בתאונה נפגע התובע בשורש כף יד שמאל ובקרסול וכף רגל שמאל. בצילומי רנטגן מיום התאונה נצפו שבר ללא תזוזה ברדיוס הדיסטלי, שבר של הסטילואיד הרדיאלי ושבר בראשי עצמות המסרק (המטאטרסוסים) III ו-IV; התובע טופל בהשמת אמת יד שמאל וכף רגל שמאל בגבס. דוגמא לפסק דין בנושא שני שברים בתאונת דרכים: תובענה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. א. ההליך והצדדים לו התובע, תושב מג'דל שמס יליד 1.1.1957, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 19.10.2006. רכבה של נתבעת 1, שהיה מבוטח אותה עת בביטוח חובה על-ידי נתבעת 2, פגע בו בהיותו הולך רגל. אין מחלוקת על-אודות עצם קרות התאונה ופגיעתו של התובע בה, אף לא על קיומו של כיסוי ביטוחי שניתן לה על-ידי נתבעת 2. הדיון נסב על שאלת קיומם, טיבם והיקפם של נזקי התובע. התיק הובא לפני לראשונה ביום 12.7.2010, לאחר שהוגש כתב-הגנה ולאחר שבעלי-הדין מיצו ארכות שניתנו לשם סיום ההליך מחוץ לכותלי בית-המשפט. ביום 2.9.2012 נשמעו עדות התובע ועדותו של מומחה בית-המשפט בתחום האורתופדי, פרופ' מ' סודרי, שהוזמן לעדות מטעמו של התובע. ראיות הנתבעת התמצו בחקירה נגדית של התובע. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צויין אחרת. ב. הנכות הרפואית 1. בתאונה נפגע התובע בשורש כף יד שמאל ובקרסול וכף רגל שמאל. בצילומי רנטגן מיום התאונה נצפו שבר ללא תזוזה ברדיוס הדיסטלי, שבר של הסטילואיד הרדיאלי ושבר בראשי עצמות המסרק (המטאטרסוסים) III ו-IV; התובע טופל בהשמת אמת יד שמאל וכף רגל שמאל בגבס. סדי הגבס הוסרו ביום 17.11.2006. בעקבות התאונה ובתכוף לאחריה ניתנו לתובע ימי מחלה לתקופה שמיום התאונה עד יום 16.1.2007. הוא טופל בפיזיותרפיה מיום 22.11.2006 עד יום 27.12.2006. לתובע דומיננטיות ימנית. 2. בקשת התובע למנות לו מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי נדחתה. בקשתו למנות מומחה בתחום האורתופדי התקבלה. בחוות-דעת נושאת תאריך 18.6.2011 קבע המומחה, פרופ' מ' סודרי, שלתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה בעקבות התאונה [ת/1]. בדיקת התובע על-ידי המומחה העלתה שבמועד עריכתה, 13.1.2011, לא נותרה מגבלת תנועה כלשהי בשורש כף יד שמאל או בקרסול שמאל וכי אין אינדיקציה אחרת שתלמד על קיומה של מגבלה כזו. כך סוכמה הבדיקה בחוות-הדעת: "לפי הבדיקה הקלינית: הליכה ללא צליעה וללא תמיכה. כף יד שמאל תקינה. בכף רגל שמאל, למעט רגישות לדבריו בצד הלטרלי, הבדיקה תקינה לחלוטין. קרסול שמאל תקין". תימוכין למסקנה זו מצא המומחה בצילומי רנטגן שנערכו לתובע ביום 17.5.2011, מהם עלה כי אין ממצא פתולוגי בשורש כף יד שמאל וכף יד שמאל או בכף רגל שמאל וכי השברים שנגרמו בתאונה התחברו היטב ללא השאר סימן. בחוות-הדעת, בסעיף המסקנות, נאמרו על כך הדברים הבאים: "בצילומי רנטגן מעודכנים של שורש כף יד שמאל וכף רגל שמאל, שבוצעו לפי בקשתי, אין ממצאים פתולוגיים". נכותו הזמנית של התובע המיוחסת לתאונה נקבעה בידי המומחה כך: 100% מיום 19.10.2006 עד יום 16.1.2007; 20% מיום 17.1.2007 עד יום 31.3.2007; 10% מיום 1.4.2007 עד יום 30.6.2007; 0% החל מיום 1.7.2007. 3. התובע לא הסכין עם קביעת המומחה וזימנו למתן עדות. אלא שגם בסיומה של חקירה נגדית ארוכה, מאומצת ומפורטת לא עלה בידי התובע להראות כי קביעותיו של המומחה או מסקנתו לוקות בחסר או טעות באופן שילמד על קיומה של נכות רפואית שמקורה בתאונה. (א) נכות בשורש כף יד שמאל המומחה אישר את קיומם של שני שברים שנגרמו בתאונה בעצם הרדיוס; עוד אישר כי מבחינה זו מדגים צילום הרנטגן שנערך לתובע לא מצב של היעדר ממצא פתולוגי כפי שנכתב בחוות-הדעת אלא מצב לאחר שבר. יחד עם זאת הטעים שבחן את צילומי הרנטגן והתרשם שאם יש שבר הרי שהוא אינו בולט; מבחינת מידת חומרתם מדובר בשברים שבקושי רואים ושעונים יותר להגדרה סדק [עמ' 3 ש' 17-16, עמ' 5 ש' 13-1]. המומחה עמד על דעתו שמסקנותיו, המבוססות גם על צילום הרנטגן העדכני, אינן מלמדות על טעות בהערכת נכותו של התובע אלא תואמות את טיבם ומידת חומרתם של השברים שנגרמו לו [עמ' 5 ש' 17-15]. לדבריו: "[...] כתבתי שמדובר בשבר, אבל בסופו של דבר השורה התחתונה שהשברים לשמחתנו מתחברים, אז נניח שהיה שבר אז הוא התחבר בלי להשאיר שום שריד ופליט, גם בלי להשאיר שום בעיה" [עמ' 5 ש' 27-25]. עוד הדגיש המומחה שמדובר בשברים ללא תזוזה וכי צילום הרנטגן העדכני הוא הקובע בכל הקשור להערכת נכותו של התובע בגינם [עמ' 6 ש' 1, 7-5]. צילום הרנטגן, כמוהו כבדיקה הקלינית שערך לתובע, היו תקינים לחלוטין [עמ' 8 ש' 17-12]. תשובתו של המומחה ניתנה גם בהינתן ההנחה שהשבר היה כרוך בפגיעה בסחוס של המפרק [שם]. המומחה ביאר כי אף שמדובר בשברים תוך מפרקיים, באופן שמה שכונה על-ידו 'סדק' הגיע עד למשטח המפרקי, לא היתה תזוזה והטיפול היה כזה שהשלמות של עצם הרדיוס שבה נצפו השברים והשלמות של המשטח המפרקי לא נפגעה [עמ' 7 ש' 8-3, 25-22]. לא עלה בידי התובע להראות שטיבם של השברים כתוך-מפרקיים לא תועד בחוות-הדעת; תשובות המומחה על שאלות שהופנו אליו בעניין זה היו מקצועיות ומספקות [עמ' 7 ש' 28 - עמ' 8 ש' 3]. אף אין לשעות לטענת התובע כי עצם העובדה שבאורח תיאורטי שבר תוך-מפרקי נחשב חמור משבר שאינו כזה צריכה להקנות לו נכות רפואית בשל השברים בשורש כף היד, זאת שעה שהמומחה שב והטעים שמסקנותיו ותשובותיו נסבות באורח ספציפי על מצבו של התובע דהיום [עמ' 7 ש' 18]. בסופו של יום עמדה על מכונה קביעת המומחה לפיה השבר דנן היה ללא תזוזה, הטיפול היה פשוט והמצב חזר לקדמותו לאחר הטיפול [עמ' 8 ש' 9-8]. לדברי המומחה, בדיקתו הקלינית התקינה של התובע מלמדת שהסחוס שנפגע בשבר נרפא בשלמותו; אלמלא נרפא היו לכך סימנים בצילום הרנטגן העדכני או בבדיקה הקלינית שערך - אלא שסימנים כאלה אינם בנמצא [עמ' 9 ש' 10-1]. נוכח פער הזמנים הניכר בין התאונה לבין בדיקתו של התובע על-ידי המומחה, העולה על ארבע שנים, אין לצפות להחמרה שתופיע בעתיד - שעה שהחמרה כזו לא ארעה עד כה [שם, ש' 18-14]. על כן הסבירות לקיומה של פגיעה בסחוס, לרבות פגיעה שתאיץ שינויים ניווניים בעתיד, היא מינימלית [שם, ש' 29-28]. עצם העובדה שצילום הרנטגן העדכני ביחס לשתי ידיו של התובע מעיד על מצב שהוא שווה לשתיהן מספקת תימוכין לכך [עמ' 10 ש' 3-1]. לא עלה בידי התובע להראות שבנסיבות העניין היה על המומחה להפנותו לעריכת בדיקת C.T. וכי בדיקה כזו, לו נערכה, היתה מוליכה למסקנה שונה [עמ' 9 ש' 24-23]. על כן בעינה עומדת קביעת המומחה כי לתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה שמקורה בשברים שנגרמו ביד שמאל וכי ריפוי השברים היה שלם ומלא באופן שמשליך הן על מצבו של התובע בהווה והן על מצבו הרפואי לעתיד לבוא. (ב) נכות בכף רגל וקרסול שמאל אין חולק על כך שלתובע נגרמו שברים מתחת לראשי עצמות המסרק בכף רגל שמאל; מדובר בשבר אחד בעצם המסרק השלישית ושבר נוסף בעצם המסרק הרביעית [עמ' 10 ש' 20-19, 27; עמ' 11 ש' 9-8]. בבדיקתו של התובע מצא המומחה כי היקף השוק השמאלית (במדידה שבוצעה 12 ס"מ מתחת לפיקה) הוא 43.5 ס"מ, בעוד שברגל ימין ההיקף באותו מקום הוא 42 ס"מ [עמ' 2 ל-ת/1]. בעדותו לפני ביאר שהפרש של 1.5 ס"מ הוא משמעותי אך חוץ מעצם קיומו לא מצא שנודעת לו השלכה כלשהי, בין בחוסר דריכה ובין בבעיה ורידית [עמ' 11 ש' 21-13]. המומחה שלל קשר בין ממצא זה לבין דריכה פחותה של התובע על רגל שמאל או בינו לבין חוסר ורידי [עמ' 11 ש' 30-26 - עמ' 12 ש' 9-1]. עוד הטעים ששבר קטן כזה שנגרם לתובע אינו עשוי לגרום לבעיה של החזר ורידי ואינו יכול להיות הגורם לנפיחות מתחת לברך, זאת גם בהתחשב בכך שבמקום השבר עצמו לא נצפתה כל נפיחות [עמ' 12 ש' 18-10]. המומחה דבק בעמדתו זו חרף מודעותו לתלונת התובע בדבר רגישות בצד הלטרלי של כף הרגל והטעים כי לו היה השבר בכף הרגל משפיע על תפקודו של התובע היו לכך סימנים אחרים שאותם לא מצא בבדיקה הקלינית [עמ' 12 ש' 21-19, עמ' 14 ש' 25-19]. כמו ביחס לשברים בשורש כף היד, גם בהתייחס לשברים בכף הרגל עמד המומחה על דעתו שלא מצא לתלונות התובע ביטוי בבדיקה הקלינית ובצילומי הרנטגן וגרס כי מדובר בשברים קטנים שנרפאו מבלי שהותירו סימן [עמ' 13 ש' 22-19]. אף ביחס לשברים בכף הרגל גרס שהם אינם צפויים לגרום להחשתם של שינויים ניווניים בעתיד, בהתחשב בכך שעד כה וחרף חלוף הזמן אין עדות להתפתחותם של שינויים כאלה [עמ' 14 ש' 23-10]. בהתייחס לכל השברים, הן אלה ביד והן אלה בכף הרגל, שלל המומחה נוכח קביעותיו אלה הענקת נכות בשיעור 10%, או שיעור מופחת מותאם, לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) [להלן התקנות] בשל השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות [עמ' 14 ש' 8-3]. בחקירה חוזרת אישר המומחה את שאמר גם בחקירה הנגדית, קרי, שאינו מוצא קשר בין תלונות התובע לבין התאונה במובן זה שמה שנשאר כיום אינו מצדיק את כמות והיקף התלונות [עמ' 15 ש' 13-10]. (ג) הנכות הרפואית - סיכום את מסקנתו של מומחה בית-המשפט בדבר היעדרה של נכות רפואית שמקורה בפגיעות שנגרמו לתובע בתאונה יש לאמץ. בתוך כך יש לקבוע כי לא עלה בידי התובע להצביע על עילה להתערב בה, קל וחומר לפקפק בה באופן שיצדיק את דחייתה. קביעות המומחה מבוססות על בדיקה קלינית שערך לתובע ועל בדיקה רנטגנית עדכנית. לא הוכח שבנסיבות המקרה היה על המומחה להפנות את התובע לבדיקת דימות נוספת, או שבדיקה כזו הייתה נחוצה להערכת נכותו הרפואית של התובע באופן שהיה בה כדי לשנות את ממצאי חוות-הדעת. קביעותיו של המומחה צלחו את מבחן החקירה הנגדית. תשובותיו בעדותו לפני היו מפורטות ומקצועיות. לא התרשמתי שהוא מתבצר בעמדתו כפי שהובעה בחוות-הדעת ואינו מתמודד בצורה ישירה עם השאלות שנשאל; נהפוך הוא. בסופו של יום עומדת על מכונה קביעת המומחה לפיה היו השברים שנגרמו לתובע בתאונה קטנים וללא תזוזה וכי הטיפול בהם היה כזה שהוביל לריפויים המלא. על כן לא מצאתי פגם בעמידתו של המומחה על דעתו שאין לזכות את התובע בנכות על-יסוד תקנה 35(1)(ב) לתקנות, בין באופן מלא ובין באופן יחסי. כלל הוא כי "הוכחת שאלות שברפואה נעשית באמצעות הגשת חוות דעת מומחה ואין מקום לייחס לבית המשפט ידיעה שיפוטית לגביהן. אמנם, בית המשפט הוא הפוסק הסופי בשאלות שבמחלוקת, ואין שיקול דעתו של המומחה הרפואי בא תחת שיקול דעתו של בית המשפט. אולם - בעת הפעלת שיקול דעתו יכול בית המשפט לקבוע ממצאים רק על בסיס ראיות הנמצאות לפניו. בעניינים שעליהם לא הובאה כל ראייה, לא יכול בית המשפט להכריע לטובת תובע (כל עוד לא הועבר נטל השכנוע); כך הוא הדבר בכלל, וכך הוא הדבר גם מקום בו הראיות הרלוונטיות הן חוות דעת של מומחים רפואיים" [ע"א 8587/01 עיזבון המנוחה אני גולדברג ז"ל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פסקה 12 (טרם פורסם, 9.2.2011)]. בכל הקשור להערכת בית-המשפט את חוות-הדעת שהונחה לפניו נקבע לא אחת כך: לא בנקל תיפסל חוות-דעתו של מומחה מטעם בית-המשפט. הכלל הוא, שחוות-דעתו של מומחה רפואי שהתמנה בידי בית-המשפט תיפסל רק אם שוכנע בית-המשפט כי נפל בה פגם היורד לשורש העניין, כגון, פגם בשיקול-דעתו המקצועי של המומחה, פגם העשוי להעיד על חוסר תום-לב, משוא פנים או דעה קדומה. על בית-המשפט לצאת מתוך ההנחה, כי המומחה הרפואי שמינה עשה מלאכתו נאמנה, ללא משוא פנים וביושר, על-פי מיטב כישוריו, ניסיונו ושיקול-דעתו. [בש"א (מח' י-ם) 4261/05 מדינת ישראל, משרד הביטחון נ' אבו עודה, עמ' 79-78, פ"מ תשס"ד(2) 72 וההפניות שם (2006)]. בעניינו של התובע אינה מתקיימת עילה לדחות את קביעותיו ומסקנותיו של מומחה בית-המשפט. אני קובעת אפוא שלתובע לא נותרה נכות רפואית צמיתה אשר נובעת מן התאונה; נכותו הזמנית הינה בשיעורים ולתקופות שנקבעו בחוות-דעתו של פרופ' סודרי. ג. הנכות התפקודית והפסדי שכר לעבר ולעתיד לטענת התובע עולה נכותו התפקודית על נכותו הרפואית [סע' 16 ו-27 לתצהיר התובע ת/6]. בדבריו למומחה תועדו תלונותיו כך: "כאבים בכף רגל שמאל בעיקר בשינויי מזג אוויר. מתקשה בעמידה והליכה ממושכת ובמדרגות. לפעמים כאבים בלילה המעירים אותו. כאבים בשורש כף יד שמאל עד האגודל. מתקשה לעבוד עם יד זאת" [ת/1 בעמ' 2]. בעדותו הראשית מסר התובע שהוא עובד כנהג מונית וכחקלאי בעל מטע דובדבנים וכי לפגיעתו בתאונה נודעת השפעה על מידת יכולתו לעסוק בעבודות הללו ולהוציא מהן את פרנסתו כמקודם [סע' 2, 12-10, 16-15 ל-ת/6]. (א) הנכות התפקודית הנכות התפקודית, משמעה מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע הספציפי אשר גלומה בנכותו הרפואית. אכן, הערכתה של הנכות התפקודית שנגרמה לנפגע בעקבות התאונה, ובתוך כך קביעת השלכותיה על אופן תפקודו, מסורה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. יחד עם זאת על בית-המשפט להסתייע בנכות הרפואית שנקבעה על-ידי המומחה מטעמו בקביעת עצם קיומה ושיעורה של הגריעה התפקודית. במקרים רבים ניתן לנכות הרפואית משקל מכריע בקביעתה של הנכות התפקודית והפסדי השכר הכרוכים בה. כך הוא כאשר אין בנמצא נתונים נוספים זולת הנכות הרפואית באשר לגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע. כך הם פני הדברים גם כאשר שיעורה של הנכות הרפואית 0%. נכות כזו, משמעה הרגיל והשגור הוא שהנפגע החלים מפגיעתו לחלוטין; אם לא נשארה נכות רפואית, אות הוא בדרך כלל שגם לא נשארה כל מגבלה תפקודית [ראו ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701-700 (1986); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77, 88-87 (1991); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 798-797 (1995); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 636-633 (מהדורה רביעית, 2011); דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 209 (מהדורה רביעית, תשנ"ח)]. נכות רפואית ששיעורה 0% מקימה אפוא חזקה ראייתית לפיה כושרו של הנפגע לעבוד ולהשתכר לא נגרע בעטיה של התאונה: בדרך-כלל לא ייפסק לנפגע פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות, אלא אם הוכיח קיומה של נכות רפואית. הנכות הרפואית הינה המדד שבאמצעותו יכול בית-המשפט לקבוע מהי הנכות התפקודית שממנה סובל הנפגע, ומהי השלכתה על כושר השתכרותו לעתיד. לכלל זה קיים חריג, והוא מצומצם ביותר בהיקפו. על-פיו, גם בהיעדר נכות רפואית ניתן לפסוק פיצוי אם השתכנע בית-המשפט שהנפגע עלול להיתקל בקשיים בביצוע עבודתו בעתיד למרות היעדר נכות רפואית צמיתה. [...] פסיקתו של פיצוי לנפגע שלא נקבעה לו כל נכות רפואית הינה מהלך נדיר ביותר. מהלך זה הוגבל לפסיקת פיצויים בשל אובדן כושר השתכרות לעתיד בסכומים גלובליים צנועים. אך בראש ובראשונה, פיצויים אלה נפסקו במקרים שבהם לא היה ספק כי ההגבלה התפקודית של הנפגע (שאין לה ביטוי בנכות רפואית) נגרמה כתוצאה ישירה של תאונת הדרכים. [ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 711-710 (2002)]. בענייננו כשל התובע בהוכחת גריעה תפקודית שמקורה בתאונה. אף אין לומר כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים בהם ראוי לסטות מן הכלל הרחב על-פיו בהיעדר נכות רפואית אין גם נכות תפקודית. במה דברים אמורים? עדות התובע שנשמעה בהליך זה היא עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות. בעניינים לא מעטים שיפורטו להלן, אגב דיון בראשי הנזק, לא הובא סיוע לעדותו ואין בנמצא טעם שיצדד בקביעת ממצא לטובתו בהסתמך על עדותו היחידה. לא-זו-אף-זו, באותם עניינים נמנע התובע מהבאת עדותם של עדים רלוונטיים אף שהיה ביכולתו לעשות כן; הדברים אמורים הן בעדות של בני-משפחתו אשר נזכרו לא אחת בתצהירו והן בעדות של לקוחותיו או אחרים שבעבודתם הסתייע לטענתו [ראו סע' 12, 18, 19, 20, 22, 23 ל-ת/6]. במצב דברים זה חלה נגד התובע החזקה כי היה בעדותם של כל אותם אחרים, אילו נשמעה, כדי לצדד דווקא בעמדת הצד האחר באשר להשלכת התאונה על מהלך חייו ועל כושרו לעבוד [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)]. לבסוף, עדותו של התובע - הן לפרטיה והן כמכלול - לא הותירה רושם מהימן כלל ועיקר. ניכרו בה אי-דיוק בעובדות מהותיות, כמו גם ניסיון להאדיר את נזקיו. דוגמות לכך תובאנה בהמשך, אגב הדיון הפרטני. לעת הזאת די שאפנה לעדותו על-אודות האופן בו נערך תצהירו; התובע אישר שכל האמור בתצהירו נכון וכי קרא אותו והבין את תוכנו בטרם חתם עליו אך לא ידע לבאר מדוע צויין בו שגילו 49 שנה שעה שבמועד מתן התצהיר, 14.6.2012, היה בן 55 [סע' 2 ל-ת/6 ועמ' 17 ש' 24 - עמ' 19 ש' 12]. תחילה אישר שהתצהיר הוכן חמש שנים קודם לכן, כשהיה בן 49; אחר כך שינה טעמו וטען שהתצהיר הוכן כחודש וחצי קודם למועד בו נשמעה עדותו [השוו עמ' 18 ש' 13 לעמ' 19 ש' 12-11]. בסיכום טענותיו של התובע אין למצוא התמודדות עם הקשיים הניכרים בעדותו או עם דלות ראיותיו. להלן ידונו טענות התובע באשר לגריעה משכרו ביתר פירוט, תוך הבחנה בין תקופת העבר לבין תקופת העתיד. (ב) הפסדי שכר לעבר 1. בעקבות התאונה ותכוף לאחריה נקבעה לתובע תקופת אי-כושר מלאה מיום התאונה (19.10.2006) עד 16.1.2007 [נספחים א(1), א(21) ו-ב' ל-ת/6]. מומחה בית-המשפט קבע לו נכות רפואית זמנית בשיעור 100% מיום התאונה עד 16.1.2007 ולאחר מכן נכויות זמניות בשיעור הולך ופוחת כאמור לעיל; החל מיום 1.7.2007 נכותו הרפואית של התובע היא 0%. התובע טען שסדי הגבס הוסרו בחלוף חודשיים ממועד התאונה אך התיעוד שצירף אינו תומך בכך. עולה ממנו כי ביום 22.11.2006 כבר החל התובע בטיפולי פזיותרפיה לאחר הסרת הגבסים. בחוות-דעתו של מומחה בית-המשפט נכתב שהם הוסרו ביום 17.11.2006 [עמ' 20 ש' 12-5]. פער מסוג זה בין התיעוד שצורף לתצהיר התובע לבין עדותו מלמד על מידת האמון שניתן לתת בגרסתו ועל נטייתו של התובע לתאר את נזקיו באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות לאשורה. 2. כאמור, בתצהירו טען התובע שהוא בעליו של מטע דובדבנים, זאת בנוסף להיותו נהג מונית עצמאי, וכי בשל התאונה נפגעה יכולתו לעבוד במטע ולבצע עבודות שתילה, ריסוס וקטיף באופן שמחייב אותו להזדקק לעזרת אשתו וילדיו - כמו גם להעסקת פועל בשכר. עוד ביאר כי המטע והחשבוניות הנסבות על הכנסותיו רשומים על שם אביו אך הכנסות המטע ניתנות לו על-ידי אביו [ראו סע' 2, 10, 12, 16 ו-20 ל-ת/6]. טענת התובע כי הוא בעל המטע וכי המטע והחשבוניות הקשורות בו רשומות על שם אביו הן תרתי דסתרי. במצב דברים זה, ועל-מנת להוכיח את טענתו, היה על התובע להביא את אביו למתן עדות. כזאת לא נעשה מבלי שניתן לכך כל טעם. גם בני-משפחה אחרים שלגביהם נטען כי עבדו במטע לאחר התאונה חלף התובע לא העידו מטעמו. מדובר בבני-משפחה מדרגה ראשונה. להימנעותו הגורפת של התובע מהבאת עדים רלוונטיים שמצויים בשליטתו ועדותם מהותית להוכחת טענותיו נודעת משמעות ראייתית אשר פועלת לחובתו. לא למותר לציין שבדבריו למומחה בית-המשפט על-אודות עיסוקו לא ציין התובע כי הוא בעל מטע והזכיר רק את עבודתו כנהג מונית [עמ' 1 ל-ת/1]. חקירתו הנגדית של התובע העצימה את סימני השאלה האופפים את טענותיו להיותו בעל הכנסה ממטע הדובדבנים והדגישה את הדלות שאפיינה את ראיותיו, כמו גם את קשיי האמינות שליוו את עדותו מראשית עד כלה. התובע טען שקיבל את המטע בירושה מאביו ובאותה נשימה ביאר שאביו בחיים והמטע, כמו גם הכנסותיו, רשומים על שם האב [עמ' 20 ש' 30-24 - עמ' 21 ש' 2]. התובע טען שקיבל את המטע מאביו שנתיים-שלוש לפני התאונה, אחר-כך טען שקיבל את המטע בהווה (קרי, סמוך לפני מועד עדותו), ולבסוף טען כי חלק מהמטע התקבל בעבר לפני התאונה וחלק נוסף - לאחריה [עמ' 21 ש' 16-12]. לא הוצג ולו גם מסמך אחד שיעיד על העברת הכנסות המטע לתובע. גם לשיטתו של התובע היתה עבודתו במטע דלה. בשנת 2006 לא נשתל המטע; לדבריו הוא עסק בו בריסוס וקטיף בהיקף מצומצם עד מאוד. בלשונו: "מטע זה לא שעות, זה יכול להיות שעה אחת ביום ואח"כ לא לבוא שבועיים" [עמ' 21 ש' 24-20]. עוד עלה מעדות התובע כי שכר פועל שיבצע את עבודת המטע בתשלום לא בתכוף לאחר התאונה אלא בשנת 2012 [עמ' 21 ש' 21-15, עמ' 22 ש' 5, עמ' 23 ש' 3-1]. משמע, בתקופת אי-הכושר הזמנית שלאחר התאונה לא נדרש התובע לפועל בשכר ועדותו בעניין זה התייחסה לתקופה מאוחרת יותר, בה היתה נכותו הרפואית 0%. משנדרש התובע לשאלה מדוע לא זימן את הפועל כעד ולא הציג מסמך שיעיד על התשלום ששילם לו לטענתו דבק בשיטתו להעיד דבר והיפוכו: תחילה מסר שהפועל עבד אצלו והוא ששילם לו; מיד אחר כך אישר שאחיו - הוא ששילם לפועל [עמ' 22 ש' 12-10]. אף כאן מדובר בעדות שבמובהק אינה ראויה לכל אמון. אין מנוס מלקבוע שלא הוכחו הפסדי שכר כלשהם של התובע לתקופת העבר בקשר עם מטע הדובדבנים. 3. לשם הוכחת טענתו כי נגרמו לו הפסדי שכר בעבודתו כנהג מונית צירף התובע דוחות שומה לשנים 2007-2004 וחשבונית על סך 4,500 ₪ בצירוף מע"מ מתאריך 20.12.2006 [נספחי ד' ו-ה' ל-ת/6]. לגרסתו נגרם לו הפסד כספי שמקורו באובדן עבודות הסעה שנמנע ממנו לבצע באמצעות המונית שבבעלותו, והכל בגין התאונה. על-מנת להקטין את הפסדיו העסיק נהג שכיר שביצע עבודות אלה עבורו ושילם לו את הסך הנ"ל. ראשית, החשבונית שהוצגה נושאת את הכיתוב "הפעלת מונית בתקופת התאונה מתאריך 19.10.2006 עד 19.12.2006". התובע אישר שהעסקתו של הנהג השכיר הוגבלה לחודשיים ימים. בלשונו: "הוא עבד לי על המונית חודשיים בלבד, הוא עשה לי רק את הסידור, לא עבד רציני. עשה לי רק את הפגיעה בעבודה שלי, את הסידור" [עמ' 20 ש' 16-15]. לו היתה תקופת אי-הכושר הממשית שבמהלכה נבצר מהתובע להסיע נוסעים ארוכה יותר פשיטא שהיה מעסיק נהג שכיר גם במהלכה. לא הוצגו חשבוניות נוספות המעידות על תשלום לנהג כזה, שאף לא הובא למתן עדות. שנית, למעשה אישר התובע שבכל הקשור לביצוע הסעות קבועות באמצעות המונית לא הפסיד אלא את הסכום ששילם לנהג השכיר ושבגינו הוצגה החשבונית הנ"ל [עמ' 24 ש' 12-8]. לא הובאה כל ראיה שתלמד על כך שהתובע השתכר, מעבר להסעות קבועות, גם מה שכינה 'מזומנים בתחנה' [שם]. לפי דוחות השומה שהציג הכנסתו בשנה שלאחר התאונה עלתה דווקא, באופן שאינו תואם את טענותיו להפסדי שכר שמקורם בה. התובע אישר את הגידול בהכנסותיו [עמ' 23 ש' 10-8]. גרסתו כי נגרם לו הפסד של הסעות קבועות אינו תואם את אישורו כי הפסדיו בגין הסעות כאלה מסתכמים אך ורק במה ששילם לנהג השכיר. יתרה מכך, התובע אישר כי התשלום בגין הסעות קבועות מן הסוג שאליו כיוון משולם לו בידי קופת-חולים ומשרד הרווחה, כי עבודתו עם הגופים הללו מתועדת בקבלות וכי היא נמשכה גם אחרי התאונה [עמ' 23 ש' 11 - עמ' 24 ש' 4]. לו ביקש התובע להדגים ירידה בהכנסתו בקשר עם עבודה זו היה עליו להציג על כך תיעוד מתאים. התובע ביקש להישמע בטענה כי יש בידיו את מלוא הקבלות אלא שהוא לא הציגן [שם, וכן בעמ' 26 ש' 9-8]. מדובר במחדל ראייתי מהותי שרובץ לפתחו והוא הנושא בתוצאותיו. ממילא אישר התובע לאחר מכן שהפסדיו בגין עבודות קבועות מתבטאים אך ורק בסכום ששילם לנהג השכיר שהחליפו בביצוען. מכאן שאף בהקשר זה הייתה עדות התובע מופת של חוסר אמינות שלצידה דלות ראייתית. בעל-דין שנמנע מהצגת ראיה רלוונטית המצויה בידו מוחזק כמי שהיה באותה ראיה, אילו הוצגה, כדי לפגום בגרסתו [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. 4. הפסדי שכר לעבר, מהיותם בגדר נזק מיוחד, טעונים הוכחה בראיות ממשיות - אף ניתנים להוכחה בראיות כאלה. כלל הוא שכל אימת שניתן להביא נתונים מדויקים על-אודות היקף הנזק, בשים לב לטבעו ואופיו, חלה על הנפגע חובה לעשות כן; אם נכשל בכך לא יזכה בפיצוי [ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809 (1981); ת"א (מח' חי') 810/01 עזבון המנוח ו.ל. ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פסקה 48 (טרם פורסם, 25.5.2010)]. לא עלה בידי התובע להוכיח הפסד שעולה על הסכום ששילם לנהג השכיר שהעסיק למשך חודשיים ימים לאחר התאונה, כביטויו בחשבונית שהוצגה, ולא הונחה תשתית ראייתית שתלמד על קיומו של נזק נוסף שנגרם לתובע בסעיף זה. מן הראיות עלה דווקא שחסרון כיס נוסף לא נגרם לו. על כן יש לפסוק לתובע רק את הסך של 4,500 ₪ ללא מרכיב המע"מ ששולם בגינו, אותו הוא רשאי לקזז מהיותו עצמאי. סכום זה, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום (20.12.2006), הינו סך של 6,139 ₪ ליום פסק-הדין. (ג) הפסדי שכר לעתיד ואובדן כושר השתכרות נוכח האמור לעיל באשר לשיעור נכותו התפקודית של התובע, שבנסיבות העניין תואם את נכותו הרפואית ששיעורה 0%, ובהתחשב בכך שאף לתקופת העבר לא עלה בידי התובע להוכיח הפסדי שכר אלא בסכום יחיד שאינו גבוה ושלהוצאתו נדרש למשך פרק זמן קצוב של חודשיים ימים לאחר התאונה, אין מקום לפסוק לו דבר מה בגין הפסדי שכר או פגיעה בכושר השתכרותו לעתיד. לא הונחה תשתית עובדתית שתצדיק פסיקה פיצוי בראש נזק זה. התובע אישר שאינו מבצע הפרשה לגופת גמל או קרן פנסיה ולא ידע לבאר כלל ועיקר את עדותו הראשית בדבר הפסדי פנסיה שיגרמו לו בשל התאונה [השוו סע' 21 ל-ת/6 ועמ' 24 ש' 28-13, עמ' 26 ש' 17-16]. ד. הוצאות ועזרת צד ג' בהיעדר נכות רפואית אין יסוד לטענת התובע כי ידרש בעתיד להוצאות, בין הוצאות רפואיות ובין הוצאות נסיעה מוגברות, לשם טיפול בפגיעותיו שמקורן בתאונה. התיעוד הרפואי המאוחר ביותר שהציג התובע אשר מעיד על מעקב רפואי לאחר התאונה נושא תאריך 13.4.2007 [נספח א' ל-ת/6]. טענותיו בעניין זה [כביטוין בסע' 26-24 ל-ת/6] לא הוכחו. הן אינן עולות בקנה אחד עם החלמתו המלאה של התובע מן הפציעה שנגרמה בתאונה, זאת החל מיום 1.7.2007 בו תמה תקופת אי-הכושר הזמנית שנקבעה לו על-ידי מומחה בית-המשפט ואילך. כשעומת התובע עם טענתו כי היו באמתחתו קבלות נוספות בגין הוצאות שהוציא, שלא נשמרו, לא ידע לתארן; בה בעת אישר שכבר לאחר התאונה ידע שעליו להביא קבלות בגין הוצאותיו הנטענות [עמ' 25 ש' 25 - עמ' 26 ש' 4]. ממילא זכאי התובע לטיפולים רפואיים במסגרת קופת החולים על-פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לא הוכח כי נדרש בעבר לטיפול שאינו ניתן במסגרת זו [ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997)]. טענות התובע לפיהן בעטיה של התאונה אינו מסוגל לבצע עבודות בבית כמקודם הוכחו כלא נכונות. בעדותו לפני אישר הלה בפה מלא שקודם לתאונה לא ביצע בבית כל מלאכה, כשהוא סותר חזיתית את עדותו הראשית בעניין זה [השוו סע' 23 ל-ת/6 ועמ' 26 לפרוטוקול ש' 17-12]. התובע עמד על כך שלאחר התאונה נזקק לעזרה בביצוע פעולות יומיומיות [סע' 22 ל-ת/6]. לא הובאה כל ראיה קונקרטית בעניין זה. נותני העזרה, שיש להניח שהם בני-משפחתו של התובע, לא הובאו למתן עדות, אף לא הובהר אם מחמת מתן העזרה החסירו ימי עבודה או שמא כלל לא עבדו מחוץ לבית בעת הרלוונטית. אשר על כן לא הונחה תשתית ראייתית שתלמד כי התובע נזקק בשעתו לעזרת בני-משפחה שחרגה מגדרה של עזרה רגילה ומקובלת שניתנת בתוך התא המשפחתי [ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם, 6.11.2012); ת"א (מח' ת"א) 2239/87 נשלי נ' סולל בונה בע"מ, פסקות 37-36 (לא פורסם, 15.8.1993)]. יחד עם זאת, בהתחשב בגיבוס רגלו וידו של התובע למשך חודש לאחר התאונה מחד גיסא, ובהיעדר תשתית ראייתית הולמת ומתבקשת להוכחת טענותיו מאידך גיסא, יש לפסוק לו פיצוי גלובלי בסך של 1,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר כשהוא משוערך מיום 30.11.2006 - קרי, 1,365 ₪ ליום פסק-הדין. בהתחשב בדברים שנאמרו לעיל על-אודות נכותו הרפואית והתפקודית של התובע אין הוא נדרש לעזרת צד ג' מעבר לאמור לעיל. ה. כאב וסבל בעטיה של התאונה נגרמו לתובע ארבעה שברים, שניים בשורש כף יד שמאל ושניים בכף רגל שמאל. אפילו היו השברים קטנים כקביעתו של מומחה בית-המשפט, בגינם הושמו ידו ורגלו של התובע בגבס למשך חודש ימים. המומחה זיכה אותו, בשל פגיעתו, בתקופת אי-כושר מלא למשך כשלושה חודשים, עד יום 16.1.2006, ולאחר מכן בנכויות זמניות בשיעורים נמוכים [20% למשך חודשיים וחצי ו-10% למשך שלושה חודשים נוספים]. במצב דברים זה מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק של כאב וסבל בסך של 15,000 ₪ ליום פסק-הדין, על-יסוד תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון). פיצוי בסכום זה הוא ראוי ומידתי בנסיבות העניין ותואם את אמות המידה שנקבעו להענקתו [ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח, פ"ד נה(1) 817, 838-837 (1998)]. ו. סיכומם של דברים זה סיכום הסכומים להם זכאי התובע, על-יסוד האמור לעיל: הפסדי שכר לעבר 6,139 ₪ עזרת צד ג' לעבר 1,365 ₪ כאב וסבל 15,000 ₪ סה"כ 22,504 ₪ נתבעת 2 תשלם לתובע את הסך של 22,504 ₪ בצירוף אגרת משפט וכן בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 3,423 ₪ הכולל מע"מ תוך 30 יום מן המועד בו יומצא לה פסק-הדין. סכום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל. סכומים אלה הינם בנוסף לשכר המומחה שבתשלומו נשאה נתבעת 2. בשכר עדות המומחה ישא התובע. תאונת דרכיםשבר