שהייה במקרקעין בהסכמה

אין מחלוקת בין הצדדים כי היתה שהייה בשטח שהנו בבעלותה של התובעת אך יחד עם זאת קיימת מחלוקת ביחס לזהות השוהים ולהסכמה הנטענת לשהייה. לטענת התובעת בוצעה פלישה על ידי הנתבעים כולם ואילו הנתבעים 1-3 מתכחשים לטענה זו וטוענים כי הנתבע 4 אשר לו השכיר הנתבע 1 מגרש הצמוד למגרש התובעת, פלש לבדו לשטחה. הנתבע 4 מודה בשהייה בשטח אך טוען כי זו נעשתה בהסכמת ובידיעת התובעת. דוגמא לפסק דין בנושא שהייה במקרקעין בהסכמה: מבוא וטענות הצדדים בתמצית: 1. התביעה שבנדון הנה תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש ראויים ביחס לשימוש שעשו הנתבעים, לטענת התובעת, במקרקעין הנמצאים במפגש הרחובות אופיר וחירם בחוף שמן בחיפה והידועים כגוש 10875, חלקות 24, 25 ואשר הנם בבעלותה (להלן: "המקרקעין" ו/או "המגרש" ו/או "השטח"). 2. כפי שיפורט להלן, במהלך ניהול התיק ניתן פסק דין ביחס לפינוי המקרקעין ואלה אכן פונו, כך שהס וגיה העומדת לדיון הנה סוגיית דמי השימוש בלבד. 3. לטענת התובעת, הנתבעים 1 ו-2 אשר הנם אב ועיזבון בנו, מנהלים יחד עם הנתבע 4, את הנתבע 3 שהנו עסק לרכישה, מחזור ומכירת פסולת בשם "אחמד נעימה ובניו יצוא ומחזור מתכות בע"מ". לטענת התובעת הנתבעים פלשו למקרקעין שבבעלותה והחזיקו בהם מסוף שנת 2003 ועד לאמצע שנת 2010 ולכן נאלצה להגיש כנגדם תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש במקרקעין. לטענתה, הנתבעים הודו במסגרת כתב הגנה וכן בתצהיר שהגישו כי הם מחזיקים במקרקעין. בהמשך לאחר פינוי המקרקעין ומשהפכה התביעה לתביעה כספית בלבד בגין חוב דמי השימוש, זנחו הנתבעים 1-3 את טענתם לפיה החזיקו במקרקעין, שינו חזית וטענו כי מעולם לא החזיקו ו/או נכנסו למגרש התובעת כך שרק הנתבע 4 הוסיף להודות כי החזיק בנכס. לטענת התובעת התנערות הנתבעים 1-3 מטענתם הקודמת מטרתה "להפיל" את הנטל הכספי על הנתבע 4 שהנו אסיר שפוט ואשר ממנו לא יהיה ביכולת התובעת להיפרע. טענותיהם החדשות של הנתבעים 1-3 לפיהן לא פלשו למקרקעין והטענה החדשה לפיה טענותיהם עד כה ביחס לחזקה במקרקעין התייחסו למתחם הצמוד למגרש התובעת שהנו לטענתם בבעלות הנתבע 1, מהוות הרחבת ו/או שינוי חזית אסורה ועל כן דינם להידחות. לחילופין נטען כי טענות אלה לא הוכחו ונחשפו כשקריות. כמו כן נטען כי העובדה כי הנתבע 1 שילם את תשלומי הארנונה שחלו על המגרש וכי אלה אף הוסבו על שמו מעידים כי החזיק במקרקעין. בנוסף נטען כי הנתבעים החזיקו במקרקעין שלא כדין שכן לא ניתנה כל רשות להחזיק במקרקעין וכי לא הייתה להם כל זכות בהם. לטענת התובעת גובה דמי השימוש הראויים עבור המגרש הינם סך של 2,870 $ לכל חודש, בהתאם לקביעת השמאי יצחק סיון אשר מונה בהסכמת הצדדים ובסה"כ עד למועד הפינוי בפועל סך של 750,140 ₪ בתוספת תשלום הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו כל תשלום של דמי שימוש היה אמור להתבצע ועד למועד הגשת כתב התביעה המתוקן. 4. לטענת הנתבעים 1-3 הם מעולם לא החזיקו במגרש התובעת אלא בשטח המרוחק ממנו בקילומטר ואשר בו הפעילו את עסקם למכירת גרוטאות. עוד נטען כי לנתבעים זכויות במגרש הגובל במגרש התובעת. לטענתם, משך עשרות שנים הושכרו הן המגרש שבבעלותם והן מגרש התובעת לחברת הובלות, מקס קרן בע"מ, אשר עשתה שימוש בשני המגרשים כבאחד עד אשר היטשטשו ביניהם הגבולות. עוד נטען כי לאחר שחברת ההובלות פינתה את מגרש הנתבעים השכירו את מגרשם לנתבע 4. נטען כי אין קשר בין עסקם של הנתבעים 1-3 לנתבע 4 אלא כי בעבר, עובר לתקופה בה שכר את המגרש מהתובעת, עבד הוא אצל הנתבעים 1-3. לטענת הנתבעים 1-3 מעולם לא פלשו הם למגרש התובעת וכן כי לא הודו בפלישה אליו. עוד נטען כי מעולם לא שילמו ארנונה בגין מגרש התובעת וכי הודעתה של עיריית חיפה ביחס לחיובים אלו הוצאה בעקבות הודעה שקרית של התובעת לעירייה. לטענתם אי ההבנה שנוצרה בתחילת ההליך ביחס למגרשים ארעה שכן כתב ההגנה הוגש בתחילה בשם הנתבעים והנתבע 4 יחדיו וכי יוצגו על ידי אותו עו"ד. לטענת הנתבעים 1-3 טענותיהם במסגרת כתב ההגנה והתצהיר, התייחסו למגרש שבבעלותם ואשר אותו השכירו לנתבע 4 ואילו הטענות המתייחסות למגרש התובעת הנן טענותיו של הנתבע 4. נטען כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים 1-3 החזיקו במגרש ואין לה כל ראיות לכך שכן הסתמכה על עדויות שמיעה בלבד ולמעשה התובעת כלל אינה יודעת מי בפועל החזיק במגרש. ביחס לחוות דעת השמאי טענו הנתבעים כי מכיוון שמונה לצרכי פשרה בלבד אין לה כל תוקף. 5. לטענת הנתבע 4, שכר הוא מהנתבע 1 את המגרש הסמוך למגרשה של התובעת בשנת 2003. לטענתו, המגרש לא היה מגודר ולא הופרד בפועל ממגרשה של התובעת ככל הנראה מכיוון שבעבר הושכרו שני המגרשים לחברה אחת אשר עשתה בהם שימוש כאילו המדובר הוא במגרש אחד. לטענת הנתבע 4 שני המגרשים היו מלאים בפסולת ולאחר ששכר את מגרש הנתבע 1 החל לבצע בו עבודות של פינוי והכשרתו לשימוש. לטענתו, באחד הימים בהם עבד במגרש הגיעה התובעת והודיעה לו כי היא הבעלים של המגרש הסמוך וביקשה ממנו כי יבצע את פעולות פינוי הפסולת וההכשרה גם במגרשה וכי בתמורה לכך תתיר לו לעשות בו שימוש. לטענת הנתבע 4, עבד הוא בפינוי המגרשים והכשרתם תוך השקעת זמן וכספים באישורה של התובעת ותוך שהייתה מודעת לכך. לטענתו, התובעת לא התעניינה בהשכרת המגרש ו/או במכירתו שכן לדבריה לא היו לה הכוחות לטפל בכך. עוד טען הנתבע 4 כי לאחר שסיים את העבודות במגרש לרבות גידורו וניקויו מפסולת, הופתע לקבל את תביעת התובעת אשר בה נטען כי פלש לשטח. לטענת הנתבע 4 הוא לא פלש למגרש התובעת אלא שהה בו בהסכמתה המלאה אשר על בסיסה הוציא הוא כספים והכשיר את המגרש, ופינה אותו לבסוף לאחר קבלת פסק הדין לפינוי בתחילת שנת 2008. לטענתו, התובעת הפרה את התחייבויותיה כלפיו וגרמה לו בכך לנזק כספי רב. 6. מטעם התובעת העידו: התובעת עצמה; עו"ד אלון גולן כונס הנכסים שמונה על ידי ההוצל"פ לצורך פינוי המגרש; מר גד מצגר ידיד של התובעת. כמו כן הגישה התובעת תעודת עובד ציבור של הגב' רותי קלנג, העובדת כרע"ן אחראית איזור במחלקת החיובים של עיריית חיפה, ביחס לחיובי הארנונה במגרשה. 7. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1, הנתבע 4 וכן מר יעקב פאר אשר הנו סוחר מתכות ששכר את מגרש התובעת לאחר פינויו. 8. כמו כן, במהלך הדיון היתה הסכמה למינוי שמאי מקרקעין מוסכם, מר יצחק סיון, אשר הגיש חוות דעת ביחס לסוגיית דמי השימוש. השמאי נחקר על חוות דעתו זו. השתלשלות ההליכים בתיק: 9. התובעת הגישה תביעה לסילוק יד מהמקרקעין ולתשלום דמי שימוש כנגד הנתבעים אשר הגישו כתב הגנה (להלן: "התביעה המקורית"). 10 ביום 08/06/06 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לסילוק מלא של התביעה ולפיה תשכיר התובעת לנתבע 1 את המגרש שבבעלותה למשך שלוש שנים והנתבעים ישלמו לתובעת דמי שימוש לתקופה שמיום 01/01/04 ועד ליום 01/06/06 ששיעורם יקבע על ידי שמאי מקרקעין מוסכם, מר יצחק סיון (להלן: "השמאי"). עוד הוסכם כי באם הסכום שיקבע לא יתקבל על דעת הנתבעים יפנו הם את הנכס בתוך 30 יום וישאו בתשלום דמי שימוש העולים כדי 80% מהסכום אשר יקבע על ידי סיון. במעמד הדיון ציין ב"כ הנתבעים כי יש צורך בקבלת הסכמת הנתבע 1, אולם לא מסר כל הודעה בעניין זה במועד שנקבע לכך. 11. ביום 05/07/06 מונה בהסכמת הצדדים מומחה בית משפט השמאי סיון בכדי לערוך שומה למגרש ולקבוע את שוויו ואת דמי השכירות המגיעים בגין שכירתו. כמו כן מונה המודד מר ברלינר כמודד מוסכם. 12. לאחר קבלת חוות דעת השמאי הודיעו הנתבעים כי הם אינם מסכימים להסדר הפשרה. 13. התובעים הגישו בקשה למתן פסק דין על בסיס ההסכמות שהושגו בין הצדדים ודרשו כי הנתבעים יפנו את הנכס וכן ישאו בתשלום דמי שימוש. הנתבעים טענו כי לא הושגה הסכמה סופית בין הצדדים וכי לנתבעים 1-3 אין כל קשר לתובענה שכן הנתבע 4 הוא המחזיק בנכס וכי מסכים הוא לקבל כנגדו פסק דין של פינוי כך שיש לדון במחלוקת הכספית בלבד. 14. ביום 18/11/07 ניתן פסק דין אשר במסגרתו נקבע כי משפעלו הנתבעים במשך למעלה משנה על פי הסכם הפשרה ללא שהודיעו על חוסר הסכמתו של הנתבע 1, אין באפשרותם לחזור בהם מהסכמות אלה והוראות ההסכם חלות עליהם הן ביחס לפינוי הנכס והן ביחס לתשלום דמי השימוש, בהתבסס על קביעת השמאי. 15. בערעור על פסק הדין, ע"א 5118-07 בבית המשפט המחוזי בחיפה, נקבע כי פסק דין הפינוי נותר על כנו אך יחד עם זאת נקבע כי הצדדים לא הגיעו להסכמה ביחס לדמי השכירות הראויים וכי על טענות הנתבעים ביחס לכך להוסיף ולהתברר במסגרת הדיון בתיק. 16. ביום 29/03/09 הסכימו הצדדים על הגשת כתבי טענות מתוקנים. כתב התביעה המתוקן העמיד את סכום התביעה על סך 750,000 ₪ שכן התייחס גם לתקופה בה נעשה שימוש במקרקעין לאחר הגשת התביעה המקורית ובהתאם לשיעור דמי השימוש אשר נקבע על ידי השמאי. בנוסף, הוגשו כתבי הגנה מתוקנים. הנתבעים 1-3 הגישו כתב הגנה מטעמם בו טענו כי לא פלשו מעולם למקרקעין ואילו הנתבע 4 הגיש כתב הגנה נפרד בו טען כי שהה במקרקעין מכח הסכמה שניתנה לו על ידי התובעת. 17. כמו כן, ביום 02/04/09 הוטל עיקול זמני על זכויות ו/או כספים על שם הנתבעים עד לגובה 600,000 ₪ להבטחת תשלום דמי השימוש בגין השימוש במגרש. דיון והכרעה: 18. אין מחלוקת בין הצדדים כי היתה שהייה בשטח שהנו בבעלותה של התובעת אך יחד עם זאת קיימת מחלוקת ביחס לזהות השוהים ולהסכמה הנטענת לשהייה. לטענת התובעת בוצעה פלישה על ידי הנתבעים כולם ואילו הנתבעים 1-3 מתכחשים לטענה זו וטוענים כי הנתבע 4 אשר לו השכיר הנתבע 1 מגרש הצמוד למגרש התובעת, פלש לבדו לשטחה. הנתבע 4 מודה בשהייה בשטח אך טוען כי זו נעשתה בהסכמת ובידיעת התובעת. 19. לנוכח המחלוקת בין הצדדים הרי שיש לבחון בשלב ראשון האם עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעים 1-3 פלשו לשטחה ולאחר מכן את טענות הנתבע 4 בדבר הסכמת התובעת להמצאותו בשטח. בחינת טענת הפלישה כנגד הנתבעים 1-3: 20. טענת התובעת לפיה הנתבעים 1-3 פלשו לשטחה מתבססת על הודאה אשר ניתנה על ידם, לטענת התובעת, במסגרת ההליכים בתביעה המקורית. בנוסף מתבססת התובעת על תעודת עובד ציבור אשר לפיה חיובי הארנונה בגין מגרשה הוסבו על שם הנתבע 1 בעקבות השימוש במגרשה. בנוסף על כך ובתמיכה לטענתה זו הגישה התובעת תצהיר מטעמה וכן מטעם עדים נוספים אשר נחקרו על תצהיריהם. 21. בבחינת מכלול הראיות עולה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה לפיה הנתבעים 1-3 פלשו לשטחה, כפי שיפורט בהרחבה להלן. הודאת בעל דין: 22. מעיון בכתב ההגנה, בתצהיר ובתצהיר התשובות לשאלון אשר הוגשו מטעם הנתבעים 1-3 בתביעה המקורית עולה כי אין מקום לקבל את טענות התובעת הנוגעות להודאתם שכן האמירות ו/או הטענות המופיעות בהן אינן עולות כדי הודאת בעל דין. 23. הודאת בעל דין הנה "התבטאות של בעל דין, בע"פ, בכתב או בהתנהגות שיש בה משום הודאה בקיומה של "עובדה"- במובן הרחב של המושג, לרבות "זכות"- הדרושה להוכחת עניין השנוי במחלוקת בין בעלי הדין". על הודאה זו להיות ברורה וחד משמעית ולשקף באופן ברור את ההודאה בעובדה או בזכות (י.קדמי, על הראיות, חלק שלישי) תש"ע - 2009) עמ' 1381-1382) (להלן:"קדמי"). 24. לטענת התובעת קיימות מספר אמירות בכתב ההגנה המקורי, בתצהיר תשובות לשאלון (מוצג ת/6) ובתצהיר מטעם הנתבע 1 מיום 21/12/05 אשר יש בהם בכדי להוות הודאה (ראה סעיף 45 על סעיפי המשנה שבו לסיכומי התובעת). מעיון בכתבי הטענות הנ"ל עולה כי במסגרת כתב ההגנה טענו הנתבעים כי לא פלשו למגרש התובעת ונימקו זאת בטענות שונות ובין היתר בכך שלנתבעים זכויות במגרש ואולם הנתבעים התייחסו למגרש התובעת ולמגרש הצמוד לו שבבעלות הנתבע 1 כמגרש אחד וללא הפרדה מפורשת ביניהם וכן ללא שנקבו במספרי חלקות. כך גם יתר האמירות מתייחסות ל"מקרקעין" ללא הגדרה מפורשת. על כן, בהעדר התייחסות מפורשת קיים קושי לקבוע כי התייחסות כזו או אחרת מטעם הנתבעים 1-3 מהווה הודאה ברורה וחד משמעית ביחס לפלישה למקרקעי התובעת. 25. כמו כן, יצוין כי במסגרת התביעה המקורית לא בוצעה כל הפרדה בין הנתבעים 1-3 לנתבע 4, כפי שבוצעה בהמשך ניהול ההליך, וטענותיהם נטענו כמקשה אחת. בהמשך ניהול ההליך התפצלו כאמור הנתבעים כך שהנתבע 4 נפרד מהנתבעים 1-3 הן בטענותיו והן בייצוג ונטען כי טענות ו/או אמירות שעלו במסגרת התביעה המקורית ביחס לפלישה שבוצעה במגרש התובעת נטענו בשם הנתבע 4 בלבד. 26. חקירתו של הנתבע 1 תמכה בטענה זו אשר אותה העלו הנתבעים 1-3. במסגרת חקירתו חזר הנתבע 1 על טענתו כי לא פלש למגרש התובעת אלא כי השכיר את המגרש הצמוד למגרש התובעת לנתבע 4, אשר ביצע את הפלישה. כמו כן גרסת הנתבע 1 בחקירתו עלתה בקנה אחד עם ההתייחסות הראשונית למגרש התובעת ולמגרש הנתבע 1 כמקשה אחת, אשר הובילה לטענות הכלליות שנטענו במסגרת התביעה המקורית: "לפני שהשכיר מקס קרן היה שם גם רדיאטורים ומכונאים. לא הפרידו לא ידעו מי נגד מי." (עמ' 57 ש' 17 לפרוטוקול). כמו כן כאשר נשאל הנתבע 1 ביחס להצהרותיו במסגרת התצהיר בתביעה המקורית לפיה הזמין לשטח את חברת החשמל ו/או הציב שלט במגרש התובעת, השיב הנתבע 1 כי לא ביצע זאת ביחס למגרש התובעת וכי יתכן כי הנתבע 4, לו השכיר את השטח, ביצע זאת (עמ' 60 ש' 8-10 וכן ש' 16-19 לפרוטוקול). 27. בנוסף על כך ולמעלה מן הצורך יצוין כי אף אם היה באמירות הנתבעים במסגרת התביעה המקורית משום הודאת בעל דין הרי שבהתאם לאמור בתקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 רשאי בית המשפט להתיר לבעל דין לתקן ו/או לחזור בו מהודאה שנתן, כך למשל באם נוכח כי ההודאה ניתנה בטעות (קדמי לעיל, בעמ' 1384). 28. לנוכח המפורט לעיל הרי שלא ניתן לקבוע כי אמירות ו/או טענות הנתבעים 1-3 במסגרת התביעה המקורית מהוות הודאת בעל דין. העדויות ביחס לטענת התובעת בדבר פלישת הנתבעים 1-3 למגרשה: 29. במסגרת החקירות שנערכו בהליך שבנדון, לרבות בחקירות העדים אשר העידו מטעם התובעת ואף בעדותה עצמה, עלה כי הנתבעים 1-3 לא נצפו במגרש התובעת ו/או לא נצפו פולשים למגרש התובעת. 30. בחקירתה של התובעת הודתה היא כי מעולם לא ראתה את הנתבע 1 במגרש אלא רק את מי שלטענתה היו עובדיו וכי נאמר לה על ידם כי הנתבע 1 הנו "בעל הבית" (עמ' 32 ש' 24-29, עמ' 33 ש' 27-28 ועמ' 38 ש' 6-9 לפרוטוקול). כמו כן כאשר נשאלה התובעת "תתארי איך נראה נור נעימה ז"ל", קרי הנתבע 2 אשר אף לגביו טענה התובעת כי פלש למגרש שבבעלותה, השיבה התובעת: "מי זה?" וכן עלה בהמשך חקירתה כי אין באפשרותה לומר כי ראתה את נתבע 2 במגרשה (עמ' 33 ש' 15-19 לפרוטוקול). כמו כן כאשר עומתה התובעת עם טענותיה בתצהיר המתייחסות לפלישה של הנתבעים ו/או מי מטעמם למגרשה נשאלה התובעת: "את לא יודעת מי פלש, נכון?" והשיבה בחיוב (עמ' 38 ש' 17-19 לפרוטוקול). 31. מטעם התובעת הוגש תצהירו של עו"ד אלון גולן (להלן: "גולן") אשר מונה מטעם ההוצל"פ להוציא לפועל את פינוי המגרש. בתצהירו טען גולן כי ראה את הנתבעים מבריחים גרוטאות מהמגרש כאשר ביקר במגרש (סעיף 8 לתצהירו). טענתו זו נסתרה בחקירתו אשר במסגרתה עלה כי בעת הפינוי לא ראה את הנתבע 1 נוכח במגרש. כמו כן עלה, כי טענתו לפיה ראה את בניו של הנתבע 1 במגרש, מתבססת על דבריהם של אנשים אחרים ששהו במגרש וכי לא זיהה אותם באופן אישי (עמ' 22 ש' 10-12, עמ' 25 ש' 30-33, עמ' 26 ש' 1-3 לפרוטוקול). עוד עלה בחקירתו כי עובר לפינוי המגרש נערך מפגש בו נכחו ב"כ הנתבע 4, הנתבע 1 וגולן. כאשר נשאל גולן האם נכון כי הנתבע 1 אמר במהלך השיחה כי אין לו שום קשר למגרש התובעת, השיב גולן בחיוב (עמ' 26 ש' 9-11 לפרוטוקול). גולן ציין בחקירתו כי בידיו דו"ח חקירה אשר מעיד על כך שהנתבעים 1-3 הפעילו את עסקם במגרש התובעת, אולם דו"ח זה לא הוגש ולא ניתן כל הסבר לאי הגשתו (עמ' 25 ש' 15-18 לפרוטוקול). 32. בנוסף, הוגש מטעם התובעת תצהירו של מר גד מצגר (להלן: "מצגר") שהנו ידידה. תצהירו תאר את השלב בו נודע לראשונה אודות הפלישה. מצגר תאר בתצהירו כי התלווה אל התובעת לביקור במגרש וכי במסגרת ביקור זה הבחין כי המגרש מלא בגרוטאות. לדבריו, פנו אליו ואל התובעת מספר אנשים ששהו במקום וטענו כי אינם "המנהלים" של המקום וכי המנהל הנו הנתבע 1 (ראה סעיף 6 לתצהירו). בהתייחס לפגישה הנטענת עם הנתבע 1 אשר התובעת טענה כי בה הודה הנתבע 1 כי פלש למגרש שלה, הרי שבחקירתו של מר מצגר, כאשר התבקש לספר באופן חופשי על פגישה זו, לא תמך בגרסת התובעת בסוגיה זו ומתשובתו לא עלתה ההודאה הנטענת (עמ' 31 ש' 6-22 לפרוטוקול). כך שגרסתה של התובעת בדבר הודאת הנתבע 1 בפניה בדבר הפלישה לשטחה, נותרה ללא תימוכין וללא חיזוק. 33. לסיכום סוגיה זו וכפי שעולה מעדותה של התובעת וכן מעדות העדים מטעמה, טענותיה כי הנתבעים 1-3 פלשו ושהו בשטחה מבוססות על שמועות בלבד ועל אמירותיהם של אחרים. למעלה מן הצורך יצוין בהקשר זה כי בהתחשב בכך שמגרשו של הנתבע 1 הנו צמוד למגרש התובעת, שכן עובדה זו אינה שנויה במחלוקת (ראה סעיף 3 לסיכומי התובעת), הרי שיש בכך כדי לספק ולו הסבר אפשרי לאמירות ולשמועות עליהן התבססה התובעת. 34. בנוסף על כך יצוין כי עדותו של הנתבע 4 ביחס לסוגיה זו אף היא אינה תומכת בטענות התובעת. בחקירתו הנגדית של הנתבע 4, אשר כאמור הודה כי שהה בשטח, נשאל הוא האם הנתבע 1 תפס חלק ממגרש התובעת או האם אפסן בו גרוטאות והשיב בשלילה (עמ' 44 ש' 3-6 לפרוטוקול). כמו כן עדות הנתבע 4 לא תמכה בטענות התובעת לפיהן פעל מטעם הנתבע 1 שכן כאשר נשאל האם הנתבע 1 נתן לו רשות לעשות שימוש במגרשה של התובעת, השיב בשלילה. כמו כן עלה מתשובותיו כי אין קשר בין עסקו שלו לעסקיו של הנתבע 1 (עמ' 43 ש' 26-30 לפרוטוקול). 35. חקירתו של הנתבע 4 אף סיפקה הסבר לסיבת הפנייתו את התובעת אל הנתבע 1 כאשר הגיעה לראשונה לשטח: "כשבאה והציעה לי את הסכום שהיא רוצה שאני אקנה הרמתי טלפון למר נעימה שהשכרתי ממנו את החלק ואמרתי לו שיש פה את השותפה שלו בחלקה ושהיא רוצה למכור את החלקה שלה ואני כלכלית לא יכול לעמוד בקניה ושאלתי אם הוא מעוניין ושהוא יקנה את החלקה ושאני אשכיר את זה ממנו ואשלם שכירות. אז הוא אמר לי "תגיד לה נעשה מועד מסויים".". (עמ' 46 ש' 21-26 לפרוטוקול). 36. אשר על כן ולנוכח המפורט לעיל הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח במסגרת העדויות כי הנתבעים 1-3 ו/או מי מטעמם פלשו לשטחה. טענות התובעת בדבר תשלום ארנונה בגין השימוש בשטח, על ידי הנתבעים 1-3: 37. בבחינת טענות וראיות התובעת ביחס לתשלומי הארנונה עולה כי אין בהן כדי לבסס את טענתה לפיה הנתבעים 1-3 פלשו למגרשה, כפי שיפורט להלן. 38. ביחס לחיוב הארנונה הוגשה תעודת עובד ציבור החתומה על ידי הגב' רותי קלנג, רע"ן אחראית איזור במחלקת החיובים של עיריית חיפה. מתעודה זו עולה כי בחלק מהתקופה הרלוונטית לתביעה והחל מיום 01/01/04 התנהלו חיובי ארנונה על שמו של הנתבע 1 ביחס למגרש שהנו בבעלותה של התובעת. כידוע, תעודת עובד ציבור מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנה (קדמי לעיל, חלק שני, 945). 39. יחד עם זאת, במקרה דנן בנוסף לתעודת הציבור המתייחס לזהותו של החייב בארנונה הוגש מכתב של עיריית חיפה מיום 28/09/04 אשר בו נכתב כי חיובי הארנונה ביחס למגרש התובעת הוסבו על שם הנתבע 1 זאת בהתאם להודעת התובעת: "בהתאם להודעתך כי בנכסים הללו מחזיק פולש, הוסבו החיובים ע"ש הפולש מר אחמד נעימה בתחולה שמיום 1/1/04" (ראה עמ' 2 למכתב אשר צורף כנספח ד' לתצהיר התובעת). 40. לנוכח הספק אותו מעורר המכתב באשר לדרך בדיקת זהות החייב בארנונה ומשלא הובאה עובדת הציבור לחקירה על כך או הובאה ראיה אחרת בסוגיה, הרי שאין להסתמך על האמור בתעודה כראיה לכאורה לאמיתות תוכנה בהקשר הנדרש בענייננו. כך גם לא נסתרה טענתו של הנתבע 1 לפיה לא שילם מעולם ארנונה על מגרש התובעת, שעה שלא הוכח אחרת. 41. לסיכום, בהתחשב באמור לעיל הרי שאין מקום לקבל את טענת התובעת כי הנתבעים 1-3 ו/או כי מי מטעמם פלשו למגרשה, שעה שלא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענתה זו. 42. בשולי הדברים יצוין בהתייחס לטענות נוספות שהועלו מטעם התובעת כדלקמן: א. טענות התובעת ביחס לנכונותו של הנתבע 1 בזמנו לרכוש את המגרש ו/או לשלם דמי שכירות ו/או להגיע לפשרה כזו או אחרת מול התובעת אין בהם כדי לבסס את טענתה בדבר הפלישה ועל כן אין מקום ליחס להן משקל. ב. באשר לטענות התובעת להתחשבות בהערות אגב שניתנו במסגרת החלטות קודמות בתיק, הרי שאלו הוערו בטרם שמיעת הראיות ואין בהם בכדי לשנות מהמסקנות לעיל העולות משמיעת הראיות. ג. באשר לטענות התובעת כי הנתבעים 1-3 לא הוכיחו טענותיהם או כי טענותיהם הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה, הרי שאין מקום לקבלם נוכח תיקון כתב התביעה כאמור ונוכח העובדה שהנטל להוכחת התביעה והפלישה היה ונותר על התובעת לאור המסקנות לעיל. ד. באשר למוצגים ת/4 ו-ת/5 אשר מהם מבקשת התובעת ללמוד על נוהג דומה של הנתבע 1 ומשפחתו לפלוש למגרשים אחרים, הרי שאין בכך ממש, באשר יש לבחון כל עניין לגופו. בחינת טענת הפלישה כנגד הנתבע 4: 43. כאמור, הנתבע 4 הודה כי שהה במגרשה של התובעת וכן כי ביצע בו עבודות אולם טען כי ביצע זאת בהסכמתה ובידיעתה של התובעת. הנתבע 4 אשר מרצה עונש מאסר, לא הגיש תצהיר מטעמו שכן שהה בהפרדה והיה קושי לאתרו. על כן נחקר הנתבע 4 בחקירה ראשית. 45. בחקירתו תאר הנתבע 4 כי בשנת 2003 שכר את מגרשו של הנתבע 1 אשר סמוך למגרשה של התובעת. עוד תאר כי חלק מן המגרש היה פרוץ וחלקו מגודר וכן כי תיקן את הגדר ושיפץ את שערי הכניסה והיציאה מהמגרש. לטענתו התובעת הגיעה למגרש ואמרה כי יש לה חלק במגרש, אף שלא ידעה לומר איזה חלק בדיוק וכי הוא הסביר לה כי שכר את המגרש וכי ביצע עבודות תיקונים. לטענתו, התובעת ביקשה כי יתקן מבנה במגרשה וציינה כי הנו רשאי להשתמש במגרש כפי רצונו. עוד תאר הנתבע 4 כי שיחה זו התנהלה בנוכחות אמה של התובעת ושני אנשים נוספים. לטענתו, השתמש כך במגרש במשך שנים ללא כל בעיה (עמ' 42 ש' 20-29 ועמ' 43 ש' 1-6 לפרוטוקול). מנגד טוענת התובעת כי מעולם לא שוחחה עימו ובוודאי שלא נתנה לו רשות להחזיק בשטחה ללא דמי שימוש וללא הגבלת זמן (עמ' 39 ש' 27-29 לפרוטוקול). 46. מעבר לעדותו של הנתבע 4 אשר הנה עדות יחידה של בעל דין לא הובא כל חיזוק או תמיכה לטענתו בדבר הסכמת התובעת לשימוש במגרש זאת על אף שטען כי במעמד השיחה בו ניתנה ההסכמה לטענתו, נכחו אנשים נוספים. הימנעותו זו של הנתבע 4 מלהביא לעדות את אותם האנשים אשר נכחו לטענתו בשיחה ואשר היה ביכולתם לתמוך בגרסתו, פועלת לרעתו שכן כידוע, הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ע"א 2275/90 לימה נ. רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 אותיות ה-ו (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ת"א (ת"א) רשות שדות התעופה נ. שירותי תעופה בע"מ, פ"מ תשנ"ו(ג) 397, בעמ' 412; ע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרמלשטיין, תק-על 94(4) 82 (1994)). 47. לסיכום, משהודה הנתבע 4 כי השתמש במגרש התובעת משך שנים וללא שהניח כל תשתית ראייתית להוכחת טענתו לפיה השתמש בו בהסכמת ובידיעת התובעת וכן כי הוסכם ששימוש זה יעשה ללא תשלום דמי שכירות, שעה שהנטל להוכחת טענה זו מוטל עליו, הרי שאין מקום לקבל גרסתו ויש לקבוע כי פלש למגרשה של התובעת ולחייבו בדמי שימוש ראויים בגין כך. גובה דמי השימוש ותקופת השימוש במגרש: 48. כפי שפורט לעיל, במהלך ניהול התיק מונה בהסכמה שמאי כמומחה מטעם בית המשפט על מנת לערוך שומה ביחס לשווי המגרש ודמי השכירות המגיעים בגין שכירתו. 49. אמנם וכפי שפורט לעיל, הנתבעים 1-3 העלו טענות שונות כנגד תוקפה של חוות הדעת. יחד עם זאת ומכיוון שהתביעה כנגדם לא הוכחה, אינני נדרשת לדון בטענות אלה. 50. ביחס לנתבע 4, הרי שנתבע זה נכח במעמד הדיון שנערך ביום 05/07/06 במסגרתו מונה השמאי ונתן את הסכמתו למינוי. כמו כן במסגרת סיכומיו לא העלה הנתבע 4 כל טענה כנגד הסתמכות על חוות דעתו של השמאי או כנגד האמור בה. 51. מעיון בחוות הדעת עולה כי שווי דמי השכירות השנתיים הוערכו על ידי השמאי בשיעור של 146,000 ₪ לא כולל מע"מ (סעיף 12 עמ' 8 לחוות הדעת אשר סומנה כמוצג ת/3). בחקירתו עלה כי דמי השכירות הראויים אשר נקבעו בחוות הדעת אמנם מתייחסים למועד עריכת השמאות קרי שנת 2007 אולם כי קיים קשר בין מועד זה ליתר התקופה שכן לא היו שינויים דרסטיים אלא שינויים הנובעים מהיצע וביקוש (עמ' 51 ש' 6-12 ועמ' 53 ש' 2-4 לפרוטוקול). 52. לנוכח כל האמור לעיל וכן בהתחשב בהעדר התנגדותו של הנתבע 4 לאמור בחוות דעת השמאי, הרי שאין כל מקום לסטות מהאמור בה. 53. ביחס לתקופת השימוש במגרש טענה התובעת כי מועד תחילת השימוש הנו 01/01/04 וכי סיום התקופה הנו מועד הגשת כתב התביעה המתוקן קרי 28/02/09. טענת התובעת ביחס למועד תחילת התקופה לא נסתרה על ידי הנתבע 4 אך יחד עם זאת חלוקים הצדדים ביחס למועד סיומה. לטענת הנתבע 4 מועד הסיום הנו תחילת שנת 2008 אז בוצע בפועל פינוי המגרש מלבד גרוטאות שעליהן הטילה התובעת עיקול במסגרת תיק ההוצל"פ. 54. מחומר הראיות עולה כי אכן הוטל עיקול על הגרוטאות במגרש במסגרת תיק ההוצל"פ (פרוטוקול הדיון מיום 16/12/08 אשר התנהל בבית המשפט המחוזי). כמו כן עולה מתצהירו של גולן, אשר הנו כאמור כונס הנכסים אשר מונה למגרש התובעת מטעם ההוצל"פ, כי לאחר מתן פסק הדין לפינוי אשר ניתן ביום 18/01/07 בוצע פינוי המגרש מאדם אולם כי לאחר מכן בוצעו פלישות נוספות למגרש בחודש דצמבר 2008 (סעיף 4 לתצהירו של גולן). במסגרת תצהירו לא נקב גולן במועד הפינוי המדויק וכן אף במסגרת חקירתו לא עלה בידו לנקוב במועד זה (עמ' 27 ש' 9-13 לפרוטוקול). 55. מהמפורט לעיל עולה כי על פי גרסתו של גולן מועד פינוי המקרקעין מאדם, קרי מהנתבע 4, בוצע בתקופה שבין מתן פסק הדין לפינוי לבין מועד הפלישה הנוספת לשטח בחודש דצמבר 2008. גרסה זו עולה בקנה אחד עם טענתו של הנתבע 4 ולפיה מועד סיום התקופה הנו בתחילת שנת 2008. כמו כן יש לציין ביחס לטענות התובעת לעניין פלישות נוספות אשר בוצעו במגרש לאחר מועד פינויו מאדם, כי לא הוכח שפלישות אלו בוצעו על ידי הנתבע 4 ו/או מי מטעמו. 56. אשר על כן הנני קובעת כי התקופה בגינה יחויב הנתבע 4 בדמי שימוש הנה מיום 01/01/04 ועד ליום 01/01/08 (4 שנים) לפי סכום של 146,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל שנה. לפיכך שיעור דמי השימוש הראויים כולל ריבית והצמדה עד היום הינו 969,288 ₪. סיכום: 57. לאור כל האמור הרי שתביעת התובעת כנגד הנתבעים 1-3 נדחית ואילו תביעתה כנגד הנתבע 4 מתקבלת. 58. לפיכך הנני מורה כדלקמן: הנתבע 4 ישלם לידי התובעת סך של 969,288 ₪. הנתבע 4 ישא בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪. התובעת תשא בהוצאות הנתבעים 1-3, ביחד ולחוד, בסך כולל של 15,000 ₪. כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. ככל שהוטלו עיקולים על נכסים ו/או זכויות הנוגעים לנתבעים 1-3 אזי הינם מבוטלים בזאת. מקרקעין