שבר בראש

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שבר בראש: 1. התובע, יליד 28.2.06, נשוי ואב לארבעה ילדים, נפגע בתאונת עבודה, שאירעה ביום 6.2.06, עת עבד כצבע באתר בניה, אצל מעסיקו, שהינו אחיו - הוא הנתבע מס' 1 (להלן: "המעסיק"), בבנין הנמצא ברח' כולב 5, רמת השרון (להלן: "הבנין"). התובע נחבל בראשו, איבד את הכרתו, הונשם והורדם בשטח ופונה לביה"ח, שם נמצא שבר בראשו, שבר טמפורו-פריטלי דחוס משמאל, שבר קיר לטרלי של ארובת העין משמאל ושבר סינוס ספונאידלי משמאל, דימום מאזן שמאל וכן שברים בצלעות וחבלות נוספות. התובע אושפז במרכז רפואי רבין בחיפה, עד יום 12.3.06, שאז הועבר לשיקום בבי"ח לוינשטיין, משם שוחרר ביום 30.5.06. הנתבעת מס' 2, הפניקס, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), היתה, על פי הנטען בתביעה, מבטחת המעסיק בביטוח אחריות מעבידים, לתקופה הרלבנטית. הנתבעת מס' 3, מני לושי - חברה להשקעות ובנין בע"מ (להלן: "מני לושי" או "הקבלן הראשי"), היתה הקבלן הראשי לביצוע הבניה והנתבעת 4, אליהו, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו"), הנפיקה עבורה פוליסת ביטוח אחריות קבלנים (ת/14). בעת קרות התאונה, עבד התובע, על פי הנטען, בשיוף קירות והכנתם לקראת צביעה, בקומה 4, אשר בבנין. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. החבות : 2. הפניקס טוענת, כי לא הוכח שהיא ביטחה את המעסיק ולכן יש לדחות את התביעה נגדה על הסף ומצביעה על כך, שהמעסיק אף לא שלח אליה הודעה, כצד שלישי. אינני מקבלת טענה זו. לכתב התביעה צורף עותק של פוליסת ביטוח חבות מעבידים, שהוציאה הפניקס למעסיק, לתקופה שבין יום 1.11.06 ליום 31.10.06 (תקופה הכוללת את יום התאונה), על פיה ביטחה הפניקס את עובדיו של המעסיק, המועסקים על ידו ב"עבודות צבע בבניינים בכל הארץ, כולל בני משפחה" (להלן: "הפוליסה"). הפניקס לא טענה דבר נגד הפוליסה, תחולתה או תוקפה. במכתב שכתב בא כוחה למעסיק, נכתב, כי הפניקס דוחה את הכיסוי הביטוחי מאחר שלטענתה התובע לא היה עובדו בעת התאונה וכן בשל אי שיתוף פעולה מצד המעסיק, שלא המציא לה תלושי שכר וטופס 106 של התובע. בנסיבות אלה ולאור קביעתי, כפי שתפורט להלן, לפיה התובע עבד אצל המעסיק ביום התאונה, אני קובעת, כי הפוליסה מכסה את התאונה. 3. כן טוענת הפניקס, כי התובע כלל לא היה עובדו של המעסיק (שהינו אחיו) וכי לא הוכח שמדובר בתאונת עבודה. אף טענה זו יש לדחות. אמנם, מסמכי הדיווח של המעסיק, על עובדים, שהמציא התובע, הכוללים את שמו של התובע (ת/15), הודפסו בתאריך 2.7.07 (כשנה לאחר התאונה) וגם על פי הכתוב עליהם בכתב יד (ולא הוברר של מי כתב היד), הם הוגשו לביטוח הלאומי לאחר התאונה ואף תלושי השכר של התובע, לחודשים ינואר-פברואר 2006, הוצאו לאחר התאונה, אולם יש לזכור שעל פי עדות המעסיק, התובע החל לעבוד אצלו רק בחודש ינואר 2006, בעוד שהתאונה אירעה כבר ביום 6.2.06 וכי הביטוח הלאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה (ת/12). זאת ועוד - בדו"ח האמבולנס, שפינה את התובע לבית החולים (נספח ת/2 לתצהיר אשת התובע - ת/8), נכתבה כתובת אתר הבניה, ככתובת האירוע ונכתב שהתובע נפל מגובה של 2.5 מטרים. דברים אלה לא נסתרו. בנוסף, מר עלאא אבו הלאל, מנהל העבודה מטעמה של מני לושי (להלן: "הלאל"), העיד, שהוא הכיר את התובע יום או יומיים לפני התאונה, בעבודה ואיש מב"כ הנתבעים לא הטיח בפניו שהתובע כלל לא עבד באתר. נהפוך הוא - העד נשאל שאלות ענייניות לגבי פרטים בעבודתו של התובע ולגבי הגידור בקומה בה עבד, אם היה ואם כן - מה היה טיבו. אציין עוד, כי מני לושי ואליהו אינן מכחישות את טענת התובע לפיה הוא נפל במקום בעת עבודתו אצל המעסיק, אולם הן טוענות, כי נסיבות התאונה לא הוכחו, כי הן לוטות בערפל וכי לא הוכחה רשלנות מצידה של מני לושי. אופן קרות התאונה - 4. מפי התובע לא נשמעה כל גרסה לגבי אופן קרות התאונה. התובע טוען שהוא אינו זוכר דבר מהתאונה, אינו זוכר שעבד במקום, או כל פרט אחר. לדבריו, זכרונו נפגע קשות בתאונה והוא אינו מסוגל לזכור דבר (לא רק מהתאונה, אלא גם כל דבר אחר שהוא). לדברי התובע, הוא הולך לאיבוד במקום מגוריו (אום-אל-פחם) ולא יודע איך לחזור הביתה, הוא אינו זוכר דבר, לא דברים שקרו לפני התאונה, לא את התאונה ולא דברים שקרו לאחר התאונה. הוא אינו זוכר מתי התחתן ומתי נולדו ילדיו, כיצד הגיע לביהמ"ש וכיוצ"ב ולמעשה - כל מה שהוא יודע, זה מה שסיפרו לו אחיו ובני משפחתו. התובע אף העיד, כי כל אשר נכתב בתצהירו, שהוגש לתיק ביהמ"ש במקום עדותו הראשית (הוא תצהיר תשובות לשאלון - ת/1), נכתב שם על פי מה שהוא זוכר שסיפרו לו לגבי האירועים השונים ולא על פי מה שהוא זוכר מעצם האירועים וכך אמר: "אני לא נזכר מהזיכרון שלי. אני מקבל את מה שאומרים לי. אם אומרים לי דברים שכאילו היו אני לא יכול לדעת אם הם אמת או שקר, כי אני לא נזכר מהזיכרון שלי" (עמ' 22 לפרו' שו' 30-32). 5. אני דוחה גרסה זו של התובע, אשר לא נתמכה בכל חוו"ד מטעמו. אמנם, מחוות הדעת של המומחים שמונו על ידי וכן מעדותו של ד"ר מחאג'נה עולה, כי יש לתובע בעיה בזכרון, אולם התובע מגזים ומפריז, לאין ערוך, בחומרת הבעיה. יש לציין שבבדיקת זיכרון, שנערכה לתובע במסגרת חוות דעתו של ד"ר מחאג'נה, קיבל התובע ציום 27 מתוך 30 (עמ' 93 לפרו'). גם אם ניתן היה לערוך לתובע בדיקות שלא נערכו (כטענת התובע), אין בכך כדי לשנות ממסקנתי, הנסמכת על כלל הראיות שבפני, לרבות עדותו של הנוירולוג, ד"ר מחאג'נה ועל התרשמותי מהתובע. התברר, כי התובע הגיע, בכוחות עצמו, ללא כל ליווי, למשרד בא כוחו, לקופת חולים, הוא ידע לצאת לבדיקות ולחזור, בכוחות עצמו, מבי"ח שער מנשה, שם אושפז מרצונו וכן לחזור לביתו, בכוחות עצמו וכאשר נשאל כיצד ידע לעשות כל זאת, אמר שהוא לא זוכר שהוא היה במקומות אלה ושבטח לקחו אותו (עמ' 24 לפרו'), ללא שציין מי לקח אותו וללא שהביא עד כלשהו, אשר יעיד על כך. כשהוצבה טענתו של התובע בפני ד"ר מחאג'נה הוא אמר באופן חד משמעי, שמצב כפי המתואר על ידי התובע אינו יכול להיות (עמ' 94 לפרו'). גם אביו של התובע, שהעיד כעד תביעה, לא סיפר דבר על בעיות זיכרון כה קשה אצל התובע ורק ציין שהתובע היה מכור לסמים שנים רבות. יתירה מזו - במהלך עדותו השיב התובע תשובות, אשר לא יכול היה להשיב ללא יכולת זיכרון. התובע מציג זיכרון סלקטיבי ביותר, ללא שניתן הסבר כלשהו לסלקטיביות זו. לא ייתכן שהתובע זוכר, למשל, מה אמרו לוֹ אנשים, היכן נמצאות התרופות שלו, שהוא הולך לבית לוינשטיין, שהוא מטופל על ידי ד"ר הראל בבי"ח לוינשטיין וכיוצ"ב, אך אינו זוכר את כל שאר הדברים. הראיות שהובאו באשר לגידור הפתח נשמעו מפי אחרים, כפי שיפורט להלן ולא הובאו כל ראיות באשר לסיבת הנפילה. 6. בסעיף 8 לכתב התביעה המתוקן נטען, כי הפתח, לתוכו נפל התובע, באורך 2 מטרים וברוחב של מטר אחד "לא היה מגודר בשום אמצעי גידור" ובפרטי הרשלנות, המפורטים בסעיף 4כא', לכתב התביעה המתוקן נכתב, כי הנתבעים התרשלו בכך ש"לא דאגו לגידור הפתח כדי למנוע נפילתו דרכו". גרסה זו, לפיה הפתח לא היה מגודר, נטענה על ידי התובע גם בפני המל"ל וכך נטען גם בסעיף 8 לכתב ההגנה מטעם המעסיק וכן בסעיפים 22 ו- 25 לתצהירו של המעסיק (ת/3), שם נכתב, כי המקום בו עבד התובע כלל לא היה מגודר וכי התובע "נפל מהפתח שהיה מיועד למדרגות בין קומה 3 לקומה 4... והוא לא היה מגודר" (סעיפים 21-22 לתצהיר) לעומת זאת, בתצהיר אחֵר שהוגש מטעם התובע ואשר נעשה על ידי הלאל, שונתה החזית וטען, כי בעת קרות התאונה היה מותקן במקום "מעקה עץ, שגידר את הפתח" וכי הלאל הוא זה שבנה את המעקה (סעיפים 12-13 לתצהירו) וכי המעקה לא היה מותקן כראוי ודי היה בדחיפה קלה כדי להפילו (סעיף 19 לתצהיר). בעדותו בבית המשפט, שינה המעסיק את גרסתו וטען, כי היה מעקה, אשר קרס בתאונה. לדבריו הוא ראה: "מעקה, שני קרשים מתנדנדים... לא תפוסים בקיר כמו שצריך" (עמ' 41 לפרו' שו' 10-12) והוסיף, כי חלק מהמעקה שהיה קודם למעלה, היה על הרצפה והחלק השני נשאר תלוי בקיר (עמ' 42 שו' 9-14). 7. הלאל העיד, כי לקראת סיום יום העבודה שמע את אחד הפועלים צועק שסלים נפל. הוא מיהר למקום וראה את התובע שוכב על הרצפה ואת המקל, בעזרתו צבע התובע וכן את המעקה, ראה זרוקים מאחורי התובע (עמ' 52 לפרו'). לדבריו, הוא הסתכל למעלה וראה שהמעקה לא במקום ושהוא נתלש ממקומו (עמ' 53 לפרו'). לדבריו, לא נשאר למעלה כל חלק של המעקה (עמ' 54 לפרו' שו' 1-2). הלאל טען, כי הוא עצמו בנה את המעקה, באופן תקין ואף ווידא שהוא חזק (עמ' 55-57 לפרו'). אציין כי בפני חוקר מטעם חברת הביטוח, מסר הלאל שתי גרסאות שונות. תחילה (בגרסה מיום 20.3.06 (נ/3), הוא מסר שכלל לא היה מעקה, כי כנראה עובדי הריצוף והטיח, שעבדו במקום יום יומיים לפני התאונה, הורידו את המעקה שהיה מותקן סביב הפתח ולא החזירו אותו למקומו ואילו בגרסתו השניה, מיום 24.5.06 (נ/4), הוא מסר שביום התאונה היה מותקן מעקה, אולם הלוח האופקי העליון שלו היה חסר. המעסיק התאים את עדותו בבית המשפט לגרסתו של הלאל (כפי שהופיעה בתצהירו של הלאל) והסביר, כי הוא כתב בתצהירו שלא היה גידור, כי שני הקרשים שראה תלויים "זה נקרא בשבילי כאילו אין מעקה כלל". אינני מקבלת "הסבר" זה. המצב שתואר על ידו בביהמ"ש אינו יכול לעלות בקנה אחד עם פתח שכלל לא היה מגודר (כפי האמור בכתב הגנתו ובתצהירו). אם ידע המעסיק לומר בביהמ"ש, שהוא ראה חלק מהמעקה שהיה קודם למעלה, על הרצפה והחלק השני נשאר תלוי בקיר, היה יודע לומר זאת הן בכתב ההגנה שהוגש על ידו והן בתצהירו. 8. לדברי מר מני לושי, התובע היה צריך לצבוע את הקומה הראשונה ולא את הקומה הרביעית. אולם, גם הוא מציין, כי הוא מצא את התובע בקומה השלישית, וברי שהוא נפל מהקומה הרביעית. לדבריו, יומיים עובר לתאונה היה המעקה מותקן, אולם כאשר הוא עלה לקומה הרביעית לאחר התאונה, הוא מצא את המעקה מונח, בשלמותו, על הקיר בסמוך לפתח ולוחות העץ, אליהם צריך המעקה להתחבר, מותקנים, כראוי, בקירות שליד הפתח. מסקנתו היא, כך אמר בבית המשפט, כי התובע הוא שפירק את המעקה, בטרם החל בצביעה. אולם, מסקנה זו אינה מופיעה בתצהירו (נ/5), בו טען מני לושי, כי עובר לתאונה היה מותקן במקום מעקה וכי בעלי מקצוע אחרים שעבדו באתר (בעבודות טיח וריצוף), היו חייבים להסיר את המעקה וכי מיד לאחר ביצוע עבודות אלה - להחזירו למקומו, אך לא אמר שהוא עצמו בדק וראה שהמעקה אמנם הוחזר למקומו, אלא רק כי אלה ההוראות שניתנו למנהל העבודה מטעמו, הוא הלאל, שלעדותו, על הסתירות שבה התייחסתי לעיל. טענת ב"כ מני לושי ואליהו, בסיכומיהם, לפיה התובע הוא שהסיר את המעקה, אינה נתמכת בכל ראיה פרט לגרסתו החדשה של מר מני לושי בביהמ"ש, שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו. 9. לאחר שקלתי את הגרסאות השונות שהובאו בפניי, אני מעדיפה את הגרסה לפיה בעת התאונה הפתח כלל לא היה מגודר. זאת - הן מאחר שזו גרסתם הראשונה של התובע (בכתב תביעתו) ושל המעסיק (בכתב ההגנה שהוגש מטעמו) והן מאחר ששאר הגרסאות שהובאו בפניי לקו בחוסר עקביות ובסתירות מהותיות. מסקנתי הינה, איפוא, כי התובע צבע את הקירות בקומה הרביעית, ללא שהפתח היה מגודר, לאחר שהמעקה הוסר, ככל הנראה לא על ידי התובע (שלא שמעתי שהיתה לו סיבה כלשהי להסירו), אלא על ידי בעלי המקצוע שקדמו לו. 10. עם זאת, כאמור, אין בפניי כל עדות באשר לאופן בו ביצע התובע את העבודה באותו יום וכיצד אירע שהוא נפל דרך הפתח. התובע לא הביא, כעד מטעמו, את הצַבַּע הנוסף, שעבד עימו באותו יום, מר אסעד אג'בריה, אשר היה האדם היחיד (פרט לתובע), שהיתה לו ידיעה ישירה, ממקור ראשון, על גידורו של הפתח, על אופן עבודתו של התובע בעת שנפל ועל סיבת הנפילה, ואשר יכול היה לשפוך אור על נסיבות התאונה. מחדלו זה של התובע פועל לרעתו, שכן חזקה היא, כי אי הבאת עד מטעם בעל דין, אשר היה אמור לתמוך בגרסת אותו בעל דין, תתפרש כנגד אותו בעל דין [או, למשל: ע"א 465/88 - הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' . פ"ד מה(4), 651, עמ' 658-659; ע"א 240/77 - כרמל נ' פרפורי, פד"י ל"ד (1) 301, 305] 11. חרף העובדה שנסיבות התאונה לא הובררו לאשורן, ניתן לומר, כי עצם העובדה שהמעסיק וכן הקבלן הראשי - מני לושי, אפשרו לתובע לעבוד במקום, ביום התאונה, ללא שוידאו שהפתח מגודר, מהווה רשלנות מצידם. מנגד, יש להטיל על התובע אשם תורם לקרות התאונה, שכן היה עליו להחזיר את המעקה למקומו, בטרם החל לעבוד ומכל מקום, לנקוט משנה זהירות בעת ביצוע העבודה. אינני מקבלת את הטענה, לפיה מאחר שהתובע היה צריך לעבוד בקומה הראשונה לא היה צורך לבדוק את הקומה הרביעית. חובה על המעסיק לוודא, בכל יום, לפני תחילת העבודה, כי מקום העבודה בטוח וכל אשר צריך להיות מגודר, מגודר כדין. במקרה דנן, עובדת פירוק המעקה על ידי בעלי מקצוע שקדמו לתובע, היתה ידועה למעסיק והוא חייב היה לוודא שהמעקה אכן הוחזר למקומו, מיד לאחר סיום עבודות הטיח והריצוף ובטרם החלו הצבעים את עבודתם וזאת הוא לא עשה. בנוסף, לא נטען שהמעסיק או הקבלן הראשי הזהירו את התובע מפני הפתח שאינו מגודר או כי מי מהם הורה לתובע לעבוד רק בקומה הראשונה. 12. לאור מסקנתי לפיה המעקה לא היה מותקן, מתייתר הצורך לדון במחלוקת שבין הצדדים, האם המעקה, שהיה במקום ופורק עובר לעבודתו של התובע, היה תקני, אם לאו. 13. עיקר האחריות לכך שהתובע עבד ליד פתח בלתי מגודר, נופלת על כתפי המעסיק, אשר צריך היה לבדוק את גידור כל הפתחים בטרם אפשר לעובדיו לעבוד במקום, אולם אין לפטור מאחריות גם את הקבלן הראשי (מני לושי) וזאת - לא רק משום שעובדי הריצוף והטיח הועסקו על ידו, אלא גם משום שהיתה עליו חובה, כקבלן ראשי, למסור לידי קבלן הצבע, אתר עבודה מגודר כראוי, על פי הדין. אין די בכך שמספר ימים, או אפילו יום לפני התאונה, היה במקום מעקה. חובה על הקבלן הראשי (באמצעות מפקח מטעמו), לוודא שהאתר בטוח לעבודה וממלא אחר כל הוראות הבטיחות שבדין, בכל יום ויום. ודוק: אין עסקינן במצב בו המעקה הוסר דקות לפני שהתובע נפל, כך שלא היה ניתן לדעת זאת ולהורות על התקנתו. היה על מני לושי לבדוק את האתר, בבוקר יום העבודה, לפני תחילת העבודה, ולוודא החזרת המעקה למקומו. 14. סבורה אני, כי בנסיבות הענין, יש לחלק את האחריות באופן שעל המעסיק תוטל אחריות בשיעור 50%, על מני לושי תוטל אחריות בשיעור 20% ואילו על התובע יוטל אשם תורם לקרות התאונה, בשיעור של 30%. הנזק : הנכות - 15. התובע צירף חוות דעת רפואיות והוגשו חוות דעת שכנגד. מיניתי, כמומחים מטעם בית המשפט, את המומחים כדלקמן (להלן: "מומחי ביהמ"ש"): ד"ר אנוך, בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבע, בחוות דעתו, כי התאונה גרמה להחמרה של ממש בהתאמתו הסוציאלית וכושרו לעבוד של התובע וכי נכותו בתחום זה, כתוצאה מהתאונה, מגיעה לכדי 40% לצמיתות, לפי סעיף 34ה', מופחת, לתקנות המל"ל. ד"ר מחאג'נה, בתחום הנוירולוגי, אשר קבע כי נגרמה לתובע, בתאונה, נכות נוירולוגית, צמיתה, בשיעור 20%, בגין חולשה קלה בפלג גוף משמאל, לפי סעיף 29(1)(א)(I) לתקנות המל"ל. ד"ר מחאג'נה מציין שד"ר אנוך קבע את אחוזי הנכות בתחום הנפשי, ללא שנתן משקל למצב קודם של התמכרות לסמים בצורה ממושכת, לצפי להפרעה נפשית, כסיבה לשימוש או כתוצאה ממנו ולא התייחס לתרומה של מצב זה לנכות הנפשית כפי שהוגדרה על ידי ד"ר אנוך. ד"ר מחאג'נה קבע, כי לתובע נכות צמיתה עבור הפרעה קוגניטיבית, התנהגותית "שלא ניתן להפרידה מבעייתו הנפשית והיא כלולה ביחד איתה, בעיקר כשמדובר באחוזי נכות משמעותיים, כפי שנקבעו ע"י ד"ר אנוך". לדעתו, לו התובע היה מתמיד בשיקום ניתן היה לצפות לשיפור במצבו הנוירולוגי, אולם התובע לא התמיד בכך והפסיק את השיקום עוד בשנת 2007. פרופ' גורי, בתחום א.א.ג, אשר קבע, כי בעקבות התאונה נגרמה לתובע הפחתה בחוש הטעם, שאינה מזכה בנכות וכי נגרמה לו גם ירידה בשמיעה, המזכה אותו בנכות בשיעור 10% לצמיתות, לפי סעיף 71(1)(א)(14) לתקנות המל"ל. 16. בישיבת יום 6.5.01 הצהירו כל הצדדים, כי הם יסתפקו בחקירת מומחי ביהמ"ש, בלבד. בישיבת יום 1.9.10 הודיעו ב"כ הצדדים שהם מוותרים על חקירתו של פרופ' גורי ובעקבות טענת ב"כ הפניקס בדבר אי קבילות חווה"ד מטעם התובע, הודיע ב"כ התובע, כי הוא אינו עומד על הגשת חוו"ד המומחים מטעמו וכי יסתפק במומחי ביהמ"ש. 17. הצדדים אינם חולקים על הנכות הנוירולוגית שנקבעה על ידי ד"ר מחאג'נה, אשר נחקר על חוות דעתו. בישיבת יום 15.5.12, לאחר שנשמעו כל הראיות בתיק, נחקר ד"ר אנוך על חוות דעתו (ח/2). בחקירתו הנגדית, לאחר שהוצג בפניו מצבו של התובע לפני התאונה, לאשורו, ציין ד"ר אנוך שהוא מבין שהתובע "ניסה לעבוד עליו בעיניים" (עמ' 107 לפרו'). בסופו של דבר קבע ד"ר אנוך, כי א עיקר נכותו של התובע, בתחומו, יש לייחס למצב קודם לתאונה וכי התאונה החמירה את המצב קודם, בשיעור של 10% בלבד (עמ' 108 לפרו' שו' 14). אינני מקבלת את טענות ב"כ התובע נגד דברי ד"ר אנוך בביהמ"ש, או נגד מסקנתו. ברי בפני ד"ר אנוך לא הוצגה התמונה המלאה של מצבו של התובע עובר לתאונה. כך נהג התובע גם בהציגו את מצבו בפניי ולמעשה, דברי ד"ר אנוך בביהמ"ש עולים בקנה אחר גם עם התרשמותי שלי מהתובע ועם חומר הראיות אשר הוצג בפניי, כמו גם עם חוות דעתו ועדותו של ד"ר מחאג'נה. כאמור, אף אני התרשמתי שהתובע אינו אומר אמת לגבי מצבו ויכולותיו לאחר התאונה וכי הוא מנסה ליצור רושם שמצבו גרוע בהרבה מאשר הוא באמת. כך התרשם גם ד"ר מחאג'נה וכך ניתן להיווכח מכך שאת האנמנזה בפני ד"ר מחאג'נה מסר התובע בעצמו, מיוזמתו (כפי שכתוב בחוות הדעת), בעוד שבפני ד"ר אנוך נטען שהתובע אינו זוכר דבר ואשתו היא זו שמסרה את הפרטים. 18. לפיכך, מקבלת אני את התיקון שערך ד"ר אנוך בחוות דעתו, לענין הנכות הפסיכיאטרית. עם זאת, יש לזכור כי ד"ר מחאג'נה לא העניק לתובע נכות בגין הפגיעה הקוגניטיבית, בקבעו כי היא כלולה בנכות שנקבעה על ידי ד"ר אנוך, בעיקר לאור אחוזי הנכות המשמעותיים, שנקבעו ע"י ד"ר אנוך. לאור כך, מוצאת אני לנכון להעמיד את נכותו הנפשית הקוגניטיבית של התובע, כתוצאה מהתאונה, על שיעור של 20%. 19. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה, איפוא בשיעור של 42% (לפיה 20% נוירולוגית, 20% נפשית וקוגניטיבית ו- 10% בגין ירידה בשמיעה). בהתחשב בנכויותיו הרפואיות, בסוגן וטיבן ובכל האמור לעיל ובהתחשב בכך שהתובע, במצבו דהיום, יכול לבצע עבודות חרושת ומנגד- בכך שלגבי עבודות מסוג זה, נכותו בתחום השמיעה אינה משמעותית, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 45%. תעסוקתו של התובע עובר לתאונה - 20. התובע הינו בעל תעודת בגרות, התחיל ללמוד קורס לבורנטיות רפואית, אך לא סיים וכן למד קורס הנהלת חשבונות. עבד בעבודות מזדמנות שונות, אך התקשה להתמיד בשל שימוש בסמים קשים (הרואין וכל סוגי הסמים), במשך כעשרים שנה לפני התאונה. כפי שעולה מהמסמכים שצורפו התובע עבר מספר ניסיונות גמילה שלא צלחו. מדו"ח הביטוח הלאומי על שמות מעסיקים (ת/13+ת/12), עולה, כי למעט תקופות קצרות, שלא עלו על חודשים בודדים, מדי פעם, רוב חייו התובע לא עבד ותקופות ארוכות קיבל גמלת הכנסה (ת/11). מהמסמכים שהתקבלו ממרכז מטדון בחדרה (ת/9), לטיפול בנפגעי סמים עולה, שהתובע היה היה בטיפולם מיום 7.9.03 ועד יום 6.6.05, אולם הוא נשר מהטיפול, עקב זיוף שתן וקיבל העברה זמנית למרכז מטדון בחיפה. בפנייתו של התובע למרכז מטדון באום-אל-פחם מיום 3.8.05 (מצויה בתיק מוצגי מני לושי ואליהו, לקראת סוף התיק), בה סוכם תוכן פגישה שנערכה עם התובע עולה, שלדברי התובע עצמו הוא משתמש בסמים, מכל הסוגים במשך 20 שנה. בנוסף צויין, כי התובע קיבל תחליפי סם ומעוניין להמשיך לקבלם. 21. בעדותו בפניי טען התובע, כי עובר לתאונה הוא עבד, "באופן מקוטע", בצבע, אצל אחיו (המעסיק), אך אינו זוכר כמה השתכר, אינו זוכר אם קיבל מאחיו תלושי שכר ואף אינו זוכר כיצד קיבל את הכסף, האם במזומן, בהעברה בנקאית, או בדרך אחרת. אחיו של התובע (המעסיק) העיד, כי למעט מספר ימים מדי פעם, התובע לא עבד אצלו ו"לא היה בעבודה כמו שצריך". לדבריו, רק אחרי שהוא ראה שהתובע בסדר הוא לקח אותו, החל מינואר 2006, לעבוד אצלו באופן מסודר. המעסיק אישר שעד ינואר 2006 לא הוצאו לתובע תלושי שכר ואמר שהוא היה נותן לתובע כסף, מדי פעם, אולם לא כשכר אלא כדמי כיס, כתמיכה של אח באחיו. 22. התובע לא הוכיח, איפוא, את ההשתכרות הנטענת על ידו. הוא אמנם הגיש תלוש שכר לחודשים ינואר פברואר 2006, אולם מר גליון מחמוד (להלן "גליון"), שהינו יועץ המס, שהנפיק את התלושים העיד, כי המעסיק פנה אליו לאחר התאונה ואמר לו להוציא לתובע את תלושי השכר, כי היתה לתובע תאונה (עמ' 29 לפרו' שו' 26). כן הומצאו מספר תלושי שכר של התובע לחודשים ספורים בשנים 1991. התובע המציא רישום דיווח על עובדים למל"ל, אולם למרות דרישות הנתבעות לא המציא דיווח שמי ולא הוכיח שהמעסיק דיווח עליו, בזמן אמת, כמי שעבד אצלו בחודש ינואר 2006. דו"ח שמי יצא רק בשנת 2007, קרוב לשנה לאחר התאונה (ת/15). ספק רב אם התובע אמנם עבד בחודש ינואר 2006. כזכור - התובע טען שהוא אינו זוכר דבר ואף תשובות אחיו - המעסיק, לשאלה היכן עבד התובע בחודש ינואר, היו מעורפלות ולא הובאה כל ראיה אחרת בענין זה. 23. בין כך ובין כך, אין לענין זה חשיבות רבה, שכן, ממילא, התמונה המצטיירת מהמסמכים ומהעדויות שהובאו בפניי, הינה של אדם המכור לסמים במשך רוב חייו הבוגרים, אשר חרף ניסיונותיו להיגמל ואף ניסיונותיו לעבוד, הוא חוזר לסמים, שוב ושוב, רוב הזמן לא עבד ותקופות ארוכות קיבל גמלת הבטחת הכנסה. גם בתקופות בהן עבד השתכר התובע, על פי התלושים הבודדים שצורפו על ידו לתצהירו (ת/1), שכר חודשי שלא עלה על 2,000 ש"ח בחודש ובדרך כלל היה נמוך מכך. על רקע זה טוענים הנתבעים, כי לתובע לא היה פוטנציאל השתכרות כלשהו וכי אין לפסוק לו כלל הפסדי השתכרות. אינני סבורה כך. 24. התובע אמנם מכור לסמים וכל חייו לא עבד באופן רצוף, אולם הוא עשה מספר ניסיונות גמילה אשר גם אם נכשלו, מצביעים על רצונו להיגמל ועל כך שהוא מנסה להגשים רצון זה, אם כי, עד כה, ללא שהוא מצליח בכך לאורך זמן. התקופות בהן עבד מצביעות, אף הן, על כך שהתובע עשה מאמצים להיכנס למעגל העבודה ולהשתכר. עיון באישורים על גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לתובע (אשר צורפו לתיק המוצגים מטעם הנתבעות 2-3), מעלה, כי בשנים 2002-2003 התובע כלל לא קיבל גמלה, בשנת 1997 קיבל גמלה עבור כל השנה ובשאר השנים קיבל גמלה עבור מספר חודשים בשנה, לעיתים עבור חודש אחד, לעיתים עבור 11 חודשים ולעיתים עבור חלק מהחודשים. בנוסף, במכתב ממרכז מטדון באום-אל-פחם, מיום 7.1.10 צויין, כי התובע היה בטיפול במרכז מיום 3.8.05, כי הוא היה נקי מסמי רחוב ושיתף פעולה בטיפול וכי הפעם האחרונה שהוא היה במרכז לשם טיפול היתה ביום 3.2.06 (3 ימים עובר לתאונה), שאז קיבל 4 מנות של סבוטקס (תחליף סם). עובדה היא, שביום התאונה ולפחות מספר ימים קודם לכן, התובע עבד. סבורה אני שבנסיבות אלה אין מקום לקבוע שלתובע אין כל יכולת השתכרות ושלולא התאונה הוא לא היה עובד כלל, עד תום גיל העבודה. מנגד - ברי שבשל התמכרותו לסמים ולאור כשלון ניסיונות הגמילה בעבר, יש להביא בחשבון אפשרות שגם ניסיון הגמילה בו היה התובע מצוי בעת התאונה ובחודשים שלפניה, היה נכשל. ראשי הנזק : 25. להלן נזקו של התובע, כתוצאה מהתאונה, על פי ראשי הנזק הרלבנטיים: הפסד השתכרות והפסד כושר השתכרות - בנסיבות הענין נראה, שאין מקום לערוך חישוב של הפסד השתכרות, אלא ראוי לפסוק סכום גלובלי, הן לעבר והן לעתיד ואני מעמידה את הסכום על סך כולל של 350,000 ₪, נכון ליום 1.10.09 (הוא היום בו נערכה חוות הדעת האקטוארית של תגמולי המל"ל). כאב וסבל - בהתחשב בפגיעות הקשות שסבל התובע מהתאונה, בתקופת אשפוזו ושיקומו, בפגימות שנותרו לו ובנכויותיו הרפואיות, אני פוסקת לתובע סך של 250,000 ₪, נכון ליום 1.10.09. עזרת צד ג' - לא הוכחו הוצאות בגין עזרת צד ג' לעבר, אולם נכויותיו של התובע, שנגרמו או הוחמרו עקב התאונה, מצדיקות פסיקת עזרת צד ג' לעתיד. אמנם, כיום, אשתו של התובע היא זו שדואגת למשק הבית ולצרכיו של התובע, אולם יש בסיס לקביעה, כי בעתיד ייזקק התובע לעזרה. אני פוסקת לתובע, בראש נזק זה, פיצוי גלובלי בסך של 200,000 ₪, נכון ליום 1.10.09. הוצאות נסיעה ותרופות - גם בראש נזק זה יש מקום לפסוק סכום גלובלי, לעבר ולעתיד, אותו אני מעמידה על סך של 30,000 ₪, נכון ליום 1.10.09. 26. סך נזקיו של התובע בגין התאונה הינו, איפוא, 830,000 ₪, נכון ליום 1.10.09. בניכוי אשם תורם בשיעור 30%, מגיע נזקו של התובע בגין התאונה לסך של 581,000 ₪. תגמולי המל"ל (כולל ריבית), נכון ליום 1.10.09, הינם בסך של 601,128 ₪. 27. תביעתו של התובע נבלעת, איפוא, בתגמולי המל"ל, אולם מאחר שעסקינן בתאונת עבודה יש לפסוק לתובע 25% מסכום הנזק, היינו - סך של 145,250 ₪. לאחר שהתובע בחר למשוך את חוות הדעת מטעמו ולא להסתמך עליהן, אין מקום לפסוק לו החזר הוצאות בגינן ואפסוק לתובע, בגין הוצאותיו עבור חוו"ד מומחי ביהמ"ש וכן בגין ההוצאות האחרות אשר פורטו בסיכומיו, סכום כולל של 12,000 ₪ (לאחר ניכוי 30% בגין אשמו התורם). 28. אני מחייבת, איפוא את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך כולל של 157,250 ₪. על הסכום שנפסק יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13%, היינו - סך של 20,442 ₪. סכום זה אינו כולל מע"מ. הסכומים שנפסקו לעיל, יחולקו בין המבטחות על פי יחס סכומי הביטוח שבפוליסות הביטוח. שבר