דוגמא לפסק דין בנושא שיטת חישוב הארנונה - תביעה ייצוגית: בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית לפי ס' 18-19 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו- 2006 (להלן: "החוק"). התובענה דנא התמקדה בשאלת החוקיות של שיטת חישוב שטחי הנכסים הנהוגה על ידי המשיבה לעניין חיוב בארנונה, ומכונה על ידי המבקשים כשיטת "עיגול שטחים". המבקשים עתרו בתביעתם ובבקשה לאישור התובענה כייצוגית להענקת הסעדים הבאים: השבת סכומי הארנונה שנגבו שלא כדין מן המבקשים ומהקבוצה בתקופה של שנתיים שקדמו ליום הגשת התובענה, כמו גם לתקופה שמיום הגשת התובענה ועד ליום בו תחדל המשיבה מן הגבייה הלא חוקית, וכן עתרו לפסיקת סכום גמול לתובעים הייצוגיים ולבאי כוחם. המבקשים, בעל נכסים בתחום שיפוטה של המשיבה. על פי הנטען בבקשה, המשיבה חוקקה צווי ארנונה ובהם הגדירה, כי "יחידת שטח פירושה כל מ"ר שלם או חלק ממנו", ובהתאם לכך, נהגה לעגל כלפי מעלה את שטחי הנכסים שבתחום שיפוטה, לצורך חיוב בארנונה, עד למ"ר הקרוב. בעשותה כן, לדידי המבקש, פועלת המשיבה בניגוד לחוק הסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992 (להלן: "חוק ההסדרים") ולתקנה 3(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות ההסדרים") הנובעת מכוחו הקובעת, כי "חישוב שטחו של נכס לצורך הטלת ארנונה כללית יהיה במטרים רבועים; הארנונה הכללית אשר תוטל על נכס תהיה בסכום המתקבל ממכפלת המטרים הרבועים של הנכס בסכום הארנונה למטר רבוע". לטענת המבקשים, המשיבה פעלה בחוסר סמכות, חוסר סבירות ומידתיות, חוסר הגינות ובאופן המנוגד לתקנת הציבור, וכי שיטת חישוב השטחים הנהוגה מגלמת בחובה פגיעה בערכי השוויון ובזכות הקניין. מאידך גיסא, טענתה המרכזית של המשיבה, בקליפת האגוז, הנה כי שיטת הטלת הארנונה וחישוב השטחים הנהוגים אצלה מבוססת על הצורך לייעל ולפשט את עבודת הרשות ותואמת את הדין, שכן כל שנקבע בתקנה 3 לתקנות ההסדרים, הוא כי חישוב שטח נכס, לצורך הטלת ארנונה, יהיה לפי יחידת שטח של מטר רבוע אשר היא על פי חוק ההסדרים, יחידת השטח הבסיסית, אולם לא נקבע כי יחידת השטח תחושב באופן חלקי מנגזרות של יחידת שטח בסיסית. לדידי המשיבה, משמעותו הפשוטה של המונח "מ"ר" היא מטר רבוע אחד שלם, ולפיכך יש לקבל את הפרשנות שהנהיגה, לפיה גם חלק שטח שאינו מגיע כדי מטר רבוע אחד שלם יחשב כמטר רבוע. לחילופין, נטען, כי גם אם יקבע, כי פרשנות זו איננה הפרשנות האפשרית היחידה לחוק ההסדרים ותקנותיו, הרי שזו, לכל הפחות, פרשנות סבירה הבאה לידי ביטוי במישור יישומו של החוק. לחילופי חילופין נטען, כי גם אם נפל פגם כלשהו באופן גביית הכספים, אין להורות על השבה רטרואקטיבית בין היתר, בשל הלכת ה"בטלות היחסית". טרם אושרה הבקשה לאישור התובענה כתביעה ייצוגית, הושג בין הצדדים הסכם פשרה בו עסקינן. הסכם הפשרה פורסם כדין, בהתאם להחלטה מיום 19.9.12 ועל פי הוראות ס' 18(ג) לחוק. לא נתקבלו כל בקשות להחרגה מהקבוצה המייצגת ו/או התנגדויות. ביום 31.12.12 נתקבלה עמדתו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, לפיה הוא אינו מתנגד להסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים. לאור כל האמור, הגישו הצדדים ביום 10.1.13 בקשה משותפת לאשר את הסדר הפשרה ולתת לו תוקף של פסק דין. לאחר שעיינתי בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, בתגובה לבקשה ובשאר כתבי הטענות והבקשות, מצאתי כי יש לאשר את הסכם הפשרה. על בית המשפט המאשר הסכם פשרה בתובענה ייצוגית להשתכנע כי "ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.... וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין" (ס' 19(א) לחוק). בד בבד, הואיל וטרם אושרה התובענה כייצוגית, על בית המשפט להשתכנע כי "קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה" (שם). סעיף 19(ג) לחוק, מוסיף וקובע, כי החלטת בית המשפט אם לאשר הסדר פשרה אם לאו תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את הגדרת הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה, את עילות התובענה, את השאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעדים הנתבעים ואת עיקרי הסדר הפשרה. בהחלטתו יתייחס בית המשפט, בין היתר, לפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, להתנגדויות שהוגשו וההכרעה בהן, לשלב שבו נמצא ההליך, לחוות דעת הבודק, לסיכונים ולסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה, ולעילות ולסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר. להלן אבחן את הסדר הפשרה המוצע על פי אמות מידה אלה. חברי הקבוצה הם כל הנישומים בתחומי השיפוט של המשיבה, אשר שטחי נכסיהם אינם מספרים שלמים, ויתרת השטח חושבה על ידי המשיבה לצורך חיוב בארנונה כיחידה שלמה של מטר רבוע, בשנתיים שלפני הגשת התובענה ועד ליום מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה. עילות התובענה שעליהן התבססה התובענה והבקשה לאישור הן עילת השבה מכוח ס' 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט- 1979, עילות נזיקיות בשל רשלנות והפרת חובה חקוקה מכוח סעיפים 35 ו-63 לפקודת הנזיקין, תשכ"ח- 1968, ומדיני המשפט המנהלי. השאלת המהותית של עובדה ומשפט המשותפת לכלל חברי הקבוצה היא האם הפרה המשיבה את הוראות חוק ותקנות ההסדרים בקובעה כי יש ל"עגל" את חישוב השטחים לצורך הטלת ארנונה. הסעדים שנתבעו בבקשת האישור הם השבת הסכומים שנגבו ביתר או וייגבו בעתיד מאת חברי הקבוצה. עיקרי הסכם הפשרה שנקבעו, זאת מבלי להודות בטענות המבקשים, הם כדלקמן: החל ממועד מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה, המשיבה תעבור לחישוב ארנונה על פי השטח המדויק של הנכס. הוראה זו תחול באופן מיידי עבור כל נכס חדש אשר יבנה בעיר וכן עבור כל נכס שתתבצע בו בעתיד מדידה חדשה במסגרת סקר מדידות עירוני. המשיבה תזכה את חשבונות הארנונה של כל הנכסים בעיר, באופן חד פעמי, בסכום כספי השווה למכפלת שטח של 0.25 מ"ר בתעריף של כל נכס למשך תקופה של 36 חודשים שקדמו ליום מתן תוקף של פסק דין להסכם זה. לעניין זה, נקבע גם מהו התעריף הקובע. במהלך תקופת הביניים, כל עוד לא עודכנו שטחי הנכסים כאמור בסעיף א', הארנונה אשר תושלם בגין כל נכס, החל מהתלוש העוקב לתלוש הארנונה האחרון שנשלח לתושבים, סמוך לאחר מועד תוקף של פסק דין להסדר זה, תופחת בשיעור השווה לתעריף הארנונה של 1 מ"ר מן הסיווג העיקרי שבו מחויב הנכס. בכפוף לאמור לעיל, לא יחול שינוי בשיטת החיוב של המשיבה. לעניין שכר טרחה וגמול, ביקשו הצדדים כי תינתן להם האפשרות להגיש לעניין זה סיכום טענותיהם בכתב. נראה כי הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים, יש בו כדי לענות על מטרות החוק, וכי בנסיבות העניין ההסדר הוא אכן סביר והוגן. על פניו, נראה כי סיכויי התביעה ברמה העקרונית היו טובים. משכך, המדובר בתובענה ראויה שנועדה להסדיר את אופן חישוב השטחים לחיוב ארנונה ומניעת פגיעה בקניינם של הפרטים בקבוצה, ולמען הגשמת עקרון חוקיות המינהל. הסדר הפשרה נותן לכל אחד מחברי הקבוצה, סעד כספי של השבה ללא כל צורך בפעולה נוספת מצידם, וכן סעד אקוויטבילי שעניינו בפעולת הגבייה של המשיבה מכאן ואילך, ומשכך עונים הסעדים על מטרות משולבות של הרתעה ומניעה. (ראו גם מאמרו של אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 20-25 (2001)) ובלשון אחר, ההסדר מגלם השבה שתיעשה על פי קריטריונים אחידים ומוסכמים וכן את תיקון המצב הקיים הצופה פני עתיד ולפיכך, הוא מהווה הסדר לאכיפת הדין ולמתן סעד הולם לקבוצה באופן יעיל וממצה. הסדר הפשרה לא כולל אמנם את מלוא סעד ההשבה שהתבקש בתובענה, אולם התחשיב המופיע בו, קרי, זיכוי בסכום כספי השווה למכפלת שטח של 0.25 מ"ר למשך תקופה של 36 חודשים, נועד להקל על המשיבה בביצוע ההשבה ומכל מקום, חורג במידה קטנה ממלוא הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל אילו בית המשפט היה מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה, ומשכך לא נראה כי קיימת תכלית בהמשך ניהולו של ההליך. בנסיבות המקרה דנן, מינוי בודק לפי סעיף 19(ב)(1) לחוק, אינו הכרחי שכן, מדובר בהסדר המכיל קריטריונים ברורים של השבה ושל פעילותה העתידית של המשיבה בנושא, מאידך אינו מכיל חישוב חשבונאי מורכב, ואינו מצריך מומחיות לשם בחינת אופן יישומו. אשר על כן, בנסיבות אלה, מונח בפני בית המשפט בסיס רלבנטי לבחינת סבירות הסדר הפשרה, ומאחר והשיקולים לאישור הסדר הפשרה הם משפטיים, לא מצאתי מקום למנות בודק. לאור כל האמור, אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין. הריני להורות על פרסום ההודעה השנייה לפי סעיף 25(א)(4) בחוק שבה יפורטו הפרטים המנויים בסעיף 19(ג)(1) ו-(2) לחוק. המזכירות תשלח העתק פסק הדין בצירוף הסדר הפשרה למנהל בתי המשפט לשם רישומם בפנקס התובענות הייצוגיות. הצדדים יסכמו טענותיהם לעניין הגמול ושכ"ט בכתב. התובע יסכם טענותיו תוך 30 יום ויעביר עותק ישירות לצד שכנגד; הנתבעת תסכם טענותיה תוך 30 יום מיום שקבלה את סיכומי התובע. היקף הסיכומים לא יעלה על 3 עמ' (שוליים, גופן 12 ורווח כפול). תביעה ייצוגיתארנונה