תביעה אזרחית בגין פתיחת חקירה במשטרה

דוגמא לפסק דין בנושא תביעה אזרחית בגין פתיחת חקירה במשטרה: לפניי תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בשל פתיחת חקירה בעניינו במקום עבודתו ובמשטרה. רקע כללי - התובע, יליד 1956, שימש החל משנת 2003, בתפקיד של סגן מנהל סניף פל-ים אצל הנתבע מס' 2, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). הנתבע מס' 1, היה בכל הזמנים הרלבנטיים מנהל הסניף והממונה הישיר על התובע. אין חולק כי במהלך שנת 2004 הועלו חשדות כנגד התובע בכל הנוגע לאפשרות שהוא מפר אמונים, פועל בניגוד לנהלים ואף מקבל טובות הנאה בתמורה לאישורו לפתיחת חשבונות ומתן אשראי מטעם הבנק ללקוחות אלו ואחרים. אין אף חולק שהתלונות התבררו בשלב הראשון בבנק, במערך הביקורת הפנימית, ובשלב מסוים הוגשה מטעם הבנק תלונה למשטרה (להלן: "התלונה למשטרה"). עוד מוסכם כי המשטרה ביררה את הנתונים הרלבנטיים מבחינתה ואף העבירה את התיק לעיונה של פמ"ח וביום 30/1/05 הוחלט על סגירת התיק "מחוסר ראיות". התובע עתר לשינוי עילת הסגירה ועתירתו התקבלה, כך שהסיווג שונה והתיק נסגר "מחוסר אשמה". טענות הצדדים - התובע טוען בכתב התביעה כי במהלך התקופה המתוארת מעלה הוכפש שמו באופן שיטתי והוא הושפל מטעמו של ארבל. התובע מוסיף כי הוא הושעה מעבודתו החל מיום 16/6/04 ועד ליום 8/3/05, אם כי מציין כי לאחר תום תקופת ההשעיה הוא חזר לעבודתו בבנק. התובע טוען כי כתוצאה מהאירועים המתוארים מעלה התדרדר מצבו הנפשי, כי מערכת היחסים בינו לבין אשתו נקלעה לקשיים אשר הובילו לגירושין, כי הוא סובל ממתח וחרדה המלווים בדפיקות לב מואצות, לחץ בחזה, תחושת חנק, עייפות, חוסר אנרגיה, הרטבות לילה וכיו"ב תופעות פיזיולוגיות וכי הוא סובל אף מחוסר בטחון עצמי, תחושת נרדפות, חשדנות ועוד. התובע טוען כי המכלול המתואר מעלה עולה כדי נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 25% בהתאם לתקנות המל"ל וממשיך וטוען שנזקיו הכספיים לעבר הינם בסך של כ-77,000 ₪ וכי קיימים בנוסף נזקים כלליים לעתיד אשר מסורים לשיקול דעתו של ביהמ"ש. התובע עותר לחיובם של ארבל והבנק, ביחד ולחוד, בפיצוי בגין הנזקים המתוארים מעלה. ארבל והבנק (להלן ביחד: "הנתבעים") מכחישים את אחריותם. לשיטתם, לא נפל כל פגם בהתנהלותם בכל הנוגע לבירור החשדות שעלו לגבי התובע . לטענתם הם טיפלו בחשדות במירב הזהירות ובהתאם לחובותיהם וכי לא ניתן לייחס להם אחריות לכל נזק שנגרם לתובע, ככל שנגרם, עקב לחץ שהוא הרגיש לאחר שנקלע לסיטואציה אליה נקלע באשמתו. עוד מכחישים הנתבעים את קיומו של הנזק הנטען על ראשיו השונים וממילא מוכחש שיעור הנזק הנתבע. ההילך הדיוני ומסכת הראיות - ביום 20/5/12, לבקשת הנתבעים, הוריתי על פיצול הדיון כך שתישמענה ראשית עדויות הצדדים בכל הנוגע לטענות באשר לאחריות הנזיקית ורק לאחר מכן, במידת הצורך, נעבור לשמיעת הראיות באשר לשאלת קיומו של הנזק ושיעורו. מטעם התביעה העיד בפניי התובע (לגבי תצהירו ת/1). מטעם ההגנה העידו הבאים: מר יצחק עוזרי, מנהל מחלקת ביקורת במערך הביקורת הפנימית בבנק (להלן: "עוזרי", לגבי תצהירו נ/3); מר שלמה פיטשון, סמנכ"ל בכיר והמבקר הראשי של קבוצת דיסקונט (להלן: "פיטשון", לגבי תצהירו נ/4); מר צבי דביר, מנהל מרחב חיפה והצפון של הבנק (להלן: "דביר", לגבי תצהירו נ/5) וארבל (לגבי תצהירו נ/6). דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ולאחר שקילת טענות הצדדים בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות וזאת מחמת הטעמים שיפורטו להלן. מקדמית יש לומר שהתובע לא מיקד בכתב התביעה את טענותיו באשר להתנהלות הנתבעים, במובן שהוא התייחס למכלול האירועים כמקשה אחת ולא פירט אילו מעשים ספציפיים (או מחדלים) היו בלתי ראויים, או בלתי סבירים, או פוגעניים יתר על המידה וכו'. בתצהירו - נשארו מכלול הטענות לאקוניות וסתמיות ורק לגבי נושא אחד קיים פירוט - והוא נושא ממצאי דו"ח הביקורת הפנימית. כבר בכך יש כדי לעורר סימני שאלה, אך החשוב הוא כי בסיכומים - שוב קיבל התיק "תפנית" היות ובסיכומים אין כלל טענות לגבי דו"ח הביקורת הפנימית ופתאום מוצאים אנו טענות לרוב לגבי הליך שימוע (שהיה או שלא היה) עובר להשעיה ולגבי ההשעיה עצמה. יתכן והיה מקום לסלק את התביעה ולו מן הטעם כאמור, אך לא נסתפק בכך - ואסקור להלן את הנתונים שהוכחו ואת מסקנותי לגביהן, בהתאם להשתלשלות האירועים על ציר הזמן. החלטת ארבל מיום 17/3/2004 להעביר את המידע שהגיע אליו למינהלת המרחב - תחילתה של הפרשה, כפי שהצהיר והעיד ארבל (ועדותו לא נסתרה), היתה בכך שבאחד מהימים בהם התובע לא היה בבנק, הגיע אל ארבל לקוח בשם עזרן שמואל (להלן: "עזרן") אשר ביקש למשוך כספים ולקבל אשראי. ארבל סירב לבקשה, לאור נתוני החשבון של עזרן - ואו אז התפרץ עזרן והטיח בפני ארבל שבסניף "יש שחיתויות", שנפתחים חשבונות באמצעות מתווכים המקבלים עמלה בגין פתיחת החשבונות וכי הפעילות מתבצעת למול התובע, כלומר - שהוא זה אשר פותח את אותם חשבונות. ארבל מוסיף כי הוא שאל את התובע לפשר הדברים וכי התובע אישר שהוא פתח את חשבון הבנק של עזרן וכי אולי היתה טעות מצדו בשיקול הדעת שעה שהחליט לפתוח את החשבון (עמ' 36 שורות 8-14). ארבל העיד כי תשובתו של התובע לא היתה מספקת בכל הנוגע לסוגית "המתווכים", אך הוא לא פעל באותה העת. בהמשך, טוען ארבל, הגיעו לידיעתו מקרים נוספים בהם נפתח חשבון בנק וניתנו אשראים על ידי התובע, בניגוד לנהלים, לגבי לקוחות שהגיעו דרך מתווכים ("מעאכרים") - ולכן הוא החליט להתחיל בבירור. ביום 17/3/2004, החליט ארבל להעלות על הכתב את ממצאי בירורו - והכל במכתבו אל סגן מנהל המרחב (נספח ב' לתצהירו). במכתב זה הוא מפרט נתונים לגבי חמישה חשבונות בעייתיים, אשר כולם טופלו על ידי התובע - כאשר חשבון אחד נפתח בתיווכו של פלוני בשם "ליאור", שניים בתיווכו של אדם בשם שי מלכה (להלן: "מלכה") ושניים בעייתיים מסיבות אחרות. ארבל מדגיש במכתב כי המדובר ב"אשראי מפוקפק", כי הוא אינו יודע אם יש חוט מקשר בין חמשת המקרים למעט הקשר לתובע, וכי יש להמשיך את הבירור. בכך למעשה הסתיימה פעילותו האקטיבית של ארבל בכל הנוגע ל"התנעת" הליך הבירור נשוא תיק זה. הא ותו לא. לארבל הגיע המידע מאת עזרן, שטען שבסניף מתבצעות "שחיתויות", ארבל בדק כמה חשבונות וראה שיש לגביהם קושי - ופנה למנהל שלו. היכן טמונה הרשלנות? יתרת מכך. יש לראות כי דוניו, בהגינותו, כאשר נשאל אם הוא עצמו היה "שומר בבטן" מידע כגון זה אשר הגיע לידי ארבל - השיב שגם הוא היה פותח בחקירה אם היה שומע דברים כגון אלו אשר השמיע עזרן (עמ' 8 שורות 19-21 ועמ' 43 של מוצג נ/2), דהיינו - שגם לפי אמות המידה של דוניו, פועלו של ארבל היה סביר. יש בכך די כדי לחייב את המסקנה כי דין התביעה כנגד ארבל להדחות. נושא אחרון שיש לתת עליו את הדעת הינה טענתו של דוניו, בסעיף 8 לתצהירו, לפיה ארבל, כמנהל הסניף, קיבל בכל יום דו"ח לגבי כל החשבונות שנפתחו באותו היום ולגבי האשראים שניתנו בחשבונות - ואישר בכל יום את החשבונות והאשראים. לכן, לטענת דוניו, לא יכול ארבל להלין על פתיחת החשבונות או על מתן האשראי שהוא בעצמו אישר. ברם אולם, יש לראות כי ארבל הכחיש את הדברים חד משמעית (עמ' 35 שורות 5-17), והסביר כי כל מה שהיה בסמכותו של התובע הוא לא בדק. לכן, הטענה לא הוכחה (מה גם שאינה בהכרח רלבנטית). אשר על כן, לא מצאתי שהוכחה כל עילת תביעה כנגד ארבל, בשל שהחליט להעביר הלאה את שמצא. יש עוד לראות שבעוד שבכתב התביעה יוחסו לנתבעים מעשים רבים ומגוונים - אזי שבסיכומים צומצמו הטענות לשתיים בלבד: טענות לגבי ההחלטה להגיש את התלונה במשטרה וטענות לגבי ההחלטה על ההשעיה. אלא מאי? שארבל לא היה זה שהגיש את התלונה (ולא זה שהחליט להגיש אותה) ואף לא זה שהחליט על ההשעיה. לכן, התביעה נגדו נדחית. החלטת מינהלת המרחב לפנות למערך הביקורת הפנימית - לא הוכח שנפל כל פגם בהעברת הבדיקה למערך הביקורת הפנימית - אשר כשמו כן הוא. הוכח כי ארבל דיווח למינהלת המרחב על המידע שהגיע אליו והנהלת המרחב העבירה את הנושא לטיפול מערך הביקורת הפנימית (כלומר שסגן מנהל מרחב חיפה העביר את המידע שקיבל מארבל לסגן של פיטשון וזה האחרון פנה לפיטשון - סעיף 3 לתצהיר פיטשון). לא הועלתה כל טענה לגבי שרשרת העברת המידע - וטוב שכך, שכן דומה שזהו מהלך סביר ותקין. החקירה שבוצעה על ידי נציגי מערך הביקורת הפנימית - מי שמונה במערך הביקורת הפנימית לבדוק את הטענות שבמכתבו של ארבל היה עוזרי. עוזרי בתצהירו ובחקירתו מסביר כי הוא מצא שחשבונות רבים שנפתחו באישורו של דוניו, נפתחו בניגוד לנוהלי הבנק, כי ניתנו בחשבונות אשראים שלא בהתאם לנהלים (ללא בטוחות כנדרש וכו'), כי החשבונות סווגו בבנק כחשבונות שאליהם אמורה להכנס משכורת סדירה, למרות שבפועל לא נכנסה משכורת כאמור, כי בחשבונות שלגביהם לא היתה חייבת להיות משכורת היו כשלים אחרים, וכי מחלקם נמשכה הלוואה בניגוד למטרה אשר לשמה אושרה ההלוואה. עוד התברר שהחלק הארי של החשבונות הבעייתיים הנ"ל נפתח בתיווכו של אותו מלכה וכי מלכה עצמו קיבל תשלומים מאותם לקוחות מיד לאחר פתיחת החשבונות, לרבות מתוך כספים שהתקבלו כהלוואה מהחשבונות - בין אם ישירות ובין אם בעקיפין, באמצעות העברת כספים לחשבונות של אחותו של מלכה, אביו של מלכה וחברה שבבעלותו של מלכה (וראו את תצהירו של עוזרי ושל פיטשון). בנוסף, מספרים עוזרי וארבל כי ביום 2/5/2004, כאשר ביקר עוזרי בסניף במסגרת הבירור והתובע לא היה, הגיעה אל ארבל לקוחה בשם נדיה ג'מאמעה (להלן: "ג'מאמעה") ביחד עם אחיה (להלן: "האח") אשר הסבירו שהיא פתחה את החשבון בסניף בו עסקינן כיון שלשם הפנה אותה מלכה, בתמורה לתשלום מצדה למלכה. אותה לקוחה ואחיה טענו שהיא הופנתה על ידי מלכה לסניף וההנחיה שקיבלה היתה לפנות ספציפית לתובע. האח עוד הוסיף וטען כי כאשר הגיעו לראשונה לסניף וביקשו את התובע לפתוח חשבון נענו בסירוב, וכי רק לאחר שמסרו שמלכה "שלח אותם" ורק לאחר שהתובע שוחח עם מלכה בטלפון, נעתר התובע לפתוח את החשבון. חמור מכך הוא שלטענת האח, כאשר ג'מאמעה ביקשה הלוואה בסך 23,000 ₪, התובע מסר לה שמתוך הסכום עליה להעביר 5,000 ₪ לחשבון אשר התברר שהינו חשבון הבנק של אחותו של מלכה (נספח 1 לתצהיר עוזרי, נספח 1 לתצהיר ארבל). משמע, שהראיות לגבי מעורבותו של מלכה ולגבי כך שהוא קיבל תשלום עבור שירותי התיווך שלו - היו משמעותיות. באשר לשאלה אם התנהלותו של מלכה תקינה אם לאו - דומה שלא יכולה להיות מחלוקת, לאור הוראות בנק ישראל האוסרות על מתווך לקבל כסף או טובת הנאה עבור תיווך כאמור. באשר לשאלה אם התובע ידע שמלכה משמש כמתווך או אם התובע קיבל בעצמו טובות הנאה בקשר עם אותם חשבונות - לא היו בשלב הזה ראיות קונקרטיות. לכן, לא מצאתי כי הוכח שמערך הביקורת הפנימית ניהל שלא כדין את החקירה. נבדקו 29 חשבונות - מדגם של 10% מסך החשבונות שפתח התובע, והממצאים נותחו כדבעי. הפגישה עם התובע במערך הביקורת הפנימית מיום 17/5/2004- לאחר השלמת הבדיקה מטעם עוזרי, כמתואר מעלה, התקיימה פגישה בין התובע לבין נציגי מערך הביקורת הפנימית - בנוכחות דוניו, פיטשון, עוזרי ונוסף בשם אבי רומנו (להלן: "פגישת הבירור הראשונה"), וזאת ביום 17/5/2004. לבקשת דוניו, לא זומן לישיבה נציג מטעם הועד. לטענת הבנק באותה ישיבה אישר התובע כי הוא אכן פתח מספר חשבונות ללקוחות שפנו אליו על ידי מלכה, אך כי לאחר שנודע לו שמלכה מקבל שכר טרחה או עמלת תיווך עבור אותן הפניות - הוא חדל לפתוח חשבונות ללקוחות שכאלו, למעט בודדים. עוד מתברר כי באותה פגישה מסר התובע כי הוא קיבל יום אחד שובר לנופש במלון "יערות הכרמל", אך הוא לא ניצל את ההזמנה ופעל לביטולה. התובע טען כי הוא חשד שמלכה הוא ששלח לו את השובר, אך לא הצליח לאמת חשדות אלו - ואף לא דיווח על כך לממונים. התובע חזר והדגיש כי פעל כל העת למען הגדלת מספר הלקוחות, תוך שמירה על האינטרסים של הבנק ולטובת הבנק. קריאת פרוטוקול הישיבה (נספח 2 לתצהיר עוזרי), מלמדת כי לא נפל פגם בעצם קיום הישיבה או במהלכה. לתובע ניתנה האפשרות להסביר את מהלכיו - והוא אכן עשה כמיטב יכולתו להסביר מדוע נפתח כל חשבון וחשבון. יש עוד לראות כי התובע נשאל אם קיבל ממלכה או מאחר טובות הנאה - והוא שלל את האפשרות. הפגישה השניה מיום 24/5/2004- בעקבות פגישת הבירור הראשונה, ביום 18/5/2004, נשלח התובע לבצע בדיקה במכון פוליגרף, בהסכמתו, לרבות לגבי השאלה אם קיבל טובות הנאה ממלכה או מהלקוחות סביב פתיחת חשבונות הבנק ומתן האשראים כמתואר מעלה. ממצאי הבדיקה, מיום 19/5/2004, הראו ככל הנראה כי הוא נמצא כדובר שקר ברמת "קרוב לוודאי" בנוגע לסוגית טובות ההנאה (ואת זאת אנו למדים מדברי העדים אשר קראו את ממצאי הבדיקה). לאור ממצאי בדיקת הפוליגרף, זומנה ישיבה נוספת (להלן: "פגישת הבירור השניה"), ביום 24/5/2004, בנוכחות אותם המשתתפים. במהלכה, עומת התובע עם ממצאי הפוליגרף והוא שב על טענתו לפיה הוא מעולם לא קיבל טובות הנאה (וראו את הפרוטוקול - נספח 3 לתצהיר עוזרי, אשר לא נסתר). לא הועלו ובוודאי שלא הוכחו כל טענות לגבי התנהלות בלתי סבירה בעצם קיום הישיבה השניה או בכל הנוגע למהלך הישיבה. ממצאי הפוליגרף, מבחינת הבנק, חייבו לקבל את התייחסותו של דוניו, הוא קיבל את ההזדמנות להתייחס לממצאים - ואין כל פסול במהלך זה. ההחלטה להגיש תלונה למשטרה ביום 24/5/2004- בשלב זה, בתום פגישת הבירור השניה - הוחלט על הגשת התלונה למשטרה - וזו אכן הוגשה, על ידי עו"ד משה מקובסקי ז"ל, היועץ המשפטי דאז של מערך הביקורת הפנימית (להלן: "היועמ"ש"), לגבי חשד לקבלת שוחד וחשד להפרת אמונים על ידי מנהל בתאגיד. אזכיר כי בהתאם לסיכומי התובע - כל הטענות שהיו לגבי המהלכים עד מועד הגשת התלונה נזנחו וטרוניתו מתמקדת בהחלטה להגיש את התלונה. שקלתי בכובד ראש את טענותיו ומצאתי שלא הוכח שההחלטה עולה כדי עוולה נזיקית. ראשית, יש לראות כי בתלונה ששלח היועמ"ש, צוין כי עולה חשש שהתובע העניק אשראי ללקוחות שהופנו על ידי "מעאכרים", בתמורה לקבלת עמלה. במכתב מצוין כי בדיקה מדגמית של החשבונות שנפתחו והאשראים שניתנו העלתה שהתובע היה זה אשר פתח אותם ואישר אותם וכי 12 מתוך 29 החשבונות שנבדקו - אכן נפתחו עקב תיווכו של מלכה. עוד צוין בתלונה כי מהחשבונות שנפתחו בתיווכו של מלכה - הועברו כספים לחשבונות של מלכה, או של חברה שבבעלותו, או לחשבון של אחותו רו לחשבון של אביו של מלכה. בתלונה צוין כי התובע הסביר שכאשר התעורר חשדו שמלכה מקבל דמי תיווך עבור הפניית הלקוחות, הוא הפסיק לפתוח חשבונות שכאלו , למעט בודדים, וכי הוא פעל בתום לב לצורך קידום הבנק. עוד צוינו ממצאי בדיקה הפוליגרף ותגובתו של התובע לאותם ממצאים. לכן, העובדות המופיעות בתלונה מדוייקות, מגובות במסמכים ומאוזנות. שנית, אם נשתמש במונח מתחום אחר - יש לבחון מה היתה "האמת לשעתה" מבחינת הבנק באותה נקודת זמן. העובדה שמלכה קיבל עמלת תיווך היתה כבר כמעט בבחינת "עובדה מוגמרת". העובדה שהתובע אכן פתח את כל החשבונות שהגיעו בתיווכו של מלכה - היתה מעוגנת בממצאי הבדיקה המדגמית. לגבי השאלה אם התובע ידע על שירותי התיווך בתשלום של מלכה (ובכך הפר אמונים) - הרי שהיו לנגד עיני נציגי הבנק הדברים שמסרו ג'מאמעה ואחיה לגבי כך שהתובע עצמו אמר להעביר 5,000 ₪ לחשבון של אחות של מלכה. בנוסף, היו דבריו של התובע עצמו שאישר שגם לאחר שכבר חשד שמלכה מתווך בשכר הוא פתח עוד שני חשבונות ללקוחות של מלכה. ברי שאם ידע התובע שמלכה מתווך "בשכר" היה עליו להמנע מפתיחת החשבונות ומהגדלת האשראי ללקוחות שלו - ופעולות כגון אלו עשויות לעלות כדי הפרת אמונים. לכן, נדמה לי שלגבי החשד שבוצעה עבירה של הפרת אמונים - היה בסיס לכאורי ברף הנדרש לצורך הגשת תלונה למשטרה. בהקשר זה אעיר עוד כי לא אוכל לקבל את טענות התובע לפיהן הוא פעל במסגרת הנהלים המעוגנים במסמכים שקשורים לפרויקט "מעגלים" של הבנק (להלן: "הפרויקט"). הוכח כי אכן מטרת הפרויקט היתה להרחיב את מעגל הלקוחות ולעודד לקוחות להביא לקוחות נוספים, אך עדיין - על הפעילות שתחת מטרית הפרויקט חלות הוראות מסוימות לגבי מתן אשראי, לגבי בטוחות וערובות, לגבי הגדלת מסגרות אשראי וכיוצ"ב קריטריונים אשר לפי ממצאי הבדיקה הופרו בחלקם לגבי חלק מהחשבונות שבהם טיפל התובע - לרבות חשבונות שנפתחו בתיווכו של מלכה. לכן, המעטפת הכוללת של פרויקט מעגלים, אשר לה הקדישו ב"כ של התובע שאלות רבות מספור בחקירה הנגדית, אינה יכולה לסייע בידי התובע, אינה מסבירה את התנהלותו ואינה מפריכה כשלעצמה את כל החששות שהתעוררו. בהקשר זה אפנה לכך שכאשר עוזרי נשאל אם פעילותו של התובע היתה בהתאם לקריטריונים שהותוו בפרויקט הוא השיב שרוב הלקוחות שחשבונותיהם נבדקו לא עמדו בתנאים המקדמיים (עמ' 17 שורות 12-17); כאשר פיטשון נשאל לגבי נוהלי פרויקט מעגלים הוא השיב כי גם במסגרת הפרויקט אסור היה לפתוח חשבון ולתת אשראי למי שלא עומד בקריטריונים ובוודאי שלא למי שהגיע באמצעות מתווך שמקבל עמלה (עמ' 22 שורות 1-5); וכאשר דביר נשאל אם יתכן וכל פעולותיו של התובע בוצעו במסגרת ההנחיות שניתנו לגבי הפרויקט - אף הוא ענה ש"לא" (עמ' 31 שורות 11-23). ומה לגבי השוחד? אני מסכימה עם התובע שלגבי נושא זה הממצאים לחובתו היו דלים בהרבה, אם בכלל, שכן לא היה עד שטען שהוא נתן לתובע טובת הנאה והממצא היחיד היה לגבי אותו שובר נופש למלון יערות הכרמל, שהתובע עצמו סיפר עליו ביוזמתו, והסביר שהוא לא מימש אותו. יש לראות כי עוזרי בחקירתו אישר כי לבנק לא היתה בשלב זה או אחר ראיה לפיה התובע קיבל תשלום (עמ' 12 שורות 9-10) וגם פיטשון הסכים כי לא היו להם ממצאים לגבי כך שהתובע קיבל כספים ממלכה או ממישהו אחר (עמ' 23 שורות 24-25). עם זאת, כאן יש לזכור שלא ברור מדוע התובע לא דיווח על אותו שובר נופש (שכן אף לשיטתו הוא חשד שמלכה נתן לו את השובר) והיה משקל מסוים לממצאי בדיקת הפוליגרף, לגבי תשובה שאפשר שהיא שקרית בנוגע לקבלת טובות הנאה. בנוסף, יש לראות כי התובע הסביר שכבר במרץ הוא החל לחשוד שמלכה מקבל עמלת תיווך ושצריך להפסיק את פתיחת החשבונות ללקוחות שלו, אלא שהלקוחה ג'מאמעה הגיעה אל התובע במאי, כלומר - בשלב שהוא כבר היה חייב לסרב לפתוח לה את החשבון. למרות זאת, התובע כן פתח לה חשבון והעניק לה אשראי - והדברים מעוררים קושי. לכן, מבלי לקבוע מסמרות לגבי משקלם המדויק של הנתונים באשר לחשד בנושא השוחד - לא שוכנעתי שהכללתו בתלונה היתה בלתי סבירה. חשוב עוד לציין כי בשלב מסוים, התובע ביצע בדיקה נוספת באמצעו פוליגרף, במכון אחר שהוא בחר, והממצאים שם היו כי הוא דובר אמת - כפי שאישרו ב"כ של הנתבעים במהלך הדיון. אלא שבדיקה זו בוצעה ביום 27/5/2004, שלושה ימים לאחר הגשת התלונה, וממצאיה בוודאי שהגיעו לידיעת הבנק לאחר שכבר הוגשה התלונה למשטרה. מעבר לכך, שתי בדיקות פוליגרף שונות סותרות - רק מחזקות את המסקנה שיש מקום להמשיך את הבדיקה לעומק. לכן, לא הוכח שהגשת התלונה למשטרה היתה בלתי סבירה, בלתי הגיונית, מונעת ממטרות לא כשרות, חריגה, פוגענית יתר על המידה וכו'. לא למותר לציין את הוראות החוק הרלבנטיות בהקשר זה, לגבי עוולת הנגישה המוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, לאמור: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון , ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". דומה כי הוראות החוק מלמדות על כך שלא התגבשו יסודות העוולה במקרה דכאן, לרבות לאור הסיפא של הסעיף. בהקשר זה אפנה לבג"צ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מ"ז (5) 653, שם מתייחסת כב' השופטת דורנר לסיפא של סעיף 60 כאמור, המעניק הגנה למי שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, ואף לת.א. 5426/00 (שלום ירושלים) יוהן מרדכי נ' ידפז שירותי פלדה ואח' (27/7/2006), כדלקמן - "המסר של המחוקק הוא שאין לפגוע במסירת מידע המביא לפתיחה בהליכים פליליים, שכן טובת הציבור היא שעבריינים יובאו לדין. לפיכך, אין די בעובדה שהתובע יצא זכאי, כדי להוות עילת תביעה כנגד הנתבעים, בגין הגשתם את התלונה נגדו לרשות. לית מאן דפליג, כי לא הנתבעים פתחו בהליך הפלילי כנגד התובע. אלא המדינה היא זו שנקטה בהליך (שהרי אין מדובר בענייננו בקובלנה פלילית פרטית). הואיל וכך, מובן מאליו כי לא ניתן לראות את הנתבעים כאחראים בעוולת נגישה כלפי התובע." באשר לעוולת הרשלנות - בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 וברע"א 1565/95 סחר ושירותי-ים נ' שלום וינשטיין בע"מ, פ"ד נד(5) 638, נקבע כי באופן עקרוני ניתן לבסס גם תביעה בעוולת רשלנות כנגד תובע הנוקט הליך סרק כנגד בעל דין יריב, וראו כי בפרשת גורדון (בסעיף 25), נפסק כי: "על כן, אפילו לא מתקיים יסוד זה או אחר של עוולת הנגישה, עדיין יש מקום לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות בנזיקין על-פי עוולות אחרות, כגון איסור לשון הרע או רשלנות. כך, למשל, אם הליך פלילי או אזרחי הוגש ברשלנות, אין אחריות במסגרת עוולות הנגישה, אך אין בכך כדי למנוע, א-פריורי, אחריות בעוולת הרשלנות, ובלבד שיסודותיה של זו נתקיימו". פרשת גורדון עסקה בחובות זהירות שבין רשות ציבורית לבין הפרט, ובהמשך - בפרשת סחר ושירותי-ים, נקבע כי ההלכה חלה גם לגבי מערכת היחסים שבין כל תובע פוטנציאלי לבין כל נתבע פונציאלי, וכך נקבע (בסעיף 18): "... מאז פסק הדין בעניין גורדון אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי, אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע מהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט. זאת, לא רק מפני שפגיעה במעשה מכוון היא, בעליל, יותר חמורה מפגיעה שנגרמה עקב מעשה רשלני, אלא גם מפני שיסוד ההתרשלות כולל, מניה וביה, גם מעשים מכוונים." ואפנה גם לספרו של ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד, (ירושלים, תשנ"ט 1999) עמ' 47 ולת.א. (שלום בית-שאן) 348/04 זריהו נ' טרבלסי, מאגר נבו (2005). כפי שפורט מעלה - לא הוכח שמעשי נציגי הבנק היו רשלניים ובוודאי שלא במזיד. שלישית, אני מקבלת את דבריו של פיטשון, אשר נשאל אם לא היה מקום להעמיק חקור לגבי החשדות או לגבי אמינותם של המקורות שמסרו את שמסרו לגבי התובע (כגון עזרן או ג'מאמעה), לפני שפונים למשטרה, והוא השיב: "ביקורת פנימית לא חוקרת, היא שואלת שאלות ... לצורך בירור עניינים שיש בהם חשדות כאלה, יש מקור אחד מוסמך וזה משטרת ישראל" - עמ' 22 שורה 22), ובהמשך הסביר כי החקירה הפנימית "הגיעה למבוי סתום", שכן אין למערך הביקורת הפנימית סמכות לחקור את הלקוחות או את מלכה או גורמים אחרים מחוץ לבנק (עמ' 25 שורות 2-4). לכן, כל עוד המסקנה עד כה היא שהיו תמיהות שמחייבות בירור וכל עוד מצטרפת לכך המסקנה שרק במשטרה ניתן להמשיך את הבירור - ברי שאפשר היה להגיש את התלונה. רביעית, מעבר לצורך, יצוין כי הוכח שבמהלך פגישת הבירור השניה אמר התובע לנוכחים כי מצדו הם יכולים לפנות למשטרה (וראו את דברי דוניו, עמ' 6 שורה 19, את פרוטוקול הישיבה ואת עדות פיטשון ועוזרי שהיו בפגישה בהקשר זה). משמע - שאף הוא הבין שהמדובר במקרה שאולי יחייב פניה אל גורמים "חוץ-בנקאיים". ממצאי בדיקת מערך הביקורת הפנימית מיום 30/5/2004- אין חולק כי ביום 31/5/2004 סיכם פיטשון, המבקר הפנימי, את ממצאי בדיקתו במסמך אשר כונה במהלך הדיון וכך גם עתה "דו"ח הביקורת הפנימית". הצדדים העלו במהלך הדיונים טענות רבות לגבי האפשרות להגיש את דו"ח הביקורת הפנימית כראיה (לרבות לאור הוראות חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992), אך דומה שהמחלוקות לגבי נושא זה (ככל שנותרו פתוחות לאחר החלטת הביניים בעניין זה) - אינן רלבנטיות עוד, שכן בסיכומי התביעה אין כל טענה לגבי דו"ח הביקורת הפנימית. יש לראות כי בתצהירו של התובע (סעיפים 21-26) הוא מעלה טענות לגבי "חוסר מקצועיות", "חוסר אמינות", ו-"חוסר שקיפות וגילוי נאות" - בכל הנוגע לעבודתו של פיטשון, בנוגע להליך הבירור הפנימי ובכל הנוגע לתוצר הסופי - דו"ח הביקורת הפנימית, אך בסיכומים מטעם התביעה - אין טענות לגבי אותה חוסר מקצועיות, או חוסר אמינות, או חוסר שקיפות. טענות אלו ככל הנראה נזנחו - ורק על מנת להבהיר את עמדתי - אזי שהן ממילא לא הוכחו. יש עוד לראות כי כאשר התובע נשאל בחקירתו הנגדית לגבי דו"ח הביקורת הפנימית הוא טוען שאין לו מה להוסיף על האמור באופן כללי (וסתמי) בתצהירו (עמ' 6, שורה 10) ועוד השיב התובע שהוא לא התרשם שאנשי מערך הביקורת הפנימית היו עויינים (עמ' 6, שורה 14). מעבר לצורך, יצוין עוד כי הואיל והתובע ממילא לא ראה את דו"ח הביקורת הפנימית אלא לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין הצדדים, והואיל והגשת התלונה למשטרה היתה לפני הגשת דו"ח הביקורת הפנימית - אזי שלא יכול היה להגרם לתובע נזק שקשור בדו"ח הביקורת הפנימית ממילא. משמע, שאף אם היה נקבע שהדו"ח אינו ממצה או לקוי - לא הוכח כל קשר סיבתי (עובדתי או משפטי) בין כל קביעה שכזו לבין כל נזק נטען. השימוע ביום 31/5/2004 וההחלטה על ההשעיה מיום 16/6/2004- אין חולק כי התובע הושעה בעקבות האירועים מעבודתו, מיום 16/6/2004 ועד ליום 8/3/2005, וכי במהלך כל התקופה הרלבנטית המשיך התובע לקבל משכורת מלאה מהבנק. במהלך החקירה הנגדית הופנו אל עדי הבנק שאלות לגבי שימוע ביום 31/5/2004, אשר לאחריו הוחלט על השעיתו של התובע. בסיכומי התובע, הופתעתי לראות שארבעה עמודים מתוך הסיכומים הוקדשו לסוגית השימוע וההחלטה לגבי ההשעיה - לרבות אסמכתאות לרוב מפסיקה מנחה של בתי הדין לעבודה. במיוחד נדהמתי לראות שבסעיף 25 לסיכומים נטען כי "אין מחלוקת" שלא התקיים בכלל הליך של שימוע. לגבי נושא זה, אומר שלושה אלו. ראשית, האמור בסעיף 25 עולה כדי נסיון להטעות את בהמ"ש. שנית, דווקא הוכח שהתקיים שימוע בפני אדם בשם אברהם שלום במחלקת משאבי אנוש. שלישית, התובע לא העלה כל טענה עובדתית לגבי השימוע (וראו כי בכתב התביעה, בסעיף 9, מצוין באופן לאקוני שהתובע הושעה למשך התקופה שמיום 16/6/2004 ועד יום 8/3/2005, ובתצהירו, בסעיף 14, הוא מעתיק את אותו סעיף קצרצר מכתב התביעה). התובע בתצהירו "על בסיס ייעוץ משפטי שקיבל" מפרט טענות רבות מספור לגבי דו"ח הביקורת הפנימית, לרבות סעיפי חוק, ניתוחים משפטיים וכו', אך לגבי הליך השימוע - שתיקה רועמת. וראו איזה פלא - בסיכומים, התהפכו הדגשים. לגבי דו"ח הביקורת הפנימית - אין ולו מילה (כפי שצוין מעלה) ולעומת זאת - לגבי הליך השימוע - דיסרטציות משפטיות נרחבות. באי כוחו של התובע מסבירים מהן מטרות השימוע, כיצד צריך לערוך אותו, מתי, מי צריך להיות נוכח, מה צריך לרשום בפרוטוקול, מה צריך להציע לעובד וכיוצ"ב טענות שאולי הן נכונות עקרונית, אך שלגביהן לא הונח ולו בדל של ראשיתה של ראיה בתיק זה. עוד אציין כי יש טעם לפגם אף בכך שבסיכומי התובע אנו מוצאים טענות לגבי דיני נטלי הראיה, במובן שמועלות טרוניות לגבי כך שמטעם הבנק לא זומנו עדים שהיו מעורבים בהליך השימוע וההשעיה - ונשאלת השאלה, מנין היה צריך הבנק לדעת שזה נושא שלגביו צריך להציג עדים אם הנושא אינו מופיע בכתב התביעה או בתצהירים (מעבר לכך שהנושא נמצא בסמכותו של בית הדין האזורי לעבודה)? לכן, יש לדחות מכל וכל את מכלול הטענות לגבי השימוע וההשעיה - הן משום שהם מהווים הרחבת חזית והן משום שלא הוכחו. סיכום - אשר על כן, מהאמור לעיל עולה שבחינת ההתנהלות של הנתבעים מבחינה כרונולוגית מלמדת שלא הוכחה התנהלות פוגענית יתר על המידה או בלתי סבירה בנקודת זמן זו או אחרת. בהתאם, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות. באשר להוצאות המשפט, אבקש לציין כי ההחלטה לפצל את הדיון הביאה לחסכון משמעותי בהוצאות הצדדים ובמיוחד חסכון מבחינת הנתבעים, בכל הנוגע להגשת חוות דעת רפואית, איסוף תיעוד רפואי וכו'. מנגד, אבקש לציין שהתובע הגיש במקביל לתביעה זו תביעה נוספת כנגד ארבל מכח חוק איסור לשון הרע (ת"א 12632/06 בבימ"ש זה) אשר התבררה במקביל להגשת התובענה דכאן ואשר עילותיה בחלקן דומות עד מאוד לאירועים הנטענים בתביעה זו. תביעה זו נדחתה לבקשת התובע עצמו, ולאור הדברים שנאמרו מעלה - אני בספק אם לא היה מקום שהתובע יבקש גם כאן לדחות את התביעה כנגד ארבל. עם זאת, על מנת שלא להחמיר יתר על המידה עם התובע, לאור מכלול טענותיו לגבי מצבו הנפשי בעת הזו, אני מחייבת את התובע לשלם לשני הנתבעים ביחד הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ), תוך 30 יום מהיום. משטרהתביעה אזרחית