דוגמא לפסק דין בנושא תאונת אופנוע לעצמאי: לפניי תביעה לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התובע, יליד 19.6.1957, נפגע בהתאם לנטען בשעה שרכב על אופנוע מס' רישוי 38-164-01 בתאריך 7.6.2003 בסביבות השעה 21:30. התובע עבד באותה עת כעצמאי בעל פיצרייה ועסק במשלוחים, התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע בגב, בצוואר, בראש, בידיים ובכתפיים ונגרמו לו שברים בשורשי כף היד בשתי הידיים וכן חתך עמוק בשפה. בהתאם לקביעת המלל מיום 23.10.2006 נכותו הרפואית הצמיתה של התובע כתוצאה מהתאונה נקבעה על שיעור של 27.8% לצמיתות, בהתאם לפירוט: 20% לפי סעיף 41 (10) ב'-קישיון נוח של שורש כף היד, 5% לפי סעיף 31 (5) (א') 2 - שיתוק עצב אולנרי בצורה קלה, ו-5% לפי סעיף 57 (4) - איבוד הקומודציה בעין אחת או בשתי העיניים. יצוין כי ועדת המל"ל הפעילה את תקנה 15 במלואה וקבעה כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 42%. במאי 2005 לקה התובע במחלה לבבית. בחוות דעת מומחה בית המשפט, פרופ' צבי ורד, מיום 17 אוגוסט 2009 נקבע כי נכותו הקרדיאלית של התובע, אשר לא נמצא כל קשר בינה לבין תאונת הדרכים, הינה בשיעור של 10% לפי סעיף 9 ג' (1) בגין מצב אחרי אוטם שריר הלב ו-25% לפי סעיף 9 ב' (1) בגין מחלת לב כללית. בחו"ד משלימה מיום 2 יולי 2011, ולאחר שהתובע לקה באירוע לב נוסף במהלך דיון ההוכחות ביום 21 נובמבר 2010 קבע פרופ' ורד כי ניתן להעריך כי תוחלת חייו של התובע צפויה להתקצר ב- 30% כתוצאה ממחלתו הלבבית. המומחה לא זומן לחקירה על חוה"ד שהגיש. הנתבעת הודתה בשאלת החבות, והצדדים נותרו חלוקים בשאלת נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה ובשאלת גובה נזקיו כתוצאה מכך. התובע, בתצהיר עדותו הראשית, טען כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב, רגל ימין, מחוסר תחושה ונימול בידיים, קושי באחיזת חפצים והרמת משאות, מפגיעה בראייה המתבטאת בקשיי קריאה וחוסר מיקוד, מצפצופים באוזניים, מירידה בשמיעה, מקשיי ריכוז וזיכרון , מכאבי ראש, סחרחורות, עייפות, נדודי שינה, מתח וחרדות. לטענת התובע, עובר לתאונה, היה אדם מלא מרץ ושמחת חיים ותפקד היטב בכל תחום, היה בריא בגופו ובנפשו. עוד טען התובע כי מספר שנים עובר לתאונה, עבד בעסק הובלות עצמאי בעבודה פיזית קשה ומאומצת. בתצהירו טען (סעיף 9) כי שלושה חודשים לפני התאונה הקים עסק עצמאי - פיצרייה. וכי עד למועד התאונה תפקד בעסק באופן עצמאי והעסיק עובד אחד בלבד. התובע פירט כי העסק היה ממוקם במרכז מסחרי קטן בתוך שכונה ברמת גן, והתבסס על שליחויות. המדובר היה בפיצרייה יחידה בשכונה ולכן לטענת התובע, היה לעסק יתרון גדול מאוד כמעין בלעדיות. לטענת התובע, בכוונתו היה לרכוש את אמון הלקוחות ולהגיע להיקף מכירות גדול. עוד טען התובע "חרף העובדה כי חלפו רק שלושה חודשים מפתיחת העסק, העסק פעל יפה מאוד והצליח בהדרגה להגדיל את קהל הלקוחות ומטבע הדברים גם את ההכנסות, וניכר היה כי הרעיון מגשים את עצמו וקהל הלקוחות גדל מיום ליום." התובע טען כי כחודשיים לאחר התאונה, עשה מאמץ הדרגתי לחזור לעבודה, אולם עקב מגבלותיו, הנובעות מהתאונה, התקשה לחזור לתפקוד מלא. לטענתו, סבל מכאבים בידו הימנית במהלך כל שעות היום, מהגבלה בתנועות פרק כף היד, מתחושת נימול וקושי בהרמת חפצים. עבודתו בפיצרייה הייתה עבודה פיזית ואילצה אותו למאמץ בפרק כף היד, וכתוצאה מכך נגרמו לו דלקות חוזרות ונשנות שנטרלו אותו למשך ימים. לפיכך, טען התובע כי לאחר התאונה נאלצה אשתו להתפטר ממקום עבודתה ולסייע לו בעסק, כך גם בנו ובתו. התובע אף הוסיף כי המגבלה במיקוד הראייה בקריאה הפריעה לו גם כן בעבודתו. לדבריו, חש בטשטוש ראייה וחוסר מיקוד אשר באו לידי ביטוי לאחר מספר דקות של קריאה רגילה או במחשב וכתוצאה מכך, נדרש להפסיק את עבודתו. לטענת התובע, נוכח תפקודו הלקוי, כשלה הפיצרייה, אשר הייתה בתחילת דרכה במועד התאונה. לדבריו, התקשה לקדם את העסק ולשמר את לקוחותיו. אולם לאחר מספר שנים ולאור מגבלותיו כתוצאה מהתאונה, החליט בסוף שנת 2007 לסגור אותה. התובע הצהיר כי במהלך שנת 2007 סבל מאירוע לב, אשר בעקבותיו אף אושפז. לטענתו, לעובדה זו לא הייתה השפעה על החלטתו לסגור את העסק. לאחר סגירת העסק והחל מינואר 2008 עשה ניסיונות לחזור למעגל העבודה ואף התחיל קורס במחסנאות ממוחשבת במסגרת מרכז שיקום במל"ל, אולם מגבלותיו הקשו עליו מאוד ולפיכך, לא הצליח לסיים את הקורס. לבסוף, לאחר ניסיונות רבים, הצליח בחודש מאי 2009 להתקבל לעבודה כיועץ פרזול ב "הום סנטר" ושם הוא עובד עד היום. לאחרונה מונה לאחראי מלאי. התובע פירט בתצהירו כי מגבלותיו כתוצאה מהתאונה מקשות עליו מאוד בעבודתו היום יומית ולכן הוא נאלץ לעיתים קרובות, לבקש עזרה מעמיתיו לעבודה במחלקות הסמוכות. לדבריו, כדי להקל על מכאוביו, הוא משתמש בסד. עוד טוען התובע כי עובר לתאונה תפקד ללא כל מגבלה בכל הקשור לעבודות הבית, לטענתו, ביצע את כל עבודות הבית לרבות שטיפת כלים, בישול, גיהוץ, תלייה, הורדה וקיפול כביסה ואילו כיום אינו מסוגל לסייע בכל אותם עבודות והוא אף מתקשה בעריכת קניות, בשל הקושי לדחוף את עגלת הקניות ובהרמת השקיות. התובע הצהיר כי נוכח מצבו הכלכלי הקשה, לא שכר עד היום עזרה בשכר והנטל כולו נפל על אשתו, ובאופן חלקי על בני המשפחה הנוספים. אשתו של התובע, הגברת מיכל לוי, הצהירה גם היא כי הפיצרייה נפתחה כשלושה חודשים לפני התאונה. לטענתה, כחודשיים לאחר התאונה, עשה בעלה מאמצים רבים כדי לחזור ולעבוד בעסק ולשקמו, אולם עקב מגבלותיו הנובעות מהתאונה, התקשה לחזור לתפקוד מלא ובסוף שנת 2007 נאלץ לסגור את העסק. הגברת לוי טענה כי בעקבות התאונה נאלצה להתפטר ממקום עבודתה, וזאת כדי לסייע לבעלה בעסק החדש. לדבריה, הוא סובל מכאבים קשים ומתלונן עליהם לאורך כל שעות היום. לטענתה, בשלב מסוים החל בנם לעבוד בעסק, וזאת על מנת לעזור בהרמת משאות כבדים ובניהולו השוטף. לדבריה, עובר לתאונה, בעלה היה שותף מלא בעבודות משק הבית השונות. אולם כיום, נוכח מגבלותיו, הוא מתקשה בביצוע כל אותן עבודות המצריכות מוטוריקה ושימוש באצבעות הידיים. לטענתה, נוכח מצבם הכלכלי, לא שכרו עזרה בשכר והיא נאלצת לבצע את כל פעולות משק הבית בעצמה. בתיק קיומו שתי ישיבות הוכחות, הראשונה מיום 21.11.2010, במהלכה נחקרו הגברת לוי והתובע. במהלך חקירתו הנגדית חש התובע ברע והחקירה הופסקה. התובע הובהל לבית החולים באמצעות אמבולנס שזומן לבית המשפט, עקב אירוע לבבי. ישיבה שנייה התקיימה ביום 16 מאי 2012, במהלכה הושלמה חקירתו הנגדית של התובע, נחקר חוקר מטעם הנתבעים, מר שמר גולדברג והצדדים סיכמו טענותיהם בעלפה. דיון התובע, בחקירתו הנגדית, הודה כי הפיצרייה נפתחה ביוני 2002. היינו, תשעה חודשים לפני התאונה ולא שלושה חודשים בהתאם לנטען בתצהירו ובתצהיר רעייתו. עוד הסביר התובע כי ההחלטה לסגור את הפיצרייה גמלה בליבו בתחילת שנת 2007 אולם ההחלטה התקבלה בסופו של דבר כשבעה חודשים לאחר מכן ובעת שאושרה לו ההכשרה המקצועית במסגרת המל"ל. התובע טען כי ההחלטה לסגור את העסק לא נבעה מהתקף הלב שעבר והוסיף כי העביר את העסק לבנו, אשר הפעיל אותו מיוני 2007 ועד יוני 2008. עוד, בחקירתו הנגדית נדרש לפרט לפגיעותיו בתאונות דרכים בשנת 1973, 1993 ו-1996 והודה כי נחבל בחוליות הזנב. בהמשך חקירתו הנגדית, בישיבה שהתקיימה ביום 16 מאי 2012, הודה כי סבל מתסמונת CTS בכף ידו הימנית וכי נותח בעקבות כך בינואר 1993. עוד הודה התובע כי סבל מהפרעות דיכאוניות בעברו. בנוסף, בהקשר לעולה מתיקו הרפואי בצבא (ינואר 1975) ולפיו סבל מחולשות, התעלפויות ודיכאון, השיב כי מסר את הפרטים הללו מכיוון שלא רצה להיות קרבי והודה כי "כנראה שלא אמרתי אמת". התובע פירט כי באותה עת אביו חלה והוא נאלץ לעזור בבית ולכן רצה לדחות את הגיוס לכמה חודשים. עוד עלה מחקירתו הנגדית של התובע כי במהלך שנת 2005 עבר אירוע של פרפור בלב וכי סבל מלחץ בחזה והתעלפות, אולם הכחיש כי המדובר במספר אירועים, כעולה מהתיעוד הרפואי וטען כי המדובר רק באירוע אחד. התובע גם הודה כי סבל ממחלה חסימתית בריאות, בשל היותו מעשן כבד. התובע הודה כי במהלך שנת 2008 סבל מחרדות ואף טופל בעניין זה בתרופות נפשיות ושהה בחופשת מחלה לתקופה של כמה חודשים, זאת בעקבות מחלתו של אחיו ומות סבתו. התובע הודה כי הוא סובל מסכרת אך טען כי היא מאוזנת. הגברת לוי בחקירתה הנגדית, נדרשה להתייחס למצבו הבריאותי של בעלה עובר לתאונה ולאחריה. הגברת לוי אומתה עם טענתה לפיה התובע סבל מבעיות נפשיות כתוצאה מן התאונה והודתה בחקירתה הנגדית כי פנתה לשם קבלת עזרה נפשית לתובע, נוכח מחלתו של אחיו. עוד פירטה כי עובר לתאונה, מהלך השנים 1993 או 1994, גם סבל התובע מדיכאון קשה. הגברת לוי, בחקירתה הנגדית, נדרשה גם לפרט במה עסק התובע עובר לפתיחת הפיצרייה. הגברת לוי טענה כי למד ועבד במשאית וכי אינה זוכרת תאריכים מדויקים. משאומתה עם הטענה כי מאוגוסט 2001 ועד יולי 2002 קיבל דמי אבטלה כמובטל, השיבה שוב כי אינה זוכרת את השנים. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע שברים בשתי ידיו. התובע אושפז מספר פעמים ועבר שני ניתוחים (בסה"כ אושפז ל- 9 ימים). במסגרת ועדה רפואית של המל"ל נקבעו לתובע תקופות של נכות זמנית בשיעור של 60% עד ליום 31 אוגוסט 2004 ונכות זמנית בשיעור של 40% עד ליום 31 דצמבר 2004. בפועל טוען התובע כי שב לעבודתו כחודשיים לאחר התאונה, אולם בעזרת בני משפחתו ותוך שהוא סובל מכאבים קשים. מטעם הנתבעת התייצב לעדות מר שמר גולדברג, חוקר פרטי במשרד חקירות "ויצמן-יער חקירות". מתצהירו עלה כי ביצע מעקב וחקירה אצל התובע ביום 25 פברואר 2007 בפיצרייה, לתצהיר צורף תמליל השיחה. תצהירו של מר גולדברג התבסס על מידע שקיבל מהתובע בעצמו לתפקודו המלא בפיצרייה, תפקוד בני משפחתו והיקף עבודתו במקום. בחקירתו הנגדית נדרש מר גולדברג להסביר מדוע לא תיעד וצילם את ממצאיו והשיב כי ככל הנראה לא התבקש לעשות כן. יוער כי התובע התבקש להתייחס במסגרת חקירתו הנגדית ל"ביקורו של החוקר במקום". לטענת התובע זכר את האירוע והשיב "שיקרתי כדי שירדו ממני" ולדבריו זה היה קשור לדמי חסות שרצו לגבות גורמים עוינים במקום. נכותו התפקודית של התובע כאמור, נכותו הרפואית של התובע נקבעה על ידי המל"ל. בהחלטת ועדה רפואית לעררים מיום 20 אוקטובר 2006, הועמדה נכותו הצמיתה על שיעור של 20% בגין קיבוע נח של פרק היד הימנית לפי תקנה 41 (10) ב' לתקנות, נכות נוספת בשיעור של 5% בגין חולשה קלה אולנרית לפי תקנה 31 5(א)(2) לתקנות. עוד נדחה ערר התובע בגין נכות בתחום א.א.ג. והתקבל ערר התובע בגין נכות בתחום העיניים ונקבעה נכות נוספת בשיעור של 5%, לפי תקנה 57 (4) מותאם לתקנות. עוד נקבע כי תופעל תקנה 15 במלואה. לתובע נקבעו נכויות זמניות בשיעור של 60% עד ליום 31 אוגוסט 2004 ונכות זמנית בשיעור של 40% עד ליום 31 דצמבר 2004. במאי 2007 עבר התובע אירוע אוטם בשריר הלב, נקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 20 אוגוסט 2007, עד ליום 20 נובמבר 2007 נקבע שיעור נכותו הזמנית בשיעור של 50%. מיום 25 נובמבר 2007, נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 25% בגין נכותו הלבבית. בחו"ד של פרופ' צבי ורד, מיום 17 אוגוסט 2009, אשר מונה על ידי ביהמ"ש, נקבעה נכותו הקרדיאלית של התובע בשיעור של 10%, מצב אחרי אוטם שריר הלב, לפי תקנה 9ג(1) לתקנות וכן בגין מחלת לב כלילית - שלב תפקודי 1, בשיעור של 25% נוספים. בסיכום חו"ד נכתב כי מחלת הלב הטרשתית בעורקים, התוצאות ארוכות הטווח של התומכנים בליבו וגורמי הסיכון הרבים מהם סובל, שלמרבה הצער חלקם אינם מטופלים כיאות (על פי בחירתו), עלולים להשפיע על קיצור תוחלת חייו ואפילו באופן משמעותי" (הדגשה במקור). בחו"ד הנוספת מיום 2 יולי 2011 ולאחר שהתובע עבר אירוע אוטם נוסף, קבע פרופ' ורד כי הוא מעריך את קיצור תוחלת חייו של התובע בכ-30% לאור האירועים נוספים. כפי שפורט התובע ואשתו בקשו להעצים את תוצאות התאונה, לשייך את מצבו הנפשי והבריאותי הירוד של התובע לתאונת הדרכים. וכן את כשלון הפיצרייה לתוצאות התאונה ונכותו כתוצאה ממנה. בחקירתם הנגדית הובהר כי התובע ואשתו "התאימו" את תשובותיהם, עדותם ותצהירם למציאות כפי שבחרו לתאר. יוער, כי התנהלות זו של התובע, כפי שהודה בה, בחקירתו הנגדית, מאפיינת את התנהלותו ויכולתו לשנות את המציאות בהתאם לצרכיו. כך הובהר כי הפיצרייה נפתחה כשמונה חודשים עובר לתאונה ולא שלושה חודשים קודם לכן. עוד, עלה כי מצבו הנפשי הקשה של התובע, אשר נזקק לתרופות ואף לחופשת מחלה כלל לא נבע מתאונת הדרכים אלא מאירועים משפחתיים אחרים וכן קשורה לעברו של התובע בתחום. התובע טען כי עד לתאונה היה בריא ולא סבל משום מחלה. הובהר כי כאמור סבל מבעיה נפשית, מחלת ריאות, פגיעה בעמוד השדרה, כאבים בידו הימנית ומחלת CTS. עוד, התובע אינו בוחל בשינוי המציאות לשם השגת רווחים משניים. כך בשירותו הצבאי, כך בתיאור העסק לחוקר מטעם הנתבעת, וכך אף במהלך פגישתו עם פרופ' ורד, מומחה מטעם ביהמ"ש שנדרש להשלים חו"ד, לאחר אירוע האוטם השני, לצורך הערכת קיצור תוחלת חייו של התובע, שעה שהתובע טען כי הינו עובד כ-12 שעות ביום, בניגוד לנטען בתצהירו ואף במל"ל כי הוא עובד רק 6 שעות ביום. התייחסות דומה מצאתי גם אצל רעייתו של התובע, שכאמור טענה כי עד התאונה היה בריא לחלוטין. עם-זאת, לא ניתן להתעלם מאופייה של נכות התובע, אשר סבל משברים בשתי ידיו ואף מנכות צמיתה בידו הימנית. עבודתו של התובע בעסק הפרטי שפתח, אכן הייתה כרוכה בשימוש קבוע ומעייף בשתי ידיו, הן ל"פתיחת" הבצק, ניקיון ופעילות שוטפת במסגרת העסק ואף בביצוע השליחויות תוך נסיעה על אופנוע כפי שתיאר. עוד, לא ניתן להתעלם גם מנכותו בתחום העיניים, אם כי המדובר בנכות קלה מאד. ברם, בחלוף כארבע שנים ממועד התאונה, סבל התובע מאירוע לבבי ונכותו הקרדיאלית החלה ליתן אותותיה גם היא. אירוע נוסף, אף התרחש באולם בית המשפט והתובע נעדר בעקבות כך לתקופה ארוכה נוספת ממקום עבודתו. לנכותו הקרדיאלית של התובע השפעה ניכרת לתפקודו של התובע כיום. התובע לאחר שסגר את הפיצרייה והעביר אותה לבנו, עובד ממאי 2009 ב "הום סנטר" כיועץ פרזול וכיום מתפקד כאחראי מלאי. לדבריו הוא מתקשה בעבודתו כתוצאה מהנכות בידיו ונעזר בסד בשל כאביו. לאחר ששקלתי מכלול הנתונים, מצאתי כי הגם שהמדובר בנכות בידו הימנית של התובע, נוכח נכותו הקרדיאלית אשר לה השלכות ניכרות כפי שפורט, ונוכח העובדה כי כיום התובע אינו עוסק בעבודת כפיים ועבודתו כרוכה יותר בשימוש במחשב ופחות בידיו, נכון יהיה לקבוע כי נכותו התפקודית כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור נמוך מעט מנכותו הרפואית כתוצאה מהתאונה. בנסיבות אלו, אני קובעת כי יהיה נכון להעמידה על שיעור של 22% לצמיתות. יוער, כי עד לפריצת מחלתו הלבבית, במאי 2007, בשעה שעבד בפיצרייה אני קובעת כי נכותו התפקודית הייתה בשיעור גבוה יותר ויהיה לטעמי נכון להעמידה על שיעור של 35%. הפסדי שכר עבר כתשעה חודשים עובר לתאונה, ביוני 2002 ולא כפי שטענו התובע ורעייתו, פתח התובע פיצרייה בשכונה הסמוכה למגוריו. בהתאם לנתונים שהמציא בשנת 1999, הכנסותיו מעסק להובלות עמדו על סך של 84,650 ₪, שכר ממוצע חודשי של 7,054 ₪ (נכון להיום 9,394 ₪). בשנת 2000 הסתכמו הכנסותיו השנתיות, בסך של 44,949 ₪ מעסק וסך נוסף של 8,014 ₪ ממשכורת, בסוף שנה זו הופסקה פעילות עסק ההובלות והתובע מכר את המשאית שהיתה בבעלותו שכרו הממוצע הינו לפיכך, 4413 ₪ (נכון להיום 5,777 ש"ח) בשנת 2001 לא נמסרו נתוני שכר ועולה כי התובע לא עבד כלל עד ליוני 2002, במועד זה כאמור פתח התובע את הפיצרייה. מדו"ח לשנת 2002 הסתכמו הפסדי הפיצריה לשנה זו בסך של 12,129 ₪. בדו"ח שהוגש על ידי התובע למס הכנסה הסתכמו הכנסותיו לשנה זו בשיעור של 34,527 ₪. מחוה"ד החשבונאית שהוגשה על ידי הנתבעת עולה כי הכנסותיו היו ממכירת רכוש, בסך של 25,461 ₪ ומהמל"ל בסך של 9,066 ש"ח. עוד נרשם בהערה בחוה"ד כי דו"ח לשנה זו הוגש רק ביום 30 יוני 2003 (לאחר התאונה). כן, פורט כי מחזור הכנסותיו לשנת 2002 מתפעול הפיצרייה היה בשיעור של 50,355 ₪. בשנת 2003, מחזור הכנסותיו של התובע עמד על שיעור של 74,903 ₪. לא דווח על הכנסות מהעסק, דווח על הכנסות מהמל"ל בסך של 6,140, הכנסותיה של הגב' לוי היו בשיעור של 39,922 ₪. בשנת 2004, מחזור הכנסות העסק עמד על שיעור של 118,817 ₪. הכנסותיו של התובע מהעסק דווחו בשיעור של 33,257 ₪ ומהמל"ל בשיעור של 1,605 ₪. הכנסותיה של הגב' לוי עמדו על סך של 18,848 ₪. בשנת 2005 מחזור ההכנסות מהעסק עמד על סך של 149,743 ₪, אין התייחסות בחוה"ד להכנסותיו של התובע. בהתאם לחוה"ד, הכנסתו השנתית של התובע בהתאם לקביעת המל"ל, עובר לתאונה נקבעה על סך של 47,088 ₪. מאישורי המל"ל עלה כי שכרו הרבע שנתי עמד על שיעור נמוך יותר של 11,808 ₪. היינו שכר חודשי 3,936 ₪ (נכון להיום כ- 4,700 ₪ בלבד). ב"כ התובע בסיכומיו טען כי יש לקבוע כי שכרו של התובע, לולא נכותו כתוצאה מהתאונה היה עומד על שיעור של 1.5 מהשכר הממוצע במשק. בהמשך לכך טען כי לולא נכותו הקרדיאלית היה נכון להעמיד את שכרו הממוצע של התובע על שילוש השכר הממוצע במשק. ב"כ הנתבעים, מנגד טען כי אין להתבסס על הכנסותיו של התובע בשנת 1999 וכי יש לקבוע כי רמת הכנסותיו של התובע ירדה לאורך השנים, עד לשנת 2001 במהלכה כלל לא עבד. בנסיבות אלו טען ב"כ הנתבעות כי יש לקבוע כי כושר השתכרותו של התובע עובר לתאונה אינו עולה על סך של 4,000 ₪. ב"כ הנתבעות התבסס בעניין זה גם על שכרו הרבע שנתי כפי שנקבע על ידי המל"ל. צודק ב"כ התובע כי אין להתבסס על קביעת המל"ל, הכנסותיו של התובע עובר לתאונה היו נמוכות באופן יחסי, מן הטעם שפתח עסק חדש ויש להניח כי הוצאות הקמתו של העסק עלו על הכנסותיו. עוד עולה כי מחזור הכנסות העסק עלה לאורך השנים וברור כי נוכח נכותו התפקודית נאלץ התובע לשכור עובדים בשכר. מאידך, בוודאי שאין לקבל את טענות ב"כ התובע לפוטנציאל השתכרותו של התובע ולפיו יש לקבוע כי הינו עולה על השכר הממוצע במשק בשיעור הנטען על ידו. לא ניתן להתעלם מירידה בהיקף הכנסותיו של התובע מאז שנת 1999 עד לשנת 2001 סגירת עסק ההובלות והיותו מובטל במשך תקופה של כשנה וחצי. בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שגם לאחר שהתובע העביר את הפיצרייה לבנו, כשנה לאחר מכן. נסגר העסק ולא נשא רווחים. אוסיף, כי לא שוכנעתי כי מניעיו של התובע לסגירת הפיצרייה נעוצים כולם בנכותו כתוצאה מהתאונה, אני סבורה כי לנכותו הקרדיאלית השלכה מכרעת וכן לעובדה כי לא עלה בידו לנהל את העסק ולגרוף רווחים בהתאם למצופה. כיום, ומאז שנת 2009 מועסק התובע על ידי "הום סנטר" ושכרו הממוצע "במומו" עומד על שיעור של 5,716 ₪. בנסיבות אלו, נוכח נכותו הרפואית והתפקודית הכוללת של התובע, אני קובעת כי כושר השתכרותו של התובע אינו עולה על השכר הממוצע במשק ויהיה נכון להעמידו על השכר הממוצע במשק. לפיכך, הפסדי שכרו של התובע לעבר יחושבו בהתאם לקביעה זו, בהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המל"ל והנכות התפקודית שנקבעה על ידי. עוד, ינוכו מהפסדיו תקופות אי הכושר כתוצאה ממחלתו הקרדיאלית בהתאם לתקופות הנכות שנקבעו על ידי מומחה מטעם ביהמ"ש. עד ליום 28 פברואר 2004, נקבעה נכותו של התובע בשיעור של 100%, בדו"ח רואה החשבון ומהנתונים שהציג עולה כי הכנסותיו בשנה זו עמדו על שיעור של 34,862 ₪, לפיכך יחושב הפסד שכרו, בניכוי הכנסותיו (אשר בערכן להיום הינן 45,438 ₪) : 9X 8,519 (שכר ממוצע נכון לאפריל 2012, 9,121 ₪ בניכוי מס הכנסה) = 76,671 ₪. בתוספת ריבית ממחצית תקופה, הינו סך של 99,930 ש"ח. עד אוגוסט 2004, נקבעה נכותו של התובע על שיעור של 60% לפיכך יחושב הפסד שכרו: 6 X 60% X 8519 = 30,668 ₪. בתוספת ריבית ממחצית תקופה, הינו סך של 38,840 ₪. סך ההפסד לשנת 2004, בניכוי הכנסותיו יחושב הינו לפיכך, 93,332 ₪. עד לאירוע הלבבי הראשון, מאי 2007:- 33 X 35% X 8519= 98,395 ש"ח בתוספת ריבית ממחצית התקופה, סך של 117,060 ₪. לאחר האירוע הלבבי הראשון ולאחר תקופת אי הכושר של 6 חודשים (נובמבר 2007) ולאחר האירוע השני (נובמבר 2010) תקופת אי כושר נוספת של 5 חודשים ועד היום ובהתאם לנכות התפקודית כפי שנקבעה על ידי:- 49 X 22% X 8519 = 91,835 ₪ , בצירוף ריבית מחצית תקופה, סך של 95,522 ₪. סה"כ הפסד שכרו של התובע מיום התאונה ועד היום עומד על סך של 305,914 ₪. עתיד נכותו התפקודית של התובע כיום נקבעה כאמור לעיל והועמדה על שיעור של 22%. לפיכך יחושב הפסד שכרו של התובע לעתיד כך:- 22%X 8,519 X מקדם היוון 120= 224,900 ₪. עזרת זולת עבר ועתיד עבר לתובע כאמור לעיל נקבעו תקופות אי כושר בהתאם לפירוט. פגיעתו של התובע בשתי ידיו, לרבות הניתוחים שעבר בוודאי חייבה עזרה בפעולות היומיום, אשר בתקופות הנכות הזמנית המלאה והחלקית חרגה מעזרה המצופה באופן טבעי מבני משפחה. נכון הוא כי התובע לא שכר עזרה בשכר, אך הדבר נבע ממצבו הכלכלי שלא אפשר זאת ומהרתמות של בני המשפחה בנסיבות אלו. ב"כ התובע עתר לפיצוי בגין העבר בשיעור של 35 אלף ש"ח. התובע ואשתו טענו כי עד התאונה היה התובע שותף מלא בפעולות הבית ואחזקתו. התייחסתי כבר להערכתי את עדותם של התובע ואשתו ו"התאמתה" למציאות בהתאם לנדרש ולצורך השגת רווח משני. דברים אלו יפים גם לעניין זה, בנוסף, אין להתעלם ממחלותיו של התובע עובר לתאונה, אשר בוודאי הייתה להן השפעה להתנהלותו והעזרה שהגיש בניהול משק הבית וכן מנכותו הרפואית כתוצאה ממחלתו הקרדינאלית. לכן, בשוקלי את מכלול הנסיבות אני קובעת כי בגין עזרת זולת לעבר יהיה נכון לקבוע פיצוי בשיעור של 30 אלף ₪. עתיד באשר לעתיד יש לדון בשאלת קיצור תוחלת חייו של התובע. נושא זה נידון בחו"ד הראשונה והמשלימה של פרופ' ורד, מסקנותיו והתייחסותו פורטה על ידי לעיל. פרופ' ורד לא זומן לחקירה על חוה"ד על ידי מי מהצדדים. ב"כ התובע בסיכומיו טען כי יש להתעלם מקביעתו של המומחה מן הטעם שהתבסס על מאמרים, על סטטיסטיקה והערכות בלבד. ב"כ הנתבעת כמובן טען שיש לקבוע את קיצור תוחלת חייו של התובע בהתבסס על חוה"ד. איני מקבלת את טענותיו של ב"כ התובע המבקש להתעלם מחוה"ד. יוער כי פרופ' ורד התייחס למחלתו של התובע והעדר טיפול מצידו, גם בחוה"ד הראשונה (ראו פירוט בסעיף 14 לפסה"ד). העובדה שסבל מאוטם נוסף ומכך שמחלתו התקדמה בקצב מהיר מהצפוי, הובילה אותו למסקנה ולפיה תוחלת חייו של התובע, כתוצאה ממחלתו צפויה להתקצר ב- 30%. ב"כ התובע לא טרח לזמן המומחה לחקירה על חוה"ד ובוודאי שלא הציג או אימת אותו עם מאמרים או מחקרים אשר עשויים היו להובילו למסקנה אחרת. בנסיבות אלו אין לי אלא לאמץ את הקבוע בחוה"ד ולקבוע כי כתוצאה ממחלתו הקרדיאלית של התובע תקוצר תוחלת חייו כאמור. בהתאם ללוח תוחלת חיים גרסה 3.25, צפוי היה התובע לחיות עד לגיל 84. התובע כיום בן 55 לפיכך, בהתאם לחוה"ד לקיצור תוחלת חייו, צפוי התובע לחיות עוד 20 שנה והפסדיו בגין עזרת זולת לעתיד יחושבו לפיכך עד לגיל 75. לפיכך, בגין עזרת זולת לעתיד, הנני סוברת כי פיצוי גלובאלי בשיעור של 50 אלף ₪ יהלום ראש נזק זה. הוצאות ונסיעות לעבר ולעתיד התובע הציג קבלות על הוצאות בשיעור של 6,000 ₪. בסיכומיו עתר לפיצוי בשיעור של 35 אלף ₪. ב"כ הנתבעת טען כי היות והמדובר בתאונת עבודה, אין לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב זה. אכן, המדובר בתאונת עבודה והתובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות רפואיות. עוד, נכותו של התובע אינה מצדיקה הוצאות מוגברות לנסיעה. בנסיבות אלו אני סוברת כי פצויי בשיעור של 15,000 ₪ יהלום ראש נזק זה. כאב וסבל התובע יליד 1957, נכותו הצמיתה המשוקללת הינה בשיעור של 28%, התובע אושפז למשך 9 ימים, לפיכך ועל פי תקנה 2 (א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) , תשל"ו - 1967, אני פוסקת לתובע 57,586 ₪ בגין ראש נזק זה. סיכום לאור כל האמור לעיל, תישא הנתבעת בנזקי התובע כדלקמן: א. הפסדי שכר לעבר 305,914 ₪. ב. הפסדי השתכרות לעתיד 224,900 ₪. ג. עזרת זולת עבר ועתיד 80,000 ₪. ד. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד 15,000 ₪. ה. נזק לא ממוני 57,586 ₪. סכום הנזק עומד על הסך של 683,400 ₪. מסכום זה ינוכו תשלומי המל"ל, בהתאם לחו"ד אקטואירת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד היום. יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 41,000 ₪. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות אגרת המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד. אופנועתאונת דרכיםתאונת אופנועעצמאים