50% בעלות על נכס מכוח צו ירושה

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא 50% בעלות על נכס מכוח צו ירושה: מבוא 1. זוהי תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי שיצהיר כי המבקשות הינן בעלות הזכויות היחידות והבלעדיות בחלק אותו ירשו מאביהן ז"ל, בנכס מקרקעין בנתניה (להלן: "הנכס"), הרשום על שם אביהן המנוח של המבקשות ז"ל (להלן: "המנוח"), כי חלקו של המנוח בנכס שייך למבקשות בלבד ולמנוח אין עוד חלק בו, ולהורות על הסרת העיקול שהוטל על הנכס על ידי המשיב (להלן: "הבנק") במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 16-13271-96-4 בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"). העובדות הדרושות לעניין 2. המבקשות הן שתי בנותיו של המנוח, שנפטר בחודש אוקטובר 1996, ובעלות הזכות להירשם כבעלים של 50% מהנכס, על פי צו ירושה שניתן ביום 6.1.97 על ידי בית הדין הרבני בנתניה. הבנק הוא נושה של המנוח ומחזיק בידו פסק דין לטובתו בגין חוב של המנוח לבנק, בעקבותיו פתח תיק בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה נגד המנוח ובמסגרתו הטיל עיקול על זכויות המנוח בנכס. 3. ביום 22.5.96 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר נגד המנוח בבית משפט השלום בנתניה, בגין חוב בסכום של 56,201 ₪. ביום 7.7.96 ניתן פסק דין במעמד צד אחד לטובת הבנק, בהעדר בקשה למתן רשות להתגונן מצד המנוח. ביום 18.8.96 נפתח על ידי הבנק תיק הוצאה לפועל נגד המנוח. 4. רק בשנת 2007, 11 שנים אחרי מתן פסק הדין, החל הבנק לנקוט בהליכים לגביית החוב בתיק ההוצאה לפועל וביום 30.4.07 הטיל הבנק עיקול על חלקו של המנוח בנכס בגובה החוב. למבקשות נודע בדרך מקרה על קיומו של תיק ההוצאה לפועל והעיקול שנרשם בו, כאשר אמן שקלה למכור את הנכס והוציאה לשם כך מהאינטרנט נסח רישום מלשכת רישום המקרקעין, בסוף שנת 2007. המבקשות פנו ללשכת ההוצאה לפועל וביקשו לבטל את העיקול, אולם בקשתן נדחתה ביום 12.11.07. 5. ביום 15.12.08 הגישו המבקשות, באמצעות אמן מנהלת עזבון המנוח, בקשה ללשכת ההוצאה לפועל בנתניה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר. 6. במקביל, הגישו המבקשות ביום 6.1.2009 תובענה זו לבית המשפט המחוזי מרכז, למתן סעד הצהרתי כאמור במבוא לפסק הדין. 7. ההליכים בתובענה זו הופסקו עד למתן החלטה בבקשת המבקשות לביטול פסק הדין בנתניה, ואכן ביום 2.7.10 ביטל ראש ההוצאה לפועל בנתניה את פסק הדין, בכפוף לתשלום הוצאות, והעביר ההליך שם לפסים של תובענה רגילה. ביום 27.3.12 ניתן בבית משפט השלום בנתניה פסק דין שחייב את עזבון המנוח לשלם לבנק את סכום התביעה שהוגשה בשנת 1996, שעמד לאחר שיערוך החוב על סכום של 35,792 ₪, בתוספת הצמדה וריבית מיום פסק הדין ובתוספת 7,000 ₪ שכ"ט עו"ד ואגרת בית משפט. 8. ביום 7.5.12 פנו המבקשות לבית המשפט כאן בבקשה לחדש את ההליכים בתובענה למתן הסעד ההצהרתי המבוקש. בשל הסכום הנמוך שבו מדובר, הציע בית המשפט ליתן פסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984, אולם למרבית הצער ההצעה לא התקבלה בסופו של דבר על ידי הבנק, שביקש להתנותה בתנאים, וחבל. עיקר טענות הצדדים טענות המבקשות 9. המבקשות טוענות כי לא היה ידוע להן שעל חלקן בנכס הוטל עיקול עקב חוב של המנוח לבנק, משום שלא היה ידוע להן, לא על קיומו של חשבון המנוח בבנק ולא על פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד המנוח בשנת 1996. לטענת המבקשות, ביום מותו של המנוח כלל עזבונו חובות כבדים שטופלו על ידי עו"ד אבי מאיר, שפעל ככונס נכסים על הנכס מטעם בנק לאומי לכיסוי החובות לנושים. 10. המבקשות טוענות כי הן פרעו את חובות המנוח לנושים וכי אלמלא שולמו החובות לנושים, באמצעות כספים מירושת סבן של המבקשות ומכספי פיצויים שקיבלה אמן, היה הנכס נשוא התובענה נמכר במסגרת כינוס הנכסים, שכן על הנכס הייתה רשומה משכנתא בסכום של 350,000 ₪ לטובת בנק לאומי וכל סכום המשכנתא הועמד לפירעון על ידי בנק לאומי בעקבות אי עמידה בתשלומים. המבקשות פרעו את כל החובות לנושים, בין היתר במסגרת הסדר תשלומים, לשני כונסי הנכסים שמונו באותו זמן, הן עו"ד גולן ששימש כונס מטעם המוכרים שמכרו את הנכס למנוח, והן עו"ד מאיר, ששימש כונס מטעם בנק לאומי. לטענתן, חלקו של המנוח בנכס נפדה במלואו בסכום העולה על שוויו, ומשכך אין למנוח כל זכויות בנכס. הנכס "חולץ" מהעזבון בדרך זו, ואין נושה יכול להטיל עיקול על זכות שאינה מצויה עוד בידי החייב. 11. לטענת המבקשות, אמן, ששימשה כמנהלת עזבון המנוח, פרסמה טרם חלוקת עזבון המנוח, שתי מודעות בעיתון ופנתה לכל הנושים על מנת להגיע להסדרים כספיים. כל החובות שהיו ידועים או שהוגשה דרישת תשלום בגינם, שולמו, ועזבון המנוח חולק עוד בשנת 1997. לבנק עמדה הזכות להגיש את כל תביעותיו למנהלת העזבון תוך 90 יום מהיום שבו פורסמה המודעה לנושים על חלוקת עזבון המנוח. משלא עשה כן, אין הבנק יכול להלין אלא על עצמו. 12. התנהלותו של הבנק גרמה למבקשות נזק ראייתי רב בבואן להוכיח תביעתן, לאחר שבמשך למעלה מעשר שנים לא פעל הבנק לגביית החוב ולא שלח הודעת חוב כדין למנהלת העזבון. למבקשות לא הייתה יכולת להוכיח את תביעתן, מאחר ומנהלת העזבון לא שמרה במשך זמן כה רב מסמכים רבים הנוגעים לפעולותיה במסגרת תפקידה אחרי שחולק העזבון. טענות המשיב (הבנק) 13. הבנק טוען כטענה מקדמית כי יש להורות על דחיית התובענה משני טעמים: הראשון, משום שהתובענה משוללת מסמכים שיש בהם להוכיח את טענות המבקשות. השני, משום שלתובענה צורף תצהיר אחד בלבד של אחת מהמבקשות, שאף הוא מהווה עדות מפי השמועה, שכן המצהירה הייתה כבת 8 בעת פטירת המנוח ואינה יודעת דבר מידיעה אישית. מחיקת התצהיר שומטת את הקרקע תחת התובענה. 14. לגופם של דברים טוען הבנק, כי עזבון המנוח טרם חולק, שכן הנכס עודנו רשום על שם המנוח, כאשר רשומה הערת אזהרה לטובת המנוח על חלקו בנכס, זאת על אף שצו ירושת המנוח הוצא לפני כ- 15 שנה ומונתה מנהלת עזבון. הבנק טוען בהקשר זה כי עזבון המנוח הוא למעשה בעל הזכות להירשם כבעל מחצית הנכס. 15. לחילופין טוען הבנק, כי חוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע בסעיף 155(ד) כללים מפורטים המגדירים את דרכי הפעולה שעל מנהל עזבון לפעול על פיהם. חלוקת העזבון בוצעה על ידי מנהלת העזבון בניגוד לחוק הירושה ושלא כדין, תוך פגיעה בזכויות הנושים. מנהלת העזבון לא פעלה כנאמן מטעם בית המשפט ולא דאגה לאינטרסים של הנושים, והפרה את הוראות חוק הירושה. המבקשות לא הוכיחו שפורסמה מודעה לנושים להגיש תביעות לחובות העזבון. מנהלת העזבון הייתה מעורבת בענייניו הכספיים של המנוח והיא דאגה לכסות חובות לנושים מסוימים, תוך העדפתם, כאשר חששה לגורלו של הנכס. בניגוד לטענתה, מנהלת העזבון ידעה על קיומו של החוב כלפי הבנק, היות שהייתה בקשר עם נציגים מטעמו של הבנק בעניין החוב ואף ערכה הסדר תשלומים עם הבנק בסמוך לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הסדר שהופר בהמשך. במסגרת תיק ההוצל"פ בוצעה גם מסירה לחייב בכתובת מגורי מנהלת העזבון ואף שולמו בשנת 1996 שני תשלומים על חשבון החוב. 16. על פי סעיף 88 בחוק הירושה, אחראית מנהלת העזבון לנזק שגרמה לזוכה עקב הפרת חובותיה. משלא בוצעה חלוקת עזבון ולא זומנו הנושים, חל סעיף 128(א) בחוק הירושה וכל יורש אחראי לחובות שלא סולקו כדי שוויו של כל העזבון בזמן החלוקה. 17. הבנק טוען עוד, כי המבקשות לא הביאו כל ראיות אודות החובות ששולמו על ידן או ראיות בדבר גובה העזבון. אמנם הוגשה חוות דעת שמאית ע"י המבקשות בעניין ערך הנכס, אולם השמאי שערך אותה לא הובא לעדות ולא נחקר עליה, והיא גם מתייחסת לשווי הנכס נכון לשנת 1996. הואיל וטרם נפרעו עד היום החובות על הנכס, הייתה השומה צריכה להתייחס לשוויו של הנכס כיום. אם היה למבקשות את סכומי הכסף לכיסוי חובות העזבון, כטענתן, לא היה על מנהלת העזבון לפנות לבית משפט זה ולא היה צורך שבית המשפט יחליט כי שולמו הכספים לכיסוי חובות העזבון. המבקשות לא עמדו בנטל הראיה להוכחת התשלומים המדויקים ששולמו על ידי מנהלת העזבון ולכן לא ניתן לקבוע כי שולם על ידן למעלה משווי העזבון. סיכום התובענה נדחית. בנסיבות העניין, ומאחר והבנק החל בפעולותיו לגביית חוב המנוח רק 11 שנים (!) אחרי שניתן פסק-דין לטובתו, תקופה שלא יכול להיות חולק שהיא בלתי סבירה בעליל, וגררה את הצדדים למערכה דהיום, איני מוצא שיש לחייב את המבקשות בתשלום הוצאות לבנק. ירושהצו ירושהבעלותצווים