מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת פיליפינית נגד המשפחה אצלה היא עבדה: 1. התובעת, עובדת זרה אזרחית הפיליפינים, הגישה תביעה נגד הנתבעים על סך 365,690 ש"ח, בגין פיצויי פיטורים וזכויות נוספות. 2. התביעה הוגשה נגד הנתבעים 1 ו-2, שהתובעת עבדה בביתם בטיפול בביתם הסובלת מנכות. כמו כן הגישה תביעה נגד נתבעת 3, "אדיב כח אדם". 3. לאחר שנשמעה עדות מוקדמת של התובעת, הגישה הנתבעת 3 בקשה לסילוק התביעה על הסף. בהחלטת סגנית הנשיא השופט טננבויים מיום 21.12.11, נמחקה התביעה נגד חברת אדיב והתובעת חוייבה בתשלום הוצאות משפט. 4. כאמור, התובעת העידה בעדות מוקדמת. הנתבעים העידו בפניינו וכן העידו גב' שמעונה מעודה וגב' אסתר ביטון. בתום שמיעת העדים, הוגשו סיכומים בכתב. 5. אלה העובדות העולות מחומר הראיות: א. התובעת, אזרחית הפיליפינים, הגיעה לישראל לעבוד בעבודות סיעוד. ב. התובעת הועסקה אצל משפחת כהן ולאחר מכן פנתה לנתבעת 3 (שנמחקה) וזו מצאה לה עבודה בבית הנתבעים, בטיפול בבתם, אחת מזוג תאומות, הלוקה בשיתוק מוחין. ג. התובעת הועסקה בבית הנתבעים מחודש מאי 2007 ועד ספטמבר 2010. ד. שכרה של התובעת עמד על 400 דולרים לחודש ועוד תשלום שבועי שיפורט להלן. ה. התובעת עבדה בימים שני עד שבת, משעה 14:00 עד 20:00. 6. שכר עבודה בתצהיר התובעת, טענה שקיבלה 400 דולר לחודש. בעדותה אישרה שבנוסף לתשלום החודשי, קיבלה 200 ₪ לשבוע ועוד 300 ₪ לחודש עבור נסיעות. לטענת התובעת, 200 ₪ היו עבור "מענק על פי חוק" ועבור נסיעות בשבת, במונית. 7. הנתבעים טענו מנגד, שהתובעת קיבלה 400 דולר לחודש ועוד 500 ₪ לשבוע. לטענת הנתבעת בעדותה, התובעת באה אליה כשהיא בוכיה, לאחר שבוע של עבודה ואמרה שהיא זקוקה לכסף שכן אימה חולה ולכן נתנה לה 500 ₪ ובשבוע לאחר מכן עוד 500 ₪ וכן הלאה במהלך כל תקופת העבודה. בשאלות שנשאלה התובעת בחקירה נגדית, הכחישה שקיבלה 500 ₪ כל שבוע ואז נשאלה: "האם נכון שבתקופה האחרונה קיבלת 500 ₪ כל שבוע?" עדותה של הנתבעת לפיה כבר מהשבוע הראשון נתנה לתובעת בכל שבוע, בנוסף לשכר החודשי, 500 ₪, היא בלתי סבירה ולכן אינה מתקבלת. לא סביר בעיננו שהנתבעת תשלם לעובדת חדשה, שסוכם איתה על שכר בסך 400 דולר, תשלום שבועי בסך 500 ₪, שהם 500 דולר לחודש, יותר מהשכר החודשי המוסכם. יתכן שנתנה לתובעת 500 ₪ במהלך תקופת העבודה, לבקשת התובעת, אך לא ניתן לקבל את גירסתה לפיה נתנה לתובעת סכום כזה בכל שבוע. חיזוק למסקנתנו זו הוא בעובדה שהתובעת נשאלה האם נכון שבתקופה האחרונה קיבלה 500 ₪ לשבוע ומכאן שאף לשיטת הנתבעים, לא קיבלה תשלום זה במהלך כל תקופת העבודה. 8. מסקנתנו היא כי שכרה של התובעת עמד על 400 דולר לחודש ועוד 200 ₪ לשבוע, כפי שהעידה התובעת. בנוסף, קיבלה מידי חודש 300 ₪ עבור נסיעות. איננו מקבלים את טענת התובעת לפיה 120 ₪ לשבוע היו תשלום עבור נסיעות בשבת. הסכום של 300 ₪ לחודש, מכסה לטעמנו גם כרטיס חופשי חודשי וגם מהווים תשלום נוסף עבור נסיעות בשבת. מכל מקום, טענה זו של התובעת הוכחשה על ידי הנתבעים ולכן אינה מתקבלת. 9. היקף המשרה התובעת בעדותה טענה תחילה שעבדה בשעות שונות, אולם בהמשך אישרה את גירסת הנתבעים כי עבדה מהשעה 14:00 ועד 20:00, במשך 6 ימים בשבוע, מיום ב' עד יום שבת. 10. לפיכך, התובעת הועסקה בבית הנתבעים במשך 150 שעות לחודש שהם 80% משרה, כטענת הנתבעים. 11. זכאות להפרשי שכר התובעת קיבלה תשלום בסך 400 דולר, לפי 4 ₪ לדולר (כפי שהעידה הנתבעת), סה"כ 1,600 ₪ ועוד 200 ₪ לשבוע, סה"כ 2,400 ש"ח לחודש, עבור 150 שעות. על פי חישוב זה, השכר לשעה עמד על 16 ₪ לשעה, סכום הנמוך באופן משמעותי משכר המינימום. 12. הפרשי שכר התובעת זכאית להפרשי שכר לפי החישוב כדלקמן. תקופה א' - שכר מינימום בסך 3,710 ₪ ועבור 80% משרה - 2,968 ₪. השכר החודשי עמד על 2,400 ₪. ההפרש לחודש - 568 ₪. סה"כ ההפרש עבור 14 חודשים (סעיף 36 לסיכומי התובעת) - 7,952 ₪. תקופה ב' - שכר מינימום בסך 3,850 ₪ ועבור 80% משרה - 3,080 ₪. השכר החודשי עמד על 2,400 ₪. ההפרש לחודש - 680 ₪. סה"כ ההפרש עבור 26 חודשים (סעיף 36 לסיכומי התובעת) - 17,680 ₪. 13. סה"כ הפרשי שכר לתשלום - 25,632 ₪. 14. הנתבעים הציגו מסמך שעליו חתמה התובעת, מתאריך 8/6/09, בו היא מצהירה שאין לה טענות כלפיהם בנוגע לשכר. מסמך זה אינו יכול להיות ויתור על זכות קוגנטית, היא הזכות להשתכר שכר מינימום. המסמך האמור אינו כולל סכומים. הוכח בפנינו שהסכומים ששולמו, אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק. לפיכך, אין במסמך זה כדי לשלול את הזכות להפרשי שכר מינימום, כפי שנקבע לעיל. 15. נסיבות הפסקת העבודה בכתב התביעה המקורי וכן בתצהיר העדות הראשית, טענה התובעת כי ביום הכיפורים קיבלה אופניים מהנתבעת על מנת שתוכל להגיע לעבודה, אולם אחרה ברבע שעה ואז פוטרה. במהלך העדות המוקדמת, שינתה גירסתה והעידה שלא פוטרה ביום הכיפורים אלא ביום 22.9.10. לטענתה ביום זה אחרה כרבע שעה והגיעה ב-16:15 ואזי פוטרה. לטענתה, כפי שטענה לכל אורך העדות, התצהיר נערך בעת שהיתה במעצר ולכן חל בלבול בתאריכים. 16. הנתבעת טענה בעדותה כי התובעת אכן הגיעה לעבודה ביום הכיפורים באופניים ואולם ביום שלפני סוכות, ביום 21.9.10, התבקשה להגיע בשעה 16:00 והגיעה בשעה 18:00, באיחור של שעתיים. לדבריה, מכיון שבבית שהתה הגב' שמעונה מעודה, שסייעה בטיפול בבנות בהתנדבות, אמרה לתובעת שתלך ושתחזור למחרת בבוקר, חג הסוכות ואולם התובעת לא שבה במשך כל ימי הסוכות, עד לשיחת טלפון שקיבלו ביום 20.9.10 מנציגת קו לעובד, שאמרה כי התובעת טוענת שפוטרה ואז הסבירו שלא פיטרו את התובעת אלא היא זו שלא שבה לעבודה, וכי הציעו שהתובעת תחזור לעבודה. 17. התובעת בעדותה אישרה את השיחה עם נציגת קו לעובד בשם שריתה. התובעת אישרה ששלחה לנתבעים את מפתחות הבית, בדואר. לטענתה עשתה זאת בעצת נציגת קו לעובד שכן היא פחדה מהנתבעים. 18. ביום שבו נאמר לתובעת ללכת הביתה בשל איחור לעבודה, נכחה בבית הנתבעים הגב' שמעונה מעודה, שטיפלה בבנות בהיותה בשירות הלאומי ולאחר מכן הייתה מגיעה לבית הנתבעים, מעת לעת, פעם בחודש חודשיים (כדבריה). העדה סיפרה בתצהירה שהתובעת הגיעה לעבודה בשעה 18:00 וטענה שאחרה בשל פקקי תנועה, כי הנתבעת אמרה לה בעצמה שתלך ושתגיע לבית הנתבעים למחרת בבוקר. לדבריה, נכחה בכל מהלך השיחה ולא שמעה את הנתבעת מפטרת את התובעת. 19. חומר הראיות כפי שהובא לעיל, מביא למסקנה כי גירסת התובעת שנמסרה בכתב התביעה ובתצהירים, לפיה פוטרה ביום הכיפורים בשל איחור לעבודה, נדחית מכל וכל. גירסתה החדשה, שעלתה לראשונה במהלך העדות המוקדמת, לפיה פוטרה בערב חג הסוכות, נדחית אף היא. כל שהוכח הוא שהתובעת אחרה לעבודה ובתגובה אמרה לה הנתבעת שאין צורך בשרותיה באותו יום. מנגד, הנתבעת העידה וכן גם גב' שמעונה מעודה שנכחה בשיחה, כי נאמר לתובעת להגיע לעבודה למחרת בבוקר והיא אמרה שתגיע. התובעת למעשה ניתקה קשר עם הנתבעים. הפעם הראשונה שבה נוצר קשר בין הצדדים, היתה מספר ימים לאחר מכן, באמצעות נציגת קו לעובד. זו לא הובאה למתן עדות אף שהתובעת ידעה לנקוב בשמה, ולכן לא הייתה כל מניעה לזמנה לעדות מטעם התובעת. משלא הובאה לעדות, עומדת עדות הנתבעת, כי הבהירה לנציגת קו לעובד שלא פיטרה את התובעת אלא היא זו שעזבה וכי היא מזמינה אותה לחזור לעבודה למחרת היום. 20. נטל ההוכחה להוכיח פיטורים, מוטל על כתפי התובעת. נוכח עדויות הצדדים ואי העדת עדה מטעם התובעת, אנו קובעים שהתובעת לא הוכיחה כי פוטרה. ההיפך הוא הנכון, התובעת היא זו שבחרה לעזוב את העבודה, על דעת עצמה ולשלוח לנתבעים את מפתחות הדירה, בדואר. התובעת עשתה כן על אף שטיפלה בילדה הלוקה בשיתוק ובפיגור ועל אף שידעה כי הנתבעים זקוקים לשירותיה וכי מדובר בחופשת הסוכות כאשר לבנות אין מסגרת לשעות הבוקר. 21. משזו מסקנתנו, התביעה לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, נדחית. 22. מחומר הראיות עולה שבמהלך השנה האחרונה לעבודה, הועסקה התובעת ללא היתר עבודה כדין. הנתבעים טענו בעניין זה שהיתר העבודה פג ומשפנו לחדשו, הובהר להם כי הם חייבים לספק לעובדת מגורים אך הנושא לא הוסדר. 23. אין להקל ראש בהעסקת עובדת זרה ללא היתר עבודה כחוק. על אף זאת, העובדה שהועסקה ללא היתר עבודה, אינה מצדיקה תשלום פיצויי פיטורים במקרה של התפטרות. ודאי שעה שהתובעת לא טענה להתפטרות בנסיבות מזכות בפיצויי פיטורים אלא טענה שפוטרה וטענה זו נדחתה. 24. תשלום עבור מגורים התובעת ייחדה רכיב תביעה על סך 32,875 ₪, לתשלום עבור מגורים, בהסתמך על הוראות חוק עובדים זרים. מנגד, הובהר כי בעת מילוי טופס קליטת עובד בחברת אדיב, בחודש מרץ 2007, צויין במפורש ע"ג הטופס שהתובעת "רוצה Live out " משמע "Lo", בשונה מ- Li (Live in). התובעת טענה שהייתה מוכנה לגור אצל הנתבעים והם אף אמרו שיסדרו לה חדר אך בפועל לא סידרו. 25. הנתבעת העידה, מנגד, שנאמר לה כבר בקליטת העובדת, שהתובעת מבקשת "ללא לינה". לטענתה, כשהתחדש אישור העבודה של התובעת, הבינו שחלק מהאישור הוא דרישה שהתובעת תגור בביתם ואף הציעו לה זאת אלא שהתובעת סירבה. 26. לתצהיר הנתבעת צורף מכתב מאת משרד הפנים, רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, מיום 2.6.11, בו מצוטטת החלטת הממשלה מיום 12.5.09, לפיה: "תנאי לקבלת היתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד הוא שמבקש ההיתר יחתום כי העובד הזר יתגורר עימו..." עוד הופנו הנתבעים לחלק א סעיף 4 לקריטריונים לקבלת היתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד - נוהל קבוע (2008) לפיו חלה חובה על המטופל לספק לעובד הזר מגורים הולמים בביתו, שאם לא כן הוא מסתכן בביטול ההיתר להעסקת עובד זר. 27. התובעת אמרה בעדותה כי במהלך תקופת העבודה אצל הנתבעים, עבדה גם במקומות אחרים, במשק בית. 28. במקרה שלפנינו, מחד הובהר שהיתה חובה על הנתבעים לספק לתובעת מגורים בתקופה בה הועסקה בטיפול בבתם. מנגד, חומר הראיות מביא למסקנה שהתובעת לא היתה מעוניינת להתגורר בבית הנתבעים בפתח תקוה אלא העדיפה לגור בתל-אביב. עובדה זו צויינה במפורש בטופס קליטת עובד שנערך מול נתבעת 3. כמו כן, המגורים בתל אביב אפשרו לתובעת לעבוד בניקיון ואף עבדה בבית הכנסיה הקתולית וקיבלה "קיצבה באופן התנדבותי", כך על פי הגדרתה. 29. מגורים שלא בבית המטופל הופכים את מסגרת העבודה לקבועה יותר, בשעות מוגדרות, כך שבכל יתר השעות, העובד פנוי לצרכיו האישיים לרבות לעבוד בעבודה נוספת, על פי שיקול דעתו. לכן, העובדה שהתובעת לא התגוררה בבית הנתבעים, איפשרה לה גמישות בנוגע ליכולת לעבוד בעבודה אחרת. במיוחד שעה שעבודתה נדרשה משעות הצהריים ואילו בשעות הבוקר היתה פנויה. 30. לאור האמור, איננו סבורים שהתובעת זכאית לפיצוי בשל אי העמדת מגורים. התביעה ברכיב זה נדחית. 31. שעות נוספות התובעת העידה שעבדה בשעות נוספות. לדבריה מדובר על ממוצע של 4 שעות נוספות לשבוע. הנתבעים אישרו שהתובעת עבדה בשעות נוספות, לעיתים, ועל כך קיבלה תשלום. התובעת העידה בעניין זה: "אני שאלתי את המעסיק שלי למה אני עובדת שעות נוספות בעוד שהסכמנו רק על עבודה של 6 שעות שהשעות האלה הם ללא תשלום וכל מה שנותר הוא 20 ₪ מהקצבה של ה-200 ₪. כשעבדתי במהלך השבוע בימים הרגילים שלי מיום שני עד יום חמישי, הייתי עובדת שעות נוספות כאשר הנתבעים נעדרו מהבית וגם עבדתי בימי שישי ושבת 4 שעות נוספות ומה שנשאר מתוך ה-200 ₪ הם 20 ₪." 32. קבענו בראשית הדברים, כי התשלום בסך 200 ₪ לשבוע, מהווה חלק משכר העבודה ונספר במסגרת השכר החודשי. 33. משזו קביעתנו, הרי שלא ניתן להתחשב באותם 200 ₪ לשבוע, כתשלום עבור שעות נוספות. הנתבעים אישרו שהתובעת עבדה בשעות נוספות. הנתבעת העידה בעניין זה: "... שעה שעתיים בודדות והיא קיבלה בסוף אותו יום 25 ₪ על כל שעה נוספת. זה היה שעה, שעתיים ביום ואולי שלוש, תלוי ביום, אם יש חופש גדול ...". לטענתם שולם לה על כך לפי 25 ₪ לשעה , אולם טענה זו לא הוכחה. ככל שהתשלום בא במסגרת אותם 200 ₪ לשבוע, הרי שהשכר החודשי ששולם לתובעת, נמוך אף יותר מזה שחושב בפסק הדין לעיל. 34. נטל ההוכחה להוכיח את מספר שעות העבודה מוטל על כתפי הנתבעים. הובהר כי לא נערך רישום לעניין שעות העבודה, כנדרש בתיקון 24 לחוק הגנת השכר. 35. מנגד, אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה השעות הנוספות בוצעו בעיקר בתקופות שבהן אין לימודים בבתי הספר. בכל התקופות האחרות הבת היתה במסגרת לימודית ולכן יש להניח ששעות העבודה היו קבועות. במיוחד לאור העובדה שהתובעת עבדה במקומות עבודה אחרים ולכן סביר שבשעות שלא עבדה בבית הנתבעים, לא היתה פנויה. 36. סיכום חומר הראיות לעניין שעות נוספות, מעלה כי על הנתבעים לשלם לתובעת שעות נוספות לפי 4 שעות לשבוע, עבור שלושה חודשים בכל שנה, שהם חודשי הקיץ והחגים. 37. עוד יש להבהיר שאין מדובר בשעות נוספות כהגדרתן בחוק, כי אם בשעות עודפות, שכן המשרה הרגילה היתה 6 שעות עבודה ליום. 38. סוף דבר, ברכיב זה זכאית התובעת לתשלום המחושב לפי 20.7 ₪ לשעה, כפול 16 שעות בחודש, כפול שלושה חודשים בשנה, סה"כ 10 חודשים (עבור שלוש שנים ושליש), סה"כ 3,312 ₪. 39. חופשה והבראה התובעת טענה בכתב התביעה שהיא זכאית לתשלום חופש והבראה על כל תקופת העבודה. מנגד, בעדותה אישרה שקיבלה דמי הבראה בסך 1,600 ₪ בשנה הראשונה והשנייה ואילו בשנה השלישית 2,300 ₪, סה"כ 5,500 ₪. 40. הנתבעים לא הוכיחו שהתובעת קיבלה ימי חופשה בתשלום במהלך תקופת העבודה. 41. עבור דמי הבראה זכאית התובעת לדמי הבראה עבור 4 חודשים האחרונים לעבודה, לפי 80% משרה, סה"כ 562 ₪. 42. עבור פדיון חופשה זכאית התובעת לסכום של 4,059 ₪, כנטען בסיכומי הנתבעים. אמנם נכון שהנתבעים טענו כי יש לקזז מסכום זה את הסכום של 5,500 ₪ ששולם לתובעת, ואולם כאמור לעיל, הסכום הנ"ל שולם עבור דמי הבראה ולא עבור חופש. 43. סיכום האמור מעלה שהתובעת זכאית להפרש דמי הבראה בסך 562 ₪ ולפדיון חופש בסך 4,059 ₪. 44. פיטורים שלא כדין, שימוע קבענו שהתובעת התפטרה ולא פוטרה. בנסיבות אלה, התביעה לרכיבים אלה נדחית. 45. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת: א. הפרשי שכר מינימום בסך 25,632 ₪. ב. תשלום עבור שעות עודפות בסך 3,312 ₪. ג. הפרש דמי הבראה בסך 562 ₪. ד. פדיון חופש בסך 4,059 ₪. 46. לאור מחלוקת של ממש בין הצדדים בכל הסוגיות השנויות במחלוקת, איננו רואים לנכון לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנה. כל הסכומים לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. 47. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪, צמודים כחוק מהיום. 48. לאור ההחלטה מיום 9/10/12, מתוך הסכומים שעל הנתבעים לשלם לתובעת על פי פסק הדין, יעבירו לב"כ נתבעת 3, חברת אדיב, את הסכומים שנפסקו לטובתה. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. העסקת עובדים זרים