דוגמא להחלטה בנושא תוכנית ההבראה בעיתון מעריב: זוהי מחלוקת שהתגלעה בין הרוכשת של עיתון מעריב (להלן: קבוצת בן-צבי) לבין הנאמנים להסדר הנושים והעובדים של חברת ההפצה גל מעתון בע"מ. נוכח מה שנראה, למרבה הצער, ככשלון המגעים בין הצדדים בדבר ישום אותו חלק מתוכנית ההבראה הנוגעה לחברת ועובדי ההפצה. עסקיה של קבוצת מעריב לא צלחו, והיא נקלעה להקפאת הליכים, וזאת כאשר היא מצויה במצב של סף-קריסה, באורח שהעמיד סיכון ממשי לעצם קיומו של העיתון ופרנסת עובדיו. במסגרת הקפאת ההליכים, עמדו בפני הצדדים שתי הצעות ממשיות לרכישת העיתון: האחת של קבוצת בן-צבי, האחרת של מציע מתחרה הקשור לג'רוזלם פוסט. תחילה, צידדו העובדים במציע הנוסף, והתנגדו בחריפות למכירת העיתון למר בן-צבי. זאת, בין היתר, בשל מה שנחזה כאי-אמון וחשש כי הרוכש דנן אינן מתכוון בכנות לעמוד בחיוביו, בעיקר לא אלו הנוגעים להעסקת העובדים. אלא, שבסופו של יום וממש ערב הדיון המכריע בבית המשפט, היו העובדים אלו ששינו את טעמם, והסכימו לקבל את הצעת בן-צבי, שהיתה ההצעה הכספית הגבוהה ביותר. זאת, עקב התקדמות במשא ומתן ומספר הסכמות הדדיות, שבסופו של דבר עמדו בליבת חלקי הסדר הנושים המתייחס לעובדים. במצב דברים זה, הרי שבעת הדיון בפני צידדו כל הצדדים, כולל העובדים, בהצעתה של קבוצת בן-צבי. בנסיבות אלו, לא נולד כלל ועיקר הצורך בדיון ובהכרעה במצב הדברים ההיפותטי שהיה נותר, לו היו העובדים עומדים על דרישתם למכור את העיתון למציע האחר. זאת, חרף היות הצעתו נמוכה יותר, ונוכח העדיפות לכאורה שיש לו לשיטתם, הן ברובד המקצועי של ניהול עיתון כמעריב, והן מבחינת אמון והבטחת תנאי תעסוקה הולמים לעובדים. כמו גם נוכח העובדה כי שאלת העובדים והמשך העסקתם היתה מלכתחילה סוגיה מרכזית באותה הקפאת הליכים. אלא שבפועל מששינו העובדים את טעמם, לא עמדה בפני אלא הצעה גבוהה אחת, המקובלת על כל הגורמים הרלוונטים; וככזו, אכן אושרה על ידי והפכה להסדר הנושים של העיתון; ולמעשה, המסמך המשפטי היסודי לאורו נבחנת אף המחלוקת העומדת בפני כיום. ההסדר כלל בתוכו חלוקה ברורה בין שני תחומים נפרדים: עיתון מעריב עצמו, לגביו הגיעו הצדדים להסכם הכולל תנאי העסקה בידי הרוכש החדש במישרין, כולל מספרים מדוייקים של עובדים אשר יועסקו; וחברת ההפצה, שהיא-היא העומדת בלב המחלוקת הנוכחית, לגביה נקבע בהסכם מתווה אחר, כדלקמן: "על מנת לסייע לעובדי ההפצה בחברת גל מעתון, בשל המצוקה אליה נקלעו לאור כניסת החברות להקפאת הליכים, מתחייבת הרוכשת לכך שבכפוף למחירי שוק תחרותיים, תתקשר עם עובדי חברת ההפצה ותשתמש בשירותייהם לתקופה של פחות 24 חודש ממועד ההעברה, וזאת באמצעות התקשרות עם חברת גל מעתון או כל גוף אשר יוקם על-ידי עובדי גל מעתון בעתיד". כמו כן נקבע, כי בתקופת המעבר ינוהל בידי הצדדים משא ומתן לצורך קביעת גובה התמורה ואורח חישובה, ובמהלכה יפעלו הצדדים במשותף ליעל את שירותי ההפצה במטרה להוזיל את העלות. בין היתר, נוכח העובדה כי העובדים אינם מכחישים כיום, כי החברה התנהלה בעברה באורח שנראה בלתי יעיל, יקר ועם מצבת עובדים גבוהה ביותר. בפועל, הרי שאותה תקופת מעבר מוסכמת חלפה זה מכבר, והסכמה בין הצדדים - איין; הרוכשת והעובדים מאשימים זה את האחר ב"גרירת רגליים". כך או אחרת, הרי שהעובדים שמו יהבם במידה רבה על רוכש אשר התעתד לרכוש את גל מעתון, ולשם כך ניהל משא ומתן מתקדם הן מול העובדים עצמם והן מול קבוצת בן-צבי; הוחלפו הסכמות מגובשות למדי בדבר הסכם קיבוצי. אלא שבסופו של יום, בחר אותו רוכש לסגת מהעסקה, והותיר את עובדי חברת ההפצה בלא רוכש, ועם מחלוקות קשות מול קבוצת בן-צבי. זאת, חרף העובדה כי כל הצדדים מודים כי נערכו צעדי התייעלות מקיפים, וכיום מדובר במצבת עובדים של כ-365 עובדים, מתוך התשע-מאות עליהם דובר בתחילה. זאת, לצד צעדים נוספים שחלקם כואבים למדי עבור העובדים עצמם. בצר להם, בהעדר רוכש וסיכום ממשי להפעלת החברה, הגישו העובדים בקשה לדון בדחיפות במתווה כללי שהגישו הם עצמם, ואשר עיקרו העסקתם באורח ישיר בידי הרוכשת וחתימה על הסכם קיבוצי. כך בכפוף להתייעלות שכבר ביצעו ולהסכמות להתייעלות נוספת, ולמשא ומתן אודות סגירת פרטים סופיים אודות התמורה ודרך חישובה.קבוצת בן-צבי, לעומת זאת, מתנגדת בחריפות ועומדת על נוסח ההסכם, השולל במפורש העסקה ישירה; לשיטת הרוכשת, מדובר בבקשה תמוהה, חסרה לחלוטין, הן ברובד העובדתי והן ברמת העדר מתווה מפורט שניתן ולו לכאורה לאוכפו. כמו כן, נטושה בין הצדדים מחלוקת אף בשאלת המחירים, ומה פירושו הנכון של הדיבר 'מחיר שוק תחרותי' המופיע בהסכם. עיינתי בטענות הצדדים, ושמעתי את השלמת הטיעון בעל-פה במסגרת הדיון שנערך בפני; זאת, כולל התנגדותו המפורטת של בא-כוח הרוכשת, וכן את טיעוניה הנוגעים ללב של באת-כוח העובדים, וכן עמדת הנאמנים אשר הלכה למעשה תומכת בעמדתה. ברמה הדיונית, אכן צודק בא-כוח הנאמנים באורח בו מיפה את המחלוקות בין הצדדים וחילק אותן כדלקמן: כיצד, אם בכלל, ניתן לאכוף על הרוכשת את העסקת עובדי חברת ההפצה. זאת, כולל מתוך התחשבות בכך כי בוצעו פעילויות התייעלות מרחיקות לכת. כיצד לפרש את המונח "מחיר שוק תחרותי" המופיע בהסכם. בכל הנוגע למחלוקת בדבר "מחיר שוק תחרותי", דומה כי אמנם מן הבחינה הלשונית, ניתן לפרש את הדיבר דנן באופנים שונים, אולם ברמה המהותית ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, עדיפה לשיטתי עמדת העובדים והנאמנים. במה אמורים דברים? עניין לנו בהקפאת הליכים, אשר מלכתחילה אחד מעקרונותיה המרכזיים נגעה להבטחת המשך תעסוקה לעובדים, כולל עובדי ההפצה של העיתון. עניין זה נאמר שוב ושוב כמעט בכל דיון או החלטה בעניינו של מעריב. חזקה על מר בן-צבי, אם כך, כי ידע היטב להיכן הוא נכנס, ומהם השיקולים והדגשים באותה פירמה יחודית אותה ביקש לרכוש. בנסיבות אלו מוצדק, לשיטתי, לאמץ פרשנות אשר תיטה (ככל שהדבר מתיישב עם ההגיון, אינו מגיע לאבסורד ואינו סותר את לשונו המפורשת של החוזה) לכיוון אותן אפשרויות פרשניות המאפשרות ותומכות בהמשך ההעסקה. אכן; מן הבחינה הלשונית, ניתן לפרש "מחיר שוק תחרותי" גם באורח שמשמעו חיובם של העובדים להתחרות בהצעה הזולה ביותר, בהתאם לתנאי השוק. פירוש כזה, הוא אכן סביר והגיוני מאד מניתוח לשוני גרידא. אלא מאי? בנסיבות המקרה המיוחדות, נוכח טיב הפירמה ושיקולי ההקפאה, ספק אם פרשנות זו אכן ראויה מן הבחינה המהותית. תוצאה זו אינה באה אך ורק בשל "העדפה מיכנית" וגורפת של כל פירוש באשר הוא, אם הוא אך מיטיב עם העובדים, אלא גם מניתוח מפוקח של הגיון הדברים. בהנחה, כי כל, או רוב מוחלט של, הרוכשים הסבירים יתקשרו ממילא אם מי שהצעתו היא הזולה ביותר והכדאית ביותר מבחינה פיננסית, הרי אם ההתחייבות לעבוד עם חברת ההפצה הנוכחית חלה רק במצב כזה, הרי שכל הסעיף מתייתר; שהרי אם גל מעתון תהיה הזולה ביותר, ממילא יטה כל רוכש סביר של העיתון להתקשר עימה ולא עם אחרים, ומדוע אם כן יש צורך בסעיף מיוחד המחייב את הרוכשת בעניין זה? שהרי, וודאי וודאי שאיני מחזיקה את מר בן-צבי כמי שביקש מראש לתעתע בעובדים ו"להרדים" אותם, עד שתתאחר השעה, בעזרת סעיפים נאים בניסוחם אולם מחוסרי משמעות אמיתית. יוצא, כי בנסיבות המקרה נכונה יותר הפרשנות המתייחסת למחיר שהוא סביר מבחינת תנאי השוק, אולם אינו חייב להיות הזול ביותר שניתן להשיג. אי לכך, דומה כי צודק כונס הנכסים הרשמי בהעירו כי תעריף העולה בפחות מ-20% מהתעריף המינימלי הינו סביר בהחלט בנסיבות המקרה, כמו גם מהווה איזון נאות בין השיקול הידוע והמוסכם מראש להעדיף את עובדי ההפצה, לבין הצורך לשמור על מחיר שאינו חורג מתנאי השוק. זאת, להבדיל מהמצב הקודם שיתכן מאד כי תרם לחוסר האיזון הכספי, ובסופו של יום אף לקריסתו של מעריב במתכונתו הקודמת.אי לכך, הרי שבסוגיה זו, דין עמדת העובדים וכונס הנכסים הרשמי להתקבל. אולם, קיימת בעיה קשה ביותר בכל האמור בנקודת המחלוקת האחרת, והיא התנגדותה הנחרצת של הרוכשת לבקשת העובדים להעסיקם באורח ישיר על-ידי חתימה על ההסכם הקיבוצי. אכן, וודאי שאיני חולקת על כך, כי היה ראוי אף ראוי, ובית המשפט וודאי היה נותן ברכתו להסכמה בין הצדדים על העסקה שכזו. אלא, שבנקודה זו עומדת הרוכשת בהתנגדות עזה לאמור לעיל תוך שהיא נסמכת על סעיף מפורש בהסכם עליו חתומים גם העובדים עצמם. אין חולק, כי סעיף זה קובע בלשון מפורשת, ב"רחל ביתך הקטנה". כי העסקת עובדי ההפצה לא תעשה במישרין על-ידי מר קבוצת בן-צבי, אלא באמצעות חברת גל מעתון או פלטפורמה ארגונית אחרת שתחליף אותה. אין ולא יכול להיות ספק כי העובדים עצמם חתומים על מסמך זה, לאחר שקיבלו יעוץ משפטי והם מוחזקים כמי שידעו היטב על מה הם חותמים. אכן, נקל לראות כי העובדים שיערו כי יעלה בידם למצוא משקיע, או לסיים את המשא ומתן על הצד הטוב עם המשקיע שעמד אז על הפרק, שנראה כבעל כוונות רציניות ביותר להתקשר עימם. אלא שבסופו של יום, למרבה הצער, התממש סיכון אשר המערכת ההסכמית בין הצדדים, עליה חתומים גם העובדים, הטילה אותו במפורש על העובדים. אכן; מר בן-צבי יכול, ויתכן כי ראוי היה כי היה מוכן להגמיש עמדות בתחום זה; אולם במידה והוא מסרב, וחבל שכך - בין השאר מתוך טענה כי החברה שברשותו אינה מוכשרת ואינה מתכוונת לעסוק בהפצה - הרי שיקשה מאד על בית המשפט לאלצו לכך, תוך התעלמות מוחלטת מלשון ההסכם.אין ספק כי את זכויות העובדים לפי ההסכם ניתן וראוי לאכוף; אולם לצערי, וחרף כל הרצון האמיתי לסייע להם, אני מתקשה למצוא סימוכין כלשהם בדין לסעד אכיפה המנוגד באורח קוטבי ללשון החוזה, ולמה שהרוכשת טוענת כי מבחינתה, היתה גם תכליתו המפורשת. הדרך הכמעט יחידה בה ניתן היה לעקוף את "רוע הגזירה" ולהשתיק את קבוצת בן-צבי והעומד בראשה מלעמוד על הזכות שמוקנית להם במפורש בהסכם, היתה הוכחה חד-משמעית, כי נהגו בחוסר תום-לב ברור במסגרת המשא ומתן (להבדיל מעמידה אינטרסנטית על זכויותיהם, כפי שעשוי כל צד לחוזה מסחרי לנהוג, בלא שיהיה בכך לכשעצמו חוסר תום-לב של ממש). זאת, בעיקר בכל מה שיכול להתפרש כהפרעה או חבלה בניסיונותיהם של העובדים למלא את חלקם - למשל, בעניין הבאתו של משקיע וסיום מוצלח של המשא ומתן עימו.לשון אחר; סעד נגד הרוכשת בעניין ההעסקה, חרף לשון החוזה, היה עשוי להתאפשר, לו היה מוכח, ברמת מאזן ההסתברות הנהוגה במשפט אזרחי, כי מר בן-צבי או מי מטעמו הכשילו במזיד את המשא ומתן מול המשקיע, כמו גם כי שהם אלו שאחראים לנסיגתו - בין אם על-ידי התחמקות ממשא ומתן ממשי, העלאת דרישות לא הגיוניות או מפתיעות ברגע האחרון, או כל מהלך אחר הנראה כגרירת רגליים ו"איתות" למשקיע "לארוז את מטלטליו" ולנטוש את גל מעתון. במצב כזה, לו היתה קיימת קביעה עובדתית הנשענת על מערך ראייתי מספק, כי הרוכשת היא זו אשר חטאה בטכסיס בלתי ראוי. טכסיס שמטרתו למנוע מהעובדים להעמיד מולם פלטפורמה להמשך עבודה של מערך ההפצה, הרי יתכן וניתן היה לשקול כי במצב דברים כזה, ובמצב כזה בלבד, תהא הרוכשת מושתקת מלהסתמך על התניה השוללת העסקה ישירה; או למצער, תשא בפיצוי כספי הולם את הנזק שגרמה לעובדי ההפצה. אלא, שבנסיבות המקרה, לא רק שנקודה זו - וכאן, עסקינן תחילה בסוגיה עובדתית טהורה, שרק לאחריה בא הניתוח המשפטי - לא הוכחה ברמת מאזן הסתברות, אלא שבפועל לא נטענה כלל, אף לא בידי העובדים. מעיון בכתבי הטענות ופרוטוקול הדיון, דומה כי שני הצדדים שומרים על מידה מסויימת של עמימות בכל הנוגע לסיבות בגלל החליט המשקיע, שכבר היה מצוי בשלב מתקדם מאד של המשא ומתן, לנטוש את גל מעתון; אף כי יתכן והרוכשת רומזת כי הדבר קשור לחילוקי דעות בינו לבין העובדים דווקא. זאת כאשר - ונוכח חשיבות הדברים אני חוזרת ומבהירה זאת - לשם החלטה המשתיקה הלכה למעשה את הרוכשת מלעמוד על תניה עקרונית ומהותית בהסכם בינה לבין העובדים, היה צורך לא רק בטענות כלליות, אלא בהוכחתן ברמה ראייתית מוצקה; בנסיבות המקרה, כאמור, הרי מעבר למה שהוא לכל היותר רמיזות עמומות, לא הונחה בפני ולו ראשית ראיה; ובוודאי, שאין בית המשפט יכול לקבוע קביעה עובדתית כה עקרונית ובעלת השפעות כה מרחיקות לכת, בשל חשד גרידא כנגד מי מהצדדים; זאת, אף אם בית המשפט עצמו שותף במידה מסויימת לאותם חשדות, כולם או חלקם. יוצא, כי אין בפני אלא בקשה - מובנת לכשעצמה - מצד העובדים, כי מר בן-צבי ימחל על הזכות המוקנית לו בחוזה ויעסיקם בכל-זאת במתווה של העסקה ישירה. אין ספק בעיני, כי לו ידעו העובדים מראש, כי הסיכון לפיו טעו ונטלו על עצמם יתממש במלואו. ודאי שלא היו חוזרים בהם מהתנגדותם הראשונית למכר מעריב למר בן-צבי, והיו עומדים על תמיכתם במציע האחר, שנראה להם בתחילה כראוי יותר - ושמא (מזווית ראייתם של העובדים) שלא בכדי. אלא, שלא כך פעלו העובדים, ולמרבה הצער בחרו לחתום על מתווה חוזי, המגלגל עליהם את מלוא הסיכון למצב בו לא יעלה בידם למצוא משקיע לגל מעתון או לייצר פלטפורמה אחרת המסוגלת להתקשר מול קבוצת בן-צבי במתווה הפצה. זאת, כאשר במצב כזה, הרי המערכת ההסכמית קובעת למעשה כי הרוכשת תצא, לאחר תום תקופה מסויימת, כשהיא כמעט "פטורה בלא כלום", ויכולה ליטול את העיתון ולהותיר את אותו "סרח עודף" בדמות מנגנון ההפצה מאחורי גבה. זאת, בלא שניתן יהיה להשית עליה סנקציה משפטית בגין התנהלות זו, וזאת חרף כל הרצון לסייע לעובדים ולשמור על מקור פרנסתם, אשר הנחה את בית המשפט מראשיתה של הקפאת ההליכים. סוף דבר; בנסיבות המקרה, חרף העובדה כי צודקים העובדים בכל הנוגע לשאלת מחיר ההתקשרות ופרשנות החוזה בעניין זה, הרי ששאלת המחיר המוסכם איננו, לצערי, אלא בבחינת "שלב שני", כאשר קודם לכן אין מנוס מארגונה של פלטפורמה תאגידית שתתקשר מול הרוכשת; בין אם עסקינן בגל מעתון עצמה, או בכל פלטפורמה אחרת. חובה זו, למרבה הצער, הוטלה במערכת ההסכמית על העובדים; והם עצמם הכירו אף הכירו בכך ועשו מאמצים למצוא משקיע - מאמצעים שטרם צלחו. יוצא, כי בהעדר הוכחה שאשם וחוסר תום-לב מצד הרוכשת הם אלו שהכשילו את החתימה מול המשקיע הקודם בגל מעתון, הרי שחרף כל רצוני לסייע לעובדים, לא אוכל לחייב את הרוכשת למחול על זכות מפורשת שמקנה לה החוזה; החלטה שכזו, לצערי, אף אם היא "שובת לב" ואולי טובה בכל הנוגע לדאגה לזכויות העובדים, אין לה כל אחיזה ממשית בדין, ואין ספק כי תהפך במהירות בידי ערכאת הערעור. אי לכך, כל שאוכל לעשות למען העובדים, בשלב זה, הינו לקצוב מועד עד ליום 14.4.13 בשעה 12:00 לכל המאוחר, בפרק זמן זה ימשיך לחול הסדר הביניים בדבר ההפצה, ובו יהיה על העובדים, בסיוע הנאמנים, לעשות כל מאמץ בכדי למצוא משקיע אחר או פתרון אחר לארגון החברה שתשמש כמעסיקה שלהם ותתקשר מול קבוצת בן-צבי, בהתאם להסמכות החוזיות נשוא הסדר הנושים. זאת, בכפוף לאמור בהחלטתי זו, לפיה בהתאם לפרשנות הנכונה של החוזה, התחייבותה של הרוכשת להתקשר עם עובדי ההפצה דרך אותה פלטפורמה תחול, בכל מקום בו הצעתה של זו תהא יקרה בפחות מ-20% מן ההצעה הזולה ביותר שניתן למצוא בתנאי השוק הנוכחי. החלטתי כך חרף העובדה כי לכאורה תמה תקופת הביניים. זאת אף מתוך התחשבות בעובדה, כי אי-הבהירות והטענות הלא מדוייקות של קבוצת בן-צבי בעניין "תנאי שוק תחרותי", יתכן שתרמו לקושי שעומד בפני העובדים בכל האמור במציאת מציע ראוי. במהלך תקופה זו, אני מורה לצדדים לשוב למשא ומתן, וזאת בתום-לב, בנפש חפצה ובלא כל התנהלות שעשויה להתפרש כ"גרירת רגליים" מכוונת, בהמתנה למועד כי יפקע. היה ולא יעלה בידי העובדים לארגן מציע אחר או פלטפורמה משפטית הולמת להתקשרות מול המציע, אף בתום תקופה זו, יתכן ולא יהא מנוס מהתוצאה הקשה ביותר אשר מאפשר ההסכם במצב דברים בלתי רצוי זה; וכך אני פוסקת. הצדדים יודיעו, כאמור לעיל, לא יאוחר מיום 14.4.13 בשעה 12:00 האם הגיעו להסכמה כלשהי. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות. תכנית הבראהעיתונות