דוגמא לפסק דין בנושא שכר עבודות שירות: 1. עניינה של התביעה שפני תשלום שכר עבודה עבור תקופה בה ריצה התובע אשר מועסק במועצה המקומית כאבול ("הנתבעת" או "המועצה") משנת 1992, עבודות שירות. בנוסף התובע עותר לפדיון 76 ימי חופשה שנתית. ההליך: 2. ראשיתו של ההליך בתביעה שהגיש התובע ביום 6/7/11. כתב התביעה התייחס לחלק מתקופת עבודות השירות בלבד. הנתבעת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד, להשבת סכומים ששולמו לתובע בגין שכר עבודה בתקופה בה ריצה עבודות שירות. 3. בדיון שהתקיים בפני ביום 15/12/11 ביקש התובע להגיש כתב תביעה מתוקן, והצדדים הגיעו להסכמה דיונית בדבר הגשת כתבי טענות מתוקנים ורשימת עובדות מוסכמות. 4. בכתב תביעתו המתוקן עתר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום שכר עבודה לתקופה בה ריצה עבודות שירות ("התקופה הרלוונטית"), בסכום כולל של 40,818 ש"ח, וכן לזקיפת 76.3 ימי חופשה. הנתבעת הגישה כתב הגנה מתוקן. 5. ביום 30/5/12 התקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם, במסגרתו הגישו הצדדים רשימת מוסכמות ופלוגתאות מתואמת ביניהם (תנ/1). במהלך הדיון התברר, כי שכר העבודה ששילמה הנתבעת לתובע בגין חלק מהתקופה הרלוונטית, קוזז משכרו. לאור האמור, לבקשת הצדדים, נמחקה התביעה שכנגד, ונותרה תביעת התובע כנגד הנתבעת. 6. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 13/6/12, נשמעה עדותו של התובע, וכן העיד מטעמו מר שלמה ממן, מפקח עבודות השירות במחוז צפון ("מר ממן"). הנתבעת לא זימנה עדים מטעמה. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. הרקע העובדתי: 7. להלן העובדות המוסכמות בין הצדדים: (א) התובע מועסק בנתבעת מחודש אפריל 1992. (ב) מיום 19/3/2006 ועד ליום 5/9/2007 הושעה התובע מעבודתו. (ג) מיום 6/9/2007 ועד ליום 19/3/2009 שהה התובע בחופשה על חשבון הנתבעת. (ד) מחודש אפריל 2009 התייצב התובע יום-יום לעבודה בנתבעת, והחתים כרטיס נוכחות. בחודש פברואר 2010 הוחלף שעון הנוכחות בנתבעת לשעון ביומטרי, והתובע לא הוכנס למאגר העובדים שיכולים "להדפיס" כרטיס נוכחות. (ה) בכל התקופה הזו ועד לחודש פברואר 2011 שילמה הנתבעת שכר לתובע, למרות שלא אפשרה לו לעבוד אצלה. (ו) ביום 14/12/2010 הורשע התובע בעבירות של נהיגה בפסלות והתחזות לאחר והושת עליו עונש של שישה חודשי עבודות שירות, אותם הוא ריצה מיום 17/1/2011 ועד 28/7/2011 (בהתאם לדו"חות הנוכחות - ת/1). (ז) התובע לא עדכן את הנתבעת על עובדת הרשעתו ו/או על העונש שהושת עליו. (ח) הנתבעת שילמה לתובע שכר בחודשים ינואר ופברואר 2011. מאוחר יותר, קוזז הסכום ששולם לתובע. הנתבעת לא שילמה לתובע שכר עבור החודשים מרץ עד יולי 2011. (ט) רכז עבודות השירות במחוז צפון, סג"ד חאפז נוג'דאת והמפקח על עבודות שירות במחוז, מר שלמה ממן, אישרו לתובע לבצע את עבודות השירות בשעות הערב (משעה 15:00 ועד 22:00), כדי שזה יוכל לפרנס את משפחתו (ת/6). (י) יום העבודה הרגיל בנתבעת מתחיל בשעה 08:00 ומסתיים בשעה 16:00. (יא) התובע הורשע בתיק ת"פ 38510-06-11 בגין עבירות דומות לתיק הנזכר בסעיף קטן ו' לעיל, וריצה עונש מאסר בפועל מיום 1/12/11 ועד ליום 22/3/12. בדיון שהתקיים ביום 30/5/12 הבהירה הנתבעת כי היא מסכימה לעובדות המפורטות בסעיף 7(ב) עד 7(ה) לעיל, אך לטענתה עובדות אלה אינן רלוונטיות למחלוקת שבין הצדדים בתביעה זו. גדר המחלוקת: 8. הפלוגתאות בתובענה זו, כפי שנוסחו בדיון ביום 30/5/12, הן כדלקמן: (א) האם נוכח הוראות התקשי"ר מחד, ונסיבות העניין מאידך, זכאי התובע לשכר עבודה עבור חודשים מרץ עד יולי 2011? (ב) האם רשאית הייתה הנתבעת לקזז את השכר ששולם לתובע עבור החודשים ינואר ופברואר 2011? (ג) האם אושר לתובע לבצע עבודות שירות במשמרת ערב, ומתי הוצג לנתבעת המכתב ת/6, הנושא תאריך 14/4/11? (ד) האם צבורים לתובע ימי חופשה, אם כן כמה? ככל שכן, האם זכאי התובע, נוכח הוראות התקשי"ר, לפדיון ימי חופשה? דיון והכרעה 9. מחומר הראיות שהונח בפני בית הדין ומהעדויות שנשמעו הוכח: א. התובע לא פנה אל הנתבעת, ולא הודיע לה כי הורשע בדין הפלילי וכי הושת עליו עונש מאסר בדרך של ריצוי עבודות שירות (עדות התובע, פ: 11, ש: 3- 5). ב. התובע החל, כאמור, לרצות עבודות שירות ביום 17/1/11. תחילה עבד התובע בשפרעם, וכעבור 4 ימים הועבר לריצוי עבודות שירות בבית האבות ליליאן בעכו (עדותו של מר ממן, פ: 5, ש: 23). ג. מדו"חות הנוכחות (ת/1) עולה כי עבודות השירות של התובע בבית ליליאן בוצעו בשעות הבוקר, משעה 07:00 לערך ועד 14:00, וזאת בתקופה שמיום 23/1/11 ועד 28/4/11. ד. התובע העיד כי "קיבלתי משכורת בלי לעבוד לכן לא ראיתי מניעה לעשות את עבודות השירות בבוקר" (פ: 7, ש:1-2; ראו גם: פ: 9, ש: 28-29). ה. הנתבעת שילמה לתובע שכר עבודה בחודשים ינואר ופברואר 2011. ו. לעדות התובע, כשהופסק תשלום המשכורת, הוא פנה לחשב השכר במועצה לברר את פשר הדבר, ונאמר לו שהשכר הופסק בשל עבודות השירות שריצה (פ: 7, ש: 2-3). התובע העיד כך: "משכורת מרץ מקבלים ב- 10/4. לאחר שעבר 10/4 וידעתי שלא הפקידו משכורת לחשבון שלי, אז פניתי למועצה בשיחה טלפונית וממלא מקומי כחשב שכר, השיב לי, שבגלל שאני מבצע עבודות שירות, לא משולמת לי משכורת" (פ: 11, ש: 8-10). ז. בעקבות הפסקת תשלום שכרו, פנה התובע אל המפקח מר ממן. התובע העיד: "ישר פניתי למפקח שלמה ממן, שהמועצה הפסיקה את משכורתי ושאני רוצה לפרנס את המשפחה שלי, יש לי 6 ילדים, ואין לי הכנסה, אשתי עקרת בית ואינה עובדת. אני המפרנס היחיד" (פ: 7, ש: 3-5). מר ממן השיב לתובע כי אין מניעה שעבודות השירות יבוצעו בשעות הערב, ולכן ביקש התובע את אישורו של מנהל בית האבות ליליאן לעבודה בשעות הערב (פ: 7, ש: 5-8). ח. מנהל בית ליליאן אישר לתובע, במכתב נושא תאריך 14/4/11, לבצע את עבודות השירות במשמרת ערב. מר ממן המליץ לאשר בקשת התובע, וביום 17/4/11, סג"ד חאפז נוג'דאת, רכז עבודות שירות במחוז צפון, אישר את ביצוע עבודות השירות של התובע משעה 15:00 ועד 22:00 (ת/6; עדותו של מר ממן, פ: 5, ש: 16-19). ט. מיום 1/5/11 ועד לתום עבודות השירות, ביום 28/7/11, התובע ביצע עבודות שירות בבית ליליאן משעה 15:00 ועד 22:00, כפי שעולה מדו"חות הנוכחות. י. מההתכתבויות בין באי כוח הצדדים (ת/5) עולה כי ביום 20/4/11 פנתה באת כוח התובע אל ראש המועצה בעניין הפסקת תשלום משכורתו של התובע. במכתב צוין כי "רכז עבודות השירות האחראי עליו [על התובע - מ.ש.ג.] אישר לו להמשיך ולעבוד במועצה, וזאת על מנת להמשיך ולפרנס את משפחתו". אולם לא אוזכר במכתב ביצוע עבודות שירות במשמרת ערב דווקא. גם במכתבה של באת כוח התובע מיום 12/5/11, אל בא כוח המועצה, לא צוין אישור לבצע עבודות שירות בשעות הערב, אלא נאמר כי התובע "זמין בכל עת לעבודה במועצה". כעולה מתשובתו של בא כוח המועצה מיום 12/5/11, עד לאותו מועד לא הומצא לנתבעת "אישור כזה, לא פורטו השעות בהן מרשך מרצה עבודות שירות". לאור האמור בתשובת באת כוח התובע מיום 15/5/11, וכפי שגם עולה מעדות התובע, הוכח כי האישור בדבר ביצוע עבודות שירות במשמרת ערב (ת/6) הומצא לנתבעת, לראשונה, ביום 15/5/11 (פ: 7, ש: 18-19). טרם הכרעה בתביעה לגופה, אציג בקצרה את המסגרת המשפטית הרלוונטית לענייננו. 10. שכר עבודה הוא התמורה בעד העבודה, והוא משתלם בעד הזמן שבו העובד עבד או העמיד עצמו לרשות העבודה, להוסיף פרקי זמן שבהם לא עבד ולא העמיד עצמו לרשות העבודה, אך על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג - משתלם בעדם שכר (דב"ע לג/ 3- 1 מדינת ישראל - נסים בריוטי, פד"ע ד 528, 530) ("הלכת בריוטי"). 11. פרק 45.33 לתקנון שירות המדינה ("התקשי"ר"), שעניינו "עובד שנאשם או שנעצר לרגל עבירה פלילית", חל גם על עובדי הרשויות המקומיות. ההוראה הרלוונטית לעניינו היא הוראת סעיף 45.332 לתקשי"ר, הקובעת: "עובד הנמצא במאסר, לרבות בעבודת שירות כמשמעותה בסימן ב1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, או עבודה צבאית כמשמעותה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, או נתון במעצר, או בחלופת מעצר המונעת ממנו להגיע למקום עבודתו וכן בגין ניתוק ממקום העבודה בנסיבות אחרות, שאינן בשליטת המעסיק, לא תשולם לו משכורת בעד התקופה בה היה מנותק ממקום עבודתו" (ההדגשה הוספה). הוראת התקשי"ר קובעת כי שעה שעובד נתון בחלופת מעצר המונעת ממנו להגיע למקום עבודתו, הרי שלא תשולם לו משכורת בעד תקופה זו. הגיונם של הדברים ברור, שכן במצב דברים שבו עובד נמנע מלהגיע למקום עבודתו משום שהוא מצוי במעצר, או מרצה עונש מאסר על דרך ביצוע עבודות שירות - הרי שמדובר במניעות שנוצרה מכוח הדין או מכוח החלטה שיפוטית, הנובעים במישרין ממעשיו של העובד, שהם בגדר עבירה פלילית. בכל מקרה, מדובר בנסיבות שאינן בשליטת המעסיק. זכאות התובע לשכר עבודה עבור התקופה בה ריצה עבודות שירות 12. בנסיבות המקרה דנן, אין חולק כי מחודש פברואר 2010 התובע אינו מתייצב לעבודה (סעיף 7(ד) לעיל), והנתבעת משלמת לו שכר עבודה. אין גם חולק, כי בתקופה הרלוונטית, עת ריצה התובע עונש מאסר על דרך ביצוע עבודות שירות, הוא לא עבד בפועל. התובע טוען כי הוא זכאי לשכר עבודה עבור התקופה הרלוונטית, כיון שהמועצה היא שמנעה ממנו להגיע למקום עבודתו והיא שאינה מאפשרת לו מזה שנים ארוכות לבצע את העבודה בגינה הוא זכאי לשכר עבודה. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, דין הוא כי עובד זכאי לשכרו בהיותו מוכן ומזומן לעבודה, ולאו דווקא משעבד בפועל. יחד עם זאת, משנאמר שעובד המוכן לעשות עבודתו זכאי לשכר, אף אם לא ניתן לו לעבוד - הכוונה להיותו מוכן לעשות את העבודה שעשה תמול-שלשום ומצפים שיעשה אותה גם ביום שעבורו הוא תובע שכר (ראו: דב"ע שן/ 3- 32 בני קונפורטי - התאגדות לתרבות גופנית "הפועל"-מחוז תל אביב, פד"ע כא 494, 498). 13. בנסיבות המקרה דנן, התובע היה מנוע מלהתייצב למקום עבודתו, וכפי שיובהר להלן, התובע לא היה מסוגל לבצע את העבודה בכל התקופה הרלוונטית, ולא העמיד את עצמו לרשות העבודה שבגינה הוא דורש שכר. בענייננו, הנסיבות בגינן נמנע מהתובע "להגיע למקום עבודתו" אינן קשורות לנתבעת כמעסיקתו, והעובדה שמשנת 2007 לא מסופקת לתובע עבודה בפועל צריכה לדון בנפרד, ואין מקום לדון בה במסגרת התביעה דנן. להלן יובהר מדוע לדעתי התובע לא העמיד את עצמו לרשות העבודה ולא היה מוכן ומזומן לעבודה בגינה הוא תובע שכר. 14. חוזה העבודה מאופיין בהיותו חוזה לשיתוף פעולה בין העובד למעסיק. ככזה, יש להתייחס אל יחסי העבודה כאל יחסי שיתוף מתמשכים, הדורשים מידה מוגברת של אמון, נאמנות, הגינות ותום לב, הן מצד העובד והן מצד המעסיק. ההכרה בחובת הנאמנות ההדדית מחייבת את העובד, לנהוג בדרך המתיישבת עם האמון המתחייב מהתפקיד, מצד אחד, ואת המעסיק היא מחייבת לנהוג בהגינות כמתחייב מחובתו לדאוג לרווחת העובד, מצד אחר. 15. חובת הנאמנות של העובד מחייבת שהוא לא יימצא במצב של ניגוד אינטרסים עם המעביד. אחד מהמקרים שבהם נדרש עובד להימנע ממצב של ניגוד אינטרסים עם המעסיק הוא במקרה של עבודה פרטית. עקרונית, העובד רשאי לעשות בזמנו הפרטי כרצונו. אבל, גם בזמנו החופשי יש להבטיח שלא יפר את חובת הנאמנות כלפי מעסיקו. האיסור על עובד לעבוד בעבודה פרטית בלא נטילת רשות, מקובל בסקטור הציבורי ובסקטור הפרטי כאחד. בשירות המדינה - סעיף 42.401 לתקשי"ר; ברשויות המקומיות - סעיפים 176 עד 181 לפקודת העיריות [נוסח חדש], וסעיף 143 לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950. 16. הרציונל בבסיס הדרישה לקבלת היתר מראש לעבודה פרטית הוא חשש למצב שבו העובד יקדיש את מירב תשומת הלב והמסירות לעיסוק האחר, הדורש לפי מהותו וטיבו זמן ומאמץ, במקום לשקוד על התפקיד במקום עבודתו (ראו: דב"ע נב/ 130- 3 ליאון קונסטנטינובסקי - "מקורות" חברת מים בע"מ, פד"ע כד 360, 364- 365). אין ספק כי חפיפה בין שני עיסוקים פוגעת באחד משני העיסוקים, שכן העובד מעמיד את כוחו, מרצו וזמנו לרשות שני מקומות עבודה. כאשר מוגשת בקשה להיתר, על המעסיק לשקול, בין היתר, לא רק אם יש ניגוד אינטרסים ואם העיסוק האחר הולם או לאו, אלא גם מה היא העבודה האחרת ובאיזו מידה היא תגרע מיכולתו של העובד למלא את תפקידו. כך, למשל, יש להבטיח שלא תהיה התנגשות בין שני העיסוקים, באופן ששעות העבודה בעיסוק הפרטי יבואו על חשבון עבודתו העיקרית. 17. האמור תופס מקל וחומר לעניין חובת העובד ליידע את המעסיק כי הורשע בדין הפלילי ונגזר עליו עונש מאסר (בענייננו - עבודות שירות). לדברי התובע, לא ראה מניעה לבצע את עבודות השירות בשעות הבוקר, כיון שהמועצה סירבה להעסיקו (פ: 9, ש: 28-29). ודוק: לו היה התובע עובד במקום עבודה פרטי באותן שעות שבהן ריצה עבודות שירות, ואף היה משולם לו שכר עבור עבודה זו - האם לא ברור שבמצב כזה התובע יידרש להשיב כל סכום כסף ששולם לו, בעד אותה תקופה, על ידי הנתבעת כשכר עבודה?! בעניין זה נדחית טענת התובע כי "כל ניתוק ממקום העבודה, ככל שייקבע שהיה, נבע מהתנהלות המועצה". התובע טען בסיכומיו, כי הנתבעת היא שבחרה שלא להשתמש בשירותיו, ולכן אין בסיס לשלול ממנו שכר בתקופה הרלוונטית. לטענת התובע, אין הבדל אם שהה בביתו, בחו"ל או במאסר, שכן הנתבעת, במפגיע, מסרבת לאפשר לו לעבוד. אני סבורה כי העובדה שלא סופקה לתובע עבודה בפועל אינה יוצרת לתובע זכות לעשות כרצונו. נושא זה צריך לדון בהליך משפטי נפרד, ולא על דרך של תביעת שכר עבודה בעד תקופת ריצוי עבודות שירות. במקרה דנן, התובע לא טרח לבקש רשות מהנתבעת לבצע עבודות שירות במקביל לעבודתו אצלה. על כן, לא התאפשר לנתבעת לבחון האם קיים ניגוד עניינים, כגון חפיפה בין שעות עבודתו במועצה לבין השעות שבהן ריצה עבודות שירות. משלא עדכן התובע את הנתבעת בדבר הרשעתו והעונש שהושת עליו, הפר התובע את חובת הנאמנות המוטלת עליו ביחסיו עם הנתבעת. אשוב ואדגיש כי בתביעה שבפניי אין מקום לדון בסוגיית תום לבה והגינותה של הנתבעת כמעסיקה, הנמנעת מלספק לתובע עבודה בפועל משנת 2006 ועד היום. 18. להשלמת התמונה אוסיף, כי אין ממש בטענת התובע לפיה הנתבעת יצרה נוהג בין הצדדים לפיו מחודש ספטמבר 2007 ועד היום בחרה שלא להשתמש בשירותיו של התובע, ולכן הוא מוחרג מהכלל שנקבע בהלכת בריוטי. אכן, כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה, טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים. אולם, וכאן העיקר, יש להבחין בין "נוהג" - המוכר כמקור משפטי לזכויות במשפט העבודה ומהווה תנאי מכללא בחוזה העבודה, לבין "מנהג". העובדה שהנתבעת שילמה לתובע שכר עבודה לאורך תקופה ארוכה, מבלי שזה נדרש לעבוד בפועל, אינה יוצרת נוהג כמשמעותו בפסיקה. 19. כפי שצוין לעיל, התובע החל לבצע עבודות שירות ביום 17/1/2011. מחומר הראיות עולה כי עד לסוף חודש אפריל 2011 ביצע התובע עבודות שירות בשעות הבוקר, לאמור: בחפיפה לשעות שבהן אמור היה לעמוד לרשות הנתבעת, שכן יום העבודה בנתבעת הוא משעה 08:00 עד 16:00 (סעיף 7(יא) לעיל). 20. לפיכך, ובהסתמך על הראיות שהובאו בפני, אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהתובע מנוע היה להגיע למקום עבודתו במועצה, בנסיבות שבוודאי אינן בשליטת הנתבעת, וזאת בתקופה שמיום 17/1/11 ועד סוף חודש אפריל 2011. לפיכך, יש לקבוע כי התובע אינו זכאי לשכר עבודה עבור התקופה שמיום 17/1/11 ועד 30/4/11, ובדין קיזזה הנתבעת את שכר העבודה ששולם לתובע עבור החודשים ינואר ופברואר 2011. 21. אשר לתקופה שמיום 1/5/11 ועד 28/7/11 - לטענת התובע, ריצה את עבודות השירות בשעות אחר הצהריים, משעה 15:00 ועד 22:00, ולכן אין לומר שלא עמד לרשות העבודה. גם טענה זו דינה להידחות. משהחל התובע את העבודה בשעה 15:00, סביר להניח שיצא מביתו בשעה 14:00. משכך, אין לומר כי עמד לרשות מקום עבודתו בשעות העבודה הרגילות במועצה. בהקשר זה נדחית גם טענת התובע לפיה יכול היה לעבוד שעות נוספות ביום שבת, כדי להשלים את השעות שכביכול היה מחסיר מדי יום (פ: 10, ש: 15-17; פ: 11, ש: 16-24). עבודות השירות בוצעו משעה 15:00 עד 22:00 - מכאן יוצא לכאורה שהתובע היה עובד משעה 08:00 ועד 22:00 ברציפות. ברור שמצב דברים זה אינו הגיוני. קרוב לוודאי שהנתבעת לא הייתה משלימה ולא הייתה מאפשרת מצב שבו התובע מרצה עבודות שירות אחר הצהריים, שכן חובתו של המעסיק להגן על הבטיחות והגהות של העובדים. מצב שבו העובד עובד 14 שעות רצוף ביממה עומד בסתירה מוחלטת לתכליות משפט העבודה וחוקי המגן. 22. יודגש, מהראיות שהובאו בפניי עולה כי התובע נהג שלא בתום לב בכל הנוגע להרשעתו בפלילים וריצוי עבודות שירות. ראשית, התובע, כאמור, לא פנה לנתבעת ולא הודיעהּ על הרשעתו ועל העונש שהושת עליו. כשנשאל בעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית, השיב התובע כי עורך הדין שייצגו מטעם הסנגוריה הציבורית אמר לו שאין צורך לנקוט בהליך מול המעסיק כיוון שמדובר בעבירות תעבורה, ולכן לא עדכן את הנתבעת (פ: 11, ש: 3-5). מהתשתית העובדתית שהוכחה עולה כי לנתבעת התגלה במקרה שהתובע מרצה עבודות שירות, ולאחר ששולם לו שכר עבודה לחודשים ינואר ופברואר 2011, הופסק תשלום השכר בחודש מרץ 2011. שנית, התובע הסתיר מהנתבעת שהוא מבצע עבודות שירות בשעות הבוקר, היינו בשעות החופפות ליום העבודה במועצה. במכתבה של באת כוח התובע, מיום 20/4/12 (היינו בתקופה שהתובע ביצע עבודות שירות בשעות הבוקר), נאמר כי "אין ולא הייתה כל מניעה מצדו של מרשי להמשיך ולהיות זמין, בכל עת, לעבודה במועצה". האמנם היה התובע זמין לעבודה במועצה? נדמה שיש להשיב על שאלה זו בשלילה, שכן דו"חות הנוכחות מלמדים כי מיום 17/1/11 ועד סוף חודש אפריל 2011 התובע ביצע עבודות שירות משעה 07:00 עד 14:00. שלישית, התובע לא ציין בכתב תביעתו כי החל לבצע עבודות שירות במשמרת ערב רק ביום 1/5/11. בסעיף 14 לכתב התביעה המתוקן טען שאושר לו לבצע את עבודות השירות בשעות הערב, מבלי לנקוב במועד ספציפי. רק בסיכומיו טען התובע לראשונה כי על הנתבעת לשלם את שכרו עבור התקופה הרלוונטית, ולחילופין יש לחייבה לשלם לו שכר מיום 1/5/11, היינו מהמועד שבו החל לבצע עבודות שירות בשעות הערב. כפי שהוכח ב]ניי, רק ביום 15/5/11 הומצא לנתבעת אישור לפיו התובע מרצה עבודות שירות במשמרת ערב. גם בקשתו של התובע לחזור לעבודתו בנתבעת אינה תמת לב בנסיבות העניין. מחד, התובע מבקש שהמועצה תעסיק אותו בפועל (פ: 10, ש: 32), ומאידך, אין הליך תלוי ועומד בעניין זה בבית הדין לעבודה. מכל האמור עולה, כי בכך שלא גילה התובע לנתבעת את דבר ביצוע עבודות השירות, לא מראש ולא במהלך הריצוי, לא עלתה התנהלותו זו בקנה אחד עם חובות תום הלב, ההגינות, האמון והנאמנות החלות עליו. 23. לאור נסיבות העניין ובכללם התנהלותו של התובע וחוסר תום ליבו, המסקנה המתבקשת היא שהתובע לא היה מוכן ומזומן לבצע את עבודתו במועצה ולהגיע למקום עבודתו, גם בתקופה שמיום 1/5/11 ועד 28/7/11, ולכן הוא לא זכאי לשכר עבודה עבור תקופה זו. 24. סיכומו של דבר בעניין זה: מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת פעלה כדין, וכי כדין הופסק תשלום שכרו של התובע בתקופה בה ריצה עבודות שירות. לפיכך, תביעתו של התובע ברכיב תשלום שכר העבודה, נדחית. זכאות התובע לפדיון חופשה שנתית: 25. התובע טען כי הוא זכאי לתשלום שכר עבודה עבור התקופה הרלוונטית על דרך פדיון ימי החופשה הצבורים שעמדו לזכותו במועד יציאתו לעבודות שירות. התובע ביסס טענתו על הוראת סעיף 45.334 לתקשי"ר, לפיה: "עובד רשאי לזקוף את תקופת מעצרו או מאסרו, או חלק ממנה, על חשבון חופשת המנוחה שצבר לפי האמור בפסקה 33.112. המשרד חייב לזקוף על חשבון חופשת המנוחה את מספר הימים שבהם חייב לצאת לחופשה בהתאם לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951. דין ימי מעצר או מאסר, שנזקפו כאמור על חשבון חופשת המנוחה, לענייני משכורת, פיצויים וגמלאות יהיה כדין תקופת שירות רגילה, והעובד יהיה זכאי לקבל בעדם את המשכורת המלאה המגיעה לו". נוסיף, כי הוראת סעיף 45.335 לתקשי"ר קובעת: "תקופת מעצר או מאסר, שבעדה לא שולמה לעובד משכורת ואשר לא נזקפה על חשבון חופשת המנוחה שלו, תיחשב כתקופת חופשה ללא משכורת". בכתב התביעה נטען, כי בתלוש השכר לחודש יוני 2010 (ת/4) נרשם שהתובע ניצל 37.8 ימי חופשה (317.1 שעות), הגם שלא שהה בחופשה. בנוסף, מחודש אפריל 2009 ועד דצמבר 2010 צבר 38.5 ימי חופשה, כך שלפי הטענה התובע זכאי לפדיון 76.3 ימי חופשה. בסיכומיו טען התובע, לראשונה, כי הוא זכאי לפדיון 156.8 ימי חופשה, וזאת בהתחשב גם בתקופה שמחודש ספטמבר 2006 ועד מרץ 2009. 26. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה שנצברו לזכותו, ולחילופין תביעתו התיישנה. בסיכומיה טענה הנתבעת כי לתובע לא קמה זכות לפדיון ימי חופשה שנתית, שכן הוא עדיין עובד בנתבעת ועבודתו לא הופסקה. עוד נטען, כי בהתאם להוראות התקשי"ר וחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, התובע אינו רשאי לצבור יותר מאשר 55 ימים. לסיום טענה הנתבעת, כי התובע לא ביצע עבודה כלשהי, וגם לא ניתנה הסכמת הנתבעת לצבירת חופשה. 27. אקדים ואומר, כי מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי התובע לא זכאי לפדיון חופשה משלא חדל לעבוד בנתבעת (סעיף 13 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951). יחד עם זאת, ככל שתוכח טענת התובע כי עומדים לרשותו ימי חופשה שנתית, הוא זכאי - על פי הוראת סעיף 45.334 לתקשי"ר - לזקוף את תקופת עבודות השירות, או חלקה, על חשבון החופשה שצבר. 28. לדעתי, הדין עם התובע בכל הנוגע לרישום החופשה השנתית בתלוש השכר לחודש יוני 2010. אכן, עיון בתלושי השכר לחודשים אפריל עד יוני 2010 (ת/4) מלמד, כי לתובע נרשמה יתרת חופשה בת 317.1 שעות, שכביכול נוצלה בחודש יוני 2010, מבלי ששולמה בעדה תמורה. התובע העיד, כי לא ניצל חופשה באותה תקופה ולא קיבל מכתב מהנתבעת בעניין זה (פ: 7, ש: 27). הנתבעת, מצידה, לא הוכיחה שהתובע ניצל את אותה חופשה נטענת. לאור האמור, שוכנעתי כי לרשות התובע עומדות 317.1 שעות חופשה. משהוכח שלזכות התובע נצברו 317.1 שעות חופשה, הוא זכאי לזקוף חלק מתקופת עבודות השירות על חשבונן. מעבר לאמור, התובע לא הוכיח כי עומדים לרשותו ימי חופשה נוספים, ולכן טענה זו נדחית. סוף דבר: 29. התביעה מתקבלת בכל הנוגע לזקיפת חלק מתקופת עבודות השירות על חשבון יתרת החופשה השנתית הלא מנוצלת, לפי 317.1 שעות. יתר רכיבי התביעה - נדחים. 30. לפנים משורת הדין ובנסיבות העניין, החלטתי שלא להשית על התובע הוצאות. לצדדים מוקנית, תוך 15 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער על פסק הדין בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. משפט פליליעבודות שירות