תביעה ייצוגית נגד עיריית תל אביב



מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה ייצוגית נגד עיריית תל אביב:

לפני תובענה מינהלית ובקשה לאישורה כייצוגית שעניינן בתוספת תשלומי פיגורים שאותה גובה עיריית תל-אביב-יפו (להלן: "המשיבה") מנישומיה, בגין תשלומי חובה שלא שולמו במועד. על פי הנטען, תשלומי הפיגורים כוללים ריבית המחושבת בשיטת "ריבית דרבית" ולא בשיטת ה"ריבית הצמודה", זאת בניגוד להוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם – 1980 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות").

המשיבה הודיעה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). ועל כן דין העתירה להידחות. לפיכך, עניינו של פסק דין זה בגמול למבקש ובשכר הטרחה לבא כוחו, לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות.

1. רקע הדברים
המבקשים הינם הבעלים או המחזיקים של נכסים שונים המצויים בעיר תל-אביב והם מחויבים באופן שוטף בתשלומי חובה בכלל ובארנונה בפרט. בתקופות כלשהן במהלך השנתיים האחרונות, שילמו המבקשים, מעת לעת, תשלומי חובה באיחור ובשל כך חויבו בתוספת תשלומי פיגורים בהתאם לסעיף 2 (א) לחוק הרשויות המקומיות הקובע כי: "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים".

ביום 26.12.10 הגישו המבקשים את התובענה ובקשת האישור. על פי הנטען בבקשת האישור, המשיבה מחשבת את תשלומי הפיגורים בשיטת ה"ריבית דריבית", היינו היא מוסיפה מדי חודש בחודשו ריבית על הקרן בתוספת הריבית שכבר נצברה לתחילת החודש. זאת, בניגוד להוראות סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות, שבו הוגדרו תשלומי הפיגורים, כדלקמן:
"תשלומי פיגורים – ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה."

על פי הנטען בבקשת האישור, בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק רשויות מקומיות רשאית המשיבה לקבוע, כי תשלום חובה ששולם בפיגור יחויב בתוספת תשלומי פיגורים הכוללים ריבית בשיעור של 0.75% לחודש בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה. אולם, בפועל, תשלום חובה ששולם בפיגור מחויב ב"ריבית דרבית", כאשר באופן זה עומדת הריבית השנתית בגין תשלומי חובה ששולמו בפיגור על שיעור של 9.38% לשנה ו- 19.46% לשנתיים, במקום שיעור של 9% לשנה ו- 18% לשנתיים.

המבקשים ביקשו להגדיר את הקבוצה המיוצגת באופן הבא:
"כל הנישומים המחזיקים בנכס בעיר תל-אביב-יפו, ואשר מהם גבתה המשיבה ריבית על תשלומי חובה במהלך השנתיים שקדמו למועד בקשה זו.. לכאורה מכוח חוק הרשויות המקומיות.."

המבקשים עתרו להשבת הסכומים שהמשיבה גבתה ביתר מחברי הקבוצה בתקופת התובענה, כאשר לעניין זה הסתמכו המבקשים על הדו"ח הכספי של המשיבה לשנת 2008. להערכתם, המדובר בסכום כולל של 15,000,000 ₪, כאשר סכום זה מתייחס לחובות ארנונה בלבד.

ביום 1.8.11, לאחר קבלת ארכות, הודיעה המשיבה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. בהודעת החדילה ציינה המשיבה, כי אף שלשיטתה הוראות סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות ניתנות לפירוש על פי עמדתה לפיה ניתן לחשב את הריבית על תשלומי חובה כ"ריבית דריבית", היא מצאה לנכון לשנות את אופן חישוב הריבית על תשלומי פיגורים, כך שהחל מיום 1.8.11 תחושב הריבית על תשלומי הפיגורים כ"ריבית צמודה" ולא בדרך של "ריבית דריבית".

על-פי סעיף 9(ב) הנ"ל, משהודיעה הרשות הציבורית על חדילת הגבייה נשוא התובענה הייצוגית, מצווה בית המשפט לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. בשים לב לאמור, הורתי ביום 10.8.11, כדלקמן: "לאור הודעת הנתבעת על חדילת הגבייה אני מורה על דחיית התובענה לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות". יחד עם זאת, קובע סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, כי כאשר בית המשפט מחליט שלא לאשר בקשה לתביעה ייצוגית בהתאם לסעיף 9(ב), הוא רשאי לפסוק גמול למבקשים ולבא כוחם, וזאת בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיפים 22, 23 לחוק תובענות ייצוגיות. על רקע האמור, הורתי לצדדים להגיש את טענותיהם לעניין הגמול ושכר הטרחה.

2. טענות הצדדים
המבקשים טוענים, כי בשים לב לקריטריונים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה הקבועים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות ובשים לב לפן הכלכלי הטמון במכשיר התובענות הייצוגיות, יש לפסוק שכר טרחת עו"ד בשיעור שלא יפחת מ- 10% מסכום התביעה, היינו 1,500,000₪, וכן גמול למבקשים בסך 500,000 ₪, שהם שליש מהסכום המבוקש כשכר טרחת עו"ד.

המשיבה טוענת, כי יש מקום לפסוק סכומים מינימאליים בלבד. זאת, בשים לב לעובדה שסכום התובענה הנכון עומד על סך 4,683,758,21 ₪ בלבד ולמשיבה נגרמו עלויות רבות כתוצאה מהצורך בהתאמת מערכות המחשוב והגבייה שלה לשיטת החישוב החדשה. לטענת המשיבה, מן הראוי להתחשב גם בעובדה שבעילה של תובענה זו הוגשו 11 תובענות ייצוגיות כנגד רשויות נוספות, 7 מתוכן על ידי באי כוח המבקשים בתיק זה, כאשר בגין כל אחת מהתובענות מוגשת בקשה נפרדת לגמול ושכר טרחה.

3. הגמול למבקשים ושכר הטרחה לבאי כוחם
א. הקריטריונים לקביעת שיעור הגמול לתובע הייצוגי ולבא כוחו
סעיפים 9(ב), 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, קובעים כדלהלן:
"(ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.
(ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא-


על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקשת בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב).
לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23."


סעיף 22(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו גמול לתובע המייצג, קובע כדלהלן:
"בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:


הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;
התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית."


סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו שכר טרחה של בא כוח המייצג, קובע כדלהלן:
"(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.
(ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:


התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;
מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;
מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;
האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;
הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית.

(ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)."

מניתוח הקריטריונים הנ"ל עולה, כי קיימת חפיפה כמעט מלאה בין השיקולים לפסיקת הגמול לתובע המייצג לבין השיקולים לפסיקת שכר הטרחה לב"כ המייצג. יחד עם זאת, המחוקק הוסיף לשיקולים לפסיקת שכר טרחה שני מדדים נוספים: האופן בו ניהל ב"כ המייצג את ההליך והפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית.

ד"ר אלון קלמנט, במאמרו "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט תשס"ז 131, מחלק את השיקולים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות, לשלוש קטגוריות. הראשונה, שיקולי התשומה, הם שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ובאי כוחו, כגון שכר טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך. הקטגוריה השנייה, שיקולי התפוקה לקבוצה המיוצגת, הם שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת. בשיקולים אלה ייכללו הקריטריונים של התועלת לחברי הקבוצה המיוצגת ואופן ניהול ההליך. הקטגוריה השלישית, שיקולי הכוונה ציבורית, הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מן התובענה הייצוגית. בשיקולים אלה ייכללו הקריטריונים של החשיבות הציבורית והפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק.

בע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (ניתן ביום 7.2.08), קבע כב' השופט א' גרוניס כי השיקולים הקבועים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות מהווים רשימה לא ממצה. הסעיף נועד להתוות שיקול דעת לבית המשפט ואין לקבוע נוסחה קשיחה בעניין שכ"ט שנפסק לטובת ב"כ התובע הייצוגי. כב' השופט גרוניס הצביע שם על שלושה סוגי שיקולים המשתקפים בקריטריונים המנויים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות:

"סוג שיקולים אחד נוגע לסוגיית התמריץ להגשת תביעה ייצוגית. בעניין זה קיים מתח בין שני שיקולים נוגדים אשר יש לאזן ביניהם: יצירת תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות אל מול הצורך למנוע הגשתן של תביעות סרק ייצוגיות או מנופחות יתר על המידה (ראו, פרשת אנליסט, עמ' 259). מובן, כי ככל שגדלה החשיבות אותה יש לייחס לתובענה הייצוגית גדל העניין ביצירת התמריץ להגישה. מטעם זה מורה החוק כי בעת קביעת שכר הטירחה יש להתחשב באינטרסים שהוגשמו על ידי הגשת התובענה. בגדרה של נקודה זו ניתן משקל הן לאינטרס היחיד, שבא לידי ביטוי בקריטריון התועלת שצמחה לקבוצה המיוצגת (ס"ק (1)), והן לאינטרס הציבור, הבא לידי ביטוי בקריטריון של מידת החשיבות הציבורית הטמונה בתביעה (ס"ק (3))(ראו, פרשת אנליסט, עמ' 258). הצורך במתן תמריץ להגשת תובענות ייצוגיות ראויות מכתיב גם התחשבות בשאלה מה היה היקף ההשקעה בהגשתה ובניהולה של התובענה הייצוגית ומה היתה מידת הסיכון הכרוכה בה (ס"ק (2)). זאת, שכן כגודל הקושי והסיכון שבתובענה כך הצורך באיזונו על ידי קביעת שכר הולם. מנגד, השאיפה למנוע הגשת תביעות סרק או ניפוחן מעבר לראוי מכתיבה את הקריטריון הקבוע בס"ק 5, לפיו יש להתחשב בפער בין הסעדים הנתבעים לסעדים שאושרו. קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס.
סוג שיקולים שני עניינו הכוונת התנהגות "בא כוח מייצג", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, בנוגע לאופן ניהול התובענה והבקשה לאישורה. החוק מבקש ליצור תמריץ לכך שהדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית ובתובענה עצמה ינוהל ביעילות ובהגינות. לאור מטרה זו קובע החוק כי בקביעת גובה שכר הטרחה יש להתחשב באופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את התובענה הייצוגית (ס"ק (4)).
סוג שיקולים שלישי המשתקף בסעיף הינו השאיפה כי יהיה יחס הולם בין שכר הטירחה לבין התובענה הייצוגית. היינו, כי שכר הטרחה יהיה סביר והוגן בהתחשב בכלל מאפייניה של התובענה הייצוגית. חלק מהגורמים המשפיעים על סבירותו של גובה שכר הטירחה הינם המאמץ שהושקע בה והתועלת שהיא הניבה לקבוצה. כך, לדוגמה, יש להקפיד כי שכר הטירחה לא יעקר למעשה את טובת ההנאה האמורה לצמוח לחברי הקבוצה או יפחית ממנה באורח בלתי סביר (פרשת אנליסט, עמ' 259)". (ההדגשות שלי – מ' א' ג').

שלושת סוגי שיקולים אלה, הם הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שלקח על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה ומידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, נזכרו גם בעע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל – מנהל המכס ומס בולים (ניתן ביום 27.12.10), תוך שבית המשפט חזר וציין, כי השיקולים הקבועים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות מהווים רשימה לא ממצה.


ב. יישום השיקולים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה במקרה דנן
(1) שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת (התועלת לחברי הקבוצה ואופן ניהול ההליך)
המבקשים טוענים, כי בעקבות דרך החישוב הפסולה שבה נקטה המשיבה, היא גרפה לכיסה סך 7,500,000 ₪ בממוצע לכל שנת מס וזאת רק בגין חובות ארנונה, משך עשרות שנים. לטענת המבקשים, אלמלא הגשתה של התובענה, המשיבה לא הייתה מתקנת את דרכיה. לשיטתם, החיסכון העתידי שהושג לחברי הקבוצה הינו עצום, בשווי של למעלה מ- 75 מליון ₪ לעשור הקרוב.

המבקשים טוענים עוד, כי ההליך נוהל ביעילות ובהגינות ותוך הקפדה על זכויות הצדדים וכי הם אף ניסו להגיע להסכמה עם המשיבה באשר לגמול ושכר הטרחה על מנת לייעל את ההליך, אולם ללא הצלחה.

המשיבה טוענת, כי לצורך הדיון היא ערכה תחשיבים ביחס לתקופה שמיום 1.1.09 ועד ליום 31.12.10 באשר לסכום הריבית שנגבתה בגין תשלומי ארנונה ששולמו לעירייה בפיגור, פעם אחת לפי תחשיב של "ריבית דריבית" ופעם שנייה לפי תחשיב של "ריבית צמודה" וכי הפער בין שתי השיטות, שהוא סכום ההשבה, מסתכם בסך 4,683,758.21 ₪ בלבד, נכון לחודש 09/11.

במענה לטענת המשיבה, לפיה סכום התביעה הנכון עומד על סך 4,683,758,21 ₪ בלבד, טוענים המבקשים, כי המשיבה מטעה את בית המשפט בכך שהיא מייחסת את סכום ההשבה שנתבע בתובענה, בסך 15,000,000 ₪, לתשלומי פיגורים בארנונה בלבד, שעה שהסכום מתייחס לכל תשלומי החובה שבפיגור. משכך, לשיטתם, יש להוסיף לסכום הגבייה האסורה בגין חובות ארנונה שבו הודתה המשיבה את תשלומי החובה ששולמו בפיגור ואינם תשלומי ארונה, כגון היטלי פיתוח, אגרות למיניהן, היטלי השבחה ועוד. לשיטת המבקשים, מאחר שהמשיבה בחרה שלא להתייחס להשבה המתבקשת בגין תשלומים אלו ולא הציגה כל נתונים בעניין, יש לקבל את עמדת המבקשים, כי סכום הגבייה שלא כדין, אשר ממנו יש לגזור את סכום הגמול ושכר הטרחה, הנו 15,000,000 ₪.

בפתח הדברים יובהר, כי סכום ההשבה התבקש כאן לצורך קביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה ולא לצורך תביעת השבה ומשכך אין חשיבות מכרעת לקביעת הסכום המדויק שגבתה המשיבה ביתר, שנע בין 4,683,758.21 ₪, לגרסת המשיבה, לבין 15,000,000 ₪, לגרסת המבקשים. עם זאת, עיון בבקשת האישור מעלה, כי בניגוד לנטען על ידי המבקשים, סכום ההשבה חושב על ידם רק בגין רכיב הארנונה ולא בגין יתר תשלומי החובה (ראו סעיפים 66-75 לבקשת האישור). משכך, אין כל פסול בכך שהמשיבה ערכה, אף היא, חישוב בגין רכיב הארנונה בלבד.

אם כן, התועלת לחברי הקבוצה היא חסכון של 4,683,758.21 ₪ לכל הפחות, עבור תקופה של שנתיים. בנוסף, יש להתחשב גם בחסכון העתידי שפועל לטובת חברי הקבוצה, שכן סביר להניח שאלמלא הוגשה התובענה הייצוגית, המשיבה לא הייתה מפסיקה את הגבייה גם בעתיד.

לגבי אופן ניהול ההליך, אני סבורה שההליך התנהל באופן יעיל וראוי.



(2) שיקולי הכוונה ציבורית (חשיבות ציבורית והפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק)

המבקשים טוענים, כי מלבד האפקט החינוכי וההרתעתי שהושג במקרה הפרטני, הרי שיתכן כי מעתה ואילך תנהג המשיבה בזהירות מוגברת בפעילותה מול תושבי העיר, מתוך הנחה כי היא נבחנת ונבדקת בכל פעולה שהיא מבצעת. בנוסף, המדובר בתובענה בעלת משמעות ציבורית כלל ארצית, שכן בעקבות הגשת הבקשה דנן הוגשו תביעות דומות כנגד רשויות מקומיות נוספות. המבקשים טוענים לעניין זה, כי פסיקת גמול ושכר טרחה בשיעור של עשרות אלפים או מאות אלפים בודדים, אינו מרתיע ואינו מקיים את מטרתו של חוק תובענות ייצוגיות ויש בכך כדי לעודד את הרשויות להמשיך ולפעול שלא על פי דין. זאת, משום שהרשות שגובה כספים שלא כדין יודעת כי במידה ותיתפס בקלקלתה ותוגש נגדה תובענה ייצוגית, הרי שהיא תוכל להודיע על הפסקת הגבייה, תוך הותרת הסכומים שגבתה שלא כדין בידיה ותשלום סכומים מזעריים לתובע ולבא כוחו.

המשיבה טוענת, כי בעילה של תובענה זו הוגשו 11 תובענות ייצוגיות כנגד רשויות נוספות, כאשר 7 מתוכן הוגשו על ידי באי כוח המבקשים בתיק זה. המשיבה סבורה כי יש טעם לפגם מהבחינה הציבורית בהגשת תובענות בנוסח זהה (או כמעט זהה) נגד רשויות מקומיות רבות, וכי אין הדבר עולה בקנה אחד עם הצורך בהגנה על הקופה הציבורית, כאשר בגין כל אחת מהתובענות מוגשת בקשה נפרדת לגמול ושכר טרחה.

המשיבה טוענת עוד, כי היא התחבטה רבות בשאלה האם לנהל את התיק או להודיע על חדילת גבייה, זאת משום שלשיטתה ניתן לפרש את הוראות סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות ככולל את פרשנותה שלה לפיה ניתן לחשב את הריבית על תשלומי חובה כ"ריבית דריבית", אולם בסופו של יום היא בחרה בפרשנות המקלה עם ציבור הנישומים.

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי תהליך החדילה היה סבוך וממושך, שכן הוא הצריך אפיון ותכנות מחדש של מערכות מחשוב רבות, כאשר עלות התאמת מערכת גביית וחיובי ארנונה לשיטת החישוב החדשה מסתכמת בסך 426,000 ₪ ולמשיבה נגרמו עלויות נוספות הנובעות משינוי והתאמת יתר המערכות הכספיות לעניין זה.

במענה לטענת המשיבה לפיה יש פגם ציבורי בכך שהוגשו תובענות כמעט זהות כנגד 11 רשויות אחרות וכי יש להגן על הקופה הציבורית, טוענים המבקשים, כי אין כל "קופה ציבורית כללית" וכי ריבוי התובענות הייצוגיות הנו הכרחי, מאחר שכל רשות רואה את עצמה כישות נפרדת שאינה מושפעת מהחלטותיהן של רשויות אחרות. ראיה לכך היא, כי גם לאחר שהמשיבה הודיעה על חדילה מגבייה, המשיכו יתר הרשויות המקומיות לשערך את תשלומי החובה שבפיגור בשיטת "ריבית דריבית" ונדרשה הגשת תובענה ייצוגית פרטנית כנגד כל רשות. למעשה, רק 4 רשויות הודיעו על חדילת גבייה ויתר הרשויות עמדו על בירור התובענה לגופה.

אני סבורה כי התביעה דנן הייתה בעלת חשיבות ציבורית והביאה תועלת לקבוצה. זאת, משום שגם לגישת המשיבה, הפרשנות המקלה עם הנישום אומצה על ידה רק לאחר הגשת התובענה וסביר להניח כי אלמלא הגשת התובענה, המשיבה לא הייתה מאמצת אותה, אלא ממשיכה לדבוק בפרשנותה, היינו לחייב ב"ריבית דריבית". לתיקון הטעות של הרשות יש כמובן חשיבות ציבורית, ביישום עיקרון שלטון החוק. חשיבותן של תובענות ייצוגיות מעין זו נובעת גם מהאפקט ההרתעתי והחינוכי שהן מפעילות כלפי רשויות ציבוריות בכלל ורשויות מקומיות בפרט להימנע מגביית סכומים ביתר שלא כדין.

לעניין הפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק, קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות ייצוגיות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס. במקרה דנן, המבקשים טענו כי סכום ההשבה עומד על 15,000,000 ואילו לשיטת המשיבה המדובר בסך 4,683,758,21 ₪ בלבד. הפער בין הסעד שנתבע לבין הסכום שנגבה על ידי המשיבה שלא כדין בפועל אמנם גבוה, אולם איני סבורה כי יש לזקוף פער זה לחובתם של המבקשים בעת פסיקת הגמול ושכר הטרחה ובוודאי שלא מדובר בניסיון להפריז או להכפיש את שמה של המשיבה. יש לזכור, כי התחשיב שערכו המבקשים התבסס על דו"ח המשיבה לשנת 2008 ואילו לצורך התחשיב שערכה המשיבה עמדו לפניה נתונים עדכניים מזמן אמת. מכל מקום, בענייננו כלל לא נפסק סעד כספי לחברי הקבוצה, על פי ההסדר הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מאחר שהעירייה הודיעה על הפסקת הגבייה.

לעניין הגשת תובענות ייצוגיות כנגד רשויות נוספות והגשת בקשה נפרדת לגמול ושכר טרחה בגין כל אחת מהן בנפרד, הרי שהמציאות בענייננו מלמדת, כי כל רשות רואה את עצמה כישות נפרדת וראיה לכך היא כי גם לאחר שהמשיבה הודיעה על חדילה מגבייה, המשיכו הרשויות האחרות לגבות ריבית פיגורים בשיטת "ריבית דרבית", באופן שחייב הגשת תובענות ייצוגיות פרטניות נגדן. זאת ועוד. לאחר הגשת תובענות ייצוגיות פרטניות, חדלו רק ארבע רשויות משיטת החישוב האמורה. הנה כי כן, ב"כ המבקשים נטלו סיכון בכל אחד מההליכים ואין להתייחס אל התובענות השונות שהוגשו כאל מקשה אחת. אעיר, כי אופן התנהלות הרשויות השונות בענייננו מעורר ספקות באשר לתועלת הציבורית הכללית הנובעת, כביכול, מהודעת החדילה של המשיבה. מכל מקום, שיקול "הקופה הציבורית" הוא אשר הנחה את המחוקק לתת לרשויות ציבוריות את ההטבה שבסעיף 9 לחוק תובעות ייצוגיות, הטבה שאותה המשיבה ניצלה ולכן לא נדרשה להשיב את מלוא הסכומים שגבתה ביתר. אין להביא שיקול זה פעם נוספת בחשבון, כאשר נבחן נושא הגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו.

(3) שיקולי תשומה (שכ"ט, הוצאות, סיכון ומורכבות ההליך)
המבקשים טוענים, כי תחום המיסוי המוניציפאלי הינו תחום רחב ומורכב הדורש התמחות מקצועית וספציפית וליווי של אנשי חשבונאות וכלכלה. לטענתם, טרם הגשת בקשת האישור ולשם הערכת סכום גביית היתר בתקופת התובענה נעזרו באי כוחם בכלכלן, אשר ערך ניתוח כלכלי מקיף ויסודי של הדוחות הכספיים של המשיבה.

המבקשים טוענים עוד, כי נושא זה, של דרך שיערוך החובות שבפיגור, כלל לא נדון טרם הגשת התובענה ולמעשה המדובר בתביעה תקדימית מקורית וראשונה מסוגה, לפיכך הסיכון שנטלו על עצמם המבקשים הינו ניכר. זאת, אף מעבר לסיכון הבסיסי הטמון בהגשת תובענה מינהלית, לנוכח חזקת התקינות המינהלית העומדת לרשות ונטל ההוכחה הכבד הרובץ על כתפי המבקש לסתור חזקה כאמור.

המבקשים מוסיפים וטוענים, כי מדובר ברשות גדולה ביותר, בעלת עוצמה כמעט בלתי מוגבלת למול האזרח הקטן, הנמנע, לרוב, מהתנגחות מול הרשות, גם מחשש של פעולת תגמול מצד הרשות, בוודאי כאשר מדובר בסכום של מיליוני ₪.

המשיבה טוענת, כי בקשת האישור שהוגשה על ידי המבקשים בתיק זה אינה מורכבת וכי המבקשים ובאי כוחם לא נטלו על עצמם כל סיכון. לשיטתה, המדובר בבקשה לאישור המעוררת שאלה משפטית אחת ויחידה והיא האם הריבית בגין תשלומי חובה ששולמו בפיגור על פי סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות הינה "ריבית דרבית" או "ריבית צמודה".

אני סבורה כי בהיעדר תקדים בפסיקה בעניין דרך חישוב הריבית בגין תשלומי חובה המצויים בפיגור, הגשת התובענה אכן הייתה כרוכה בסיכון ואין ספק כי ב"כ המבקשים טרחו ועמלו על הגשת התובענה. ביחס למורכבות ההליך, הרי שמדובר בשאלה משפטית מוגדרת הנוגעת לעניין אופן חישוב הריבית, האם "ריבית דרבית" או שמא "ריבית צמודה" ומקובל עלי כי השאלה שבמחלוקת לא דרשה בירור עובדתי רחב או בירור משפטי מורכב. בנוסף, יש להתחשב בכך שהמשיבה קיצרה את ההליך כאשר כבר בתחילת הדרך ועוד בטרם התקיים דיון מקדמי בבקשה, פעלה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות והודיעה על הפסקת הגבייה, דבר שהביא לחסכון בזמן, משאבים וטרחה לצד שכנגד וכן בחסכון של זמן שיפוטי של בית המשפט.

4. סוף דבר
בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהרשות הודיעה על הפסקת גביית האגרה, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.

לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקשים גמול בסך 150,000 ₪ ולב"כ המבקשים שכר טרחה בסך 500,000 ₪ בצירוף מע"מ.

לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות מעבר לשכר הטרחה, מקום בו הודיעה המשיבה על הפסקת הגבייה על פי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות בטרם התקיים דיון בתובענה לגופה

סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס.



נושאים רלוונטיים נוספים




שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון