דוגמא לפסק דין בנושא תביעה למסירת החזקה בנכס: פתח דבר: לפניי תביעה ותביעה שכנגד ליתן סעדים הצהרתיים וכספיים ביחס להסכם מכר שנחתם בין המוכר (להלן: "התובע" או "הנתבע שכנגד" בהתאמה) לבין הקונים (להלן: "הנתבעים" או "התובעים שכנגד" בהתאמה) ביום 21.01.10 (להלן: "ההסכם"). התביעה הוגשה לשם הצהרה על בטלות ההסכם וחיוב הנתבעים לשלם את הפיצוי המוסכם על פי ההסכם. בתובענה שכנגד מבקשים הנתבעים - תובעים שכנגד, לראות בהם כמי אשר מילאו אחר כל הוראות ההסכם ולחייב הנתבע שכנגד למלא את חלקו בהסכם, לרבות מסירת החזקה בנכס. כן לחייבו לשלם לתובעים שכנגד את סכום הפיצוי הקבוע בהסכם, בסך 73,000 ₪. לחילופין מבקשים להורות לנתבע שכנגד להחזיר הכספים ששולמו לידיו. העובדות הצריכות לעניין: ביום 21.01.10 חתמו הצדדים על הסכם לפיו התחייב התובע למכור לנתבעים מגרש בשטח של כ- 700 מ"ר, עליו בנוי בית מגורים במושבה יבניאל (להלן: "הנכס"). על פי סעיף 5 להסכם, התחייבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 730,000 בתמורה לנכס, בשיעורים ובמועדים הבאים: סך של 146,000 ₪ בשיק או במזומן במעמד חתימת ההסכם. היתרה בסך 584,000 ₪ עד ליום 3.3.10 (30 ימי עבודה מיום חתימת ההסכם), אשר יתקבל בהלוואה מובטחת במשכנתא מבנק מזרחי טפחות, להשגתה אחראים הקונים. בסעיף 5(2) להסכם נקבע כי: "10 ימים לפני מועד התשלום [היתרה בסך 584,000 ₪ - ההדגשה אינה במקור] המוכר ימציא לקונים מכתב כוונות בתוקף ל- 10 ימים לפחות, מונפק וחתום על ידי בנק הפועלים בע"מ ...". במעמד חתימת ההסכם שילמו הנתבעים לתובע סך של 100,000 ₪. באשר ליתרת השיעור הראשון ממחיר הנכס בסך 46,000 ₪ הצדדים חלוקים בשאלת מועד תשלום סכום זה, כפי שיבואר בהמשך. ביום 1.2.10 ניתן על ידי בנק הפועלים "מכתב כוונות" בו צויינה היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואה שניתנה לתובע. משפג תוקפו של מכתב זה והנתבעים לא הספיקו לקבל את הלוואת המשכנתא מבנק מזרחי טפחות, ניתן ביום 15.2.10 "מכתב כוונות" נוסף על ידי בנק הפועלים שתוקפו עד ליום 10.3.10 (ובאופן לא פורמאלי, תוקפו של מכתב זה עד ליום 15.3.10). משלא שילמו הנתבעים את יתרת תמורת הנכס בסך 584,000 ₪ במועד הקבוע בסעיף 5 (2) להסכם - (היינו עד ליום 03.03.10), שלחה ב"כ התובע דאז- עוה"ד לאופר, מכתב לנתבעים ביום 4.3.10, בו הודיעה כי הסכום הנקוב בסעיף 5(2) להסכם בסך 584,000 ₪ שהיה על הנתבעים לשלם לתובע לא שולם, על כן חל סעיף 9(א) להסכם שעניינו תשלום פיצויים של סך 155 ₪ בגין כל יום איחור עד 15 יום. במכתב זה הפנתה ב"כ התובע את תשומת לב הנתבעים לסעיף 9(ב) להסכם אשר קובע כי פיגור בתשלום שיעלה על 15 ימים יהווה הפרה יסודית של ההסכם. עוד צויין במכתב זה: "כמו כן ניתנת לכם בזאת התראה על פי סעיף 11 לחוזה" (סעיף זה קובע כי תנאי לקבלת הפיצוי המוסכם הוא מתן התראה של 14 ימים). ביום 16.3.10, יום לאחר שתוקפו (הבלתי פורמאלי) של מכתב הכוונות השני פג, שיגרה הנתבעת 2 שהינה עורכת דין במקצועה, מכתב באמצעות הפקס אל ב"כ התובע, בו הודיעה כי הנתבעים השלימו את כל הטיפול הדרוש מצידם לצורך קבלת "הכספים של המשכנתא", וכי כדי לקבל את כספי המשכנתא, על התובע להמציא מכתב כוונות עדכני. מכתב דומה שיגרה הנתבעת 2 באותו יום, גם לעוה"ד מוסל אשר ייצג את התובע, בעריכת חוזה המכר. ביום 19.3.10, פנתה הנתבעת 2 בשנית לב"כ התובע וציינה כי לא קיבלה מהתובע כל הודעה או כל פנייה לבנק הפועלים, וכי היא ועו"ד מוסל, אינם מצליחים ליצור קשר עם התובע. עוד הוסיפה והדגישה כי התנהגות זו, מצד התובע, מהווה הפרת חוזה. ביום 21.3.10, שלחה ב"כ התובע דאז עוה"ד לאופר, מכתב שהופנה לנתבעת 2, בו הודיעה על סיום ההתקשרות בין הצדדים בשל הפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבעים. עוד נדרשו הנתבעים לשלם לתובע את סכום הפיצוי המוסכם בהסכם, אשר יקוזז מהסך של 100,000 ₪ ששילמו הנתבעים במעמד חתימת ההסכם, וכי לאחר בחינת הנזק הכספי שנגרם לתובע אצל הבנק נותן המשכנתא שלו, בשל הפרת ההסכם, יקוזז סכום נוסף. ביום 22.3.10, נתן בנק הפולעים מכתב כוונות נוסף, לפי בקשתו של עוה"ד מוסל (שיצג את התובע בהסכם המכר) אשר היה בתוקף פורמאלי עד ליום 10.4.10. ביום 23.3.10 שלח ב"כ הנתבעים, עוה"ד אוחנה, מכתב אל ב"כ התובע, בו דחה את הודעת הביטול והקיזוז אשר נשלחה לנתבעת 2. במכתב זה נטען כי אי תשלום יתרת התמורה עד ליום 18.3.10, נבע ממחדל התובע אשר לא המציא מכתב כוונות תקף ביום 16.3.10 - המועד בו השלימו הנתבעים את כל הפעולות שנדרשו מצידם לקבלת הלוואת המשכנתא. על פי הנטען במכתב, אילו הומצא מכתב כוונות מעודכן, הלוואת המשכנתא של הנתבעים הייתה מתקבלת ומועברת לבנק הפועלים, לפני ה-18.3.10, כך שלא הייתה מתרחשת הפרה יסודית של ההסכם. ביום 25.3.10 השיבה ב"כ התובע למכתבו של עו"ד אוחנה - ב"כ הנתבע, וציינה כי במועד התשלום היו בידי הנתבעים המסמכים שהתובע התחייב להמציא. עוד ציינה כי: "מכל מקום, ההסכם בוטל, הודעת הקיזוז נותרה על כנה, והנכס יעמוד שוב למכירה או יישאר של מרשיי, כפי שיבחרו לנהוג". ב"כ הצדדים המשיכו בהתכתבויות ביניהם, כאשר כל צד מטיל את האחריות להפרת החוזה על האחר. ביום 1.4.10 העביר בנק מזרחי טפחות, ממנו קיבלו הנתבעים את הלוואת המשכנתא, לחשבון הלאוות התובע בבנק הפועלים סך של 523,460 ₪, ובכך סולקה הלוואת המשכנתא של התובע בבנק הפועלים. מהשיעור השני של מחיר הנכס, נותרה יתרה לזכות התובע בסכום של 60,450 ₪, שהנתבעים אמורים לשלם ישירות לידי התובע, לאחר מילוי התנאים האמורים בסעיף 5(א)(2) להסכם (מחיקת השעבודים על הנכס ומסירת האישורים הדרושים להעברה, או העברתם בנאמנות לב"כ התובע, היה והאישורים הנ"ל לא יהיו בידי התובע). עיקר מחלוקות הצדדים: התובע טוען כי הנתבעים החתימו אותו על אישור לפיו קיבל 146,000 ₪ במעמד חתימת ההסכם כאשר בפועל קיבל 100,000 ₪ בלבד וטענו בפניו כי החתימה היא פורמאלית בלבד וכי בפועל יעבירו אליו את היתרה בסך 46,000 ₪ תוך מספר ימים, אולם לא עשו כן עד היום. מנגד טוענים הנתבעים כי התובע הסכים ליתן להם סכום זה בסך 46,000 ₪, כהלוואה אשר תוחזר לאחר שנה מיום חתימת ההסכם. עוד טוען התובע כי מיום 4.3.10 (המועד בו שלחה באת כוחו - עו"ד לאופר, מכתב לנתבעים ובו הובהר להם כי אם עד ליום 18.3.10 לא ישולמו הכספים על פי הוראות ההסכם, יהווה הדבר הפרה יסודית של ההסכם), ועד ליום 16.3.10 הנתבעים לא יצרו כל קשר עימו או עם עו"ד לאופר. הנתבעים טוענים כי רק ביום 16.3.10 קיבלו את אישורו הסופי והמיוחל של הבנק נותן המשכנתא - "הבנק הנכנס", וכל שנותר הוא להעביר לבנק הנכנס מכתב כוונות מהבנק היוצא - אשר רק התובע יכול היה להמציא. הנתבעים טוענים כי ניסו ליצור קשר עם התובע הן בימים שקדמו לאישור הבנק הנכנס והן בימים שלאחר קבלת האישור, אך לא הצליחו ליצור עימו קשר בשל התחמקותו, לאחר שחזר בו מהסכמתו למכור להם את הנכס. הנתבעים טוענים כי בשל כך שלא דאג להמצאת מכתב כוונות תקף ובשל התנהגותו המתחמקת, גרם התובע לכך שלא ניתן היה לשלם יתרת מחיר הנכס עד ליום 18.3.10, ובכך גרם להם להפר החוזה הפרה יסודית. דיון: א. תחילה יש להדגיש כי המחלוקות העיקריות שבין הצדדים ואשר דרושות להכרעה במסגרת הסעדים והטענות אשר נפרשו בפניי בהליך זה, הוכרעו כולן, אחת לאחת בפסק דינו של כב' השופט הבכיר האשם ח'טיב, אשר ניתן בין אותם צדדים ביום 22.11.10 (ראה פסק הדין שניתן בתיק ה"פ 30/10 כהן נ' ראובני (להלן: "פסק הדין"). משמע כי הצדדים שבפניי כבר עברו התדיינות קודמת בתביעת התובע שבפניי והנתבע שכנגד אשר הגיש תביעתו כנגד הנתבעים שבפניי והתובעים שכנגד בגין אותה עסקת מכר בית המגורים. גם שם נטענו אותן טענות והוצבו אותן מחלוקות, אם כי הסעד נחזה לכאורה להיות אחר. בפועל מצינו כי הסעד שם וכאן במהותו אינו שונה כלל, כפי שיפורט להלן, אלא שכאן נתבע גם הפיצוי המוסכם בחוזה, כסעד נוסף. עוד אדגיש כי אין בידי אלא לקבוע כי שאלות אלה שבמחלוקות, הוכרעו ואין עוד מקום להכריע בהן בשנית. ההכרעות שניתנו בפסק הדין שניתן, הינן בגדר מעשה בית דין. מעשה-בית-דין משמעותו, כי "משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק-הדין, בין על-ידי ערכאת ערעור ובין על-ידי בית-המשפט שנתנו, מחייב פסק-הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו" (נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א), בעמ' 4-3) (להלן: "נ' זלצמן") כלל זה מבוסס על עקרון סופיות הדיון. עיקרון זה מעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: טעם אחד עניינו בהפעלה יעילה של מערכת המשפט ובמניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי-המשפט (נ' זלצמן, בעמ' 14). טעם שני עניינו באינטרס כי ייעשה צדק עם בעל-הדין האחר, כך "שלא יהא נטרד פעמיים או יותר בשל אותה עילה או אותה פלוגתא..." (נ' זלצמן, בעמ' 13). לאור האמור, המסקנה האחת והיחידה במקרה זה היא כי הצדדים אינם יכולים לבקש הכרעה נוספת בשאלות שבמחלוקות, באשר אלה הוכרעו זה מכבר בפסק דינו של כב' השופט ח'טיב, כפי שיפורט להלן. ב. המחלוקת הראשונה היא בשאלה מהו מועד התשלום של הסך 46,000 ₪ המהווה יתרת השיעור הראשון של התשלום תמורת בית המגורים - על פי ההסכם. בעניין זה קבע כב' השופט ח'טיב, כך: "שקלתי את עדויותיהם של המבקש מחד [הנתבע 1 בעניננו -נ"מ] ושל המשיב מצד שני [התובע בענייננו -נ"מ], ובאתי למסקנה כי אין בידי לסמוך בעניין זה על גרסתו של מי משני הצדדים באשר למה שהוסכם ביניהם בעניין מועד התשלום של יתרת השיעור הראשון בסך 46,000 ₪. עדותו של המבקש, לפיה הסכים המשיב ליתן להם את הסכום של 46,000 ₪ בהלוואה למשך שנה לקונים, אינה משכנעת ואינה סבירה בעיניי, במיוחד לאור העובדה כי בעדותו לא נתן המבקש פרטים כלשהם באשר לתנאי הלוואה זו, כגון האם ההלוואה נושאת ריבית או הצמדה אם לאו, ומה תנאי התשלום, פרטים שהינם חיוניים בכל עסקה של הלוואה. ב"כ המבקשים טען בהקשר זה כי גרסת המבקש, לפיה הסכים המשיב ליתן להם את הסך של 46,000 ₪ בהלוואה למשך שנה, מתיישבת בהתנהגות המשיב, אשר פעל לאחר חתימת ההסכם לקבלת מכתבי כוונה מבנק הפועלים וגם לא טען באף אחת מפניותיו אל המבקשים דבר בעניין תשלום זה. לא מצאתי בדברים עליהם הצביע ב"כ המבקשים בסיכומי טענותיו משום תמיכה בטענת המשיב לפיה הוסכם על הלוואה למשך שנה, אם כי ברור שמהתנהגות שני הצדדים עולה כי הושגה בין הצדדים הסכמה כלשהיא לדחיית מועד תשלום סכום זה למועד מאוחר ממועד חתימת ההסכם. גם גרסתו של המשיב לפיה הוסכם כי הסך של 46,000 ₪ ישולם החוב תוך יום-יומיים מיום חתימת ההסכם, אינה סבירה בעיניי .... אין בידי לקבוע מהו המועד המדוייק שסוכם בין הצדדים לתשלום הסך של 46,000 ₪, אולם כאמור אני דוחה באופן חד משמעי את גרסת המבקשים, שסכום זה ניתן להם בהלוואה על ידי המשיב למשך שנה וגם דוחה טענת המשיב לפיה הסכום ישולם תוך יום-יומיים מיום חתימת ההסכם" (עמ' 5-6 לפסק הדין). על אף שמחלוקת עובדתית זו נדונה בהרחבה בהליך ההמרצה והוכרעה מפורשות בפסק דינו של כב' השופט ח'טיב, לא נמנעו הצדדים מלחזור ולהעלות את אותן הטענות ממש בפניי. אין בידי לקבוע, אלא כי שאלה עובדתית זו נדונה והוכרעה ויש בהכרעה זו משום השתק פלוגתא ואף השתק עילה ומעשה בית דין - כך על פי המבחנים שפורטו מעלה. ג. השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים היא מי מבין הצדדים גרם להפרה היסודית של ההסכם והאם מי מביניהם זכאי לפיצויים הקבועים בהסכם. אלא שגם שאלה זו נדונה והוכרעה בפסק הדין. שם בחן כב' השופט חטיב את התנהגות הצדדים על פי טענותיהם צעד אחר צעד במהלך קיומו של ההסכם או למעשה, הפרתו. כב' השופט ח'טיב קבע בפסק דינו: "שקלתי את טענות הצדדים, כאשר לנגד עיני העובדות כפי שפורטו לעיל, שכאמור רובם ככולם אינם במחלוקת, ובאתי לדעה כי הדין עם המשיב, וכי האחריות לאי תשלום יתרת המחיר עד 18.3.10 מוטלת על שכמם של המבקשים, ומכל מקום אין להטיל על המשיב אחריות כלשהיא בעניין זה". המשיך וקבע: "... התחייבות המשיב בעניין המצאת מכתב כוונות של בנק הפועלים מתייחסת למועד התשלום הקבוע בחוזה, הוא 3.3.10 ולא ל-18.3.10, המועד האחרון בא, כאמור, לקבוע כי פיגור בתשלום מעבר לו, הופך להיות מהפרה לא יסודית המזכה רק בפיצוי כספי יומי, להפרה יסודית המזכה גם בביטול ההסכם וגם בקבלת הפיצוי המוסכם והקבוע מראש, אולם אינו הופך להיות מועד תשלום נדחה או מוארך. .... אם כן, המסקנה המתבקשת הינה כי עם המצאת מכתב הכונוות הנושא את התאריך 15.2.2010 מילא המשיב אחר התחייבותו שבסעיף 5(א)(2) להסכם, ולא היתה עליו חובה להמציא מכתב נוסף. הייתה זו חובתם של המבקשים לכלכל את צעדיהם, כך שכל דרישות בנק טפחות יתמלאו וסכום הלוואת המשכנתא ישוחרר לטובתם עד ליום 3.3.10 או לפחות עד 15.3.10, מועד בו יפוג תוקפו של המכתב. זאת ועוד, מצאתי ממש בטענות ב"כ המשיב לפיה גם אם היה נוצר קשר בין המבקשים למשיב ביום 16.3.10, והמשיב היה נאות לפנות פעם נוספת לבנק הפועלים ולבקש מכתב כוונות שלישי, הרי שגם אז, על פניו, לא היו מצליחים המבקשים לחשרר את כספי ההלווואה, ולהעבירם לבנק הפועלים לסילוק הלוואת המשיב עד ליום 18.3.10, ראיה לכך, כי גם כאשר קיבלו המבקשים את הודעת עו"ד מוסל ביום 22.3.10 בדבר הוצאת מכתב כוונות בתוקף ליום 10.4.10, עדיין לקח למבקשים פרק זין של 10 ימים עד שהכסף הועבר לבנק הפועלים לכיסוי הלוואת המשכנתא של המשיב. אם כן, היו אלה המבקשים, אשר כשלו, לא מילאו אחר התחייבותם, ולא שילמו את יתרת מחיר הדירה בסך של 584,000 ₪, לא במועד התשלום, 3.3.10, וגם לא עד המועד בו עדיין האיחור בתשלום אינו נחשב כהפרה יסודית, 18.3.2010. משכך, ומשהפרו המבקשם את ההסכם הפרה יסודית, עפ"י הגדרתה בהסכם, היה המשיב זכאי להודיע על ביטול ההסכם כפי שאכן עשה על פי מכתב ב"כ מיום 21/3/2010 שנשלח למבקשת מס' 2 בדואר רשום" (עמ' 7-9 לפסק הדין). מן המובא מעלה ברור כי כב' השופט ח'טיב קבע בפסק הדין, באופן חד משמעי שהנתבעים הם אלה אשר הפרו את ההסכם הפרה יסודית. משכך, זכאי היה המשיב להודיע על ביטול ההסכם, כפי שאכן עשה בפועל. ד. לאור קביעה זו המהווה מעשה בית דין, אין בידי אלא להמשיך ולדון בשאלת הפיצוי הנתבע כאן. לזאת אומר כי על אף מסקנתו דלעיל של כב' השופט חטיב, ולאחר ששמעתי את העדויות שבאו בפניי, סבורה אני כי אין מקום להעתר לסעד המבוקש על ידי התובע לשלם לו את סכום הפיצוי המוסכם בהסכם, או כל פיצוי אחר. לכך טעמים מספר: תחילה אומר כי התרשמתי הן מעדות התובע והן מעדות הנתבע 1, כי התובע ביקש לבטל את ההסכם בשל חוסר כדאיות העסקה, ולא בשל האיחור בהעברת כספי המשכנתא. זאת אתה למד הן מהעדויות עצמן והן מן המיידיות שהתובע בחר לעצמו עורך הדין והודיע מיד על כוונתו לבטל ההסכם (מכתב עוה"ד לאופר מיום 4.3.2010). כך גם מהתנהגותו סמוך למועד בו ביקשו הנתבעים ליצור עימו קשר, כולל עו"ד מוסל, אולם לא עלה בידם, ודבר זה אומר דרשני. כמו כן מכך שהתובע אף לא ניסה ליצור קשר כלשהוא עם הנתבעים המתגוררים בסמוך אליו. דברים אלה כולם מצביעים על התובע כמי שלא רצה לקיים את ההסכם, אלא אם היה מוכרח. זריזותו לשלוח את מכתב ההפרה גם היא מלמדת עליו כמי שארב ליום פקודה. זו היתה התרשמותי אף מעדותו בפניי. כך למשל ציין התובע בעדותו: "אני פניתי אליהם [לנתבעים- ההדגשה שלי נ"מ] בשיחת טלפון ב-4.3.10 ואמרתי להם שאם אין להם כסף אני מוכן לוותר על העסקה". שיחה זו אשר באה לעולם יום לאחר שהנתבעים היו אמורים להעביר את התשלום לתובע מלמדת באופן שאינו משתמע לשני פנים, על רצונו של התובע שלא לקיים את הסכם המכר. גם דברי התובע בהמשך עדותו באשר לעליית מחירי הדירות בתקופה שלאחר החתימה על ההסכם, מביאני למסקנה כי זה רצה שלא לקיים את ההסכם בשל חוסר כדאיות העסקה בלבד. (ראה עדותו עמ' 13 ש' 1 ואילך). ה. עוד אוסיף ואומר כי ההיגיון והשכל הישר מחייבים כי מי שמבקש לקיים חוזה בתום לב לא ימהר כל כך לשלוח מכתב מאת עורך דינו כבר ביום למחרת מועד התשלום הנקוב בהסכם ובו אזהרה לצד השני כי אם לא ישלם את יתרת סכום המכר עד ליום 18.3.10, הדבר יהווה הפרה יסודית ויזכה את התובע בסעד של ביטול ההסכם. התנהגות זו מלמדת על רצון התובע שלא לקיים את ההסכם, שהרי אם היה חפץ בקיום ההסכם, יכול היה לפנות באופן ידידותי לנתבעים, לבדוק מדוע טרם העבירו את כספי המשכנתא ואף ליתן להם אורכה להעברת הכספים, בפרט נוכח העובדה כי ידע על רצונם לקיים את ההסכם וכי האיחור בשחרור כספי המשכנתא נבע מטעמים שאינם תלויים בנתבעים, וכי אלה עשו כמיטב יכולתם לקיים ההסכם במועד, אולם לא הצליחו לעמוד במועד הקבוע בהסכם בשל הבירוקרטיה הכרוכה בקבלת הלוואת משכנתא, הכוללת גם הערכת שמאי והליכים שונים. גם עו"ד מוסל שייצג את התובע בקשר עם הסכם המכר, מסר בעדותו כי ניסה לאתר את התובע בכל דרך אפשרית כדי שזה יציג מכתב כוונות תקף על מנת שיהא ניתן לקיים את הסכם המכר, אולם כל נסיונותיו לאתרו כשלו (ראה עדותו של עו"ד מוסל עמ' 25 ש' 6- 7, עמ' 27 ש' 18 ואילך, עמ' 28 ש' 3- 5, ש' 26 ואילך, עמ' 29 ש' 18- 20). מכל האמור מעלה ועל אף שנקבע כי בדין רשאי היה התובע לבטל ההסכם וכך עשה, עדיין נותרה שאלת הפיצוי הראוי בנסיבות אלה שתוארו מעלה, בשיקול דעת בית המשפט. בית המשפט רשאי לבחון התנהגות הצדדים במהלך קיום ההסכם ואף הגורמים להפרתו ולבחון לאורם את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם כצופה פני עתיד. בענייננו, סבורני כי התובע ביקש לבטל את ההסכם מטעמים שאינם קשורים בהתנהגות הנתבעים, ובהפרה הפורמאלית של ההסכם, אלא מטעמים השמורים עימו. התובע "ארב" לנתבעים מעבר לפינה, ומיד לאחר המעידה הראשונה על ידם- אי העברת כספי המשכנתא במועד הנקוב בהסכם, פנה התובע לעורך דין ובאמצעותו שלח לנתבעים מכתב התרעה לפיו הם הפרו את ההסכם וכי אם לא ישולם הסכום הנדרש כעבור 15 ימים מיום המכתב, ייחשב הדבר כהפרה יסודית אשר תזכה את התובע בסעד של ביטול ההסכם. האמור מעלה, בהצטרף לעדויות שנשמעו בפניי, מביא אותי למסקנה אחת ויחידה והיא כי התובע חפץ בביטול ההסכם, ללא קשר להתנהגות הנתבעים ולהפרה מצידם, ועל כן לא איפשר להם לתקן את ההפרה, אף על פי שביקשו לתקנה ולקיים את ההסכם ללא שהות. יפים לכאן דבריו של כב' הנשיא שמגר (כתוארו דאז) ברע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה(5), 661, 667 (1991) לפיהם: "…יש לראות התנהגותו של צד לחוזה בפרופורציות הנכונות, ואין לקבל כנאותים מעשים המעלים את המסקנה, כי צד לחוזה ארב למשנהו, כדי לתפוס כל החלקה או מעידה פורמאליות קלות ערך וחסרות משמעות, כדי שיוכל להתנער מהתחייבותו. בנסיבות שלפנינו, מדובר על סירוב לקבל תשלום כעבור יום מהמועד שנקבע, אחרי שהסתבר כי נפלה טעות שרוצים לתקנה על אתר, וכאשר לכל העניין לא היו השלכות ומשמעויות כלשהן, כי הצד השני לא נפגע במאומה. הסירוב לקבל תשלום בנסיבות כאלה אינו הוגן והוא נטול תום-לב. התנהגות כגון זו כונתה על-ידי השופט אלון כהתנהגות של "נבל ברשות החוק" (ע"א 148/77 [7] בעמ' 636). יש במציאות חיינו אירועים, בהם נופלת טעות שולית פורמאלית, שאיננה גורמת נזק לאיש, ורגש הצדק איננו מרשה, כי ייאמר בנסיבות כאלה, כי הדין ייקוב את ההר ותשלום בתום-לב שנעשה לשם ביצועה של תניה חוזית ייחשב כנטול תוצאות משפטיות. לגבי חיוב לפי חוזה אכן צריך לנהוג בתום-לב; אולם הוא הדין בשימוש בזכות הנובעת מחוזה, וקטע זה מהוראותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, משליך על המשיב. בית המשפט אינו צריך לסייע במקרה כגון זה לעמידה על קוצו של יוד". גם בע"א 148/77 רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1), 617, התייחס בית המשפט להתנהגות בעלי הדין בשלב שלאחר כריתת ההסכם ולשימוש שעושים אלה בזכויות הנובעות מן ההסכם, וכך אמר: "...בעיקרון תום הלב שבסעיף 39, כחלק מהותי מהעיקרון הכללי של ועשית הישר והטוב שבמשפט העברי, מסרה הרשות המחוקקת בידי הרשות השופטת מכשיר רב עצמה, ומתוך כך גם רב אחריות, אשר שתי תוצאות לו: יש וחוסר תום הלב אין בו אלא כדי התנהגות שלא לפי "מדת חסידות" ללא נפקות משפטית ואין בית-המשפט כופה עליה, ויש וחוסר תום הלב מגיע כדי הצורך ללכוד את הנוהג כך בערמתו, לעמוד כנגדו, "להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה". הכל לפי העניין והכל לפי הנסיבות, מתוך דימוי מילתא למילתא. ועל בית-המשפט, בהשתמשו בעיקרון תום הלב, לנהוג במרב הזהירות לפי נסיבותיו של כל עניין ועניין המובא לפניו. מצד אחד, במידה ובהתנהגות אחד מבעלי-הדין יש משום התנהגות של "נבל ברשות החוק" יכפה על קיום החיוב שבחוזה, או השימוש בזכות הנובעת ממנו, בדרך מקובלת ובתום לב; ומצד שני - במידה ובהתנהגות אחד מבעלי-הדין אין אלא משום פגם "במדת חסידות" ימנע מהפיכתו לדין גמור שכופין עליו. ויפים ונכונים הם דבריו של פרופ' א' ידין, היושב על אבני חקיקתה של הכנסת, במאמרו המאלף על "העיקרון של תום לב בחקיקה החדשה" (צוטט לעיל); לאחר שדן הוא בעקרונות נוספים, כגון עיקרון הצדק, בחקיקה הישראלית, שאף הם מקורם בכלל של ועשית הישר והטוב, מסכם הוא ואומר: 'נמצא שמצוות ועשית הישר והטוב מהווה מעין מושג גג העומד מעל ומעבר לעיקרון של תום לב. הוא נותן צביון מיוחד למשפט הישראלי החדש; ואולי יש בכך משום החייאת המשפט העברי במובנה העמוק והנעלה ביותר' (שם, בע' 56)" (שם, בעמ' 636- 637). לאור כל האמור מעלה, ולאור התרשמותי מן העדויות שנשמעו לפניי באתי לכלל מסקנה כי שיקולי הצדק מחייבים שלא לפסוק לזכות התובע את הפיצוי המוסכם, נוכח התנהגותו מהלך קיום ההסכם, ובתוך כך כמי ש"ארב" לכשל כלשהו של הקונים (הנתבעים) ואף השולי ביותר, ללא הצדק אמיתי וכנה, כמפורט בהרחבה מעלה. ו. עוד יש מקום להוסיף והלזכיר כי הסמכות העניינית לדון בתובענה זו מסורה לבית משפט השלום על פי הסכום הנתבע והסעד המבוקש בתובענה, בפרט לאור האמור בסיכומי ב"כ התובע בעמ' 2 סיפא סעיף 12 בו נכתב: "עסקינן בתביעה שהגיש המוכר (התובע) לאכוף על הקונים לשלם לו את הפיצוי המוסכם שעל פי ההסכם לאחר שביטל את ההסכם כדין". (ההדגשה במקור). אם כן ברור, על פי הצהרת התובע, שאין הוא מבקש אלא את הפיצוי המוסכם ואת נזקיו שעל פי סכומם מסורים הם לסמכות בית משפט השלום ומאחר ומדובר בשאלת סמכות עניינית ועל אף שהצדדים לא טענו זאת בפניי, אני רואה מקום לקבוע כך. אלא שהתובענה נדחית לא אך מפאת שאלת הסמכות העניינית, כפי שהבאתי לעיל, אלא בשל שיקול הדעת לעניין שאלת הפיצוי. התוצאה: התביעה נדחית. התובע ישיב לנתבעים תוך 10 ימים סך של 100,000 ₪ ששולמו לידיו במעמד החתימה על ההסכם, כפי הנתבע בתביעה שכנגד. בנסיבות אלה, כל צד יישא בהוצאותיו. חזקה בנכסמסירת דירה / איחור במסירת דירה