דוגמא לפסק דין בנושא שכר טרחת רואה חשבון ברשות המקומית: עסקינן בתביעה כספית לחיוב הנתבע בתשלום שכר טרחה עבור שירות חשבונאי. נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים: התובע הוא רואה חשבון לפי מקצועו. בזמן הרלוונטי לענייננו כיהן הנתבע כראש המועצה המקומית אעבלין (להלן - "המועצה"). לטענת התובע, בתחילת חודש 3/2004 פנה אליו הנתבע והזמין ממנו שירותי ראיית חשבון הכוללים בדיקת הדוחות הרבעוניים של המועצה ובחינה של חלופות לתוכנית הבראה, תוך שהוא מציין בפניו כי מליאת המועצה החליטה להזמין שירותים אלה לצורך בדיקת הגירעון המצטבר של המועצה. בהתאם לאמור סוכם בין הצדדים, כי שכר הטרחה בגין השירותים הנ"ל ישולם לפי היקף שעות העבודה, וכי התעריף לשעת עבודה אחת יעמוד על סך של 145 ש"ח בצירוף מע"מ. סיכום זה לגבי שכר הטרחה הועלה על הכתב במסגרת הזמנת העבודה, נספח א' לתצהיר התובע, ונחתם בידי הנתבע תוך הטבעת חותמת המועצה. התובע החל בביצוע המלאכה ובגין עבודתו הגיש לנתבע שני חשבונות לתשלום שכר טרחה על סכום מצטבר של 12,215 ש"ח כולל מע"מ, ומשלא שולם לו, הגיש תביעה כספית נגד המועצה לתשלום סכום זה בתיק אזרחי 3311/05 (שלום עכו) אשר התנהל בפני כב' השופט וויליאם חאמד (להלן - "ההליך הקודם"). בסופו של יום, בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובע בתשלום הוצאות למועצה, כאשר הנימוק המרכזי אשר הביא לדחיית התביעה נגד המועצה היה אי התקיימות הדרישות הצורניות הקבועות בסעיף 193 לצו המועצות המקומיות א', תשי"א - 1950 (להלן - "צו המועצות המקומיות"). לאור האמור, הוגשה התביעה דנן נגד הנתבע אישית בהיותו ראש המועצה ומי שעמד מאחורי הזמנת העבודה. הנתבע לא הכחיש כי הזמין מאת הנתבע ביצוע עבודה חשבונאית, אך טען כי ההזמנה הזו בוצעה בנסיבות אחרות לחלוטין ממה שנטען על ידי התובע. לפי גרסת הנתבע, הוא פעל לפי הצעתו של עו"ד דלאשה (ב"כ התובע בתיק דנן) אשר שימש בזמנו כבא כוח המועצה, להעסיק את התובע על מנת לבדוק את הגירעון ואת תכנית ההבראה. בעקבות כך, התקיימה פגישה בין התובע לבין הנתבע שבסיומה סוכם כי התובע יספק את השירות הנ"ל, בכפוף להסכמת גזבר המועצה ורואה החשבון אליאס חורי, וכי לאחר קבלת הסכמתם ייערך הסכם בכתב אשר ייחתם על ידי כל הגורמים הרלוונטיים. הנתבע אינו מכחיש את חתימתו על הזמנת העבודה, בה צוין תעריף שכר הטרחה המוסכם, אך טען כי הסביר לתובע בצורה מפורשת שחתימתו עליה כפופה להסכמת גזבר המועצה ורואה החשבון הנ"ל, בנוסף לחתימת הסכם בכתב, כיוון שמדובר בשירות הניתן עבור המועצה ולא עבורו באופן אישי. לגבי העבודה עצמה, הנתבע טען כי אינו יודע אם התובע ביצע בסופו של דבר את העבודה אשר נתבקש לבצע. הנתבע הוסיף, כי הוא לא קיבל לידיו את חשבונות שכר הטרחה של התובע, ולא שמע ממנו עד לקבלת מכתבי ההתראה אשר נשלחו על ידי ב"כ התובע בשנת 2008. במסגרת הדיון אשר התקיים בפניי העידו שני בעלי הדין, וכל אחד מהם חזר על עיקר הגרסה המופיעה בכתב הטענות ובתצהיר העדות הראשית מטעמו. דיון והכרעה: אקדים את המאוחר ואציין כי דין התביעה להתקבל. מתוך דברי הנתבע עצמו ניכר, כי הוא זה אשר הזמין את התובע לבצע את הבדיקות שהוא נתבקש לבצע כאמור לעיל, וכי הסיכום הראשוני, לרבות הסיכום לגבי גובה השכר לכל שעת עבודה, היה עמו אישית. אלא שהמחלוקת המרכזית נוגעת לשאלה, האם הנתבע מסר לתובע כי הזמנתו והסכמתו להעסקתו כפופות להסכמת הגזבר וחתימת הסכם בכתב, אם לאו, ומה ההשלכות של אי ביצוע האמור על אחריותו האישית של הנתבע כראש המועצה. כזכור, הנתבע טען כי השירות אשר הוזמן מאת התובע נועד כדי לשרת את המועצה ולא אותו באופן אישי. לעומת זאת, גזבר המועצה בעדותו בבית המשפט בהליך הקודם אשר התנהל נגד המועצה העיד, כי ראש המועצה הוא זה אשר הזמין את שירותיו של התובע באופן אישי. גם אם אעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת הגזבר, ולפיה העבודה של התובע נועדה כדי לשרת את המועצה ולא אותו באופן אישי, אני בדעה כי שומה היה על הנתבע לדאוג לקבלת הסכמתו ואישורו של הגזבר לביצוע העבודה, ועיגון האמור בכתב. הגם שהתובע אישר בעדותו, כי הוא מכיר את התנאים והדרישות שבסעיף 193 לצו המועצות המקומיות, אין להסיק מכך כי הנתבע היה פטור מלפעול בעצמו למילוי תנאים אלה. בניגוד לגרסת הנתבע, כי התובע "עצם את עיניו" ולא דאג לקבלת הסכמת ואישור הגזבר לביצוע העבודה, אני מוצאת כי בהתנהלות הנתבע דבק פגם ופסול גדולים יותר מהפסול אשר ניתן לייחס לתובע. לעניין זה יש לזכור, כי הנתבע כיהן באותם זמנים כראש המועצה, ובתור שכזה אינו יכול לפטור את עצמו מאחריות כלפי התובע כאשר שלח אותו לנפשו ואפשר לו להתחיל בביצוע עבודתו, מבלי לעקוב ולדאוג כי הגזבר אכן נתן את האישור המיוחל. בהקשר זה אבקש לציין, כי אינני מקבלת את גרסת הנתבע שלא ידע אם התובע אכן ביצע בסופו של דבר את העבודה אשר הוזמנה ממנו, שכן התשתית הראייתית מצביעה על כך כי הנתבע ידע גם ידע על העבודה אשר בוצעה בידי התובע. ביטוי ראשון לכך ניתן למצוא במכתב אשר נשלח לחברה לאוטומציה על מנת לאפשר לתובע לקבל את הנתונים הדרושים לו לשם ביצוע עבודתו. מכתב זה אשר סומן כנספח ה' לתצהיר התובע, הוא מכתב של המועצה עם הלוגו שלה ועליו מופיעים חותמת המועצה וחתימתו של הנתבע. אמנם הנתבע הכחיש כי החתימה על מכתב זה היא חתימתו, ברם די בהשוואה פשוטה בין חתימה זו לבין חתימת הנתבע המופיעה בהזמנת העבודה (נספח א' לתצהיר התובע) כדי להבין שמדובר באותה חתימה ממש. ביטוי מוחשי יותר לאמור לעיל ניתן למצוא בדברי הגזבר בעדותו בבית המשפט בהליך הקודם, כאשר מסר כי התקיימה ישיבה בירושלים בנוכחותו ובנוכחות התובע והנתבע במסגרת דיון על תכנית ההבראה של המועצה, וכי במהלך הנסיעה לשם הוא שמע את התובע משוחח עם הנתבע על תכנית ההבראה אשר הוכנה על ידי רואה החשבון מר ח'ורי. די בכך כדי להפריך את גרסת הנתבע, לפיה לא ידע אם התובע ביצע עבודה כלשהי. בנסיבות אלה, ומשידע הנתבע כי התובע מבצע עבודה בהתאם לסיכום הראשוני שהיה בין הצדדים, ברי כי על הנתבע היה לדאוג לכך שהגזבר יאשר בחתימתו את העסקת התובע בתעריף המצוין, ולא לגלות אדישות כלפי התובע תוך זלזול בהוראות סעיף 193 לצו המועצות המקומיות. יחד עם זאת, ועל אף מסקנתי לחובת הנתבע, לא מצאתי לנכון לפטור את התובע מכל אחריות לגבי המצב אליו נקלע. אזכיר שוב, כי גם התובע ראה במועצה כמי שאמורה לשלם לו את שכר הטרחה, ולראיה, התביעה אשר הוגשה נגדה בהליך הקודם. בהינתן הדברים הנ"ל, ובשים לב לעובדה כי התובע ידע והכיר מתוקף עיסוקו והשכלתו את התנאים המפורטים בסעיף 193 לצו המועצות המקומיות, הרי שגם התובע תרם תרומה מסוימת למצב אליו נקלע. התובע העיד, כי סמך על הנתבע שידאג לביצוע כל התנאים הדרושים לשם חיוב המועצה בתשלום שכר הטרחה ובכלל זה קבלת הסכמת ואישור הגזבר בכתב. על אף זאת, התובע לא פעל ולא טרח לבדוק אם תנאים אלה התקיימו אם לאו. משכך, אני רואה לנכון לזקוף לחובתו אשם תורם - בין אם אשם נזיקי ובין אם אשם חוזי - בשיעור של 30%. אעבור מכאן כדי לדון בשאלה הנוגעת להיקף העבודה. התובע טען כי ביצע עבודות שונות בגינן שלח שני חשבונות לתשלום שכר טרחה. בשים לב למסמכים אשר צורפו לתצהיר התובע, לרבות חוות הדעת המפורטת אשר הוכנה על ידו, ובשים לב לנימוקים אשר פירטתי מקודם, המצביעים בצורה ברורה על כך כי הנתבע ידע היטב כי התובע מבצע את העבודה אשר הוזמנה ממנו - אני מקבלת את גרסת התובע לגבי ביצוע העבודה והיקפה. על יסוד האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה לתשלום שכר טרחה בסך של 12,215 ש"ח (נומינלי) בניכוי אשם תורם בשיעור של 30%, כך שהסכום לחיוב יעמוד על סך של 8,551 ש"ח. באשר לרכיב התביעה המתייחס לשיפוי התובע בגין ההוצאות אשר נפסקו לחובתו בהליך הקודם, לא מצאתי הצדקה או עיגון משפטי לחייב את הנתבע לשפות את התובע בגין הוצאות אלו, ולו מן הטעם כי תוצאות ההליך היו צפויות בהתאם לפסיקה ששררה באותה עת. אחרית דבר: על יסוד המפורט לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 8,551 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום. בנקודה זו אבקש לציין, כי לא מצאתי הצדקה להוסיף שערוך או ריבית לתקופה שקדמה להגשת התביעה, שכן חלוף השנים עד להגשת התביעה דנן לא צריך להיזקף לחובת הנתבע. לסכום זה יש לצרף שכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ש"ח והחזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מיסיםרשויות מקומיותשכר טרחהרואה חשבון