מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא האם יש ביטוח מפני תאונת דרכים לאחר מכירת רכב: פתח דברים 1.        לפני תובענה בגין נזקי גוף עקב תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק פלת"ד"). המחלוקת העיקרית בתיק היא, אם חל סעיף 13 לפקודת ביטוח כלי רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן- "פקודת ביטוח רכב מנועי"). מבוטח בביטוח חובה על ידי חברת ביטוח ישראלית מכר את הרכב, שלגביו חל הביטוח, למי שאינו תושב המדינה. מספר ימים לאחר שהרכב נמסר לקונה, אשר לא רכש פוליסה חדשה, אירעה ברכב תאונת דרכים קטלנית, בשטח הנתון לשיפוטה של הרשות הפלסטינאית. בנסיבות אלו עמדה למחלוקת הסוגיה, אם המבטחת פטורה מחבות עקב טענתה, שעל אף שסעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי מונע ממנה לטעון שלא היה ביטוח בר תוקף עקב המכירה, הרי היא פטורה על פי הסייג שבאותו סעיף; היא לא היתה מבטחת את הקונה אילו ידעה שהוא תושב השטחים וזאת מנימוקים סבירים. מחלוקת עובדתית עיקרית בתיק היא, אם היה הקונה תושב השטחים או תייר מגרמניה. רקע עובדתי 2.         התאונה הקטלנית ארעה ביום 9/11/07. בין ההרוגים היה התובע (להלן - "המנוח") שהתובע 1 הוא עזבונו. המנוח, שהיה בעל תעודת זהות פלסטינית, נפגע בתאונה אשר אירעה בסמוך לטייבה. בעת התאונה נסע המנוח ברכב, שנהג בו מוחמד דעאס, שנהרג אף הוא בתאונה (להלן גם- "הנהג המנוח"). נוסע נוסף ברכב, קיפד אף הוא את חייו באותה תאונה. לרכב הוצאה תעודת ביטוח על ידי הנתבעת 1 (להלן גם- "כלל " או "חברת הביטוח"). כלל כופרת בחבותה על פי הפוליסה בטענה, שאם היתה יודעת כי הנהג המנוח הוא תושב השטחים, היא לא היתה מבטחת אותו. 3. בתחילת ההליכים בתיק, משהוברר כי כלל כופרת בכיסוי הביטוחי, צורפה קרנית כנתבעת נוספת. בהמשך המשפט הסכימו הצדדים, כי התאונה אירעה בשטח C, ולפיכך, קרנית אינה חבה בפיצוי כלפי המנוח, אפילו יתברר שאין כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה, שהרי חוק פלת"ד, יש לו תחולה טריטוריאלית, בתחומי המדינה בלבד (ראו פרופ' י' אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים", מהדורה שניה, עמ' 9; א' ריבלין "תאונת הדרכים סדרי הדין וחישוב הפיצויים" מהדורה שלישית עמ' 309; סעיפים 6-8 לחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996; ע"א 4195/01 בריג'ת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ניתן ביום 7/11/01. ראו באשר למעמדו של שטח C והדין החל בפסק דינו של השופט שפירא בתא (י-ם) 8433/06 ‏ שושה סהאם (קטינה) נ' נתשה מרשד, פורסם בתוכנות המשפטיות). בפתח סיכומיה הודיעה קרנית כי עניינה בתובענה הפך אקדמי, אולם עדיין עקרוני, מאחר שטענות ההגנה של כלל, לעמדתו של בא כוחה של קרנית, ככל שתתקבלנה, עלולות לפתוח "פתח מי יישורנו" להרחבת חבות אפשרית מצד קרנית (סיכומי קרנית בעמ' 1 ו-2). לפיכך היא נשארה כצד בתיק, ודחיית התביעה נגדה נדחתה למועד פסק הדין בתיק. 4.        הרכב המעורב בתאונה, מסוג סיטרואן 78-551-10, היה שייך במקור לסאמי אבו מוך מבאקה אל גרבייה (להלן- "אבו מוך"). חמישה ימים לפני התאונה, נמכר הרכב לנהג המנוח מוחמד תאופיק דעאס על פי זכ"ד, שנשא תאריך 4/11/07 ושנערך בין הנהג המנוח לאבו מוך. הביטוח על הרכב נעשה באותו יום שהרכב נמכר אצל סוכן הביטוח עאהד ותד. עם מכירת הרכב לא נמסרה לחברה המבטחת הודעה על המכירה לנהג המנוח. הנהג המנוח החזיק בעת התאונה בתעודת הביטוח המקורית של כלל, שהפרמיה עבורה, כאמור, שולמה מספר ימים לפני התאונה. שם המבוטח, כפי שמופיע בתעודת הביטוח, הוא חברת אינבאט בע"מ, שככל הנראה קשורה לעסקיו של אבו מוך. נוסיף כי בעת שחודשה הפוליסה, הודיע אבו מוך לסוכן הביטוח שהוא עומד למכור את הרכב, אולם הוא לא הודיע למי הוא עומד למכור וככל הנראה אף לא נשאל לגבי עניין זה על ידי סוכן הביטוח, שביטח אותו.   5.        הנהג המנוח לא היה אזרח ישראלי. הוא היה בעל דרכון גרמני ובעל רישיון נהיגה גרמני. לא הובאו ראיות אם היו לו תעודת זהות פלסטינית ורשיון נהיגה פלסטיני. בעת התאונה היה עליו או ברכבו רשיון הנהיגה הגרמני על שמו. נטען כי הנהג המנוח היה נשוי לאישה פלסטינית, ולבני הזוג ארבעה ילדים. לישראל היה יוצא ונכנס תדירות באמצעות אשרת תייר ובמעמד של תייר. התובעים טענו כי, למיטב ידיעתם, הוא היה נשוי גם או בעבר לאישה גרמניה. 6. התאונה אירעה, כפי שעולה מתיק החקירה של המשטרה, כאשר רכבו של הנהג המנוח החליק והתנגש ברכב ישראלי. סעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי 7.        כלל כופרת בחבותה לשלם למנוח פיצויים על פי תעודת הביטוח, בטענה שהוסתר ממנה מידע חשוב ומהותי הנוגע לנהג המנוח, שלגירסתה היה מתגורר דרך קבע בשטחי הרשות הפלסטינית, וכן, שלו היתה יודעת פרטים אלה אודות קונה הרכב, לא הייתה מסכימה לבטחו. סעיף החוק עליו מבסס התובע את תביעתו הוא סעיף 13(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי. כלל נסמכת על הסייג המופיע בסעיף 13(א)(1). להלן, לנוחות הקורא נוסח הסעיף בחלקו הרלוונטי: "(א) מבטח שהוציא פוליסה לכיסוי חבות טעונת ביטוח - בין שהמבוטח היה חייב באותו ביטוח ובין שהיה פטור ממנו לפי סעיפים 4, 5 או 6, בין שאותה חבות הייתה טעונה כיסוי ובין שהיתה פטורה ממנו לפי הסיפה לסעיף 3 - ואירע מאורע הנותן עילה לחבות כזאת אחרי שהמבוטח העביר את הבעלות ברכב לאדם אחר (להלן - הבעל החדש), לא תישמע טענה מצד המבטח שהוא פטור מכיסוי החבות עקב ההעברה כאמור, אלא אם הוכיח אחת מאלה: (1) שלא ידע על ההעברה וכי היה נמנע, מנימוקים סבירים, לבטח את הבעל החדש; ...". (2) שקיים ביטוח אחר לכיסוי החבות. (ב) נמנעה טענה מצד המבטח כאמור בסעיף קטן (א), יחייבו הוראות הפוליסה שהוצאה למבוטח גם את הבעל החדש. סעיף 13 יוצר מעין השתק סטטוטורי החל כלפי חברת הביטוח ומונע ממנה לטעון כלפי רוכש הרכב, שאין ביניהם חוזה ביטוח, ולפיכך אין היא חבה כלפיו. סעיף 13 הוסף לפקודת ביטוח כלי רכב מנועי בשנת תשכ"ח, וזאת על מנת לשנות את ההלכה הפסוקה, שהביאה לתוצאות קשות כאשר היתה סיטואציה כמו בסעיף 13, שכן נקבע כי הסכם הביטוח הוא אישי והוא פג עם המכירה, אם לא ניתנה עליה הסכמת המבטחת (ראו ד"נ 10/65 אפרת נ' מריוואת, פ"ד יט(4) 48; י' אליאס, דיני ביטוח (הוצ' בורסי, 2002) כרך א' עמ' 65). הסעיף יצר חריג לכלל לפיו הסכם הביטוח הוא חוזה אישי בין המבטח לבין המבוטח. הפסיקה הדנה בסעיף קובעת, כי הבעלים החדש אינו הופך להיות בעל הפוליסה והוא נחזה כמעין "נוהג ברשות המבוטח" (ד' פרידמן, ביטוח רכב מנועי, עמ' 327-328; ע"א 61/83 אברהם נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד לח(3) 406; ת"א (ב"ש) 261/74 עזבון המנוח צבי הכט ז"ל נ' וקנין, פ"מ תשל"ז (2) 192; ת"א (שלום חי') 3166/96 ביטון נ' קרנית, פורסם בצלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, כרך ד' עמ' 232). על כן, אם, למשל, מגבילה הפוליסה את הכיסוי הביטוחי אך ורק לנהג שהינו "בעל הפוליסה", אין הבעלים החדש בא בנעליו של המבוטח, והביטוח אינו מכסה את נהיגתו (ע"א 61/83 הנ"ל). אם הפוליסה מכסה רק נהיגה "למטרת עיסקו" של המבוטח, השונה מעיסקו של הבעלים החדש - לא יחול הכיסוי הביטוחי על נהיגתו של הבעלים החדש "למטרת עיסקו"-שלו (ת.א. (ב"ש) 261/74 הנ"ל). ו   דרך המילוט שמקנה סעיף 13 למבטח, במצב דברים זה, הוא שאם יצליח להוכיח שלו היה יודע על העברת הבעלות הוא לא היה מבטח מנימוקים סבירים וכי בפועל אמנם לא ידע על ההעברה (ראו דוגמא לפטור מכח הוכחת חריג זה בת.א. (ב"ש) 261/74 הנ"ל). גם אם יוכח שהיה ביטוח אחר שכיסה את החבות (כגון, ביטוח שנערך ע"י הבעלים החדש), יהיה המבטח של בעלי הרכב המוכר פטור מחבות. נ   8. עוד נוסיף, כי נטל ההוכחה הוא על המבטחת ועליה להוכיח העדר כיסוי ביטוחי על פי הסייג שבסעיף 13(א)(1) לפקודה (רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 450, 452). לכאן יש אף להביא את הכלל, שכאשר מידע הוא בידיעת צד והוא נמנע מלהביאו, הרי יש להניח, שאם היה מביאו, הוא היה פועל לרעתו (ראו, בין היתר, י' קדמי על הראיות חלק שלישי 1649; ע"א 27/91 קבלן נ' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 457).   עוד אציין כי מידת השכנוע שבה חייב מבטח, המוטלת על הטוען לפני ביהמ"ש כי אילו היתה העברת הבעלות ברכב מובאת לידיעתו היה נמנע מלבטח את הבעלים החדש, פחותה מזו הנדרשת ממבטח שעה שהוא מבקש לטעון לבטלות פוליסה שכבר הוציא למבוטח קיים (ת.א. (ב"ש) 261/74 עזבון הכט נ' וקנין ע' 197-ג). 9.        הטענה העיקרית של כלל במחלוקת זו היא, שעל פי נהליה, היא לא ביטחה ואיננה מבטחת נהגים מחוץ לשטח מדינת ישראל ומחוץ לשטחים המוחזקים על ידי המדינה, וכך גם אינה מבטחת נהיגה ברכבים בבעלות של תושבי הרשות הפלסטינית או בשימושם. מכאן שהיא לא היתה מבטחת אף את הנהג המנוח, לו היה בא להוציא פוליסה על שמו, אפילו שהיה לו דרכון זר. לפיכך, אפתח בשאלה מה היה מעמדו של הנהג המנוח, האם תייר מגרמניה, או תושב הרשות הפלסטינאית, בשלב העוקב, אדון בסוגיה אם היו לכלל נימוקים סבירים שלא לבטח תושב רשות ואת הנהג המנוח במקרה הספציפי. האם היה המנוח תושב שטחים 10.       חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 מגדיר את תושבי הרשות כך:   "'אזור' - כל אחד מאלה: יהודה ושומרון וחבל עזה;                        ... 'תושב אזור' - מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור".   מכאן, שגם אדם שאינו בעל אזרחות פלסטינית ייחשב תושב, אם הוא מתגורר באזור. בנידוננו, לא הוצגה תעודת זהות של האזור של הנהג המנוח, ולפיכך, יש לבחון את החלופה השניה, אם הוא התגורר בשטחים. מהי "תושבות" וכיצד נבחן אם אדם מסויים הוא תושב? אביא לנושא זה את דברי השופט עמית ביושבו בבית המשפט המחוזי בבר"ע (חי) 1003/06 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ניתן ביום 20/5/07, לפיהם "מבחן התושבות הוא מבחן עובדתי-משפטי שיש לבוחנו בכל מקרה על פי נסיבותיו" (וראו האיזכורים אליהם מפנה השופט עמית בפסק דינו זה). על מנת להוכיח "תושבות" יש להראות כי אין המדובר בביקור בעל אופי ארעי, אלא במגורים בכוונה שיהיו קבע. בדרך כלל, המבחן אם אדם הוא תושב קבע הוא על פי הוכחה לגבי "מרכז חייו" (וראו למשל בג"צ 7164/02 ג'וואמיס נ' שר הפנים, פ"ד נט(2) 232). 11. הראיות בתיק בשאלת מעמדו של הנהג המנוח - תייר או תושב - אינן מרובות. הצדדים לא הביאו לעדות קרובי משפחה של מי מהצדדים המעורבים, כך לגבי אלמנתו של הנהג המנוח, כך לגבי אלמנתו של התובע או של הנוסע השלישי. הוא הדין לגבי אבו מוך, הבעלים הקודמים של הרכב. מתוך מיעוט ראיות זה, ועל פי נטל השכנוע ושיקולים של הגיון ונסיון חיים, יש לקבוע אם מרכז חייו של הנהג המנוח היה בשטחים. 12. אסקור עתה את הראיות העומדות בעד ונגד הטענה, שהנהג המנוח היה תושב השטחים. כנגד הטענה כי הוא היה תושב השטחים עומדות העובדות שלהלן: המנוח היה בעל דרכון גרמני, שהוצא או חודש בשנת 2005 והיה בתוקף עד 2015. כמו כן היה לנהג המנוח רשיון נהיגה גרמני, שלפי עדותו של נאסר דגש (אחיו של עו"ד דגש) היה תקף לכל ימי חייו (עמ' 16-17 לפ' מיום 17/3/10). גם על פי דף אינטרנט שהציג ב"כ התובע עולה כי רשיון נהיגה גרמני תקף לכל החיים, ת/23). בעבר היה הנהג המנוח נשוי (ולא ידוע אם התגרש או שהוא עדיין נשוי) לאשה גרמניה. בדרכון אין פרטים על בת זוג. הגירסה, שהמנוח כן היה תושב השטחים, נתמכת בעובדות שלהלן: הנהג-המנוח היה ככל הנראה יליד בית שאן. גיסו, מצטפא דעאס, מסר בהודעתו במשטרה (נ/4), עליה לא נחקר בבית המשפט כיוון שלא הגיע למסור עדות, חרף העובדה שזומן מספר פעמים להעיד בבית המשפט, כי "אני גיס של אוהמד תאופיק דעאס הוא נשוי לאחות שלי פאיזי מחמד מוסטפא דעאס הוא גר פה וגם בגרמניה. יש לו דרכון גרמני, אין לו תעודת זהות של הארץ או של השטחים. הוא גר פה והלך לגרמניה יש לו שם עסקים. אשתו אחות שלי גרה כל הזמן פה. הנהג אוהמד הגיע לארץ כבר לפני כשנה והיה כל הזמן פה". הגיס הוסיף כי הנהג המנוח ייקבר בכפר רג'א בשטחים. הנהג המנוח נישא לאשתו הנוכחית ב-14/9/98: היו לו ארבעה ילדים קטינים: ילידת 9/1999, 5/2001, יליד 11/2002 ו-24/2/2005. האלמנה וילדיה התגוררו בכפר חוג'א בנפת שכם. ראיה בעלת משקל היא רישום הכניסות והיציאות של המנוח מהארץ (ת/21). אביא להלן את הטבלה המרכזת את זמני שהותו מחוץ לישראל ולגדה. כניסה לישראל יציאה מישראל זמן השהות בישראל זמן ההעדרות מישראל עד הכניסה הבאה 12.12.1998 25.5.1999 חמישה חודשים שלושה חודשים 22.8.1999 25.11.1999 שלושה חודשים שבוע 3.12.1999 10.1.2000 חודש שבועיים 25.1.2000 22.4.2000 שלושה חודשים חודשיים וחצי 6.7.2000 5.10.2000 שלושה חודשים חמישה ימים 10.10.2000 7.1.2001 שלושה חודשים שלושה ימים 10.1.2001 2.4.2001 שלושה חודשים שלושה ימים 5.4.2001 5.4.2001 יום אחד חודשיים ושבוע 13.6.2001 18.6.2001 חמישה ימים שבעה חודשים 11.1.2002 7.4.2002 שלושה חודשים חודש 2.5.2002 19.6.2002 חודש וחצי חודשיים 9.8.2002 12.1.2003 ארבעה חודשים חצי שנה 13.7.2003 14.7.2003 יום אחד שבוע 21.7.2003 12.9.2003 חודשיים חודש 7.10.2003 4.1.2004 שלושה חודשים שבוע 11.1.2004 25.7.2004 שבעה חודשים ארבעה ימים 29.7.2004 27.10.2004 שלושה חודשים ארבעה ימים 31.10.2004 31.1.2005 חודשיים חמישה ימים 4.2.2005 3.5.2005 שלושה חודשים ארבעה חודשים 10.9.2005 11.12.2005 חודשיים ארבעה ימים 15.12.2005 2.3.2006 חודשיים וחצי שבועיים 18.3.2006 17.6.2006 שלושה חודשים יומיים 19.6.2006 10.8.2006 חודשיים חודש 10.9.2006 9.12.2006 שלושה חודשים שלושה ימים 12.12.2006 12.12.2006 יום אחד שלושה חודשים 6.3.2007 7.10.2007 ארבעה חודשים ארבעה ימים 11.10.2007 לא רשום - אירעה התאונה. מעיון בטבלה רואים כי היו לנהג המנוח תקופות בהן שהה בחו"ל, אולם הן היו פחותות מבחינת אורכן משהותו בארץ ובשטחים. כך היו שנים שמדובר היה בשהות בחו"ל בתקופה שאינה עולה על 3חודשים בשנה (וראו 2003, 2004, 2005, 2006ו-2007). עולה כי המנוח נסע לחו"ל, ככל הנראה עקב עסקיו, אולם במירב השנה שהה בארץ, דהיינו בשטחים. על אף שהראיות אינן ישירות אלא נסיבתיות בלבד, סבורה אני, שעל פי מאזן ההסתברות, יש להסיק כי מרכז חייו של הנהג המנוח היה בשטחים: אשתו, ילדיו הקטנים (וערה אני, כי לא תמיד מקומה של המשפחה הוא גם מקום מרכז חייו של הבעל והאב, וראו (ה"פ 207/95 חזן ואח' נ' רביבו ואח', פורסם בתוכנות, ניתן ביום 28/11/95, בפסקה 4); כניסותיו לישראל בעיקר מהשערים שבהם מגיעים תושבי השטחים; העובדה, שהנהג המנוח רכש רכב מסחרי, שאמנם אין זה בלתי סביר שתייר מגרמניה ירכוש רכב כזה, אולם נראה כי סביר יותר שרכב כזה יירכש על ידי מי שזקוק לו לעבודתו או לצרכיו ולא מי שבא לטייל בארץ ובשטחים. כן יש להוסיף לכאן, כי האלמנה של התובע נמנעה מלהתייצב למסור עדות. היה ביכולתה למסור על קשריו של המנוח עם הנהג המנוח, על קשרי המסחר שהיו לו עם מוכר הרכב בעסקי חממות (וראו עדותו של סוכן הביטוח לפיה היו בין השניים עסקים כאלו), כלום היו ביניהם יחסי עבודה וכיוצב', אולם היא נמנעה מלהופיע. מידע זה, ניתן להניח, היה ברשותה. לפיכך יש לייחס העדר עדות מטעמה לחובתו של התובע - עזבון המנוח, ולחובתה כתובעת. גם האלמנה של הנהג המנוח נמנעה מלהופיע למסור עדות, על אף שזומנה כדין.  כלל אמנם השיגה את הסכמת אלמנתו של הנהג המנוח להעיד לפני בית המשפט אולם לבסוף חזרה בה האלמנה מהסכמתה זו ובהיותה תושבת הרשות, לא ניתן היה לאכוף עליה להתייצב לדיון.   מהצטברות כל הראיות הללו, דעתי היא כי מאזן ההסתברויות מחייב הנחה, במידה הדרושה במשפט אזרחי, כי הנהג המנוח, היה תושב השטחים. יתכן שבעבר היה תושב גרמניה, רכש אזרחות גרמנית והרבה בנסיעות לגרמניה, אולם בשנים האחרונות, הוא התגורר בשטחים. האם כלל לא ביטחה ולא היתה מבטחת, מטעמים סבירים, נהגים בנסיבות המקרה כאן 13. משהוכח כי הנהג המנוח היה "תושב השטחים" יש להמשיך ולבדוק כלום כלל לא נהגה לבטח תושבי שטחים בכלל, ובפרט כאלו שיש להם רשיון נהיגה גרמני, ואם בעשותה כך, היו נימוקיה סבירים. 14. השופט טירקל, ביושבו בבית המשפט המחוזי, דן בפרשנות שיש לתת לסעיף 13(1) לפקודת ביטוח מנועי (ת"א (ב"ש) 261/74 עזבון המנוח צבי הכט ואח' נ' יוסף וקנין ואח'). השאלה שעמדה שם היתה, אם יש לקבוע כי טעמיה של חברת ביטוח שלא לבטח רכב - לו היתה יודעת שהרכב נמכר, משום שיש לה מדיניות שאין לבטח כלי רכב ישן משנת ייצור מסוימת שהיא קבעה - הם סבירים. השופט טירקל פרש את המונח "נימוקים סבירים" בקובעו: "...אולם בשלב זה, יש לבחון רק את השאלה שהוצגה בסעיף 2(ג)(1) דלעיל, אם הנימוקים שהביאה המבטחת הם 'נימוקים סבירים'. שאלה זאת מתפצלת לשתי שאלות משנה: בהאם נמדדת הסבירות באמת-מידה אוביקטיבית, כללית, של מבטחים בדרך כלל, או באמת-מידה סוביקטיבית של המבטח המסויים? האם רשאי מבטח לנמק את המנעותו בנימוקים שמחוץ לאישיותו של "הבעל החדש", כגון אלה הקשורים ברכב?   .... במלים אחרות, מידת השכנוע שבה חייב מבטח, הטוען כי היה נמנע מלבטח בעל חדש כזה, פחותה, לדעתי, מזאת הנדרשת ממבטח המבקש להצהיר, לפי סעיף 25 לפקודה, כי הוא רשאי לבטל את הפוליסה שכבר הוציא למבוטח קיים. מבחינה זאת יש בהגדרותיהם של "עובדה חשובה" ושל "פרט חשוב" לעניין סעיף 25 לפקודה - 'עובדה ופרט שיש בהם כדי להשפיע על שיקול דעתו של מבטח זהיר בהחלטתו אם לקבל עליו את הסיכון' - כדי להתוות דרך של פירוש גם בעניין הנדון. 'הנימוקים הסבירים' של המבטח לפי סעיף 13(א)(1) לפקודה יכול שיהיו, איפוא, בעלי משקל קטן יותר ממשקלם של אותם 'עובדה' 'ופרט' חשובים שלפי סעיף 25 לפקודה. .... ג) מטעמים אלה יש גם למדוד את סבירות הנימוקים שלפי סעיף 13(א)(1) לפקודה באמת-מידה סוביקטיבית של המבטח המסויים ואפילו אין זאת אמת-מידה אוביקטיבית המקובלת על כלל המבטחים. לפיכך נראה לי כי תישמע טענתו של מבטח הטוען, למשל, שהיה נמנע מלבטח את הבעל החדש בשל הנימוק כי בכוונתו (של אותו מבטח) לחסל בהדרגה את עסקיו או את ענף ביטוחי הרכב אצלו, כפי שאף טענה המבטחת כאן (ראה סעיף 2(ב)(3) דלעיל). (ראה לעניין זה בפסק-דינה של השופטת ולנשטיין בתיק המרצת פתיחה (ת"א) 5011/71 [9])". העולה מפסק דינו של השופט טירקל הוא שהבחינה היא סובייקטיבית לאותה חברה (האם הוכיחה שהיא לא נהגה לבטח או שהיא לא היתה מבטחת במקרה דומה). סבורה אני כי אפילו אין הבחינה סובייקטיבית, הרי אם יוכח כי המבטחת הספציפית כן נהגה לבטח על אף "הפגם" שהיא מטילה בקונה הרכב, היא תהיה מנועה מטעמים של תום לב לטעון שסעיף 13(1) לפקודת ביטוח כלי רכב מנועי חל עליה. מנגד, אם עברנו שלב זה, יש אף לבדוק אם נימוק זה הוא נימוק סביר שלא לבטח. כך, על דרך המשל, אם חברה מסרבת לבטח מטעמים של גזע או מגדר, נקבע כי נימוק זה, אפילו נהגה כך בעבר, אינו סביר. 15. טענתה של כלל היתה, כאמור, שאם היתה יודעת שקונה הרכב הוא תושב הרשות, היא לא היתה מבטחת אותו על פי מדיניות קיימת אצלה וכי מדיניות כזו היא נימוק סביר שלא לבטח.   16.           מוצג נ/6 הוא תצהיר של עו"ד אורן אשד, אחראי על תחום החובה ונהלי החיתום אצל כלל, שהעיד מטעמה. לתצהירו צורף מסמך שכותרתו "הרשאות, נהלים וסמכויות של סוכן הביטוח לקבלת עסקים בענף ביטוח כללי", מאפריל 2003 (נ/7). סעיף 12 לחלק הראשון - הנחיות כלליות, מורה כי "אין לתת כיסוי מחוץ לשטח מדינת ישראל ומחוץ לשטחים המוחזקים על ידה". בחלק השלישי של הוראות אלה, הדן בהנחיות להפקת פוליסות ביטוח רכב ודירה, בסעיף ב(3)(ו) נכתב: "אין להפיק פוליסות לכלי רכב עם מספר רישוי של הרשות הפלסטינית". מלבד שתי הוראות אלה, אין הוראות נוספות באותו נספח, הנוגעות להוצאת תעודת ביטוח לכלי רכב הקשור בדרך כלשהי לרשות הפלסטינית. אני למדה ממסמך זה, שכלל לא נהגה לבטח תושבים פלסטיניים, שכן סביר להניח כי תושב פלסטיני, יסע עם רכבו בשטחים. הוסף לכאן שתושב פלסטיני הרוכש רכב בישראל, ישנה את הלוחית מצהובה לכחולה.           עו"ד אשד הוסיף בעדותו, ששאל מספר חתמים העובדים בכלל אם ידעו על הנוהל לפיו לא מבטחים רכב המשמש תושב פלסטיני. תשובתם היתה, לפי עדותו, בחיוב. ועוד השיבו הסוכנים, לפי עדותו של עו"ד אשל, שידעו זאת אף לפני שהוצאו הנהלים הכתובים בעניין ממרץ 2008, שכן מידע זה נמסר להם בעל פה. את סוכן הביטוח שביטח את הרכב שלפנינו, לא שאל העד אשד שאלה זו. התרתי תשובה זו רק לעניין העובדה שהעד שמע את הדברים, אולם לא לעניין תוכנם (עמ' 56-57 לפ'). תמיכה בגישה זו, לפיה כלל לא ביטחה תושבי שטחים, יש בעדותו של סוכן הביטוח, וותד עאהד, שביצע את העסקה, הגיש תצהיר (נ/13) ונתן עדות:                      ת. יש לנו הוראה מכלל שלא לבטח בשטחים. בחיים שלי לא ביטחתי בשטחים.  ש. ההוראה היא שאסור לבטח רכב פלסטיני.                     ת. נכון.                     ש. יש בשטחים הרבה אנשים, שגרים שם והקימו משפחות, עם תעודות זהות כחולות.                     ת. נכון.                                 ...   ש. האם קיבלת הוראה שמתייחסת לבעלי דרכון זר בין אם זה ערבי ובין אם זה ישראלי.                     ת. לא.                     ש. בעקרון מותר לבטח תיירים שיש להם דרכון.                     ת. אני לא יודע.                     ...                     ש. אתה בודק את הקבלה לביטוח לפי לוחית הרישוי, אם היא צהובה, אין בעיה.                     ת. לפי הרכב והאדם.                     ש. אם האדם הוא תייר היית צריך להתקשר לחתם ולברר. ת. נכון. אם הוא תייר סביר להניח שלא יהיה לו רכב בבעלותו. אם הוא יקנה רכב וזה יירשם על שמו ברשות הרישוי, אבטח אותו.                     ... ש. בא אליך אדם, אומר לך שהוא רוצה לבטח רכב עם מספר צהוב, עוד לא רשום על שמו, ויש לו דרכון מאנגליה. אתה יודע מה לעשות או מתקשר לחתם. ת. אני לא לוקח סיכון, אני מתקשר לחתם להיות בטוח. ש. כי אתה אישית לא מכיר הוראות בנושא הזה.     ת. את האמת - לא.          ...                     ש. האם אתה יודע אם אותו דעאס שנהרג בתאונה, עשה עסקים עם אבו מוך.       ת. לא ידעתי.                     ש. היום אתה יודע.                     ת. כן.                     ש. עסקים של חממות.                     ת. כן. יש להם עסקים בכל מיני מדינות.                     ש. לאבו מוך ולזה שנהרג בתאונה, היה להם עסקים של חקלאות בכל מיני מדינות.                     ת. נכון" (עמ' 2-75 לפ'). 17. אוסיף כי כלל רצתה להתבסס גם על מסמך נוסף שצורף לתצהירו של עו"ד אשד, שכותרתו הנחיות ועדכונים מרץ 2008 (נ/8), המורה:    "לאחרונה אירעו מספר תאונות עם נפגעי גוף ברכבים שבוטחו ע"י כלל ביטוח בפוליסות חובה כאשר שימשו את תושבי הרשות הפלשתינאית, לרבות בתוך רצועת עזה ושטחי האוטונומיה. אבקש להבהיר כי אין להפיק ביטוח חובה לרכבים בבעלות או בשימוש תושבי הרשות הפלשתינאית (גם אם הרכב רשום פורמאלית ע"ש תושב ישראל). במקרה של ספק יש לקבל הצהרה מפורשת מהמבוטח כי הרכב אינו ולא יהיה בשימוש תושבי הרשות ולא ייעשה בו שימוש בשטחי הרשות הפלשתינאית".   אמנם מסכימה אני עם בא כח התובע וקרנית, כי אין מסמך זה מראה אלא שלאחר שאירעו מספר מקרים (וככל הנראה אף המקרה שלפני בא בכללם) הוצאה הנחיה מפורשת שלא לבטח תושבי שטחים, אולם אין בטענה זו כדי לסתור שגם לפני כן לא בוטחו רכבים של תושבי שטחים.               עולה משתי העדויות שהבאתי לעיל, ושנראות לי כמהימנות, כי אם כלל היתה יודעת שהנהג המנוח הוא תושב השטחים, היא לא היתה מבטחת אותו. 18. עד הנה הגעתי למסקנה, כי נתמלא המבחן הסוביקטיבי: דהיינו שכאמור, לו כלל היתה יודעת כי הנהג המנוח הוא תושב השטחים, היא לא היתה מבטחת אותו. יש להמשיך ולבדוק אם על פי מבחן אובייקטיבי שכנעה כלל, שהיו לה נימוקים סבירים, שלא לבטח תושב שטחים. עו"ד אשד הסביר בעדותו את הרציונל שיש בסרוב של כלל לבטח תושב פלסטיני:                       "ש. האם יש מניעה לבטח ישראלי שמתגורר בקרית ארבע.                        ת. לא. ש. האם יש מניעה לבטח תושב חוץ שמתגורר בקרית ארבע שאין לו תעודת זהות ישראלית.             ת. כן. יש בעיה. ש. למרות שהוא מתגורר למשל באריאל? ת. ברמה העקרונית תושב זר שאין לו ת.ז. ישראלית, יש בעיה כל עוד הוא מסתובב בשטחים, לבטח את הרכב בתעודת חובה. יש בעיה של שליטה באזור הזה. אזרח ישראלי יש לנו שליטה עליו. זה מעמיס נטל כלכלי על חברות הביטוח, כשהוא אזרח ישראלי אין נטל כלכלי. כשהוא לא אזרח ישראלי אנו לא רוצים להעמיס נטל כלכלי שאין לנו עליו חובה. התשתית שם פחות טובה, רמת הנהיגה פחות טובה. זה כמו שתבוא ותגיד למה אנחנו לא מבטחים בביטוח חובה רכב של לבנון או ארץ אחרת. ש. ישראלי שמתגורר בקרית ארבע. ת. אנו מבטחים. ש. תושב חוץ, יהודי אמריקאי עם דרכון אמריקאי אתם לא מבטחים. ת. לא. ש. היכן זה כתוב בהוראות החיתום? אני אומר לך שזה לא מופיע. ת. לא מופיע. ... ש. האם ראית נוהל התייחסות לרכב המשמש תושב הרשות לפני מרץ 2008. ת. לא. למעט העניין הזה" (עמ' 55-56 לפ').          19. שוכנעתי, על פי אותו הרציונל שאין לבטח רכבים של תושבי שטחים שסביר להניח כי ייעשה בהם שימוש בגדה, מהטעמים שמנה עו"ד אשד בעדותו, כי אם היתה חברת הביטוח יודעת שהנהג המנוח הוא בעל רשיון נהיגה ואזרחות גרמנית ונכנס לארץ במעמד תייר, אולם למעשה הוא תושב השטחים, היא לא היתה מבטחת אותו, וכי טעמיה אלו הם סבירים. 20.       אבדוק עתה, אם יש רלוונטיות לכך, שחברת הביטוח לא הוכיחה כי היא נהגה לבקש פרטים מהמבקש חוזה ביטוח, אם הוא תושב שטחים אם לאו. לא שוכנעתי כי במועד הרלוונטי, חברת הביטוח תחקרה ושאלה את המבקשים לבטח רכבם בחברתה, אם הם אזרחים פלסטינים או תושבי הרשות הפלסטינית. הבדיקה התמצתה במספר הרכב, ואם היה בעל לוחית רישוי פלסטינית, לא היו מבטחים אותו. לא הובאו ראיות בעניין זה. על אף נתון זה, אינני סבורה שהעדר שאלה על כך, תמנע מהמבטחת להסתמך על הסייגים שבסעיף 13 לפקודת הביטוח. ראשית שאלה זו איננה רלוונטית לדיון על פי סעיף 13 לפקודת הביטוח, אלא כאשר נטענת טענה של הסתמכות ואז הנטל להראות כי אכן היתה הסתמכות היא על הטוען אותה, ובנידוננו על הנהג המנוח וכל הבא מטעמו. הדעת נותנת כי תושבי השטחים מודעים לכך שלא ניתן לבטח רכביהם בביטוח ישראלי. מכאן שקשה לקבל גירסה לפיה יתכן שהנהג המנוח לא ידע על כך שלא נהוג לבטח תושב פלסטיני, מה גם שחידוש הביטוח נעשה בנסיבות מחשידות - הרכב בוטח ביום המכירה ולא על ידי רוכש הרכב. 22. בשל התוצאה אליה הגעתי, מיותר הוא לדון בטענת הסף של כלל, כי היה צריך לצרף את עזבון המנוח כנתבע לתובענה. ניתן לפתור קושי זה על ידי צירוף העזבון (וראו ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון צאיג, פ"ד לה(2) 123; וכן ע"א 5623/90 עבד אלטיף נ' נג'ם, ניתן ביום 31/12/90). הוא הדין בשאלה אם היתה חובה על מוכר הרכב להודיע למבטחת על המכירה, שאלה שאיננה רלוונטית לגבי תחולתו של סעיף 13 לפקודת ביטוח כלי רכב מנועי. לסיכום 22.        על פי מסקנותי דלעיל, אני דוחה את התביעה. אציין כי אני עושה כך עם כל הצער שיש לי על האלמנה והיתומים. מקווה אני כי דרכם תצלח בתביעה, ככל שתוגש על ידם, נגד הקרן הפועלת בשטחים, שתפקידה כשל "קרנית" הישראלית לפצות נפגעים מתאונות דרכים, שהנהיגה ברכב בו ארעה התאונה, אינה מבוטחת. בנסיבות הטרגיות, החלטתי שלא לפסוק צו להוצאות. רכבמכירת רכבתאונת דרכיםביטוח רכב