דוגמא לפסק דין בנושא תלונות של לקוח נגד עורך דין על אופן הטיפול בתיק: תביעה ותביעה שכנגד שעניינם יחסי עו"ד-לקוח שעלו על שרטון. בחודש 12/10 נחתם הסכם שכר טרחה בין התובע לבין הנתבעת. על פי ההסכם התחייבה הנתבעת לטפל עבור התובע בשתי תביעות אשר התנהלו אותה עת בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון וזאת לאחר שהתובע הפסיק את ייצוגה של עו"ד קודמת. הצדדים סיכמו על שכר טרחה בסך של 25,000 ₪ בעשרה תשלומים. מהמסמכים הרבים שהוצגו לי (כתב ההגנה של הנתבעת מחזיק 628 עמודים) עולה כי יחסי הצדדים התאפיינו בחוסר שביעות רצון מצדו של התובע זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם. הוצגו בפני מכתבים רבים שכתב התובע לנתבעת ובהם הוא מלין על כך שלדעתו אינו מקבל שירות מקצועי ; על כך שהנתבעת אינה זמינה לקריאותיו ; אינה מבינה אותו ואינה מתאמצת דיה עבור השכר שקיבלה. הנתבעת השיבה לתובע במכתב ארוך כי דרישותיו בלתי סבירות וכי היא מטפלת בתיקו בצורה מקצועית וראויה. בחודש 7/11 הפסיק התובע את טיפולה של הנתבעת והגיש מיד תביעה זו בה עתר לפיצוי בסך של 30,000 ₪ בשל "אי תפקודה בתיק לפי התחייבותה בהסכם השכ"ט , על הנזק שנגרם על ידה לתיק המשפטי שלי, על הנזק הכספי שנגרם לי ועל עגמת הנפש" . התובע טען בתביעתו כי הנתבעת לא היתה זמינה אף פעם, נהגה בו בזלזול, בחוסר מקצועיות, גרמה לדחיות ועיכובים בטיפול התיק וטעתה טעויות רבות שגרמו לו נזק. הנתבעת הגישה כתב הגנה מפורט בו דחתה את טענות התובע. הנתבעת טענה כי הקדישה זמן רב לתובע, אשר לא חדל מלבקש פגישות רבות וארוכות. הנתבעת טענה כי התובע נהג לבדוק כל מסמך שכתבה, לתקנו כרצונו ועמד על כך שכתבי הטענות יכללו את דרישותיו אחת לאחת ובכך הקשה מאוד על הטיפול בתיק. הנתבעת הוסיפה והגישה כתב תביעה שכנגד ובו עתרה לחיוב התובע בשכר טרחה בגין פעולות שטענה שלא נכללו בהסכם שכר הטרחה, אך בוצעו לבקשת התובע. קיימתי דיון במסגרתו שמעתי בקשב רב את הצדדים המלאים טענות כרימון האחד כלפי השני. לדידי, השאלה העומדת לדיון היא אחת - האם רשאי היה התובע להפסיק את ייצוגה של הנתבעת מבלי לחוב במלוא שכר הטרחה המוסכם. תשובה חיובית לשאלה זו תקים שאלת משנה והיא מהו השכר לו זכאית הנתבעת במקרה זה. טרם דיון בשאלה זו ראוי לציין כי התובע ניסח את תביעתו כתביעה בגין נזקים שנגרמו לו בשל הפרת ההסכם על ידי הנתבעת. נראה כי כוונתו הייתה (בין היתר) להשיב את שכר הטרחה העודף ששילם כן לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו לרבות נזק לא ממוני. היות והתובע לא היה מיוצג (למרות שהתרתי לו להיות מיוצג) לא אדקדק עימו בנקודה זו, שהרי גם הנתבעת הבינה כך את מהות התביעה וטענה להגנתה כי "עסקינן בדיני חוזים. יש לנו חוזה תקף. בא האדון וחתם עליו ושם רשום במפורש שהלקוח יהיה מחויב בכל שכר הטרחה... זה לא היה בלחץ או בכפייה". מכאן, שהנתבעת ניהלה את הגנתה על בסיס הנחה שהטענה היא להשבת השכ"ט ששולם והתגוננה בטענה שהחוזה מחייב וברור. אין אפוא בהכרעה בנושא זה כדי להפתיע את הנתבעת והוא מהווה הרחבת חזית ברורה אשר ראוי להכריע בה (ע"א 1694/92 חברת אול שרותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 397). דיון והכרעה אפתח בתביעה שכנגד ואומר שלא מצאתי כל הצדקה בתביעה זו ומוטב שלא הייתה מוגשת. כל הנושאים הנזכרים בתביעה שכנגד נכללים בבירור בהסכם שבין הצדדים והנתבעת הודתה בדיון כי "שלחתי לו מכתב דרישה אבל לא התכוונתי באמת לקחת ממנו את הכסף". כך או כך, ברור כי הנושאים בגינם מבוקש שכר עודף מעבר למוסכם נכללים בהסכם. כך, הגשת תביעת רכוש מתוקנת, נכללת במסגרת "טיפול בתביעה לרכוש" כאמור בהסכם שכר הטרחה. כך גם תיקון תביעת המשמורת נכלל במסגרת "טיפול בתביעה למשמורת". אין גם מקום לדרישת שכ"ט בגין פגישות ושעות עבודה לצורך תיקון מסמכים לדרישת התובע, שהרי טיפול בתביעות משפטיות ברי שכולל גם פגישות עם הלקוח והכנת מסמכים ותיקונם. נראה כי תביעה זו באה רק לאור הגשת התביעה המקורית ומוטב היה לה שלא הייתה מוגשת. כאמור, השאלה שמעלה תביעה זו היא יכולתו של התובע להפסיק את טיפולה של הנתבעת מבלי לחוב במלוא השכ"ט כאמור בהסכם. ודוק: התובע לא הוכיח שהנתבעת הפרה את ההסכם, היינו שלא העניקה את השירות המשפטי שהתחייבה לתת או שעשתה זאת ברמה שאינה סבירה המהווה הפרת התחייבות זו. דיוננו יצא מנקודת הנחה לפיו הנתבעת לא הפרה את ההסכם, אלא שלתובע היו טענות רבות ביחס לדרך ניהול ענייניו על ידי הנתבעת. השאלה היא אם בנסיבות אלו יכול היה הוא להפסיק את הייצוג מבלי לחוב במלוא שכר הטרחה המוסכם. הסכם שכר הטרחה עליו חתום התובע כולל תניה לפיה מתחייב הוא לשלם את מלוא שכר הטרחה אף אם יפסיק את טיפולה של הנתבעת בכל שלב שהוא. התנאי מנוסח כך: "במידה והטיפול של עו"ד יופסק בכל סיבה שהיא על ידי הלקוח ובכל שלב שהוא הלקוח יהיה מחוייב במלוא שכר הטרחה ... והלקוח מסכים ... שלא יוחזר לו כל תשלום." האם מחייב הדבר את התובע במלוא שכר הטרחה אף אם הפסיק את ייצוגה של הנתבעת בשל כך שיחסי הצדדים התדרדרו לשפל שאינו מאפשר המשך שיתוף פעולה ? האם עליו להמשיך לשלם את מלוא שכר הטרחה גם אם איבד האמון בעורכת דינו ? לדעתי התשובה היא בשלילה, אולם קודם לכן עלינו לדון בשאלה האם נסיבות העניין הצדיקו את הפסקת הייצוג כלל. אם נמצא שהתשובה היא חיובית, נעבור ונדון בשאלת תשלום. שאלת יכולתו של לקוח להפסיק את ייצוגו של עורך דינו והיחס בין זכות זו לחובתו בשכר הטרחה המוסכם, נידונה במספר פסקי דין של בית המשפט העליון כאשר המרכזי בהם הוא ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 1 בו נקבע כי: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו" (הלכת ביניש-עדיאל, עמ' 124). הלכת בייניש-עדיאל מבוססת על הצורך לאזן בין זכותו של עו"ד לקבל את שכר עבודתו ומאידך זכותו של הלקוח שלא להמשיך להיות כבול לעורך הדין שאינו חפץ בשירותיו עוד. ואולם, היכולת להשתחרר מהמשך ההתקשרות - ועמה מהחובה להמשיך ולשלם את מלוא השכר המוסכם - כפופה לקיומה של סיבה מוצדקת תוך הפעלת הזכות בתום לב ושלא מתוך מניפולציה שמטרתה התחמקות מתשלום השכר לעורך הדין. נושא זה סוכם בפרשה מאוחרת תוך התייחסות להלכת בייניש-עדיאל : "דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד... דעתנו היא כי כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה, אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה." ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (2008) - (להלן - קורפו) מכאן שאובדן האמון בעורך הדין, לא כל שכן שהטיפול הוא בענייני אישות, הוא סיבה מוצדקת להפסקת הייצוג (ראה לעניין זה גם (ת"א (רשל"צ) 1366/07 טמיר נ' מרגלית). מובן שיש להיזהר, שמא טענה זו אינה אלא ניסיון ציני להחליף את עורך הדין באחר, אשר הציע הצעה כספית טובה יותר, או מכל סיבה שהיא שאינה מעידה על אובדן האמון או על טענות של ממש כלפי עורך הדין. יש לבדוק, אפוא, אם ללקוח טענות של ממש, שיש בהן להביא למסקנה כי אכן איבד את האמון בעורך דינו. במקרה הנדון מצאתי כי הלקוח היה מלא טענות כרימון בדבר חוסר שביעות רצונו מאופן הטיפול של הנתבעת בתיקו. חוסר שביעות זה היה הן מהטיפול המקצועי והן מהיחס האישי שקיבל מהנתבעת וצוות משרדה. כך בחודש 3/11 כתב לנתבעת מכתב ובו הדברים הבאים (במקור קיימות טעויות כתיב שאינני מביאן כלשונן): "עוד מעט ..יעברו שלושה חודשים מיום חתימת ההסכם ביננו ..מה עשית בתמורה?" "אני לא מצליח להשיג אותך אף פעם ואת יודעת שעו"ד הוא הבן אדם שפונים אליו בזמן מצוקה ובמיוחד במלחמה האכזרית שמנהלת נגדי גרושתי ..." "את קוראת לעצמך "תותחית" ... "תותחית" כבר היתה מנצחת בתיק הזה .." "בתביעות שנתת לי עדיין יש הרבה אי דיוקים, טעויות כתיב, אי התאמה לעובדות ודברים שאני רוצה שיועברו לשופטת אחרת. אם העניין היה תלוי בי הייתי מסיים את זה ביום אחד. " "אם את באמת תותחית -אז ננצח. צריך רק להתחיל לעבוד" חודש לאחר מכן כתב התובע הדברים הבאים: "ביררתי מול מזכירות בית המשפט ..התברר שהם כלל לא קיבלו תביעת משמורת" "תשלחי אותה מייד - את מקבלת כסף " "אני מבקש בפעם החמישית להעביר אלי ..." "אני מזכיר לך על כללי האתיקה של עו"ד בעבודתם ולא רק לפזר הבטחות שווא לפני חתימת הסכם שכר טרחה" בחודש 6/11 כתב התובע כך (מפאת מהות הנושא לא אביא את הדברים במלואם): "נכשלנו בהזדמנות לחשוף את השקרים ..." "לא הצלחנו בניסיון ל... " "אני לא מצליח אף פעם להשיג אותך באף אמצעי תקשורת של המאה ה-21.." "צורת הדיבור של המזכירה שלך ... בלתי נסבלת.." "הטיפול הרשלני שלך בתיק זה מאריך את סבלן היום יומי של בנותיי. את אדישה לגמרי לזה כפי שאת אדישה לקריאותיי להיות כנה , ישרה ואמינה איתי, הלקוח שלך" "אם את מתכוונת להמשיך בצורה של "עבודתך" - תתפטרי ..." "אני כבר עייף ממלחמה נגדך" "אני מתחרט שהכרתי אותך וששכרתי את שירותייך" אינני נדרש לשאלה האם התלונות היו מוצדקות ונראה כי לא הונחו בפני די ראיות לצורך הכרעה זו ואופי הטיעון בבית משפט זה לא אפשר גם דיון מסוג זה. די לדעתי בכך שהצדדים הגיעו למצב בו התובע נאלץ לכתוב לנתבעת מכתבים ובהם תלונות כה חריפות עד כדי שניתן לקבוע בבירור כי בשלב זה לתובע (ולו מבחינה סובייקטיבית) היתה סיבה מוצדקת והוגנת להפסיק את ייצוגה של הנתבעת. יש להבין את תחושתו של התובע על רקע סוג הטיפול שהעניקה ל הנתבעת. מדובר היה בטיפול בתביעת משמורת על בנותיו וכן בתביעה רכושית על רקע הליך גירושין אשר מהמסמכים שהונחו לפני למדתי כי היה טעון ביותר. הליך מסוג זה מחייב שיתוף פעולה הדוק בין עורך הדין ללקוח ומעל לכל מחייב מתן אמון בעורך הדין. לאור אופי תלונותיו של התובע נראה בבירור שלא נותר בו כל אמון בנתבעת וביכולתה לסייע לו בהליך. די להביא כדוגמא לחוסר האמון וחוסר יכולת הצדדים לשתף פעולה, את תיאורה של הנתבעת ביחס לבקשה שהגיש התובע בעצמו להחלפת פקידת הסעד (סעיף 39 לכתב הגנתה). התובע לא היה מרוצה מאופן ניסוח הבקשה על ידי הנתבעת וביקש נוסח שונה, לגביו לא הסכימה הנתבעת והתוצאה הייתה שהתובע שלח הבקשה בעצמו, תוך שהנתבעת מושכת ידיה ממנה. כך לא מתנהלים יחסים בין עורך דין ללקוח ודי בתיאור זה על מנת להבין את חוסר האמון שחש התובע כלפי עורכת דינו בשלב זה. לכך יש להוסיף כי סמוך לשלב בו הופסק הייצוג, הוטלו על התובע הוצאות משפט בסך 750 ₪ בגין בקשת דחייה שהגישה הנתבעת אשר נדחתה בשל כך שלא הוגשה על פי נוהל הדחיות המחייב את עורכי הדין וכן בשל איחור בהגשת תצהירים מטעמה של הנתבעת. התובע טוען כי לא ידע כלל אודות הבקשה ולא רצה בדחייה אלא בקידום ההליך. התובע טוען כי לא הודע לו כלל אודות חיובו בהוצאות אלו ורק שקיבל מכתבי דרישה מהצד השני גילה זאת. הנתבעת הכחישה זאת אך הודתה שלא הגישה בקשה לביטול ההוצאות ולא שילמה אותן מכיסה, אלא התובע הוא שנשא בהן. שילוב כל אותן נסיבות הביא את התובע למצב של איבוד האמון בנתבעת ואני קובע כי טענותיו כנות ועל כן הוא הפסיק את הייצוג בשל סיבה מוצדקת שעניינה חוסר רצון להמשיך להיות מיוצג בידי עו"ד בו אינו מאמין עוד ואינו סבור כי יביאו למטרה המשותפת שלשמה התקשרו הצדדים בהסכם. כיצד יש לחשב את שכרה של הנתבעת לאור הפסקת הייצוג? בהסכם שכר הטרחה נקבע כי התובע יחויב במלוא שכר הטרחה, אף אם יופסק הטיפול בכל שלב "ובכל סיבה שהיא". לדעתי תניה מסוג זה בהסכם שכר טרחה, לא כל שכן בנושאי אישות, הנה בלתי הוגנת ככל שהיא באה לקבוע כי הלקוח יחויב במלוא שכר הטרחה אף אם יפסיק את הייצוג בשל סיבה מוצדקת, לרבות אבדן האמון בעורך הדין או בשל טיפול רשלני. בבסיסה של הלכת בייניש-עדיאל ניצב יחודו של מקצוע עריכת הדין בהשוואה למערכות יחסים אחרות. בין לקוח לעורך דינו לא מתקיימים יחסים עסקיים רגילים, לא כל שכן כאשר הטיפול הוא בענייני אישות כבענייננו. יחסים אלו מאופיינים ביחסי כוחות בלתי שווים. לרוב הלקוח מצוי במצוקה, הוא זקוק לעורך הדין שיחלצו ממצב זה, שייטע בו תקוה והוא שם בו את מבטחו שטובתו תהיה לנגד עיניו, הוא ייצגו נאמנה, לעיתים אף תוך העדפת טובת הלקוח על פני טובתו שלו. ראה: "היחס שבין עורך-דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בעניני המקצוע, והוא סומך על עורך-הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכלתו... נאמנות זו היא רוח אָפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי. טול את מידת הנאמנות אשר הלקוח רוחש לפרקליטו ונטלת את נשמתו של המקצוע". ע"א 6645/00 עו"ד שלמה ערד נ' אבן זאק, פ"ד נו(5) 365. חיוב הלקוח להמשיך לשלם את מלוא שכר הטרחה, אף אם הטיפול הופסק בשל איבוד האמון בעורך הדין טרם השלמת העבודה, חותר תחת מהותו של מקצוע עריכת הדין, שכן לרוב יהא בכך לכלוא את הלקוח בידי עורך הדין ולמנוע ממנו את האפשרות לבחור עורך דין כרצונו. תוצאה זו אינה רצויה והיא גם סותרת את חובתו של עורך הדין לייצג את לקוחו "בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות ..." כאמור בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו - 1986. עורך דין רשאי לכלול בהסכם שכר הטרחה הוראות המסדירות את התשלום במקרה של הפסקת הייצוג והדבר אף רצוי (ראה למשל ע"א (ת"א) 2058/08 לוין ברזל בע"מ גיצלטר). ברור כי עורך הדין זכאי לתשלום עבור עבודתו עד מועד הפסקת הייצוג והוא רשאי לקבוע את שכרו במקרה זה במגוון דרכים, כגון חלק יחסי מהשכר המוסכם, סכום פלוני ועוד דרכים כרצון הצדדים. על הסדר זה להיות הוגן באופן שיגשים בצורה ראויה את מטרות הצדדים אשר לשמן התקשרו בהסכם. מחד על ההסדר להבטיח את שכרו של עורך הדין בשל העבודה שביצע עד הפסקת הייצוג ומאידך לאפשר הפסקת ייצוג בו לא חפץ עוד הלקוח והכל כאשר סיבת הפסקת הייצוג מוצדקת לאור אופי השירות הניתן. אם כך, מה דינו של סעיף זה המחייב את הלקוח במלוא שכר הטרחה בכל מקרה בו הפסיק את הייצוג. היו שסברו שדינו בטלות לאור היותו נוגד את תקנת הציבור. כך למשל סבר כב' השופט ג' קלינג, בספרו אתיקה בעריכת הדין, תשס"א - 2001, להלן - קלינג (עמ' 210-212). "הזיקה בין עורך דין ללקוחו יוצרת יחסי אמון מיוחדים. כאשר מתקשר עורך דין עם לקוחו וצומחת לעורך דין טובת הנאה מהתקשרות זו, עליו חובת הראיה כי תנאי החוזה הוגנים וסבירים. על עורך הדין חלה, בנסיבות אלה, חובה לגילוי מרבי מראש של כל הנתונים בפני לקוחו. הצגת תנאים כספיים בלתי סבירים כתנאים המקובלים ביחסי פרקליט ולקוחו, יש בה משום הטעיה ואי גילוי האמת המתחייבת בנסיבות כגון אלה. ... "אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה, שהוראה כזו תיפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו כשירצה בכך." לפסיקה המאמצת גישה זו ראה למשל תמ"ש 37085-08-11 עו"ד אסנת אלו לאופר נ' דניאלה שמואל ( ; פסה"ד מיום 21.6.12) לדעתי אין צורך בנסיבות העניין להכריע אם דינה של התניה בטלות לאור היותה נוגדת את תקנת הציבור. בכל מקרה נראה כי לא נכון לקבוע כלל גורף בנושא, שכן יתכנו מצבים בהם ניתן יהיה לראות בתניה מסוג זה כתקפה. הכל תלוי באופי השירות ובהיקפו. כך למשל עורך דין הנדרש להכין הסכם פשוט והוסכם על שכר טרחה פלוני בגינו ; מדוע לא ידרוש את מלוא שכרו בגין עריכת ההסכם, אף אם העסקה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל שהרי עיקר העבודה כבר בוצעה. בביטוי "הטיפול ... יופסק בכל סיבה שהיא" קיימת עמימות טקסטואלית המאפשרת החלת הכלל בדבר פרשנות כנגד המנסח כפי שעוצב בפסיקה ולאחרונה גם בתיקון מס' 2 לחוק החוזים [חלק כללי] , התשל"ג - 1973 לפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". הנתבעת היא שניסחה את ההסכם ולא נטען שהיה לתובע חלק בעיצובו. גם יחסי הצדדים אינם שווים כך שהתקיימו הנסיבות להחלת הכלל באם אכן ניתן ההסכם לפירושים שונים. לדעתי, הביטוי הנ"ל אינו מחייב מסקנה יחידה לפיה כוונת הצדדים הייתה שבכל מקרה אם יופסק הטיפול ישולם מלוא השכר. נראה שאיש לא היה טוען שההסכם מזכה את הנתבעת במלוא שכר הטרחה גם במקרה בו הייצוג היה מופסק לאור טיפול רשלני. מכאן שהביטוי סובל גם משמעות שונה מזו לה טוענת הנתבעת. בהחלט סביר כי התובע לא התכוון לחוב במלוא השכר גם במקרה של משבר אמון חריף בין הצדדים. הנתבעת היא שניסחה את ההסכם. התובע אינו משפטן ונראה שלא נתן את דעתו לדקדוקים אלו. לא התרשמתי כי הלקוח קיבל הסבר באשר לתנאי זה בעת חתימת הסכם שכר הטרחה והנתבעת לא טענה כך. מדובר בתנאי חריג ובעל חשיבות רבה אשר יש צורך להוכיח כי ניתנה לגביו הסכמה מפורשת לאחר הבנה מלאה של משמעותו. צפייתו הסבירה של לקוח הנדרש לשירות משפטי מתמשך כדוגמת הליכי אישות, היא כי לא יחויב להמשיך להיזקק לשירותיו של עורך הדין אף במקרה בו יאבד בו אמון. חיובו לשלם את מלוא שכר הטרחה, לרוב משמעותו המעשית היא חיובו להמשיך לקבל שירות שאינו חפץ בו. מכאן שראוי לפרש ביטוי זה, כנגד המנסח, באופן שיזכה את הנתבעת במלוא שכר הטרחה במקרה של הפסקת הייצוג רק כאשר הסיבה אינה מוצדקת, בהתאם לפסיקה. לתוצאה דומה ניתן להגיע גם בהתאם לכללי פרשנות חוזים המקובלים. כידוע, תכליתו של חוזה מגלמת את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים ביחד. באם לא ניתן להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ניתן לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות לאתר את המטרות והאינטרסים שחוזה מאותו סוג נועד להגשים (ראה, ע"א 9803/01 תחנת שירות רמת גן בע"מ נ' סונות ישראל בע"מ). הסכם לייצוג בהליכים משפטיים בנושא אישות בא להשיג עבור הלקוח ייצוג משפטי סביר לאורך זמן (לעיתים ארוך יחסית) ועבור עורך הדין בא הוא להשיג תשלום עבור עבודתו. ראינו כי חיובו של הלקוח לשלם את מלוא השכר בכל מקרה, עלול להשאירו כלוא בהסכם ייצוג בו אינו חפץ עוד מטעמים מוצדקים (למצער לשיטתו). תוצאה זו אינה רצויה. על כן אין לפרש תנאי הסובל שתי פרשנויות באופן שיגשים תוצאה נפסדת. עוד ראוי לציין כי בהתאם לע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל), כאשר טקסט חוזי "סובל" מספר פירושים אפשריים ולא ניתן לחלץ את תכליתו הסובייקטיבית המשותפת יש לעבור לבחינה אובייקטיבית, שתהא צודקת, יעילה, סבירה והוגנת. פרשנות לה מכוונת הנתבעת לא תגשים מטרות אלו. על כן יש לקבוע כי זכותה של הנתבעת לקבל את מלוא שכר הטרחה במקרה של הפסקת ייצוג מותנה בכך שהפסקתו הייתה שלא בשל סיבה מוצדקת. (לגישה זו ראה למשל ת"א(פ"ת) 5245/08 עו"ד ליאורה בירן נ' קדים בע"מ ( ; פסה"ד מיום 4.3.12)). ודוק: סיבה מוצדקת אינה בהכרח מחייבת מסקנה שנפל פגם בהתנהלות עורך הדין. די בכך שיחסי הצדדים הגיע למשבר אמון, אשר לא מאפשר המשך עבודה יחדיו ובית המשפט מתרשם כי מבחינת הלקוח מדובר בטענה כנה. נותרה אפוא השאלה מהו שכר הטרחה לו זכאית הנתבעת. הנתבעת השליכה יהבה על ההסכם וטענה כי התובע מחויב במלוא השכר. הנתבעת לא הציגה טיעון חלופי לשכר ראוי במקרה בו יקבע שאינה זכאית לשכר המלא. על כן ההחלטה בנושא אינה קלה. יחד עם זאת ברור שאין מקום להורות על השבת מלוא השכר ונראה שהתוצאה ההוגנת היא לפסוק שכר בהתאם למהות העבודה שבוצעה בפועל מתוך כלל העבודה הצפויה. בעניין זה אעיר כי טוב היתה עושה הנתבעת לו היתה מסכמת עם התובע מה יהיה שכר טרחתה בכל שלב בו יופסק הייצוג, אך כאמור, הדבר לא נעשה וחבל. התובע הפסיק את ייצוג הנתבעת בחודש 7/11 לאחר כשבעה חודשים בהם טיפלה הנתבעת בענייניו. עד מועד זה התקיימו שתי ישיבות, אחת טכנית ואחד מהותית במסגרתה נחקרה פקידת הסעד. הוגשו מספר בקשות ושתי כתבי תביעה מתוקנים (אשר את המקוריים הכינה עורכת דינו הקודמת של התובע). התקיימו מספר רב של פגישות והוכנו תצהירי עדות ראשית. נראה כי הפעולות שלא בוצעו בשל הפסקת הייצוג הן ניהולה של ישיבת הוכחות, הכנת סיכומים ויתכן שהגעה לישיבה נוספת. כמו כן ברי שהיה צורך להגיש בקשות נוספות, יתכן תגובות לבקשות הצד השני ופגישות נוספות. לאחר שבחנתי את הנסיבות ראיתי כצודק לקבוע כי עד השלב בו הופסקה העבודה זכאית הנתבעת לשכר בשיעור 2/3 מהשכר המוסכם. עד מועד זה בוצעה עבודה לא מועטה. אין מקום לחלוקה לינארית של השכר, שכן לא מן הנמנע כי בשלבים הראשונים מושקע זמן רב להכרת התיק, הכנת כתבי הטענות וגיבוש האסטרטגיה הניהולית. על כן גם אם הישיבות שנותרו זהות מספרית לאלו שהתקיימו והכנת סיכומים זהה בהיקפה להכנת תצהירים ותיקון כתבי טענות, לא ראיתי כאמור לנכון לקבוע חלוקה לינארית של העבודה. התובע שילם לנתבעת שכר של 25,000 ₪ ומכאן שעליה להשיב לו 8,333 ₪. עוד ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת בהחזר הוצאות המשפט בהן חויב התובע בסך של 750 ₪ +מע"מ. בקשה זו הוגשה שלא על דעתו של התובע. החיוב הוצאות נבע מהגשתה שלא על פי נוהל הנשיאה ובשל האיחור בהגשת התצהירים. מכאן שהחיוב בא על רקע מחדלי הנתבעת. הנתבעת טענה שהאיחור בא על רקע דרישות חוזרות ונשנות של התובע לתיקונים, אך גם אם הדבר נכון האחריות נותרת על עורך הדין להגיש את המסמכים בזמן ובמידת הצורך לבקש אורכה. הדבר לא נעשה ועל כן מדובר בנזק שגרמה הנתבעת לתובע. סיכומו של שאני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 9,200 ₪. התביעה שכנגד נדחית. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות בגין שני ההליכים בסך של 2,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. תלונה נגד עורך דיןלקוחותעורך דין