דוגמא לפסק דין בנושא תרומת קרקעות למדינת ישראל: מבוא המבקשת תרמה למדינת ישראל (באמצעות משרד הבטחון) חלקת מקרקעין לצורך הרחבת בית העלמין הצבאי הישן בחדרה, משנת 1979 מחזיקה מדינת ישראל בחלקה ובשנת 1988 נרשמה כבעליה בלשכת רישום המקרקעין. בשנת 2004 כחלק מתוכנית איחוד וחלוקה, נקבע כי החלקה תופרש לצורכי ציבור, תמשיך לשמש כבית עלמין ומכח זכויות המדינה כבעלת החלקה, הוקצו לה (באמצעות מינהל מקרקעי ישראל) מגרשים שונים שיעודם מגורים. לשם הנוחיות אתייחס לטענות כל המשיבים, על פי עמדת מדינת ישראל שתכונה גם המשיבה. המבקשת הגישה ביום 21.3.2012 המרצת פתיחה ולפיה היא מבקשת "להנות" מפרי תרומתה, דהיינו לקבוע כי המגרשים שהוקצו למדינת ישראל כנגד אותה חלקת מתנה יועברו לבעלותה. בנסיבות אלו התעוררה שאלת התיישנות עילת התביעה, וההכרעה במחלוקת כולה כרוכה בשאלה כיצד תסווג העיסקה המקורית, האם כמתנה שהושלמה, האם מתנה המותנית בתנאי מפסיק, האם הפקעה, האם עשתה המדינה עושר ולא במשפט והאם שיקולי צדק מחייבים לאפשר למבקשת להנות מפירות מתנה שניתנה לפני שנים. למען הסדר יובהר כי למבקשת זכויות במקרקעין נוספים עליה חלה תוכנית האיחוד והחלוקה, המבקשת התנגדה לתוכנית והתנגדותה נדחתה. משלא הגיעו הצדדים לפתרון המחלוקת מחוץ לכתלי בית משפט, נחקר בנה של המבקשת מר יוסי הר-גיל אשר הגיש תצהיר מטעמה, התצהיר היחידי בתיק זה, לאחר מכן הצדדים הגישו סיכומיהם כולל סיכומי תשובה מטעם המבקשת, המשיבה התנגדה לשינוי/הרחבת חזית מצד המבקשת. העובדות הרלבנטיות שאינן במחלוקת בשנות השבעים חברת נ. רוטמן בע"מ אשר היתה בבעלות הוריה של המבקשת, תרמה למשרד הביטחון כחצי דונם ממקרקעין חקלאיים שהיו בבעלותה ושהיו ידועים כחלק מחלקה 3 בגוש 10402 (כיום חלקה 35 גוש 10038, להלן-החלקה) לשם הרחבת בית העלמין הצבאי בחדרה, המצוי בקרקע בגוש הגובל לחלקה. המקרקעין הוסבו לבית עלמין ושינוי ייעודם למטרה זו הוסדר בתכנית חד/534 אותה יזם משרד הביטחון ואשר פורסמה ביום 20.1.72 למתן תוקף (נספח א1 לתשובת המשיבה). לאחר מספר שנים נתרם שטח נוסף של דונם וחצי להרחבת בית העלמין ובסה"כ נתרם שטח כולל של 2.060 דונם מהחלקה האמורה. בשנת 1979 הועברה החזקה בחלקה בפועל למשרד הבטחון שהחל בפיתוח הקרקע לצורכי קבורה. ביום 30.10.86 פורסמה למתן תוקף תכנית חד/802 אותה יזמה חברת נ. רוטמן בע"מ הנ"ל (נספח 2 להמרצת הפתיחה), במסגרתה הוסדרה בין היתר השלמת שטח בית העלמין הצבאי שהורחב ל-2.060 דונם כאמור. בסעיף 16 לתכנית שכותרתו "רישום והפקעות" נקבע כי הזכויות בבית העלמין הצבאי- החלקה הארעית- יירשמו על שם משרד הביטחון. ביום 27.12.87 נחתם שטר מכר על ידי המבקשת ומשרד הביטחון ולפיו נתנה המבקשת הסכמתה להעברת הזכויות בחלקה בשלמות למשרד הביטחון ללא תמורה (נספחים 3 ו- 4 להמרצת הפתיחה). ביום 2.9.88 נרשמו הזכויות בחלקה בשלמותה על שם מדינת ישראל (נסח רישום המקרקעין, נספח 5 להמרצת הפתיחה). ביום 9.11.04 פורסמה למתן תוקף תכנית איחוד וחלוקה חד/1200, שיזמה הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה. תוכנית זו שינתה את ייעוד המקרקעין בתחומה מייעוד חקלאי למגורים. התכנית חד/1200 כללה בתוכה גם את חלקה 35 אותה תרמה המבקשת, ולגביה נקבע בטבלת האיחוד והחלוקה כי במסגרת השטחים הציבוריים המיועדים להפקעה ייכלל שטח של 2.041 דונם המיועד לבית קברות. באותה טבלה הוקצו למדינת ישראל בגין זכויותיה בחלקה זכויות במגרשי מגורים שונים (מגרשים 1009, 1021, 1022, ראו הטבלה סעיף 5 לנספח 7 להמרצת הפתיחה). המבקשת הגישה התנגדות לתכנית חד/1200 בין היתר טענה כי יש לרשום את מגרשי המגורים שהוקצו מכוח בעלות המדינה בחלקה 35 על שמה של המבקשת. הועדה המחוזית בהחלטתה הורתה למבקשת לברר הנושא מול המינהל, (נספחים 8-9 להמרצת הפתיחה). תמצית טענות המבקשת המבקשת טוענת כי יש להקיש מהוראות סעיף 196(א) לחוק התכנון והבניה-התשכ"ה 1965, ולאור מעמדה החוקתי של זכות הקניין והעקרונות הכלליים של עשיית עושר ולא במשפט, לקבוע כי יש לרשום על שמה את המגרשים שהוקצו למדינת ישראל בייעוד למגורים במסגרת טבלת האיזון של תכנית חד/1200. בנוסף-לראשונה כטענת המשיבה, משלב חקירתו הנגדית של המצהיר מטעם המבקשת, הועלתה הטענה כי מדובר במתנה מותנית והתנאי היה שמשרד הבטחון יעמוד בחיוב לפיו על החלקה לשמש למטרה ציבורית-קבורת חללי צה"ל בלבד. המבקשת טוענת כי חלקה 35 שנכנסה לתכנית האיחוד וחלוקה כשטח לצרכי ציבור -בית עלמין, אינה יכולה לזכות את המינהל בזכויות בעלות ערך כלכלי. דין החלקה שנתרמה, כדין חלקה שהופקעה למטרה ציבורית מוגדרת-קבורת חללי צה"ל בלבד, בשלב בו הוקצו למינהל מכח הבעלות בחלקה מגרשים בייעוד שאינו ציבורי, יש להקיש מסעיף 196(א) לחוק התכנון והבניה ולהורות על השבת המקרקעין שהוקצו למינהל לידי המבקשת. הפגיעה בזכות הקנין של המבקשת הינה למעשה פגיעה כפולה, המבקשת גם תרמה את חלקה 35 לצורך הרחבת בית העלמין וגם לאור אישורה של תכנית חד/1200 נאלצה המבקשת להפריש שטחים נוספים לצרכי ציבור במקום שהקרקע שכבר הפרישה בזמנו תיחשב כקרקע שהופרשה לצרכי ציבור. התובענה לא התיישנה שכן התובענה הינה לבעלות או לרישום זכויות במקרקעין וככזו היא מתיישנת כעבור 25 שנה ובכל מקרה תקופה זו לא חלפה. המבקשת טוענת כי התרומה למטרת הרחבת בית העלמין התבצעה לבקשת אנשי משרד הביטחון ולא ביוזמתה הפרטית של המבקשת. תמצית טענות המשיבה יש לסלק התובענה בשל התישנותה, משנכנסה התכנית לתוקף ביום 24.11.2004, (15 יום מיום פרסומה למתן תוקף ברשומות-9.11.2004), באותו יום נוצרה העילה ותקופת ההתישנות הסתיימה 7 שנים לאחר מכן, ביום 24.11.2011. התובענה הוגשה ביום 21.3.12 ולפיכך הנה לוקה בהתישנות. לחלופין טוענת המשיבה כי דין התביעה להדחות על הסף בשל שיהוי ותקיפה עקיפה של הוראות תכנית שאושרה לפני למעלה משבע שנים. את הטענה שהמבקשת זכאית למגרשים היה עליה להעלות במועד אישור התוכנית או בסמוך לו, שינויים בטבלת האיזון עלולים לגרום לשרשרת שינויים בשאר חלקי הטבלה ואף במתווה התכנית כולה. החלקה ניתנה למשרד הביטחון בתרומה, מדובר בעסקת מתנה רצונית ובלתי מותנית וכאשר מדובר בעסקת מתנה לא נותרת זיקה בין נותן המתנה למתנה. מה גם שהחלקה משמשת ומיועדת להמשיך לשמש כבית עלמין צבאי. יש לדחות את ניסיון המבקשת להשוות בין עסקת המתנה הרצונית והבלתי מותנית להפקעה. הזכויות בחלקה נתרמו למשרד הביטחון באופן רצוני, מלא, שלם בלתי מותנה וללא תמורה לפני כארבעים שנה. לא נפל פגם בעת כריתת הסכם המתנה, טענות בענין כדאיות העסקה אינן מהוות עילה לביטול ההסכם. מאחר והחלקה לא הופקעה אין תחולה לסעיף 196 לחוק התכנון והבניה אם באופן ישיר או עקיף. הכרה במעמדה החוקתי של זכות הקניין מחייב גם הגנה על זכויותיה הקנייניות של המדינה בחלקה גם אם זו נתרמה לה. דיון מהותה של העיסקה אקדים מאוחר למוקדם ואציין כי לאחר בחינת טענות הצדדים ושמיעת עדותו של בנה של המבקשת שוכנעתי כי המבקשת (ובני משפחתה) תרמו למדינת ישראל את החלקה כחלק מעיסקת מתנה, ללא תנאי, מתנה שהושלמה כבר בשנת 1979 עת נמסרה החזקה בחלקה בשלמותה למדינת ישראל. התרומה, הראויה לשבח, ניתנה מתוך כוונות טובות ומרצון טוב וחופשי, ונותני המתנה, בני משפחת המבקשת לא דרשו ולא ציפו לקבל תמורה כל שהיא בעתיד, ובכלל זה לא דרשו להגביל את השימוש במקרקעין בתנאי מפסיק כל שהוא. חשוב להדגיש כי לראשונה מעל דוכן העדים העלה הר-גיל, בנה של המבקשת, טענה כבושה לפיה ההסכם עם נציג משרד הבטחון כלל תנאי המתואר כך: "אמרתי לו דובי וזה היה ההסכם בינינו, אתה מקבל פה מקומות קבורה לחללים כמו שסיכמנו חצי דונם אבל זכויות הבנייה שיהיו יהיו שלי. זה היה ההסכם והשיחה הזו הייתה בשנת 1976" (עמוד5 שורה 14 לפרוטוקול). העדות של הר-גיל לגבי קיומו של תנאי זה אינה אמינה בעיני, בראש ובראשונה משום שלו גרסה זו היתה אמיתית, הייתי מצפה מהעד כי יפרטה לפרטי פרטים בתצהירו. בסעיף 11 לתצהיר שצורף להמרצת הפתיחה מתאר הר-גיל את הסיכום והוא פשוט וללא תנאי "אנו נעתרנו לבקשתם וניאותנו לתרום את חלקה 35 לשם הרחבת בית העלמין ולמטרה זאת בלבד", אין אזכור בתצהיר או בתובענה על קיומו של הסכם לגבי זכויות בניה עתידיות, וטענה זו גם לא אוזכרה בהתנגדות שהגישה המבקשת לתוכנית חד/1200 או במכתבי ב"כ המבקשת שנשלחו למשיבים, שוכנעתי כי מעולם לא היה הסכם או סיכום שכזה. טענה זו גם סותרת את טענת המבקשת כי מדובר בהפקעה או בעיסקה כפויה. תמיכה לכך אני מוצא בנספחים השונים שצורפו להמרצת הפתיחה ואשר אין באף אחד מהם איזכור ולו ברמז לטענה כי המתנה היתה מותנית בתנאי כל שהוא. למעשה גם עיון בהמרצת הפתיחה מראה כי הטענה בדבר מתנה המותנית בתנאי, היא טענה המהווה הרחבת חזית, האסורה לאור התנגדות המשיבה. אם לטענת המבקשת, כבר בתחילת הדרך סוכם כי "זכויות הבניה יהיו שלי", מדוע במקום להעלות טענה זאת במפורש בכתב הטענות, בחרה המבקשת לנמק עתירתה בנימוקים "מפותלים", במקום לטעון חוזה מתנה המותנה בתנאי, מעלה המבקשת טעונים מכח היקש לדיני ההפקעה (סעיף 31 ואילך להמרצת הפתיחה), עשיית עושר ולא במשפט (סעיף 62 ואילך), כללי מינהל תקין (סעיף 80 ואילך), בעוד שהטענה "החזקה", בדבר תנאי שלא קויים "נשכחה" ע"י המבקשת והמצהיר מטעמה. למצהיר מטעם המבקשת לא היתה תשובה ענינית בנושא זה: "ש. תסכים איתי כאיש עסקים שמשפט כזה הוא הדבר הכי מרכזי בכל התביעה הזו, מדוע זה לא מופיע לא בהמרצת הפתיחה ולא בתצהירך? ת. כעובדה היה לנו את ההסכם והוא היה בעל פה ואני מילאתי את התנאי שלי בהסכם ולשאלת ביהמ"ש מה התשובה לשאלה, לפי דעתי זה היה צריך להופיע בתצהיר" (עמוד 5 לפרוטוקול שורה 17). מההתכתבויות שהיו בין הצדדים עובר לחתימה על ההסכם (שלפי עדותו של הר-גיל, כולן צורפו להמרצת הפתיחה) עולה כי העסקה האמורה הינה עסקת מתנה רגילה אשר לא הותנתה בתנאים כל שהם, המבקשת החליטה לתרום את הקרקע מרצונה החופשי ללא התניית העסקה בתנאים, ובכלל זה המבקשת לא התנתה את המשך השימוש בקרקע למטרה לשמה נתרמה - בית עלמין צבאי. משרד הביטחון לא התחייב בשום שלב בחיוב כל שהוא בקשר לשימוש בחלקה או בקשר למתן זכויות בניה בחלקה למבקשת. אפנה להתכתבויות בין הצדדים (נספח 4 לתצהיר מר הר גיל) בהם אין כל ביטוי כי התרומה היתה מותנית בקיום תנאי כל שהוא או כי הובטח למבקשת כי זכויות בניה ככל שיהיו יהיו שלה. ראו למשל מכתב מיום 24.12.87 שנשלח מעו"ד גודארד שייצג את המבקשת באותה עת, בסעיף 2 נכתב ע"י העו"ד: "השטח מועבר ע"ש מדינת ישראל במסגרת המתנה שהעניקה בזמנו משפחת רוטמן ..". ומכתב ששלח דובי זכאי למבקשת ובנה מיום 27.4.83 בו נכתב בין היתר בסוף המכתב: "אנו מודים לכם על תרומתכם זו", הא ותו לא. אזכיר כי המו"מ נוהל ע"י בנה של המבקשת אשר העיד בפניי כי הוא אדם מנוסה בעסקאות מקרקעין מורכבות (עמוד 4 שורה 19), בנוסף לעובדה שהמבקשת ומשפחתה היו מיוצגים באותה עת על ידי עורך דין, ולכן חזקה היא שכל הפרטים המהותיים הועלו על הכתב, חזקה זו לא נסתרה. מעבר לכך יוער כי בתקופה בה נוהל המשא ומתן בין הצדדים, היה בנה של המבקשת מודע לעובדה כי שינויי ייעוד מבוצעים בקרקעות באזור החלקה ולמרות זאת הוא לא ביקש להתנות תנאי כל שהוא במידה ויעודה של הקרקע ישתנה. ואפנה לדברי העד: "ש. לפי מה שהבנתי מדבריך אתה למעשה היית מודע בזמן המו"מ לכך שעשוי להיות יום אחד שינוי יעוד במקרקעין נכון? ת. כן, בהחלט. בחלק מהמקרקעין זה כבר התחיל בתקופה הזו. ש. מה התחיל? ת. בחלק המערבי של המקרקעין היו 20 דונם שנכנסו להליך של שינוי יעוד אבל מה, אני רוצה להעיר הערה, כל המקרקעין האלה, הם למעשה מן מובלעת כקרקע חקלאית בתוך אזור מבונה. זאת אומרת, שהיה אך טבעי שהקרקע הזאת בעתיד הלא רחוק, מאז, תהפוך לקרקע לבנייה. ש. והיית מודע לזה? ת. כן. ש. ולמרות זאת, לא ביקשת לערוך שום הסכם עם העירייה או משרד הביטחון לגבי מה יקרה כאשר הקרקע הזאת ייעודה ישתנה אם ישתנה? ת. לא, לא ביקשתי לעשות שום הסכם" (עמוד 6 לפרוטוקול שורה 25 ואילך). והמסקנה המתבקשת, המבקשת לא ביקשה להתנות את המתנה בתנאי, למרות ידיעתה כי יש אפשרות לשינוי יעוד בעתיד, גם של החלקה שניתנה במתנה ובכך הבהירה כי הזוכה במתנה, יזכה גם בפירותיה בעתיד. העובדה שמשרד הביטחון או מי מטעמו הם אלה שפנו לראשונה למבקשת ומשפחתה בבקשה לתרומת קרקע לצורך הרחבת בית העלמין הצבאי אינה משנה קביעות אלו. תרומתה של המבקשת בוצעה מרצונה החופשי ורק לאחר שנים רבות כשנוכחה לדעת כי העסקה לא היתה כדאית לה, היא מבקשת "לחזור" בה מהמתנה שניתנה והושלמה ולהתנותה בדיעבד בתנאים שלא היו ומיותר להזכיר כי טענות בענין כדאיות העסקה אינן פוגמות בתוקפו של הסכם ובכלל זה ואולי בצורה בולטת יותר אין משקל לטענות אלו כשמדובר בעיסקת מתנה. לכך אוסיף כי שוכנעתי שאין לראות בעסקת ה"מכר ללא תמורה" כמעשה הפקעה. לא היו במקרה זה אילוץ או כפיה כלפי המבקשת או מי מטעמה בעת קבלת ההחלטה על העברת החלקה ללא תמורה, והתרומה נעשתה עת טובת המדינה והרצון לסייע למשרד הבטחון עמדו לנגד עיני המבקשת ומשפחתה ולא מתוך חשש להפקעת החלקה. תמיכה לכך ניתן למצוא בהתנהגות המבקשת ובני משפחתה לאורך השנים שלא מצביעים, על כפייה או חשש, כך למשל בחלוף שנים לאחר התרומה וכ-9 שנים לאחר מסירת החזקה בחלקה למדינת ישראל, יזמה משפחת המבקשת ביום 30.10.1986 באמצעות החברה שבבעלותה את תכנית חד/802 בה נקבע בין השאר כי הזכויות בבית העלמין הצבאי יירשמו על שם משרד הביטחון (סעיף 16 לתוכנית נספח 2 להמרצת הפתיחה) ואדגיש כי זו היתה בקשת המבקשת או מי מטעמה בעת שיזמה את התוכנית. המבקשת טוענת כי יש לעשות היקש מהוראת סעיף 196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ט- 1965 ולקבוע כי החלקות שהוקצו למינהל יירשמו על שמה, לשם כך אפנה להוראת סעיף 196(א) לחוק הקובע: "(א) מקרקעין שהופקעו לפי חוק זה ללא תשלום פיצויים וייעודם שונה לייעוד שלמענו אין להפקיע מקרקעין לפי חוק זה ללא תשלום פיצויים, תשלם הועדה המקומית פיצויים למי שהיה זכאי להם בשעת ההפקעה אילו היתה ההפקעה מחייבת תשלום פיצויים באותה שעה, או אם רצה בכך, תחזיר את המקרקעין למי שהופקעו ממנו". על מנת שתקום עילת ההשבה לפי הסעיף האמור, על שלושה יסודות להתקיים הפקעה, ללא תשלום פיצויים ושינוי ייעוד המקרקעין. עסקת מכר שונה מהפקעה בהתייחס ליסוד הכפייה, בעוד שעסקת מכר הינה רצונית וללא כפיה, היסוד המהותי בהגדרת הפקעה הינו יסוד הכפייה. ואפנה בענין זה לפרשנות המקובלת של המונח הפקעה: "רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על ידי המדינה או מטעמה למטרה ציבורית כנגד תשלום פיצויים" (אריה קמר, דיני הפקעת מקרקעין מהדורה שביעית, הוצאת מירב, רמת גן התשס"ח- 2008, עמ' 13). על פי הגדרה זו יסוד הכפייה הינו היסוד המהותי להכרה בהעברת קרקע כהפקעה. במקרה שבפניי תרומת הקרקע לא נעשתה תוך כפייה או אילוץ, ולא היתה "סכנת הפקעה" מצידם של אנשי משרד הביטחון. מן הראוי להזכיר כי החלקה נתרמה ע"י משפחת המבקשת בשני שלבים עוד בשנות השבעים ובטרם חתמה המבקשת בשנת 1987 על שטרי המכר של העברה ללא תמורה. העסקה נעשתה מרצונה החופשי של המבקשת ושל משפחתה שרצו לתרום את החלקה לצורך הרחבת בית העלמין הצבאי ולמעשה גם המבקשת והמצהיר מטעמה לא טענו כי התרומה נכפתה עליה או כי חששו מהפקעה בדרך זו או אחרת ושוב אפנה לתצהירו של הר-גיל בנה של המבקשת, סעיפים 9-11. לתמיכה בדברים אלו אפנה גם לחקירתו הנגדית של הר-גיל: "ש. מישהו איים עליך? ת. לא. ש. מישהו כפה עליך? ת. לא. ש. מישהו הבטיח לך משהו? ת. לא". (עמוד 9 לפרוטוקול שורה 3). על פי הנסיבות העולות מנספחי התובענה, תרומת החלקה נעשתה כשלא היה כל הכרח תכנוני להפריש את החלקה לצורכי ציבור, החלקה לא היתה מיועדת להפקעה, הפרשתה לא היתה תנאי למתן היתר בניה, והמבקשת לא יזמה תוכנית לשינוי יעוד מקרקעין אשר שטח החלקה שנתרמה נכללה בה. הסכמה כפויה לא היתה כאן וגם לא הסכמה מאולצת בשל אינטרסים כלכלים של התורמת. מהאמור לעיל עולה כי כל אשר נעשה בין הצדדים במהלך השנים נעשה בהסכמה מלאה וללא כפיה או אילוץ ומבלי שהמבקשת הביעה מחאתה, תרומת הקרקע נעשתה מרצונה החופשי של המבקשת על מנת לעזור למדינת ישראל והיא מבורכת על כך. כפיה לא היתה בין במישרין ובין בעקיפין, ולכן לא מדובר ב"הפקעה" אלא בהעברה מרצון ובהסכמה מלאה ומשכך אין תחולה לסעיף 196 לחוק התכנון והבניה והמבקשת אינה זכאית לקבל זכויות במגרשים שהועברו למינהל על פי טבלת האיזון. יפים לענינינו הדברים שנקבעו בע"א 31/79 חברה לשיכון עממי נ' עיריית רמת -גן, פ"ד לה(3) 295 לפיה הזכות להשבת קרקע מופקעת לפי סעיף 196 לא קמה מקום שהקרקע הופרשה לרשות בהסכמה. וכן אפנה לפסק דינו של השופט י' עמית: "ההבחנה בין רכישה בהסכמה לבין רכישה כפויה במסווה של העברה ללא תמורה אינה קלה, והיא נגזרת על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך התחשבות בשאלה לאיזה צורך נעשית ההבחנה (כגון: לצורך חישוב יתרת השטח המותר להפקעה ללא תמורה כפי שנדון בע"א 6663/96 צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון, פ"ד נה(1) 49 (1999) או לצורך השאלה של זניחת מטרת ההפקעה כמו במקרה דנן). לטעמי, במקרה דנן הכף נוטה לכך שמדובר בהעברה רצונית ולא הפקעה, וזאת בהתחשב בנסיבות הבאות: החלקה הייתה מיועדת מלכתחילה לשטח ציבורי; היה זה המשיב שיזם בשנת 1971 את התוכנית המפורטת והעברת החלקה לבעלות העירייה, מה שמקטין את החשש כי הסכם ההעברה נעשה על רקע איום בהפקעת המקרקעין; למשיב צמחה טובת הנאה בעקבות אישור התוכנית תוך זמן קצר בעוד העירייה נמנעה מלדרוש הפרשות נוספות לצרכי ציבור; לא הובאה כל ראיה על כפיה או פגם כלשהו בעסקה בין המשיב לעירייה וחלוף הזמן מאז העסקה מלמד כי המשיב לא סבר שנפל פגם בהעברת החלקה.". עע"מ (מנהליים) 3202/05 עיריית רמת השרון נ' אשר גנין, תק-על 2010(2), 3500 , 3512 (2010). מעבר לכך יוער כי מאחר וקבעתי כי מדובר בהעברה רצונית ללא כל כפייה אין משמעות לייעודה של החלקה באם הוא נזנח או מומש שכן אין מדובר בהפקעה ואפנה בענין זה לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס: "....כאשר מדובר בהעברה רצונית של קרקע לרשות הציבורית ולא עקב כפייה, אין זה משנה עוד האם הייעוד הציבורי מומש או נזנח. הבעלים אינו יכול להשיג ביטול של ההעברה, אך משום שהמטרה הציבורית לא מומשה" עע"מ (מנהליים) 2914/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון נ' רבקה חונוביץ לבית גרטן, תק-על 2010(1), 10224 , 10227 (2010), מיום 25.3.10. למעשה, גם לב ליבה של המרצת הפתיחה (להבדיל משינוי החזית בדבר קיומה של מתנה המותנית בתנאי), לא מתקיים, החלקה נתרמה לשם הרחבת בית העלמין הצבאי, וגם כיום לאחר תוכנית האיחוד והחלוקה, החלקה ביעוד המוצע, משמשת כבית עלמין, כך ששינוי יעוד לא נעשה כאן, וכוונותיה המבורכות של המבקשת ומשפחתה ימשיכו להתקיים על אותה חלקה גם בעתיד. העובדה כי מקבלת המתנה, מדינת ישראל, מקבלת זכויות במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמה, בשל היותה בעלת החלקה, אינה רלבנטית למערכת היחסים שבין המבקשת לבין מדינת ישראל, שנוצרה בשנות השבעים, קיבלה ביטוי בספרי המקרקעין בשנת 1986 והסתיימה באותו מועד. במקרה זה אף אין תחולה לסעיף 195 לחוק שכותרתו "דין מקרקעין שנרכשו בתמורה", שכן במקרה זה לא הייתה הפקעה, לא התקבלה תמורה כל שהיא מהתרומה האמורה ואף לא שונה הייעוד של המקרקעין. לאור האמור לעיל, המשיבה רשאית היתה לנהוג בחלקה מנהג בעלים ולהינות מפירות המתנה שקיבלה ובכלל זה היא היתה זכאית לקבל את המגרשים שהוקצו למינהל במסגרת טבלת האיזון. עשית עושר ולא במשפט/זכות הקניין גם עשית עושר ולא במשפט אין כאן, בין הצדדים נכרת הסכם מכר ללא תמורה, כאשר ההסכם הביע את רצונם החופשי של הצדדים ואת רצונה של המבקשת לתרום את החלקה למשרד הבטחון. מדינת ישראל רכשה זכויות על פי "זכות שבדין" ולכן לא מתקיימים תנאי סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. לא נפל פגם כל שהוא בעת כריתת הסכם המתנה, מדינת ישראל לא הפרה את ההסכם, משכך זכויותיה של מדינת בחלקה הן מלאות והמבקשת אינה זכאית להשבת זכויות כל שהן מכוח עשית עושר ולא במשפט. אין חולק כי זכות הקניין קיבלה מעמד חוקתי, אך זכות זו לא נפגעה עת החליטה המבקשת מרצונה החופשי להעביר לידי המשיבה את הזכויות בחלקה האמורה בהסכם המתנה. לאור כל האמור לעיל דין המרצת הפתיחה להידחות ומתייתר הצורך לדון בשאלת ההתישנות או השיהוי, אך אדגיש כי המחלוקת הינה חוזית ולא בשאלת בעלות במקרקעין. המבקשת טוענת לקיומו של הסכם מתנה מותנה בתנאי שלא קויים, או במתנה שיש לבטלה בשל שינוי יעוד. לכל המאוחר ידעה המבקשת על שינוי הייעוד או הפרת התנאי לכאורה ביום 9.11.2004 עת פורסמה תוכנית האיחוד וחלוקה חד/1200 למתן תוקף, היא אף הגישה התנגדות לתוכנית מנמוקים תכנוניים, זהו גם המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות שהסתיים 7 שנים לאחר מכן, במהלך שנת 2011 ולכן ביום פתיחת ההליך, 21.3.2012 עילת התביעה כבר התיישנה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התובענה. הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיבים יחדיו הוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. קרקעותתרומותמקרקעין