תקינות, אך מסיבה כלשהי לא נקלטו שידוריהן. ג. מערכות המיגון היו תקינות, אך לגנבים היתה מיומנות גבוהה והם הצליחו להתגבר עליהן. ד. מערכות המגון היו תקינות, אך הגנבים התגברו עליהן כי מישהו סייע להם להתגבר עליהן. 10. אין סיבה ממשית לפקפק בתקינות מערכות המיגון שהותקנו במשאית, דהיינו, שהן פעלו כסדרן, אף שמשמעות הדבר לא ברורה כלל. שידורי המערכת נקלטו אצל "איתוראן" ביום האירוע גם לפני הגניבה וגם אחריה, כשהמשאית נמצאה באזור חברון. הקושי הוא, שתכונותיהן של מערכות המיגון השונות הוצגו בפני בית-המשפט כ"קופסה חתומה" - עדי הגנה הצהירו על קיומן, אך לא סיפקו אודותיהן פרטים טכניים ממשיים, הן בשל חשש לחשיפתן בפני עבריינים והן מפני שמדובר ב"סוד מסחרי". עדויות כאלה דומות לחוות-דעת קצרה של רופא, המסתפק במסקנה נטולת הנמקה.  אי אפשר להתמודד בצורה אמיתית עם הערכה כזאת ואי אפשר לבדוק אותה. מה שנותר לבית-המשפט הוא "להאמין" לעד ולומר אחריו אמן.  עדי ההגנה שהעידו על טיבן ויכולותיהן של מערכות המיגון הם "עדים חוזרים" ובמידה רבה "בעלי ענין". בפועל הם הכירו בעצם קיומן של נקודות תורפה כלשהן - אך לא נתנו בידי בית-המשפט כלים המאפשרים להעריך את הסבירות שהן אכן נוצלו על-ידי הגנב, או את הסבירות שהמערכות "עבדו", אך מסיבה כלשהי לא דיווחו בזמן אמת על הגניבה (אם מפני שלא פעלו, אם מפני שלא שידרו התרעה, ואם מפני שההתרעה ששודרה, לא נקלטה). מכל מקום, גם עדי ההגנה הסכימו שגם כאשר המערכות תקינות, אין הן בהכרח מספקות הגנה מוחלטת ולעיתים אינן מתריעות על אירוע. 11. לא נשמעו ראיות ממשיות בנוגע לאפשרות שיש גנבים מיומנים (או מצויידים היטב) היודעים להתגבר על מערכות המיגון. ספק אם לתובעת יש כלים להציג ראיות כאלה, הנובעות מן הסתם מריכוז מידע הנוגע לאלפי מקרים. אין ספק שלנתבעת (ולעדי ההגנה) אין כל אינטרס לחשוף ראיות כאלה בציבור, אפילו הן קיימות וידועות. כל שנותר הוא מבחן "השכל הישר":  ברור  שקרו בישראל מקרים שבהם מערכות המיגון מתפקדות, כלי רכב נגנבים ולא נקבע שהגנבים נהנו  מ"שיתוף פעולה" של בעלי הרכב או המחזיקים בו.   מדובר במערכות אלקטרוניות המנוטרלות ע"י שידור אות אלקטרוני. היתכן שגנבים מתוחכמים מצאו דרך לשכפל את מקור האות, או להעתיק אות ששודר כדין ע"י משתמש חוקי ונצלו לשימוש אסור?  עדי ההגנה סברו שהדבר אינו אפשרי, אך מותר להיות ספקן כלפי מידת הביטחון שיכול להיות להם  בענין כזה. תולדות הלוחמה (ובוודאי תולדות הלוחמה האלקטרונית) הן סיפור מתמשך של פיתוח מערכות ושיטות פעולה - שנענו בפיתוחים שכנגד. לכל אמצעי הגנה, נמצא עם הזמן מענה וברור שלגנבי משאיות "מקצועיים",  בהחלט עשויים להיות מניע ומימון לפתח או להשיג ציוד מתוחכם.   12.  מעשית, חייבה גניבת המשאית שיגור אות אלקטרוני מסוים, וידיעת קוד נוסף שיש להקיש בתוך המשאית. הנתבעת סבורה שלא יתכן שהגנב נזקק למפתח משוכפל, שכן אילו היה לו מפתח שכזה, לא היתה כל סיבה לכך שתתקבל התראה מחברון בעת שמערכת האיתור פורקה וחובלה. מכך גם משתמע לכאורה שלמפרק מערכת "איתוראן" בחברון לא היה המפתח המקורי והוא גם לא ידע את הקוד (אף שלדעת הנתבעת, X מסר אותם לגנב). השלט-רחוק שנמסר לX נמצא עדיין בידיו אחרי הגניבה. שלט-רחוק אחר, שאמור היה להמצא בכספת התובעת, כנראה חסר. מכיוון שהמשאית היתה ישנה לא יוחסה לכך חשיבות וגם לא ידוע אם ומתי הוא אבד. בטיעוני הנתבעת יש עיסוק רב בהנחה שהגנב אכן נזקק למכשיר השלט-רחוק - ודווקא לזה שהיה בידי X. הנתבעת התעלמה לגמרי מהאפשרות שאם נזקק הגנב למכשיר שלט-רחוק, יתכן שהוא השתמש דווקא במכשיר שנגנב (או שהושג בתחבולה) דווקא מהתובעת.   13. התיזה של הנתבעת היתה שהקודים נמסרו ע"י X או, שהם נחשפו עם צרור המפתחות או שנמצאו בתוך המשאית. העד שאולי יעקובי סבור, שX הצביע בפני הגנב על מיקומה של ה"כספת" שבה נמצא מנגנון "ביטכונית" בתוך המשאית. דומה שהערכות אלה מתעלמות מההבדל בין גנב אקראי, מזדמן ויחסית בלתי מיומן, לבין גניבה מתוכננת, שהושקעה בה עבודת הכנה. דומה שגנב מקצועי, האוסף מידע בצורה מחוכמת (ומעט סבלנית) יכול  להשיג מידע ממקורות שונים, למשל, מעובדים לשעבר, או ממוסכים המטפלים במשאיות (כמו בבוקר הגניבה). גנב כזה יכול ללא קושי לגלות מראש, הרבה לפני שעת הגניבה עצמה, את מיקומה ה"סודי" של הכספת, וגם את הקודים הדרושים להתמודדות עם מערכות המיגון.    14. דומה שההתייחסות לקודים כאל סוד כמוס היא מופרזת מאוד. כדי לחשוף אותם, אין צורך ביותר מתצפית על הנהג המקיש אותם: הקשת כל שנדרש לחשיפת הקוד המוקש מחוץ למשאית הוא "עד סקרן" הסמוך לנהג בעת ההקשה. כל שנדרש לחשיפת הקוד המוקש בתוך המשאית הוא "טרמפיסט" היושב שם לצד הנהג. בהחלט יתכן שתצפיות אלה נעשו עוד לפני שהחל הנהג X לעבוד אצל התובעת.   15. הנתבעת טוענת, שהגנב זכה לשיתוף פעולה של הנהג. אין ספק שזה יכול להיות אחד ההסברים לאירוע - אך איני סבור שיש בסיס כלשהו בראיות כדי לראותו כהסבר הסביר ביותר, או כהסבר סביר מאוד בכלל. לא מצאתי שהנתבעת התמודדה כראוי עם האפשרויות שהגניבה בוצעה ע"י גנב מתוחכם ומצוייד היטב, או שנעשתה בעקבות איסוף מודיעיני יעיל, או בעזרת צרור המפתחות הנוסף שנעלם מכספת התובעת. כך גם, הצדדים הרבו לעסוק במערכות מיגון אלקטרוניות והתעלמו מהאפשרות  שהמשאית פשוט נגררה מהמקום שבו חנתה. לא הובאו כל ראיות באשר ליכולת הטכנית לבצע פעולה כזאת, שאינה דורשת "שיתוף פעולה" של הנהג ולכאורה אינה מושפעת כלל מפעולתן של מערכות המיגון.   16. חלק מרכזי בטיעוני הנתבעת הופנה לפגיעה באמינותו של X, אלא שפועלם של טיעונים כאלה הוא על דרך השלילה, כדי לפגוע באמינותו ואין בהם כדי להקים גרסה פוזיטיבית כלשהי. הנתבעת ניסתה לחזק את טענתה בהתמקדות באישיותו של X ובסבירות שהוא חבר לגנבי המשאית. ונבהיר: בניגוד לדעת הנתבעת, עדותו אינה "עדות יחידה של בעל-דין". הוא לא היה בעל-דין בהליך ואף אינו בעל אינטרס בתוצאותיו. הנתבעת חשפה את עברו הפלילי של X כדי לשכנע, כי סביר שהוא חבר לגנב. כנגד זה, ניסתה התובעת להגן על אמינותו באמצעי מופרך עוד יותר -  בבדיקת פולגרף שיזמה בעצמה. בית-המשפט אינו שומע עדויות מומחה בנוגע לאמינות עדים והדין בישראל בנוגע לבדיקות פוליגרף ברור וידוע. בדיקת פוליגרף שנערכת מיוזמתו החד-צדדית של צד מעוניין אינה ראיה קבילה.   17. מחלוקת סרק נוספת בין הצדדים סבבה את תיעוד חקירת X.  איני מוצא כל סיבה לפקפק במקוריות ההקלטה שערך החוקר לשיחתו עם X, או במהימנותה - מה גם שתוכן הדברים שנאמרו שם מתיישב לגמרי עם עדותו של X בבית-המשפט והוכח באופן מספק בעדותו של החוקר עצמו. 18. לדעת הנתבעת, עדותו של מר X מבססת את חשדה שהוא סייע לגנב: בעברו היתה הסתבכות כלשהי בפלילים בתחום עבירות הרכוש - פרטיה המדוייקים לא הובהרו. לא הוצגו בענין מסמכים רישמיים ועדות X בענין לא היתה ברורה ולא ניתן היה להבין ממנה מה היו העובדות שבהן הורשע וגם לא באיזה סעיפי אישום הוא הורשע. במרוצת 15 השנים שבהן הוא נוהג במשאיות נגנבו שלוש משאיות שבהן נהג. על אחת מהן לא סיפר מיוזמתו, אך כשנשאל על-כך לא הסתיר זאת. הנתבעת טוענת שמדובר ב"שיטה ומעשים דומים", אך דומה שהתערבבו לה היוצרות והיא "שכחה" שעד שלא יוכח אחרת לא מדובר במעשים שעשה העד, אלא דווקא במעשים שעשו בו, כקורבן עבירה... התברר שX קיבל 10,000 ₪ במזומן יממה לפני הגניבה (וגם שקיבל סכום דומה בסמוך לגניבת משאית אחרת ממנו, חודש וחצי מאוחר יותר). קבלת הסכומים הוסברה בבית-המשפט ולחוקר מטעם חברת הביטוח  באופן לא עקבי. פעם אחת כהלוואה שקיבל מגיסו ופעם אחרת כהחזר חוב שקיבל מהגיס. ענין אחר שבו התגלעו סתירות בעדות X נגע לרישום הקודים - פעם אחת טען שהקוד נרשם בפתק שהונח בכוס בתוך תא הנהג ופעם אחרת, שהוא הוסלק  ביומן המשאית בין מספרי טלפון שנרשמו ברוסית. כשעומת X עם הסתירה הוא הסביר את הגרסה בדבר הנחת הפתק בכוס בכך ש"כעס" על החוקר. מכל מקום הנתבעת סבורה שX סיפק את המידע שלפיו היה הקוד מצוי בתוך המשאית כדי להרחיק מעצמו את החשד שהוא שסייע לגנב לפתוח את המשאית ולהפעילה במפתחות שבידו ובקודים הידועים לו. בכך דומה שהנתבעת מנסה לאחוז במקל בשני קצותיו - שכן במקביל היא מסתמכת על "הפקרת הקודים" כדי להצדיק את דחיית התביעה בשל אי עמידה בדרישות המיגון. 19. אין צורך לדון בהיבטים אחרים (שנוגעים אך בעקיפין בעניינים שבמחלוקת) בעדות X.  הנתבעת ציטטה מפי תשובה, שהעריך את עדות X ככוללת "הרבה דברים לא ברורים" ואת X עצמו כמי ש"לא נראה לי שהוא הכי ישר בעולם". "הרבה דברים לא ברורים" רחוקים מלבסס גרסה פוזיטיבית. מסקנה שעד אינו "הכי ישר בעולם", לא מספיקה כדי להטביע בו חותם של שותף לגנבים. ראוי לזכור, שלא כל עד שמסתיר את האמת, עושה זאת דווקא מהטעמים הנוגעים למשפט. אם  באמת היה X מעורב בעסקים בלתי כשרים כלשהם, בהחלט יתכן שיתקשה להסביר את ענייני הכספים שלו - אך אין כל הכרח שלכל זה זיקה כלשהי לגניבת המשאית דווקא. הנתבעת סבורה שX שיתף פעולה עם הגנב, לכאורה, תמורת 10,000₪. נזכיר: הוא עבד אצל התובעת 4 ימים ומשנגנבה המשאית איבד את עבודתו. בשוק העבודה הישראלי, לא פשוט לאדם כמוהו למצוא עבודה. אחד הטיעונים של הנתבעת עצמה נגד התובעת הוא שלא ראוי להעסיק אנשים עם עבר כשלו אפילו כנהגי משאית. האם סביר שהוא יסכן את מקור פרנסתו תמורת 10,000₪ בתוספת סיכון של הסתבכות בפלילים?  הדבר אפשרי כמובן, אך לא מאוד סביר.   20. הנתבעת הבהירה היטב את הסיבה לחשדותיה, אך היא לא הצליחה להוכיח אותם - לא במובן זה שהאפשרות שהציגה יותר סבירה מכל אפשרות אחרת ( -דהיינו, שיש סבירות של "יותר מ -50%" לצדקתה), ואף לא במובן שזו האפשרות הכי סבירה מבין כל האפשרויות הקיימות.   21. ברשימה המצורפת לפוליסה שהוצאה למשאית נקבע שתנאי לתוקף הפוליסה הוא שלא "יושארו ברכב, בשום מקרה, מפתחות הרכב ו/או שלט ו/או קודנית ... ו/או רישום של הקוד הסודי לנטרול המערכת ו/או רישום של הקוד הסודי בצמוד למפתחות הרכב". הרשימה לפוליסה הומצאה למבוטחים ותנאי זה היה ידוע למבוטחים. המנוף בוטח בפוליסה שברשימה המצורפת לה נקבע כי "מוצהר ומוסכם בזה - כאשר היקף הכיסוי הביטוחי של המשאית הוא ביטוח "מקיף", המיגון הנדרש לסיכוני פריצה, גניבה, נזק בזדון הוא כמפורט בפוליסה לביטוח המשאית עליה מורכב הרכוב המבוטח ולא כמפורט בהמשך ברשימה זו". הנה כי כן, מותנה גם חוזה זה בקיום החוזה לביטוח המשאית מלכתחילה. 22. התובעת טענה באיחור שהפוליסה לא הומצאה לה. מכל מקום, הרשימות לפוליסות, שבהן פורטו תנאי המיגון, הומצאו לידי הנתבעת. אפילו התקבלה הטענה, לא היה הדבר מועיל לתובעת. ס' 2(ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, קובע כי "כל עוד לא נמסרה הפוליסה לידי המבוטח יראו כמוסכמים בין הצדדים את התנאים הנהוגים באותו סוג ביטוח אצל אותו מבטח, כפי שהוגשו למפקח על הביטוח לפי סעיף 16 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981, או כפי שהוגשו או שהותרו, לפי הענין, לפי סעיף 40 לחוק האמור, זולת אם הוסכם בין הצדדים על סטיה מאותם תנאים". התובעת לא הגישה את נוסח התנאים הנהוגים בביטוח משאיות אצל הנתבעת כפי שאלה אושרו על ידי המפקח על עסקי הביטוח. על-כן, אפילו היתה מתקבלת טענתה, שתנאי הפוליסה לא הומצאו לה, היא לא הוכיחה שבפוליסה התקנית שהופקדה אצל המפקח על עסקי הביטוח תנאים אחרים.   23. הטענה המשפטית שבפי הנתבעת היא ש"תנאי מוקדם" לתוקף הפוליסה (כתנאי המיגון) הוא תנאי מתלה במובן סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. משום כך על הטוען לקיומו להוכיח את קיומו ואם לא התקיים לא קמה חבות חברת הביטוח לפיצוי המוסכם.  בסיכומיה, מפנה הנתבעת לתקדימים שקיבלו טענה זו ונובעים מע"א 723/80 לה נסיונל נ' חיים שאול, פ"ד לו(2) 714. בהלכה זו נקבע כי חוק החוזים חולש על עובדות המקרה שם מפני שהן אירעו לפני חקיקת חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981  (להלן: חוק חוזה הביטוח) - לא כן, כמובן, בענייננו. מאליה מתעוררת השאלה, כיצד יבחנו דרישות המיגון עפ"י החוק הספציפי החל בענין היום , היינו, חוק חוזה הביטוח? דומה שהפסיקה ההולכת בעקבות הלכת לה-נסיונאל נמנעה מעיסוק בשאלה זו.   24. הנתבעת תמחרה את הסיכון שתתרחש גניבה וגבתה בגינו דמי ביטוח. כדי להקטין את הסיכון היא הציבה דרישות מיגון. עדי ההגנה (גב'  דניאלס ומר שאולי יעקובי) הקפידו להעיד שהיא לא היתה נוטלת על עצמה את הסיכון כלל אילו ידעה שדרישות מיגון אלה לא יקוימו. דומה, שהיתה לנתבעת טענה מבוססת נגד התביעה אילו אי קיומם של תנאי המיגון שפורטו בפוליסה היתה הסיבה להתרחשות הגניבה. אולם, משמעות "תנאי מתלה" במשמעותו בחוק החוזים (חלק כללי) היא, שאפילו לא היה כל קשר סיבתי בין העדר אמצעי המיגון לבין הגניבה, פטורה המבטחת. האם לתוצאה כזאת כיוון גם חוק  חוזה הביטוח?   25. דומה שיש על-כך תשובה מפורשת - ושלילית - בחוק עצמו.  האיזון בין זכויות הצדדים לחוזה הביטוח במקרה בו הוחמר סיכון עקב התנהגות המבוטח מוסדר בהוראת סעיף 21 שלפיו: "הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים". סעיף 18(א) מעניק למבטח את הזכות לבטל את חוזה הביטוח כאשר המבוטח אינו מקיים תנאי המיועד להקלת הסיכון: "תוך שלושים ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם יותר, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח".  מהוראה זו - המעניקה למבטחת זכות לבטל את החוזה ניתן ללמוד במפורש שהמחוקק לא ראה את החוזה כבטל מעצמו (או, כחוזה שכלל לא נכנס לתוקף) רק בשל כך שהמבוטח לא קיים תנאי מתלה.   26. סעיף 18(ג) קובע : "קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1)  לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;  (2)  מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי".  27. סעיף 26 לא עוסק במפורש שאלה האם נדרש קשר סיבתי בין הסיכון שהתממש לבין ההפרה. כך למשל, יתכן שמבטחת תציב דרישה להתקנת גלאי אש כתנאי לביטוחו של רכוש. האם היא תשתחרר מחבותה כאשר הרכוש יגנב, מפני שמהמבוטח לא התקין גלאי אש? דומה שהתשובה ברורה על פניה.  חוזה ביטוח  הוא  עיסקה לתמחור סיכונים. אם הפרת אחד מתנאיו שינתה את מאזן הסיכונים כפי שהתממש - עומדות לנפגע מההפרה זכויות שפורטו בסעיף 18.  אם הפרת התנאי לא השפיעה כלל על מאזן הסיכונים כמו שהתממש,  הפעלת הסנקציה שבסעיף 18  היא עונש לא מידתי כלפי המפר ו"פרס" למבטחת. כדי שמבטחת תשתחרר מחבותה עפ"י הפוליסה בשל אי קיום תנאי מיגון, נדרש קשר סיבתי בין אי קיום דרישת המיגון לבין הסיכון שהתממש בפועל. אי עמידה בדרישת מיגון שנועדה להקטין סיכון אחד, לא משחררת את המבטחת מחבות שנגרמה בשל מימוש סיכון אחר. מכאן, שהשאלה הנחוצה להכרעה בענייננו נוגעת לקשר הסיבתי שבין הפרת דרישות המיגון - ככל שהיתה הפרה - לבין הסיכון שהתממש.    28. הנתבעת טענה שהוכח שבעת האירוע נרשמו הקודים לניטרול מערכות "ביטכונית" ו"איתוראן" על גבי השלט-רחוק באופן שנשללה לחלוטין האפקטיביות של המיגון. הטענה מבוססת על מראה עיניו של החוקר מטעם הנתבעת. עדי ההגנה טענו שרק אחד הקודים נרשם בצרור המפתחות של X. ברור למדי שהמיגון לא נועד להגן על המשאית מפני X, או כל נהג מורשה אחר. ממילא, רישום הצפנים על גבי צרור המפתחות של X עשוי היה "לשלול את האפקטיביות של המיגון" לטובת הגנב, רק אם צרור מפתחות זה היה מגיע לידי הגנב. אף שהנתבעת חזרה שוב ושוב על הטענה שצרור המפתחות של X נמסר לגנב, העובדה הידועה היחידה היא, שלאחר הגניבה היה צרור זה עדיין בידי X (ונמסר לנתבעת). אין כל ראיה  שהמידע שנשמר עם צרור זה נחשף אי פעם בפני הגנב. ממילא לא הוכח שרישום המידע שנשמר עם הצרור תרם במשהו לגניבת המשאית. עצם רישום הצפנים על גבי אותו צרור אולי יצר סיכון מיותר, אלא שאין כל ראיה שסיכון זה  התממש.   33. הנתבעת ציטטה את עדות X שבתוך המשאית הושאר פתק עם הקוד לנטרול מערכת "ביטכונית" בתוך כוס - ובמשפט הוא העיד שקוד זה נרשם דווקא בתוך יומן המשאית באופן מוסווה. בסיכומיה פקפקה הנתבעת בכנות טענות אלה וטענה ש"נהג המשאית ביקש "להרחיק את עצמו" ממעורבות בגניבה תוך שמציג בפני החוקר מידע שעשוי להוביל  להנחה כי בשל השארת הקוד הסודי במשאית, גנב אחר יכול היה לגנוב אותה." (סוף פסקה 21 לסיכומיה).  אותו היגיון עשוי היה להנחות את X בהתמודדותו עם החשד - בין אם היה מעורב בפועל בגניבה ובין אם לא. די ברצונו להתמודד עם כך שחושדים בו (ותוכן חקירתו ע"י חוקר הביטוח בוודאי ברור היה לו שחושדים בו). כל טיעוני הנתבעת באשר לחוסר אמינותו של מר X, רקעו העברייני שקריו והסתירות שבדבריו, תומכים גם באפשרות שהוא עשוי היה להמציא סיפור כוזב כדי להרחיק מעצמו חשד, בין אם החשד מבוסס ובין אם אינו מבוסס. לאור זאת, רחוק אני מלהיות משוכנע, שבפועל אכן הושאר רישום קוד המשבת בתוך המשאית.   34 . אפילו הושאר הקוד במשאית בפועל, אין זה סביר כלל, שהגנב עשה בו שימוש כלשהו. אם בכלל נזקק הגנב לאמצעים כלשהם כדי לנטרל את מערכות המיגון (ולא גנב את המשאית בדרך "גסה" יותר, למשל, בגרירה), נראה שהוא הגיע למקום כשהוא כבר חמוש במידע ובאמצעים להתגבר על מערכת "איתוראן". לא סביר שדווקא את ההתמודדות עם המשבת הותיר למזל ולרגע האחרון - ולאחר שבפעולה מתוכננת היטב נכנס למשאית, התיישב לו בתא הנהג וחיפש גזרי נייר בכוס משומשת, או ישב ופשפש ביומן, קרא בקפידה את כל הכתובות ומספרי הטלפון והתרשומות בשפה הרוסית שהיו שם, בתקווה שימצא שם גם את הקוד למשבת. איני סבור שלהותרת הקוד במשאית, אפילו האמנתי שכך נעשה, היה  קשר סיבתי כלשהו לדרך  שבה בוצעה הגניבה בפועל.  בנסיבות אלה, חבה הנתבעת על-פי הפוליסה.   35. שווי המשאית היה 170,000 ₪, עפ"י הערכת שמאי. המנוף בוטח אך ימים לפני הגניבה עפ"י שווי של 252,000 ₪ הרשימות לפוליסות הומצאו לידי התובעת גם אם ללא החלק הכללי שלה. ברשימות מפורט מנגנון ברור למדי באשר לדרך קביעת דמי ההשתתפות העצמית. פוליסת ביטוח הרכב קובעת כי המבוטח יישא בדמי השתתפות עצמית בגובה 11,000 ₪ לנזקים מגניבה. בפוליסת ביטוח צמ"ה נקבע כי ההשתתפות העצמית הרלוונטית לפרק זה של הרחבת כיסוי גניבה, פריצה ונזק בזדון יעמדו על 20% מהנזק אך לא יפחתו מסך 4,000 $ ולא יעלו על 25,000$. עוד קובעת הרשימה המצורפת לפוליסת ביטוח המנוף שככל שלא מדובר בנזקים כתוצאה מגניבה, ישולמו דמי השתתפות העצמית הגבוהים מבין הקבועים בשתי הפוליסות השונות אולם אין מנגנון דומה לגבי נזקי גניבה. אשר על כן, דמי השתתפות העצמית בגין גניבת המשאית הם 11,000 ₪ ובגין גניבת המנוף 50,000 ₪.   36. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת 361,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5%, האגרה והוצאות ההליך. את שומת הוצאות ההליך יקבע הרשם, עפ"י בקשה שתגיש התובעת  תוך 15 יום. גניבת רכבמשאית