תביעה נגד חקלאי

דוגמא לפסק דין בנושא תביעה נגד חקלאי: פתח דבר: לפניי תביעה כספית נזיקית על סך 384,265 ₪ שהגיש התובע (להלן: "התובע") נגד הדקל צוות לעבודות תמרים בע"מ, חברה העוסקת בהספקת ומכירת דקלים (להלן: "הנתבעת") ונגד הנתבע חקלאי תושב ירדנה (להלן:"הנתבע"). על פי הנטען בכתב התביעה, רכש התובע מהנתבעים 75 חוטרי דקל מסוג ברהי לצרכי פרי (להלן: "הדקלים") בסך של 60,000 ₪. התובע טיפל בשתילי הדקלים במשך שנים עד שגדלו והגיעו לשלב בו היו אמורים להתחיל להניב פרי. לתדהמתו התברר לו כי הדקלים אינם מניבים וכי ניתן להשתמש בהם כעצי נוי ותו לא. התובע טען כי הנתבעים הטעו ורימו אותו עת מכרו לו ביודעין חוטרי דקלים שאינם יכולים להניב כמות ואיכות של פרי ובמעשיהם אלו גרמו לו נזקים כבדים. הנתבעים הכחישו את מעורבותם בעניין והטילו את האשם האחד על השנייה. הנתבעת טענה כי מעולם לא מכרה לתובע חוטרים, לא הטעתה אותו ולא קיבלה ממנו כל תשלום, אלא היא מכרה את הדקלים לנתבע, אשר שילם לה תמורתם סך של 4,300 ₪ בלבד כולל מע"מ במועדים שונים וכי עובדיה רק פינו את הדקלים והעמיסו אותם לרכבו של התובע. ואילו הנתבע טען כי אינו מכיר את התובע וכי הוא מעולם לא פנה אליו בקשר לרכישת שתילים או בכל עניין אחר. כאשר הוא עבד לפני מספר שנים כשכיר וניהל את מטע התמרים של קיבוץ מסילות פנה אליו אדם בשם פארוק אבו עייטה (להלן: "מר אבו עייטה") בבקשה לרכוש ממנו חוטרי דקלים והוא הציע לו לפנות אל הנתבעת וליווה אותו בביקורו במקום גידול החוטרים מבלי שקיבל בשל כך מהתובע ו/או מכל גורם אחר תמורה ו/או דמי תיווך. הנתבעים טענו כי דין התביעה נגדם להימחק ו/או להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות. הנתבעת אף הגישה בקשה נפרדת לדחיית התביעה על הסף נגדה. ביום 29/01/08 דחה השופט קולה את בקשתה של הנתבעת בטענה כי עיון בכתבי טענות הצדדים מעלה כי דין המחלוקת שביניהם להתברר לגופה וכי טענת חוסר היריבות אינה ברורה וחד-משמעית באופן שדי בה כדי למחוק את התביעה לפני שמיעת הצדדים. בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובע העידו אביו, מר עבד אלחלים מוסטפא חיזראן, אשר היה מעורב וטיפל בעסקת הרכישה מתחילתה ועד סופה, והגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן מר אבו עייטה. מטעם הנתבעת העידו מר מעייני יובל, מנהלה, ומר אוהד שמן, עובד שלה, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם וכן העיד בפניי הנתבע, אשר הגיש אף הוא תצהיר עדות ראשית מטעמו. בנוסף לכך, הגישו הצדדים חוות דעת מומחים מטעמם. מטעם התובע הוגשה חוות דעתם של השמאי סלאמה חאלד והאגרונום אייל שפירא מיום 21/09/07 ומטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של האגרונום עמרי עתריה מיום 25/05/09. מר עתריה נחקר בפניי על חוות דעתו ולאור עמדת הצדדים הוחלט כי חוות דעתם של מר שפירא ומר סלאמה ישמשו ראיה בתיק. לאור הפער בין חוות דעת הצדדים, מינה השופט בולוס ביום 14/10/09 את מר שלמה שרף כמומחה מטעם בית המשפט על מנת שיבחן את השאלות השנויות במחלוקת וייתן חוות דעת מקצועית לבית המשפט ולצדדים. מר שרף ערך חוות דעת ביום 14/05/10 ונחקר עליה בפניי. תמצית טענות התובע: התובע טען כי בחודש 07/03 ביקש לקנות חוטרי דקל מסוג ברהי לפרי ולשם כך פנה דרך מכר שלו בשם פארוק אבו עייטה לנתבע אשר הודיע כי ברשותו החוטרים המבוקשים וכי הם באיכות מעולה. לטענתו, אביו ומר אבו עייטה נפגשו עם הנתבע בקיבוץ גבע והוא הראה להם את החוטרים אשר היו מחוברים לעצי האם וסיכם איתם על תשלום בסך 800 ₪ עבור כל חוטר וטען כי מדובר בחוטרים מסוג מעולה לפרי וכי לא ניתן להשיג בשוק חוטרים דומים. התובע טען כי לאחר מספר שבועות סיכמו אביו ומר אבו עייטה עם הנתבע לאסוף את החוטרים והוא שלח משאית כדי להעמיסם. אביו ומר אבו עייטה נפגשו בקיבוץ גבע עם הנתבע ושניים מנציגי הנתבעת ולאחר שקיבלו מאביו סך של 60,000 ₪ עבור 75 חוטרים העמיסו נציגי הנתבעת את החוטרים על המשאית, אשר הובילה אותם לשדותיו שבטייבה, לאחר שהנתבעת הוציאה להם תעודת משלוח. התובע טען כי ביקש מהנתבעים חשבונית מס/קבלה עבור התשלום האמור ולמרות שהנתבעים הודיעו כי ישלחו אותה בדואר, היא מעולם לא הגיעה לידיו. התובע טען כי טיפל בשתילים במשך שנים עד שהם גדלו והיו אמורים להניב פרי, אך לתדהמתו התברר כי הם אינם חונטים פרי כמצופה. לטענתו, הוא פנה למומחים בענף והתברר לו כי הנתבעים מכרו לו חוטרים שאינם מניבים פרי ונקראים בשפה מקצועית חוטרים של "תרבית רקמה", הטובים לכל היותר לנוי. התובע טען כי הנתבעים הטעו אותו ורימו אותו במוכרם לו ביודעין חוטרים שמקורם בתרבית רקמה שאינם טובים לפרי מבלי שגילו לו זאת ובניגוד למוסכם ביניהם וגרמו לו בכך לנזקים שהוערכו על ידי שמאי ואגרונום מטעמו בסך של 334,265 ₪. כמו כן, לטענתו, נגרמו לו הוצאות מיותרות בגין ביטול זמן אי נוחות ועוגמת נפש שהוערכו על ידו בסך של 50,000 ₪. התובע טען כי פנה לנתבעים לתשלום נזקיו האמורים, אך כל אחד מהם הכחיש את מעורבותו בעניין והטיל את האשם על הנתבע האחר. תמצית טענות הנתבעת: הנתבעת טענה כי מכרה את הדקלים לנתבע ולא לתובע, במחיר כולל של 4,300 ₪ בלבד כולל מע"מ וכי הנתבע שילם לה את הסך הנ"ל במועדים שונים והיא הוציאה לו חשבוניות על שמו. הנתבעת טענה כי התובע מעולם לא פנה אליה או אל מי מעובדיה לשם רכישת חוטרים ולא שילם לה כספים כלשהם ואין בהוצאת תעודת המשלוח בלבד כדי ליצור יריבות משפטית ביניהם, שכן עובדיה רק פינו את העצים והעמיסו אותם על רכבו של התובע. כמו כן, לטענתה, התובע מעולם לא פנה אליה בבקשה להוצאת חשבונית. הנתבעת טענה כי מעולם לא מכרה לתובע חוטר כלשהו ולא הטעתה אותו וכי היא נוהגת בעת מכירת חוטרים מסוג "תרבית רקמה" להבהיר זאת בפני הרוכש וליידע אותו בדבר אופי החוטרים אותם הוא רוכש, על כל המשתמע מכך. כמו כן, לטענתה, חוטרי "תרבית רקמה" אינם טובים לצרכי נוי בלבד וגם הם מניבים פרי. הנתבעת טענה כי אין כל קשר בינה לבין הנתבע אלא מדובר באדם פרטי אשר מעת לעת רכש ממנה עצי תמר ממטעים אותם היא מחזיקה. לטענתה, היא מכרה לו את הדקלים במחיר "חיסול", שכן היה צורך לפנות את המטע מכל העצים בו וכולם נמכרו כ"תרבית רקמה", וכי לאור הפער בין המחיר ששילם לה הנתבע למחיר ששילם התובע לנתבע עולה המסקנה כי כל טענותיו של התובע הינן נגד הנתבע בלבד. תמצית טענות הנתבע: הנתבע טען כי התובע אינו מוכר לו ולא פנה אליו בקשר לרכישת שתילים או בכל עניין אחר. לטענתו, לפני מספר שנים, כאשר עבד כשכיר וניהל את מטע התמרים של קיבוץ מסילות, פנה אליו אדם בשם פארוק אבו עייטה בבקשה לרכוש ממנו חוטרי דקלים והוא הבהיר לו כי אין ברשותו חוטרי דקלים והציע לו לפנות אל הנתבעת ואף ליווה אותו בביקורו במקום גידול החוטרים ומאז אותה פניה הם לא היו בקשר. הנתבע טען כי לא היה בקשר עם הנתבעת בנושא זה ולא קיבל ממנה דמי תיווך ו/או תמורה כלשהי בגין הפנייתו של מר אבו עייטה אליה לצורך רכישת השתילים. הנתבע הכחיש את הטענה כי מכר ו/או רימה ו/או הטעה ו/או לא גילה לתובע נתונים לגבי השתילים וטען כי מעולם לא אמר לתובע ו/או לכל אדם אחר כי מדובר בחוטרים מסוג מעולה לפרי. כמו כן, הכחיש הנתבע את הסכומים הנתבעים וטען כי הם מופרזים וחסרי בסיס. דיון: עם מי מהנתבעים בוצעה עסקת המכר? אין מחלוקת בין הצדדים כי חוטרי הדקלים שנרכשו על ידי התובע שייכים לנתבעת וגודלו על ידה בקיבוץ גבע. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה ממי נרכשו חוטרי הדקלים נשוא התביעה. בעוד שהנתבעת טענה כי מכרה את חוטרי הדקלים לנתבע, במחיר נמוך מאוד, וכי עובדיה רק פינו את הדקלים והעמיסו אותם על רכבו של התובע, טען הנתבע כי הוא כלל אינו מכיר את התובע וכי מר אבו עייטה פנה אליו, כאשר הוא ניהל את מטע התמרים של קיבוץ מסילות, בבקשה לרכוש ממנו חוטרי דקלים והוא הפנה אותו אל הנתבעת וליווה אותו בביקורו במקום גידול החוטרים מבלי שקיבל בשל כך תמורה כלשהי. הכלל הוא שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, על התובע חלה החובה להוכיח את תביעתו. רמת ההוכחה הנדרשת מהתובע בהליך האזרחי הינה הטיית מאזן ההסתברויות ומשמעותה הינה שעליו להוכיח שגרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד כאשר דרגת ההוכחה היא 51% (ר' י' קדמי "דיני ראיות"). לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, שקלתי את מכלול הראיות לרבות עדויות הצדדים וכן שקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם נחה דעתי כי התובע רכש, באמצעות אביו, אשר היה מעורב וטיפל בעסקת הרכישה מתחילתה ועד סופה, את חוטרי הדקלים ישירות מהנתבע לאחר שהאחרון רכש אותם מהנתבעת, אשר גידלה את המטע בקיבוץ גבע, וכי הנתבעת לא היתה מעורבת בעסקת הרכישה נשוא התביעה. אשר על כן הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת ולקבל את התביעה נגד הנתבע, הכל כפי שיפורט להלן. התובע, עליו מוטל, כאמור, נטל ההוכחה, לא הציג בפניי כל ראיה הקושרת את הנתבעת לעסקת הרכישה נשוא התביעה. מנגד, גרסתה של הנתבעת נראית אמינה בעיניי וניכר כי היא עקבית ומתיישבת ונתמכת בראיות חיצוניות. הנתבעת טענה כי הנתבע נהג לרכוש ממנה חוטרים ולמכור אותם לאחרים, לעיתים בתיווכו של מר אבו עייטה, וכי הוא נהג להסתיר ממנה את לקוחותיו על מנת שלא לאפשר לרוכשים פוטנציאלי לרכוש ממנה חוטרים במישרין (ר' סע' 5 לתצהירו של מר מעייני). מר מעייני אף העיד כי נדמה לו שהנתבע אמר להם שהוא רוכש את השתילים נשוא התביעה עבור מר אבו עייטה (עמ' 82 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 27; עמ' 83 לפרוטוקול, ש' 9; עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 32; עמ' 87 לפרוטוקול, ש' 2) הנתבעת טענה כי מכרה את החוטרים לנתבע במחיר "חיסול" של 4,300 ₪ בלבד וכי הוא שילם לה את הסך הנ"ל במועדים שונים והיא הוציאה לו חשבוניות על שמו, לפי הפירוט הבא: ח-ן מס' 00762 מיום 24/07/03 על סך 1,750 ₪; ח-ן מס' 00766 מיום 30/07/03 על סך 1,500 ₪ וח-ן מס' 00797 מיום 17/08/03 על סך 1,500 ₪. מועדים אלו תואמים את מועד ביצוע העסקה נשוא התביעה אשר מצוין על גבי תעודת המשלוח, קרי - 24/07/03. עיון בחשבוניות אלו מעלה כי הן הוצאו על שמם של הנתבע ושל מר אבו עייטה. על גבי החשבוניות נכתב "פארוק - אלי", "אלי - פאקור" וכן "אלי פרוק" ומר מעייני, אשר כתב את החשבוניות, העיד כי הינו דיסלקט ועל כן כתב פאקור במקום פארוק. (ר' עמ' 84 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 31; עמ' 85 לפרוטוקול , ש' 3) הנתבע לא נתן כל הסבר אחר המניח את הדעת לכך ששמו מופיע על גבי החשבוניות וציון שמו של מר אבו עייטה על גביהן יחד עם שמו של הנתבע מחזקות את טענת הנתבעת כי הנתבע הוא שרכש ממנה ישירות את החוטרים וכי הרכישה נעשתה עבור מר אבו עייטה. אמנם, במעמד מסירת חוטרי הדקלים ביום 24/07/03 הוציאה הנתבעת תעודת משלוח על שם התובע בגין רכישת 75 שתילי תמר שהובלו מכיוון גבע לטייבה, עליה חתום מר שמן (ר' נספח ב' לתצהיר הנתבע), אולם, יש בתעודת המשלוח אך כדי להעיד על היעד של אספקת הסחורה, לא בהכרח הקונה. מר שמן טען כי תעודת המשלוח הוצאה כנוהל של החברה בהתאם לפרטים שנמסרו לו על ידי נהג המשאית. אף מר מעייני העיד כי הם לא מוציאים אף פעם תוצאת מהשטח בלי תעודת משלוח (ר' עמ' 81 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 27) ועל כן אין בהוצאת תעודת המשלוח על שם התובע, כשלעצמה, כדי לערב אותה ישירות בעסקת הרכישה נשוא התביעה. גם העובדה שאביו של התובע היה נוכח בקיבוץ גבע במעמד העמסת החוטרים על המשאית לא מעידה כי העסקה בוצעה ישירות מול הנתבעת, על אחת כמה וכמה כאשר אין חולק כי הן הנתבע והן מר אבו עייטה נכחו בשטח יחד עמו. (ר' עדות מר שמן, עמ' 88 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 4-12; עדות הנתבע, עמ' 90 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 6; עמ' 92 לפרוטוקול, ש' 15 וכן סע' 3 לתצהירו; עדות מר אבו עייטה, עמ' 60 לפרוטוקול מיום 18/12/11, ש' 17-18) התובע לא הוכיח כי שילם לנתבעת בגין רכישת החוטרים סך של 60,000 ₪. אביו ומר אבו עייטה טענו, אמנם, כי הסכום הנ"ל שולם במזומן וכי למרות בקשתו של אביו לא הוא לא קיבל בגינו קבלה ו/או חשבונית, למרות שהבטיחו לשלוח לו אותה בדואר. (ר' עדות אביו של התובע, עמ' 68 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 15-16 18; עמ' 73 לפרוטוקול, ש' 12-13; עדות מר אבו עייטה, עמ' 60 לפרוטוקול מיום 18/12/11, ש' 21-22; עמ' 61 לפרוטוקול, ש' 22-23; עמ' 63 לפרוטוקול, ש' 6-7, 9-11, 14-16), אולם, מר אבו עייטה העיד כי הסכום הנ"ל שולם ישירות לנתבע וכי הנתבע הוא שהעביר חלק מהסכום לנציגי הנתבעת (ר' עמ' 60 לפרוטוקול מיום 18/12/11,ש' 20-21; עמ' 61 לפרוטוקול, ש' 25). עובדה זו מחזקת את הטענה כי התובע רכש את החוטרים מהנתבע. הנתבע טען, אמנם, כי אינו מכיר את המטע בקיבוץ גבע וכי הגיע אל המטע לבקשתו של מר אבו עייטה והתלווה אליו בתור טובה לחבר. (ר' עמ' 90 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 4-6, 8-10) אולם, בהמשך עדותו הודה כי ניהל קשרים עם הנתבעת וכי נהג להביא אליה קונים בתקופה בה הוא מכר עצים מסוג מסוים מאוד והלקוח רצה דווקא עצים מסוג אחר מאלה שמגדלת הנתבעת. (עמ' 91 לפרוטוקול, ש' 1-3) דבריו אלו תואמים את טענתו של מר מעייני בתצהירו כי הם הכירו את הנתבע באופן אישי מתוקף היותו מרכז ענף התמרים בקיבוץ מסילות באותו מועד והן מכוח עסקאות קודמות בהן נהג לרכוש מהנתבעת שתילי תמר שונים ואף הנתבעת רכשה ממנו שתילים ממטע שלו. הנתבע הודה כי מר אבו עייטה פנה אליו על מנת לרכוש חוטרי דקלים וכי בעקבות פנייתו הוא התקשר לנציג הנתבעת בשם עומרי ושאל אותו אם יש ברשותם חוטרים למכירה עבור מר אבו עייטה (סע' 3ד' לתצהירו). הנתבע טען כי הכיר את מר אבו עייטה כמי שעסק בקנייה ומכירה של חוטרים והיה בקשרי מסחר קודמים עם הנתבעת והדבר מחזק את הטענה בדבר מעורבותו הפעילה בעסקה, שהרי לולא נעשתה העסקה ישירות עם הנתבע, יכול היה מר אבו עייטה לפנות ישירות אל הנתבעת לשם רכישת החוטרים. כמו כן, הוכח בפניי כי הנתבע היה מעורב בפועל בביצוע העסקה ומעורה בפרטיה והיה הכתובת של התובע בכל הקשור אליה גם מספר שנים לאחר ביצועה. אביו של התובע העיד כי הנתבע הוא שיעץ לתובע כיצד לשתול את החוטרים, איך לטפל בהם ולהפרותם, וכשהתברר שישנה תמותה גדולה של עצים מאלה שנרכשו, הנתבע היה הכתובת שאליה פנה התובע. (ר' עמ' 69 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 24-31) עדותו זו לא רק שלא נסתרה אלא היא אף נתמכה הן בדבריו של מר אבו עייטה לפיהם הוא דיבר על כך עם הנתבע כעבור שנתיים שלוש, לאחר שהתובע התקשר אליו בטענה שהעצים אינם נותנים פרי (ר' עמ' 60 לפרוטוקול מיום 18/12/11, ש' 23-24; עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 27) והן בדבריו של הנתבע עצמו, אשר אישר בתצהירו את קיומה של שיחת הטלפון וטען כי כעבור 4 שנים מקבלת החוטרים קיבל טלפון מאדם שלטענתו לא מוכר לו אשר טען כי רכש ממנו חוטרים לפני 4 שנים (סע' 3ו'). נוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע רכש את חוטרי הדקלים נשוא התביעה ישירות מהנתבע לאחר שהנתבע רכש אותם במחיר "חיסול" מהנתבעת וכי הנתבע היה מעורב בפועל בביצוע העסקה ומעורה בפרטי המכירה והיה הכתובת של התובע בכל הקשור אליה גם מספר שנים לאחר ביצועה, בעוד שלנתבעת לא היה כל קשר ישיר עם התובע והיא לא היתה מעורבת בעסקת המכר נשוא התביעה, ומכל מקום התובע לא עמד בנטל להוכיח של נתבעת היה קשר ישיר איתו וכי היא הייתה מעורבת בעסקת המכר מולו. סוג החוטרים שביקש התובע לרכוש: התובע טען כי ביקש לרכוש חוטרי דקל מסוג ברהי לפרי למטרת גידול פרי להפקת רווח והכנסה וכי לא היה מעוניין בדקלים לנוי, אולם הוא רומה ונמכרו לו ביודעין חוטרי דקל שאינם יכולים להניב פרי שמקורם בתרבית רקמה ואשר לכל היותר יכולים לשמש לנוי ואילו הנתבע טען מנגד כי לא נמסרו לו פרטים בנוגע למטרה לשמה ביקש התובע לרכוש את השתילים אם לפרי או לנוי. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי שוכנעתי כי התובע אכן ביקש לרכוש חוטרי דקלים לפרי ולא לנוי וכי הנתבע ידע זאת. אין חולק כי התובע רכש 75 חוטרי תמרים והדבר אף מצוין בתעודת המשלוח שהוציאה הנתבעת לגביה אישר מר שמן כי האמור בה נכון. (עמ' 88 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 22,20) אביו של התובע העיד מספר פעמים כי רכישת החוטרים לא נועדה לנוי וכי לו היה רוכש אותם לנוי לא היה רוכש כמות אדירה של חוטרים. (עמ' 72 לפרוטוקול מיון 17/04/12, ש' 6-7; עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 16-19; עמ' 75 לפרוטוקול, ש' 6) ואף מר אבו עייטה העיד כי התובע ביקש לרכוש חוטרי תמרים מסוג ברהי או בארי שנותנים פרי. (עמ' 60 לפרוטוקול מיום 18/12/11, ש' 14-15) התובע, אמנם לא הוכיח כי שילם עבור החוטרים סך של 60,000 ₪, אולם, אין מחלוקת בין הצדדים כי מחיר חוטר לנוי הינו נמוך בהרבה ממחיר חוטר לפרי. מר מעייני העיד כי הם מוכרים חוטר של בארי ב-650 ₪ וכי בעבר היה הבדל בין מחיר החוטרים לפרי ולנוי, אך כיום אין מסחר בחוטרים של תרבית רקמה, (עמ' 78 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 10, 12-13) וכן ציין בתצהירו כי באותה תקופה שבה נמכרו שתילי ה"ברהי" ערכם היה לכל הפחות 400 ₪ (סע' 7 לתצהירו) וסכומים אלו תואמים את הסכום שלטענת התובע שילם עבור כל אחד מהחוטרים בסך של 800 ₪. אביו של התובע העיד כי הנתבע לקח אותו ואת מר אבו עייטה למטע בקיבוץ גבע והראה להם את החוטרים ואמר להם כי מדובר בחוטרים טובים ומוצלחים שיניבו פרי ואין להשיג כמותם בשוק. (ר' סע' 8 לתצהירו וכן עמ' 67 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 28-29) ואף מר אבו עייטה העיד כי אביו של התובע פנה אליו בבקשה לרכוש שתילי תמרים מסוג בארי או ברהי שנותן פרי וכי הוא פנה אל הנתבע, אשר חזר אליו ואמר לו שיש לו שתילים טובים של בארי שנותנים פרי (עמ' 60 לפרוטוקול מיום 18/12/11, ש' 14-16). הנתבע טען מנגד כי כשמר אבו עייטה פנה אליו לשם רכישת חוטרי התמרים הוא לא ציין את מטרת הרכישה, לנוי או לפרי (סע' 3 לתצהירו) ואף במהלך חקירתו טען כי לא שאל את מר אבו עייטה לשם מה נועדה הרכישה וגלגל את האחריות לכתפיו של מר אבו עייטה כמי שהיה בעל ניסיון בתחום. (ר' עמ' 90 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 15-16) יחד עם זאת, הנתבע הודה בעדותו כי הוא נהג במסגרת עבודתו כמנהל מטע התמרים של קיבוץ מסילות, להביא לנתבעת לקוחות בתקופות בהן הוא מכר עצים מזן אחד והלקוח רצה עצים מזן אחר (עמ' 91 לפרוטוקול, ש' 1-3) וכי מר אבו עייטה התקשר אליו ושאל אותו אם יש לו שתילים מזן בארי והוא הפנה אותו לשם כך לנתבעת (עמ' 89 לפרוטוקול, ש' 29-30), ומדבריו אלו עולה כי היה ברור לו סוג התמרים שהוא ביקש לרכוש. זאת ועוד, מר מעייני טען כי המטע בקיבוץ גבע היה מוכר בענף ובוודאי לנתבע כאחד ממטעי הזן "ברהי" מסוג תרבית רקמה אשר סופקה על ידי משתלת "פרדקין" מתל עדשים" יחד עם מטעים נוספים בקיבוצים מעגן, בית זרע וקליה (סע' 8 לתצהירו) וכן העיד כי עצים עם תרבית רקמה שנקנו ממשתלת "פרדקין" היו ידועים כבעייתיים והעריך שהנתבע ידע זאת (עמ' 83 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 28). הוא אף הודה כי יש בעיה בעצים של חוטרים מ"אימהות" של תרבית רקמה (עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 16). מאחר שהנתבע העיד כי היו לו קשרים עם הנתבעת וכי הוא נהג להפנות אליה לקוחות לשם רכישת שתילי תמר שונים אותם לא מכר במסגרת עבודתו, נחה דעתי כי הוא הכיר את המטע של קיבוץ גבע אותו גידלה הנתבעת וכי ידע שמדובר בחוטרי דקל שאינם יכולים להניב פרי, אשר מקורם בתרבית רקמה. בנוסף לכך, אף המחיר הנמוך ששילם הנתבע לנתבעת בגין רכישת החוטרים, בניגוד לעלותם האמיתית של חוטרים לפרי, כאמור לעיל, מחזק את העובדה שהנתבע ידע כי מדובר בחוטרי תמרים בעיתיים מסוג של "תרבית רקמה". נוכח כל האמור לעיל, הנני קובע כי התובע ביקש לרכוש חוטרי תמרים מסוג ברהי לפרי ולא לנוי וכי הנתבע ידע זאת, אולם הוא מכר לו ביודעין חוטרי תמרים שמקורם בתרבית רקמה שהיו ידועים כבעייתיים. הנזקים שנגרמו לתובע בשל רכישת חוטרי הדקלים: התובע טען כי בשל רכישת חוטרי התמרים השונים בתכלית מזו שהוזמנה על ידו נגרמו לו נזקים, כיוון שהוא ביקש לרכוש חוטרים מסוג ברהי לפרי, להבדיל מחוטרים לנוי, וזאת למטרת רווח והכנסה. בתיק בית המשפט מצויות, כאמור, חוות דעת של מומחים מטעם שני הצדדים, העוסקות בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובע עקב רכישת שתילי תמרים פגומים. בנוסף לכך, מונה לשם בחינת שאלה זו מר שלמה שרף כמומחה מטעם בית המשפט. מר שרף ערך ביקור בנכס, שמע את טענות הצדדים ונחקר בפניי ארוכות על חוות דעתו. בתי המשפט נוטים לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בהיותו מומחה בלתי תלוי ואובייקטיבי. ההלכה הרווחת בסוגיית ההתייחסות לממצאיו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט קובעת כי "משנתקבלה חוות דעת של מומחה שיש בה משום ניסיון רציני להתמודד עם הבעיות המקצועיות הרבות שמובאות בפניו, יש לקבל אותה גם אם לא כל מה שנקבע בה הוא לטעמם ורוחם של כל הצדדים וגם אם ניתן להצביע על טעויות או על אפשרויות של קביעות אחרות בנושאים אלו או אחרים". (ע"א 2934/94 סולל בונה נ' ארז איתן ואח', תק-על 96(2)481) ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט בהיעדר טעות בולטת ורק במקרים חריגים לא יסתמך בית המשפט על הקביעות המקצועיות של המומחה שמונה מטעמו. ב-ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2)936, 950-951 נאמר כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". בדיון שהתקיים בפניי ביום 16/06/11 ביקש ב"כ התובע לפסול את חוות דעתו של מר שרף בטענה שהיא לא נערכה על פי התקנות, אין בה פירוט של ניסיון המומחה והמומחה לא הזהיר את עצמו כמתחייב על פי חוק. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין נחה דעתי כי אין הצדקה לפסילת חוות דעתו של מר שרף והוריתי על דחיית הבקשה הן מאחר שהועלתה רק בתחילת הדיון והן לגופה, שכן עיון בחוות דעתו של מר שרף מעלה כי הפגמים בה הינם פגמים טכניים בלבד. אמנם, מר שרף לא הזהיר את עצמו בחוות דעתו כמתחייב על פי חוק, אולם, בכל מקרה, בטרם חקירתו מוזהר המומחה על ידי בית המשפט לומר את האמת כפי שמזהירים כל עד. אף באשר לניסיונו המקצועי של מר שרף, ניתן לשאול אותו על כן ומאחר שהוא מונה על ידי בית המשפט, יש להניח שהדבר נעשה לאור הידיעה שהוא מגיש חוות דעת לבתי משפט. מר שרף אף העיד כי הוא חבר באיגוד השמאים בישראל תחת ענף נזקי חקלאות ואלמנטרי (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 16/06/11, ש' 25; עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 14-15) וכן פירט באריכות את ניסיונו המקצועי בחקלאות (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 25 - עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 2, 8). כמו כן, לדבריו, כשהוא קיבל על עצמו את המינוי וראה שיש מקום להעמיק בנושא תרבית הרקמה, הוא השתמש בשירותיו של אגרונום שעובד במשרדו, מר בנימין צבי, שגם נכח איתו בפגישות וסייע לו מבחינה מקצועית. (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 5-9). חוות דעתו של מר שרף הינה יסודית, מפורטת, מבוססת ומשכנעת על פניה. מר שרף קבע בחוות דעתו כי אין חולק על הבעייתיות שקיימת בגידול תמרים מזן "ברהי" מ"תרבית רקמה" (סע' 9, עמ' 4) וכי "אין מחקר או מידע כי לחוטרים מאימהות "ברהי" מתרבית רקמה יהיו בעיות פוריות בעוצמה דומה לאימהות, אך סביר לצפות לבעייתיות יחסית גבוהה יותר מחוטרים שמקורם באימהות שאינן מתרבית רקמה. ...". (סע' 7, עמ' 5) אף בעדותו טען מר שרף כי "אני הסכמתי הרי שיש בעייתיות בפרי ויש בעיה בתרבית רקמה" (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 16/06/11 ש' 22-24) וכי אילו דובר על חוטרים שאינם של תרבית רקמה היינו רואים פרי בשנה השלישית או הרביעית (שם, ש' 26). מר שרף מצא בחלקת המטע של התובע 51 עצים בלבד (5 שורות של 8 עצים + שורה של 10 עצים + 1 עץ בודד בתוך שורות עצי פרי אחרים), מתוכם זוהו 35 עצים בגיל התואם את גיל החוטרים שבמחלוקת. (סע' 1, עמ' 2 לחווה"ד) בעניין זה העיד אביו של התובע כי הוא שתל 72 עצים כיוון שמר עייטה לקח 3 עצים (עמ' 69 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 13) וכי מתוכם נשארו בשטח 35 עצים ו-37 נעקרו. לדבריו, רוב העצים שהוא עקר מתו ועל חלק מהם הוא ראה פרי תרבית רקמה והוא לא היה צריך אותם אך הוא לא זכר לומר כמה עצים עקר בגלל שמתו וכמה עקר בגלל שהפרי שלהם היה תרבית רקמה וטען כי מתו יותר מ-20 עצים (עמ' 71 לפרוטוקול, ש' 30; עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 16-19, 28-30). אמנם, הן מר שרף והן המומחה מטעם הנתבעת קבעו כי נמצאו במטעו של התובע דקלים מפותחים מאוד ו/או דקלים שבהם היתה פריחה תקינה (ר' עדות מר שרף, עמ' 28 לפרוטוקול מיום 16/06/11, ש' 12-13; עדות מר עתריה, עמ' 52 לפרוטוקול מיום 17/10/11, ש' 13) אולם, אין הדבר מעיד, כטענת התובע, על טיפול נאות שהוענק על ידו למטע. מר שרף קבע בחוות דעתו כי הבדיקה במקום העלתה כי מדובר בחלקת קרקע הנטועה במגוון של עצי פרי בדומה לבוסתן ולא למטע מסחרי. המטע ניטע ומוחזק ברמת ממשק נמוכה, במרווחים קטנים ולא מקובלים של 6X6 מ', השקיה ודישון ללא בקרת איכות ואפשרי שהיבולים נפגעו בשל סיבות הקשורות לטיב הטיפול המקצועי, לרבות בקשר למיקומו הטופו-אקלימי והטיל את האחריות לתמותת החוטרים לפתחו של התובע בלבד. (סע' 4, עמ' 2 לחווה"ד; סע' 3, עמ' 5 לחווה"ד). אף בעדותו טען מר שרף כי מדובר במטע לא בתנאים חקלאיים רגילים, קרקע כבדה, בוצית מאוד, הניקוז לא טוב, התמרים לא אוהבים קרקע כזאת ויש חוסר אחידות במטע, מחד תמותה של חלק מהדקלים ומאידך דקלים מאוד מפותחים עם שונות גבוהה והדבר מעיד על בעיות ממשק, שזו מילה המסכמת בתוכה את כל הטיפול במטע. הוא ראה נגר מים שעובר בין השורות וחושף שורשים. בין עצי הפרי של הדקל נטועים עצים מסוגים שונים, מערכת ההשקיה פרוסה בצורה רשלנית, לא אחידה ולא במקומות מסוימים. ישנה קרקע כבדה גם בשאר המקומות במטע ויש בעיה של ניקוז. (עמ' 28 לפרוטוקול מיום 16/06/11, ש' 10-21) כמו כן, מצא מר שרף כי למרות שהמרווח המומלץ למטעי דקלים מסחריים הוא 9X9 על מנת לאפשר להם להתפתח, במקרה שלנו הדקלים ניטעו במרווחים של 6X6 ואם מבטלים אח"כ כל עץ שני מקבלים 6X12 במקרה כזה אין הצללה בין העץ הראשון לעץ השני בשורה אבל יש הפרעה של אור ואוורור. (עמ' 27 לפרוטוקול, ש' 9-12) הוא אמנם הודה כי כאשר נוטעים את החוטרים, בשנים הראשונות של הגידול, במשך 3,4 שנים יש בעיה פחותה של הצללה, אולם, לדבריו, לא ניתן לעקור בשלב מאוחר יותר את הדקלים ולנטוע אותם במרווחים נכונים (שם, ש' 3-7, 31) (ור' גם עמ' 29 לפרוטוקול, ש' 12-13; עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 21-25, 27-29; עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 24, 26) מהאמור עולה כי התובע ו/או אביו הם האחראים לתמותתם של החוטרים הללו ללא כל קשר לנתבעים ו/או להיותם חוטרים של תרבית רקמה. באשר לגובה הנזק קבע מר שרף בחוות דעתו כי יש לערוך תחשיב נורמטיבי לנזק למטע בשטח 1.26 דונם בלבד (35 עציםX 36 מ"ר לעץ) והעדיף את גישת "אובדן ההכנסה", בה בחר שמאי התובע, על פני "גישת אובדן הרווח", בה בחר שמאי הנתבעים, המבטאת את העובדה שהמגדל נשא בהוצאות הגידול, והעריך את הנזק שנגרם למטע בסך של 76,673 ₪. מר שרף טען כי ערך את החישוב שלו על בסיס העובדה שיש בעייתיות בפרי ויש בעיה בתרבית רקמה (עמ' 28 לפרוטוקול מיום 16/06/11, ש' 5-6) וכי אם התובע היה מחליף את העצים שהיו לו בעצים גדולים ומניבים פרי ומתחיל מהתחלה הוא היה מפסיד יותר והדבר כלול בתחשיב שלו - בעלות הנטיעה מחדש (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 8-11) כמו כן, לדבריו, ניתן היה לנצל את העצים שלא חנטו פרי טוב לנוי (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 6-7), אולם, אביו של התובע הודה כי לא ניסה למכור אותם לנוי (עמ' 75 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 12) וטען כי העקירה יותר יקרה מעץ (עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 25) מר שרף קבע, אמנם, כי התובע רכש 35 חוטרים ולא 75 חוטרים כפי שהיה בפועל (לראות מה כתב בחוות דעתו) אך הוא הסביר בעדותו כי הסתמך לשם כך על מכתבו של הנתבע בו מצוין כי הרוכש הוא מר אבו עייטה ולא התובע (ר' עמ' 26 לפרוטוקול מיום 16/06/11, ש' 9-10) וכי התעלם מתעודת המשלוח שבה נכתב 75 שתילי תמר כיוון שלטענתו המספר אינו ברור. (שם, ש' 13) אולם, מר שרף העיד כי שומתו נערכה לפי מה שמצא בשטח (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 16/06/11, ש' 13-14) וכי מתוך 51 עצי הדקל שהיו בשטח 35 עצים התאימו לגיל הרכישה שבתביעה (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 30) ואף אביו של התובע הודה, כאמור, כי מתוך 72 העצים ששתל נשארו בשטח 35 עצים (עמ' 74 לפרוטוקול מיום 17/04/12, ש' 14, 16). לפיכך, למרות שקבעתי כי הנתבע סיפק לתובע ביודעין סחורה שאינה עונה על מהות ואיכות הסחורה שהזמין, מאחר שאין חולק כי כמחצית מהחוטרים מתו, לא ניתן להתעלם בעת קביעת גובה הנזק שנגרם לתובע מאחריותו של התובע עצמו לתמותתם וכן מחובתו להקטין את הנזק, כך שאותם עצים שלא מתו עקב טיפולו הרשלני ונעקרו על ידי אביו רק מאחר שהפרי שלהם היה תרבית רקמה יכולים היו לשמש ולהימכר על ידו כעצים לנוי. לפיכך, הנני קובע כי התובע זכאי לפיצוי אך בגין העצים שנותרו בפועל בשטח, בהתאם לתחשיב שערך מר שרף. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הנני קובע כי על הנתבע לפצות את התובע בגין נזקיו בסך של 76,673 ₪ נכון ליום 14/05/10. פיצוי בגין עגמת נפש: התובע טען כי נגרמו לו נזקים נוספים בגין הוצאות מיותרות, ביטול זמן, אי נוחות ועגמת נפש רבה מאוד בכך שטיפל ודאג לעצים במשך שנים, אותם העריך בסך של 50,000 ₪. התנהגותו של הנתבע כמתואר לעיל הסבה, לדעתי, לתובע עגמת נפש המצדיקה הענקת פיצוי כספי. הנני סבור כי פיצוי בסך של 15,000 ₪ הינו פיצוי ראוי בנסיבות העניין. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה נגד הנתבעת. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000₪. הנני מקבל חלקית את התביעה נגד הנתבע ומחייב את הנתבע לפצות את התובע כדלקמן: פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובע בשל רכישת חוטרי הדקלים בסך של 76,673 ₪ נכון ליום 14/05/10. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14/05/10 ועד התשלום המלא בפועל. פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 15,000 ₪. כמו כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000₪. על הסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חקלאות