דוגמא להחלטה בנושא שימוש מסחרי חורג במקרקעין: רקע כללי ביום 14.10.12 הגישה המבקשת בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי, ע"פ סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). עניינה של הבקשה בשימוש מסחרי חורג המבוצע על ידי המשיב או מי מטעמו, במקרקעין הידועים כחלקות 85-87 (מגרשים 33-35 בהתאמה), בגוש 5715 ו-5716, בכפר טרומן, בתחום מרחב התכנון "חבל מודיעין". לטענת המבקשת, ייעודם של המקרקעין הוא חקלאי, אך בפועל הם משמשים למטרת מסחריות, כגון משרדים, מחסנים, מוסכים, מסגריה, מטבחי קייטרינג, יחידות נופש, מגרשי חניה לרכב בתשלום, ועוד. בעניינו של השימוש החורג הנטען, מתנהל בבית משפט זה (בפני מותב אחר) תיק תו"ב 12538-03-10 (להלן: התיק העיקרי) בו המשיב שבפניי הוא הנאשם. התיק האמור מצוי בעיצומה של שמיעת ההוכחות. ביום 28.10.12 הוגשה מטעם ב"כ הצדדים בקשה בהסכמה להסדר דיוני לפיו יגישו הצדדים סיכומיהם בכתב, וב"כ המשיב יהא רשאי לטעון אף בנוגע לחוקיות הצו והצורך בשמיעת עדים לצורך מתן החלטה. כמו"כ הוסכם כי באם יחליט בית המשפט כי עליו לשמוע עדים, ייקבע מועד לצורך שמיעתם. טיעוני הצדדים המבקשת טוענת כי בקשתה הוגשה כיוון שהדיונים בתיק העיקרי מתמשכים, ובמהלך התמשכותם ממשיך להתקיים בפועל השימוש החורג, באופן המהווה פגיעה בוטה חצופה ואף מזלזלת בריש גלי בשלטון החוק, זאת בין השאר נוכח העובדה שבעבר כבר ניתנו צווים שיפוטיים נגד המשיב, בעמ"ק 70851/02 ו- 70853/02, אך הוא מתעלם מהם וממשיך בשלו. נטען כי השימושים משתרעים על פני שטח ניכר, המשיב מפיק מהם ממון רב, והוא עושה כל שלאיל ידו על מנת להביא להתמשכות ההליכים במטרה להמשיך ולהפיק רווחים גדולים מביצוע העבירות. בתיק העיקרי נקבעו ישיבות נוספות להמשך שמיעת ראיות התביעה עד מאי 2013 ומטעם הסניגור נמסר כי בכוונתו להעיד כ-10 עדי הגנה, דבר שיביא להתמשכות המשפט למשך תקופה משמעותית נוספת לאחר מכן. עוד טוענת המבקשת כי תכליתו של סעיף 239 לחוק אינה עונשית ואין עניינו בשאלה מיהו האחראי לביצוע עבירת הבניה, אלא עניינו בהפסקת התמשכותה מוקדם ככל הניתן. נוכח מטרתו זו של הסעיף, הרי ניתן לפעול לפיו בין אם הוגש כתב אישום ובין אם טרם הוגש, וצו על פיו יכול שיהיה מופנה אף נגד מי שלא יוגש נגדו כתב אישום, אם בכוחו להפסיק את ביצוע העבירה. בעניין הנטל הראייתי המונח על כתפי המבקשת, נטען כי בהליך לפי סעיף 239, די לה למבקשת בהצגת ראיות ברמה קלושה למדי שכן המדובר ב"סעד ביניים". ככל שהמדובר בבקשה במעמד שני הצדדים, אף פטורה המבקשת מהגשת תצהיר. בעניינו, כך נטען, עומדת המבקשת בנטל הראייתי ללא ספק, כיוון שמעבר להכרעות השיפוטיות הקודמות שניתנו נגד המשיב, נקשר המשיב לשימוש החורג בראיות שחלקן כבר הוגש בתיק העיקרי. כמו כן, קשר המשיב את עצמו לשימוש החורג, בהיותו העותר בבג"צ 5812/11, שם העיד על עצמו כי הינו מפעיל חניון "חונים וטסים" בכפר טרומן, שהוא אחד השימושים החורגים הנזכרים בבקשה ובכתב האישום בתיק העיקרי. המשיב טוען בסיכומיו כי השאלה הצריכה הכרעה לצורך שקילת מתן הצו איננה שאלת קיומן של ראיות לביצועה של עבירה, אלא שאלת זהותו של האחראי לשימוש במקרקעין. הטענה היא כי ככל שעולה טענה בדבר זהות מבצע העבירה, יש לבחון את הראיות כדי "למנוע פגיעה באדם מבלי כל צידוק תוך חשיפתו להליך משפטי קיצוני דל הפרת צו מבלי שתהיה לו שליטה על עצם קיום הצו". לטענת המשיב, אם מעוניינת המבקשת להציג במסגרת הליך זה ראיות אשר הובאו בתיק העיקרי בפני מותב אחר, הרי יש צורך להעביר הטיפול בבקשה זו, אל המותב שקיבל הראיות, זאת בדומה לרציונל הקיים במעצר עד תום ההליכים, או בקשה לעיון חוזר, לפיו השופט הדן בתיק, ואשר שמע את מרבית הראיות, הוא זה אשר ידון בבקשות אלו. עוד טוען המשיב כי לשם ביסוס אחריות כלשהי של המשיב לביצוע העבירות, על בית המשפט להיחשף לעדויות הקושרות לכאורה את המשיב לעבירה, ואף לאפשר לב"כ המשיב לחקור את העדים. דיון והכרעה טיעונו היחיד של המשיב הוא בדבר הצורך לברר את זהותו של האחראי לעבירה בטרם יינתן צו לפי סעיף 239. למעשה, מתכוון המשיב לטעון כי הוא אינו האחראי לשימוש החורג המבוצע בקרקע. ואמנם, טענות ברוח זו העלה המשיב אף בתשובתו לאישום בתיק העיקרי, שם טען כי הוא לא בעל הזכויות במקרקעין, הוא לא המשתמש, אין לו קשר לשימושים, והוא איננו עומד באף אחת מחלופות סעיף 208 לחוק (ר' פרוט' מיום 22.5.11 בתיק העיקרי). משזוהי טענתו של המשיב, לא ברורה התנגדותו למתן הצו, אשר אין לו לטענתו כל זיקה אליו, ואשר אינו אמור לפגוע בו בשום צורה ואופן. היחלצותו של המשיב לטעון כמעין "מגן לחלשים" שזהותם לא ידועה לו, לשם מניעת "פגיעה באדם מבלי כל צידוק", נראית בהקשר שלנו כניסיון סרק להדוף את הבקשה. אם אמנם עומד המשיב על טענתו בדבר היעדר זיקה שלו לשימושים במקרקעין, הרי מבחינה מהותית אינו בעל מעמד בהליך זה, וכטענת המבקשת, אין צורך לשמוע טענותיו. ניתן היה לסיים כתיבת ההחלטה בשלב זה, אך לשם הזהירות ומכיוון שנראה כי טענת המבקשת בדבר זיקתו של המשיב למקרקעין אינה קלוטה מן האוויר, ייאמרו גם הדברים הבאים. א. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, בהליך לפי סעיף 239 לא מחויבת המבקשת להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי המשיב ביצע את השימוש החורג, אלא די בשלב זה בהבאת ראיה קלושה בלבד, ושעה שהמדובר בבקשה במעמד שני הצדדים, אף לא מחויבת המבקשת בהבאת תצהיר לתמיכה בבקשה (ר' רע"פ 47/07 מור נ' הועדה המקומית לתו"ב גבעת אלונים, לא פורסם). כמו כן, ניתן להגיש בקשה שכזו, עוד בטרם הוחלט בדבר הגשת כתב אישום (ר' ע"פ (חי')2508/07 מד"י נ' קיבוץ יגור, ) בנוסף, נפסק לא אחת כי לשם מתן הצו אין צורך להכריע בכל הסוגיות העומדות על הפרק ומצויות במחלוקת בין הצדדים, שכן בדרך שכזו היה מתייתר ההליך ודי היה בקיום דיון עיקרי בשאלות שבמחלוקת לאחר שהוגש כבר כתב אישום. אם תהיה הדרך להשגת הצו רצופה מכשולים וקשיים, יימצא הסעיף ריק מתוכן ובלתי מועיל (ר' עפ"א (מרכז)43805-12-10). נוכח עמדתם של בתי המשפט כפי שהובא לעיל, יש לדחות טענותיו של המשיב בדבר הצורך בבירור זהות העבריין מעבר לספק סביר, בשלב זה. ב. במקרה שבפניי הוכיחה המבקשת ברף הוכחה שהוא אף גבוה מן הנדרש בשלב זה, כי במקרקעין מבוצעות עבירות של שימוש חורג, וכי המשיב הוא האחראי להן. המבקשת הציגה את עתירתו של המשיב (בג"צ 5812/11 קלקודה ואח' נ' רשות שדות התעופה ואח') בה טען המשיב במפורש כי הינו המפעיל של חניון "חונים וטסים" במקרקעין הנידונים. כמו כן הפנתה המבקשת לראיות שהוגשו במסגרת התיק העיקרי ואשר יש בהן כדי לקשור את המשיב לשימושים האסורים. למשל, ניתן להפנות לעדותו של ניר אליעזר מיום 23.12.12 (עמ' 91 לפרוט') לפיה ניהל במקרקעין עסק אותו שכר מן המשיב, תוך שימוש חורג, וכן לדו"חות ביקור במקום (ת/11-15) המתעדים את השימושים האסורים. לעניין היעדר היתרים לשימושים המבוצעים הוגשו מטעם המבקשת כל ההיתרים (ת/ 29-34) הנוגעים למקרקעין ומהם עולה כי ההיתרים שניתנו במהלך השנים היו לצורך מתבן, או רפת. לטעמי, די בראיות אלו על מנת לעמוד ברף ההוכחה הנדרש לצורך בקשה לצו הפסקה שיפוטי, ואין כל צורך בשמיעת עדויות נוספות. ג. טענת המשיב לפיה לא ניתן להציג בהליך זה ראיות שהוגשו בתיק העיקרי, דינה להידחות. כפי שנקבע בפסיקה, דומה הליך זה במשהו, להליך של בקשת מעצר עד תום ההליכים, (ר' ע"פ (חי') 2508/07, הנ"ל) והלא ידוע כי בהליך זה, שאינו מתקיים בדרך כלל בפני המותב הדן בתיק, ניתן להגיש לבית המשפט כל ראיה שהיא רלוונטית, ומהווה חלק מחומר החקירה. מעבר לכך, מאחר שנפסק כי בהליך זה ניתן להסתמך אף על ראיות קלושות, הרי מדין קל וחומר ניתן להגיש ראיות שהוגשו לבית המשפט ונתקבלו על ידו בהליך פלילי. ד. ההפנייה שערך המשיב בסיכומיו (סעיף 4) לספרו של י. קדמי, בעניין האפשרות לכך שהמותב הדן בתיק ידון אף בהליכי המעצר, אינה יכולה להוות אסמכתא לטענתו בדבר הצורך להעביר את הבקשה שבפניי למותב הדן בתיק, שכן לטעמי, הוצאו הדברים מהקשרם. כידוע, דרך המלך היא כי דיונים בענייני מעצר ושחרור אינם מתנהלים בפני המותב הדן בתיק העיקרי. אמנם, קיימים מקרים חריגים, בהם ראוי לנהוג להיפך. זאת בעיקר כשיש לדון בעניינים אלו בשלב המשפט שלאחר הרשעת הנאשם, שלב בו ראוי כי המותב הדן בתיק ייחשף למכלול הנתונים הנוגעים לנאשם, וביניהם אף אלה שלא היה ראוי כי יתוודע אליהם לפני ההרשעה, על מנת ששיקוליו לעניין הענישה יתגבשו מתוך ראייה כוללת ככל האפשר. למותר להזכיר כי משפטו של המשיב שבפניי עודנו מצוי בשלב שלפני ההרשעה, ועל כן שיקולי ענישה אינם רלוונטיים לענייננו. שעה שמטרת הבקשה להביא להפסקת השימושים האסורים במקרקעין, אין כל טעם ענייני בניהול הליך זה בפני המותב הדן בתיק, דווקא. מן הראיות שצורפו לבקשה ושהוגשו בתיק העיקרי עולה כי במקרקעין המדוברים מתבצעים שימושים אסורים בהיקף נרחב ביותר, זאת חרף צווים שניתנו בעבר, וחרף העובדה שמתנהלים בגין עבירות אלה תיקים פליליים. במצב זה, מחובתו של בית המשפט שלא לתת ידו להמשך ביצוען של העבירות, ובייחוד בשעה שהמדובר בשימושים הפוגעים בקרקע חקלאית באופן שיש בו כדי לפגוע באינטרס הציבורי פגיעה חמורה. יש לזכור, הצו המבוקש אינו כזה שיש בו כדי ליצור מצב בלתי הפיך, אלא המדובר בצו הפסקה שיפוטי, אשר הנזק שבצידו הוא נזק כלכלי בלבד, נזק שהיה על המשתמשים במקרקעין לצפותו, עת החלו בשימוש האסור. נוכח כל האמור לעיל, ניתן בזה צו כדלהלן: נאסר על המשיב ו/או מי מטעמו לעשות שימוש מסחרי חורג כלשהו, במקרקעין הידועים כחלקות 85, 86, 87, בגושים 5715 ו-5716 בכפר טרומן. הצו ייכנס לתוקף החל מיום 3.1.13, לצורך מתן אפשרות התארגנות להפסקת השימושים. מקרקעין