דוגמא לפסק דין בנושא שבר במרפק שלא התחבר טוב: תביעה לפיצוי בגין נזק גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת 1. התובע יליד 24.8.82 נפגע ביום 20.5.06 בתאונת דרכים עת רכב על אופנועו [להלן - "התאונה"]. התאונה הינה גם תאונה בעבודה. 2. התובע טופל בחדר מיון של בי"ח וולפסון שם אובחנו שבר בראש רדיוס של מרפק ימין, [יד דומיננטית], שפשופים וחבלות בכף יד ימין ובשוק רגל שמאל. התובע טופל שמרנית ושוחרר לביתו עם מתלה ליד. 3. כאשר המשיך התובע להתלונן על כאבים ביד, נשלח לסדרת בדיקות וצילומים אשר הדגימו כי השבר במרפק לא התחבר היטב. התובע טופל בפיזיותרפיה ונותר עם מגבלות תנועה. הוא ממשיך להתלונן על כאבים. 4. מומחית בית המשפט ד"ר בתיה יפה בדקה את התובע ואת החומר הרפואי והגיעה למסקנה כי השבר התחבר אך קיימים שינויים תוך מפרקיים ואי סדירות הן בראש רדיוס והן בקפיטלום הגורמים להגבלה בטווחי תנועות יישור וכיפוף של המרפק ולכאבים. לדעתה, במידה והתובע לא ינותח, צפויים שינויים והגבלה אלה להתגבר עם הזמן. המומחית העמידה את נכותו הצמיתה של התובע על 20% לפי סעיף 35 [1] ג' לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]. 5. המומחית נחקרה על חוות דעתה. היא הוסיפה כי השינויים הניווניים שכבר קיימים, צפויים להחמיר בעתיד, במידה שהתובע לא ינותח לכריתת ראש הרדיוס. היא הרחיבה בסיכויי ההצלחה ובסיבוכים האפשריים של הניתוח. המומחית ממליצה על הניתוח ולדעתה סיכויי הצלחתו בעיתוי היום עומדים על "70% +" ועולים על סיכויי כישלונו, לרבות סיבוכים אפשריים. במידה שהתובע יעבור את הניתוח בהצלחה, תפחת הנכות הרפואית ל - 10%. 6. לימים העמידו וועדות רפואיות ליד המל"ל את נכותו הצמיתה של התובע על 10% בלבד. המל"ל הכיר בתקופת אי כושר מלא בת חודשיים ושילם לתובע דמי פגיעה ומענק נכות צמיתה. 7. כחודשיים לפני התאונה, החל התובע לעבוד בחברת "יבטח" כמאבטח וסייר שטח. תפקידו הצריך רכיבה על אופנוע, נשיאת נשק במקרה הצורך ולעיתים התמודדות פיסית עם מפרי סדר. שכרו החודשי הממוצע [לאחר ניכוי מס] עמד על 5,329 ₪. שכר זה מוצמד למדד להיום מגיע ל - 6,362 ₪ [להלן - "השכר הקובע"]. 8. באוגוסט 2006 ובתום חודשיים של אי כושר שב התובע לעבודה בחברת "יבטח". הוא עבד שם עד כולל ספטמבר 2006, הפסיק לעבוד שם, לא עבד משך כ - 3 חודשים. בינואר 2007 החל עד לעבוד במאל בטחון אחזקות וכו"א בע"מ, לאחר מכן עבר לביטחון אזרחי פ.ק. בע"מ, משם לרשת טיב טעם, בה שימש כקצין ביטחון ומשם לחברת להב, בתפקיד זהה. בכל מקומות העבודה בהם עבד לאחר "יבטח" ולאחר התאונה עסק ועוסק התובע בתפקידים מנהליים - ניהוליים. שכרו השתנה ביחס לשכר הקובע. לעיתים פחת ממנו אך לרוב עלה עליו. תלושי השכר האחרונים מאפריל עד יוני 2011 מצביעים על שכר [לאחר ניכוי מס] של 7,800 ₪ - 8,300 ₪. המחלוקות 9. שיעור הנכות הרפואית: התובע מבקש לאמץ את קביעת המומחית לפיה מגבלת תנועה בצירוף לשינויים ניווניים אכן מקנים נכות בשיעור של 20%. הנתבעת חולקת על קביעת המומחית. לטענתה לא אובחנו שינויים ניווניים, המומחית שגתה בקביעתה לגביהם ועל כן יש להעמיד את הנכות בגין מגבלת תנועה בלבד, על 10%. 10. חובת הקטנת הנזק: התובע מסרב לעבור את הניתוח עקב חששו מסיבוכים ולשיטתו סיכויי ההצלחה המוצעים אינם כאלה המחייבים אותו על פי הפסיקה לעבור אותו. הנתבעת חולקת על כך. לטענתה בנסיבות העניין התובע מסרב למלא אחר חובת הקטנת הנזק שלו. 11. הצדדים חלוקים לגבי ראשי הנזק השונים, לרבות לגבי הפסדי השתכרות לעבר. הדברים יפורטו לפי הצורך בהמשך. 12. המחלוקת העיקרית בשאלת הנזק נעוצה בשיעורה של הנכות התפקודית ובפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע. לטענת התובע יש להעמיד את הנכות התפקודית בגובה הנכות הרפואית. בתחשיב הנזק שהגיש "לצורכי פשרה בלבד" טען לנכות תפקודית בשיעור של 30% והציע חישוב אקטוארי מלא לפי שכר ממוצע במשק. לטענת הנתבעת, אין ולא הייתה עד כה פגיעה ברמת שכרו של התובע, אדרבא, הוא עלה ביחס לשכר הקובע עובר לתאונה. התובע ממשיך לעבוד במקצועו אם כי שדרג את תפקידו לתפקיד ניהול ואחראי. על כן היא מציעה לפסוק סכום גלובלי של 35,000 ₪ ללא זיקה לחישוב אקטוארי. הראיות 13. מטעם התובע העידו הוא ואשתו לודמילה. הנתבעת לא העידה עדים מטעמה. הצדדים הגישו תיקי מוצגים. 14. הנתבעת זימנה לחקירה את המומחית. שני הצדדים חקרו ארוכות את המומחית בישיבה שלמה שהוקדשה לעניין. דיון הנכות הרפואית 15. סעיף 35 לתקנות עוסק במחלות העצמות והפרקים. ס"ק [1] שבו הוא סעיף "סל" הדן בשינויים ניווניים, מקנה ומדרג נכות לפי מידת ההשפעה של אותם שינויים על כושר הפעולה הכללי וזו לשון חלקיו הרלוונטיים: 35. (1) ארטריטיס רבמטואידית, ניוונית או מכל סוג אחר (א) אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות 0% (ב) קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות 10% (ג) קיימת השפעה בינונית על כושר הפעולה 20% ..................... 16. המומחית בחרה ליישם את סעיף קטן ג ' משום שמצאה בבדיקותיה הן שינויים ניווניים והן מגבלות תנועה הן יישור ובכיפוף של המרפק. ב"כ הנתבעת חקר את המומחית ארוכות בנוגע לסעיף 41 לתקנות. סעיף 41 דן ספציפית בנכות הנובעת מהגבלת התנועות במרפק. המומחית נשאלה והשיבה לגבי מידותיהן של ההגבלות המזכות בנכות, הסבירה שאכן כל מגבלה לחוד אינה מקנה נכות אך בהצטברן הן מקנות נכות בשיעור של 10% [ס"ק 41 [7] ו - 41 [8]] ולכך יש להוסיף את השינויים הניווניים המקנים נכות על פי סעיף 35 [1]. 17. בסיכומיו זנח ב"כ הנתבעת את הטענות לעניין סעיף 41 לתקנות וטוב עשה. שכן קביעות המומחית מקובלות עלי הן מבחינה רפואית [בהן בכל מקרה לא יטה בית המשפט להתערב] והן מבחינה משפטית. 18. נותר לדון בטענת ב"כ הנתבעת לפיה לא היה למומחית בסיס לקבוע כי בכלל מתקיימים שינויים ניווניים. הוא הציג פענוחים של צילומי רנטגן מיום 11.9.07 ושל צילום סי. טי. מיום 3.10.07. המומחית הסבירה כי אכן ברנטגן לא נרשם ממצא של שינויים ניווניים משום שהבדיקה מגלה ממצא רק בתנאי שהוא גס, ברור וחד - משמעי. על כן נשלח התובע לצילום סי. טי. שפוענח על ידי ד"ר פרידמן. ד"ר פרידמן מצא "פגם כורטיקאלי ידוע בראש רדיוס בעומק של 3 מ"מ, בקוטר של 1 ס"מ כתוצאה משבר דחיסה תוך פרקי.. פגם כורטיקאלי שטוח בקפיטליום ... שבב חופשי בתוך המפרק". המומחית הסבירה כי משמעות כל אלה אחת ויחידה - שינויים ניווניים. לדבריה תיבה זו אינה מופיעה בפענוח של ד"ר פרידמן משום שהמכתב מופנה לרופאים שאמורים לפענח את הממצאים. אף היא עצמה, לו הייתה במקום ד"ר פרידמן לא בהכרח הייתה רושמת "שינויים ניווניים" אלא במידה שהייתה רוצה לקצר: "לא בהכרח, אם הייתי רוצה לקצר הייתי כותבת כל מה שד"ר פרידמן כתב בחמישה משפטים במילה אחת, שינויים ניווניים" [עמ' 5]. 19. עמדתה של המומחית נטועה במתחם הקביעות הרפואיות, המתבססות על הידע והמומחיות של איש מקצוע [רע"א 3212/03, נהרי נ' דולב, ]. נטיית בית המשפט להתערב בקביעות מסוג זה - נמוכה מאוד. לכך יש להוסיף את המימד האובייקטיבי המיוחס לחוות דעת מומחית מטעם בית המשפט והמסקנה המתבקשת - אין להתערב בקביעות המומחית. אדגיש, כי הסבריה של המומחית כשלעצמם מקובלים והגיוניים אף אם אניח בצד את המימד האובייקטיבי המיוחס לחוות דעתה של המומחית. 20. יוצא שהתובע סובל הן משינויים ניווניים והן מהגבלות תנועה במרפק. בחקירה הנגדית שאל ב"כ הנתבעת את המומחית לגבי השלכות של היעדר דלדול שרירים על קביעותיה. המומחית הסבירה: דלדול שרירים מופיע כאשר יש פגיעה בעצבים והרבה פחות כאשר יש כאב על רקע שינויים ניווניים. בנוסף, ההשלכה של הפעלתו המוגבלת של המרפק הינה בסוף טווח התנועה ובצד החיצוני של המרפק. על כן אין בהיעדר דלדול שרירים כדי לשנות את קביעותיה [עמ' 7]. בסיכומיו זנח ב"כ הנתבעת טענה זו וטוב עשה. שכן ממילא הסברה של המומחית נמצא הגיוני ואין כל סיבה להתערב בקביעותיה. נמצא שהתובע סובל משינויים ניווניים ומהגבלות בתנועות כיפוף ויישור של המרפק - מה שמקנה לו נכות רפואית של 20% בדיוק לפי סעיף 35 [1] ג' לתקנות. חובת הקטנת הנזק 21. נטל הקטנת הנזק מוטל על הניזוק. אך נדייק - מדובר בנטל ולא בחובה. על המזיק מוטל הנטל להוכיח כי הניזוק הפר את חובתו, בפרט כשעל הפרק - ניתוח אלקטיבי. הוכיח זאת - יופחת סכום הפיצוי. הגישה המקובלת משלבת בין מימד אובייקטיבי לבין מימד סובייקטיבי: סירובו של ניזוק לעבור ניתוח נבחן לפי אמות המידה של "אדם סביר" אך בנתוניו של הניזוק [ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מה [4] 45, 51, להלן - "הלכת גולדפרב"]. במקרה אחד נמצא שסיכויי הצלחה של ניתוח פחתו מ - 90% נוכח הזמן שחלף. בכך לא נקבע שסיכויי ההצלחה פחתו כדי 70% כמו במקרה שלפניי. נפסק כי : זכות זו של האדם לגופו קיבלה משנה תוקף, עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הקובע בסעיף 2 כי: "אין פוגעים בחייו בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם, ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו להחליט אם הוא חפץ בפגיעה זו. וכל עוד החלטה זו היא כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין "להענישו" עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו. ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בורבה, פד"י מט [2] 257, 261. 22. במקרה שלפניי אין מדובר בסיכויי הצלחה של 90% ואף לא בסיכויים פחותים מעט מהם. מדובר בסיכויי הצלחה של " 70% + " בלבד, כאשר בצידם נכרכים סיכונים, שבמקרים קיצוניים מגיעים כדי מרפק כאוב והגבלה קשה ביותר בטווחי תנועה [עמ' 10]. במקרים עוד יותר קיצוניים מתפתחים סיבוכים שאינם קשורים לעצם הניתוח או לסוגו, כמו כאב בלתי נסבל כתוצאה מחוסר איזון של מערכת העצבים האוטונומית שיכולה להיגרם על ידי כל טראומה מינורית המכונה "תסמונת RSB". 23. בהופעה של RSB יכול אדם להגיע עד כדי איבוד הגף. לדברי המומחית כאשר דנים בסיכון כזה ואפילו בהסכמה מדעת לא מזכירים אותו [עמ' 11]. בכל הכבוד, דבריה אלה אינם משקפים התנהלות ראויה על פי הפסיקה. הפסיקה קבעה כי תופעה זו הינה סיכון בעל משמעות דווקא בניתוח שאינו מסובך ואינו חיוני, היא אינה שכיחה אך גם אינה נדירה מאוד ועלולה להפוך פרוצדורה פשוטה יחסית לאסון מבחינת המטופל [השוו ע"א 8946/06, עמותת בית החולים שערי צדק נ' שלמה יצחק, ] 24. לעומת זאת, הסברה של המומחית לגבי הפחתת סבלו של התובע בהווה ובעתיד ראוי ומקובל. כך גם הסברה לגבי עיתוי הניתוח שהינו אידיאלי כיום. השאלה היא מה היה אדם סביר מחליט נוכח כל אלה וכיצד יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו. בהלכת גולדפרב נקבע כי אמת המידה הנדרשת ממזיק כלפי ניזוק צריכה מעצם טבעה, להיות גבוהה יותר מזו הנדרש מניזוק כלפי המזיק. יש להתחשב בסיכונים העלולים להתממש בניתוח, במידת הכאב והסבל הכרוכים בו ובמידת ההצלחה הצפויה. אין לדרוש מהניזוק להסכים לניתוח הטומן בחובו סכנה לחייו או לגופו רק כדי להקטין את סכומי הפיצוי בהם יחויב המזיק. וכך נפסק [שם בעמ' 55]: "השיקולים השונים יוצרים "וקטור" של כוחות, הפועלים לכיוונים שונים, ואשר האיזון ביניהם מצביע על ההתנהגות הראויה. פשיטא, שאם הסיכון הוא קטן, הסבל והכאב נמוכים והסיכוי להצלחה רב, הדין מטיל על הניזוק את הנטל להפחית מסכום הפיצויים בהם יתחייב המזיק בדרך של הסכמה לניתוח. לעומת זאת, פשיטא, שאם הסיכון הוא רב, הסבל והכאב כבדים וסיכוי ההצלחה קלושים, אין מקום לדרוש מהניזוק להפחית את הנזק. בין שני קצוות אלה מונחים מקרי הביניים. הסיכון אינו רב אך הכאב ניכר והסיכויים שקולים - מה דורש הדין במקרה זה? אכן, אלה הם המקרים הקשים, בהם המדיניות המשפטית הראויה באשר להתנהגות הרצויה של הניזוק תקבע בסופו של דבר את התוצאה. מדיניות זו צריכה לשקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל. דומה כי הכוונה שיפוטית זו היא מעטה, אך נראה כי ליותר מכך אין לצפות.." ראו גם ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בורבה, פד"י מט [2] 257. 25. במקרה שלפניי, עומדים סיכויי ההצלחה של הניתוח על 70%. מכאן שסיכויי כישלונו עומדים על 30%. לכישלון עלולים להתווסף במקרים קיצוניים סיבוכים, כגון הגבלה מוגברת של טווחי התנועה ובמקרים קיצוניים עוד יותר, אובדן למעשה של היד. ייתכן שאדם סביר היה מוכן ליטול על עצמו סיכונים אלה לו נגרם מצבו במהלך הטבעי של הדברים או "על ידי עצמו" אך אין נוקטים אמת מידה זו ביחס למזיק, היא אף הוגדרה בהלכת גולדפרב כ"מידת חסידות" שאין להעמיד בה את הניזוק ואילו עמידת המזיק על טענה כזו הוגדרה בהתאם כ"מידת רשעות שאינה ראויה" [שם בעמ' 53]. התובע נועץ ברופא כשישה חודשים לאחר התאונה והלה לא המליץ לו לעבור ניתוח. כיום לא הצביע התובע על היוועצות ברופא או על הסתמכות סבירה על חוות דעת רפואית. אני מוכנה להניח כי לו נועץ התובע כיום במומחה, היה האחרון ממליץ לו לעבור את הניתוח. ואולם, יש ליתן משקל לחששו של התובע ולמימד הסובייקטיבי. השאלה היחידה הינה האם מדובר בחשש "מפוברק" שנוצר לצורך המשפט או שמא מדובר בחשש כן ואמיתי. בשקלול הנתונים אני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה חשש "מפוברק" ויש לכבד את סירובו של התובע בנתוניו. נמצא שהתובע אינו מפר את חובת הקטנת הנזק בסירובו להינתח ובכלל. אדון כעת בראשי הנזק. נזק מיוחד הפסדי השתכרות לעבר 26. בתקופת אי כושר בת חודשיים לא עבד התובע. הוא אמנם לא המציא תלושי שכר המצביעים על אי תשלום שכר אך הדעת והגיון הדברים נותנים ש"יבטח" לא התנדבה לשלם לו שכר בתקופה בה לא עבד בכלל ובה קיבל דמי פגיעה מהמל"ל. אני פוסקת לתובע 6,362 ₪ X 2 חודשים = 12,724 ₪. 27. לאחר חודשיים אלה שב התובע לעבודה בחברת "יבטח" ועבד שם כאמור משך חודשים בשכר כולל של 16,766 ₪ [לאחר ניכוי מס]. התובע לא הראה הפסד בחודשים אלו. 28. בחודש אוקטובר עזב התובע את עבודתו בחברת "יבטח". הוא לא הגיש ראיה אובייקטיבית המעידה על פיטוריו, למעט עדותו שהינה עדות יחידה של בעל דין. ואולם בתקופה זו עדיין היה נתון לסבל ועבר טיפולי פיזיותרפיה. לאור דרישות התפקיד אין קושי להסיק כי מצבו לא אפשר לו לעבוד כסייר שטח. הוא הצהיר ש"יבטח" לא נעתרה לבקשתו להתאים לו עבודה משרדית. על כן הופסקה עבודתו שם. בין שפוטר ובין שהתפטר, קיים קשר סיבתי בין מגבלותיו לבין הפסקת העבודה. התובע החל לעבוד במקום עבודה חדש ובתפקיד מנהלי רק בינואר 2007. נסיבות העניין מחזקות את עדותו כי בתקופת הביניים חיפש עבודה. קיים קשר סיבתי בין מגבלותיו לבין היעדר עבודה בתקופה זו. אני פוסקת לו 6,362 ₪ X 3 חודשים = 19,086 ₪. 29. לאחר מכן עבד התובע בחברות שונות ותקופות קצרות לא עבד במעבר בין חברה לחברה. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין תקופות אבטלה אלו לבין מגבלותיו בתאונה. התובע כיוון עצמו לעבודות משרד וניהול בתחום חברות אבטחה ורוב הזמן עלה שכרו על השכר הקובע עובר לתאונה. ברשת טיב טעם שימש כקצין ביטחון ונהנה מהחזרים של הוצאות עבור דלק של כ - 700 ₪ לחודש, ביטוח ורישוי לרכב [עמ' 19]. ב - 1.2.12 עבר מיזמתו מרשת טיב טעם לחברת להב. גם שם הוא משמש כקצין ביטחון. תחילה העיד כי שכרו אצל חברת להב לא השתפר ביחס לשכרו ברשת טיב טעם, אלא הוא אינו נדרש עוד לעבוד בשבתות [שם]. אך בהמשך חקירתו הודה שבחברת להב הוא נהנה מרכב עבודה צמוד , לרבות מימון מלא של הוצאות דלק, לרבות עבור נסיעות פרטיות [עמ' 20]. התובע הגיש את תצהירו ב - 3.5.12 אך נמנע מהגשת תלושי שכר עדכניים בחברת להב. הדבר פועל נגדו ומקים חזקה שהגשת התלושים הייתה פוגעת בעניינו. נמצא כי שכרו של התובע, במומו, כקצין ביטחון בחברת להב, עולה אף על שכרו ברשת טיב טעם שעמד על 8,300 ₪ ואלה עולים במידה ניכרת על השכר הקובע עובר לתאונה. 30. התובע טוען כי אלמלא התאונה יכול היה להשתכר יותר כסייר שטח ושכרו אף היה צפוי לעלות בתפקידו זה. הוא טוען כי פגיעה זהה נגרמת לו בתפקידו כקצין ביטחון. התובע לא פירט את הבסיס לטענות אלה ולא הוכיחן באמצעות נתוני שכר של אחרים בתפקידים זהים או ראיות אחרות. התובע לא הוכיח הפסדי שכר נוספים עד כה. עזרת הזולת לעבר 31. התובע שהה בחופשת מחלה בת חודשים ולאחריה שב לעבודה. אשתו לודמילה העידה כי לא היה מסוגל לעשות דבר בכוחות עצמו והיא נאלצה לעזור לו להתלבש, להתקלח, לגרוב גרביים ובכל פעולות היומיום. היא לא נחקרה על כך ותצהירה לא נסתר. מעבר לנדרש, מצבו של התובע בתקופה זו מחזק את גרסתה. מצאתי לפסוק לתובע 3,000 ₪. הוצאות לעבר 32. הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים מכוסות ברובן במסגרת החקיקה הסוציאלית בפרט כשמדובר בתאונת עבודה. יחד עם זאת, לעיתים אין כיסוי מלא, נדרשת השתתפות עצמית וקיימות הוצאות נלוות. מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי של 3,000 ₪. נזק כללי הפסדי השתכרות, אובדן כושר השתכרות וזכויות סוציאליות לעתיד 33. התובע יוצא יחידה קרבית בצה"ל עסק כל העת בעבודות אבטחה. הוא התמיד בעבודתו גם לאחר התאונה ואף שיפר את מעמדו, את תפקידו ואת תנאי העסקתו זאת במידה ניכרת ביחס למצב עובר לתאונה. התובע נמנע מחשיפת תנאי שכרו בעבודתו הנוכחית וכאמור הדבר פועל נגדו. התובע אף נמנע מהוכחת רמת השכר לקציני ביטחון בניסיונו ובמעמדו. אף הימנעות זו פועלת נגדו. כל אלה מגבירים את הישגיו התעסוקתיים דווקא במומו. 34. מאידך, התובע סובל מנכות רפואית משמעותית וממגבלה פיסית משמעותית. אלו עלולים להחמיר בעתיד, הם וודאי לא ישתפרו. התובע רואה ברכה בעמלו אך אין לו וודאות כי מקום עבודתו ותפקידו - שמורים לו ולפניו עוד 37 שנות עבודה. במידה וייפלט לשוק העבודה החופשי וייאלץ לחפש עבודה כסייר שטח ואף כקצין ביטחון, עלולות מגבלותיו להקשות עליו. לו היה שכרו כיום פחות משכרו הקובע עובר לתאונה, היה מקום לשקול לאמוד את ההפסד העתידי לפי חישוב אקטוארי מלא. בנתונים שהוכיח התובע, אני סבורה שיש לאמוד את ההפסד לפי מחצית החישוב האקטוארי וביחס לשכרו הנוכחי הידוע - במומו. האומדן כולל גם הפסד זכויות סוציאליות [השוו - ע"א 7619/02 קלישבסקי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ ואח', ]. 8,300 ₪ X 10% בהיוון עד גיל 67 = 200,000 ₪. הוצאות ועזרה לעתיד 35. עם התבגרותו ועם הצפי להחמרה במצבו הרפואי, יש להניח כי צרכיו בעזרת זולת יוגברו. חלק הארי של ההוצאות מכוסות כאמור במסגרת החקיקה הסוציאלית. מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי של 30,000 ₪. נזק לא ממוני 36. התובע לא אושפז בעקבות התאונה. נכותו הרפואית מגיעה ל - 20%. על פי הדין עומד נזקו של התובע כאן על 40,290 ₪. סה"כ נזק - 308,100 ₪. ניכויים 37. מסה"כ הנזק יש לנכות דמי פגיעה ומענק נכות צמיתה כפי ששילם המל"ל בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן [בהלימה לשערוך השכר הקובע לפי הצמדה בלבד]. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע את סה"כ הנזק לאחר ניכוי תגמולי המל"ל כמפורט לעיל. בנוסף תשלם שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% והוצאות משפט. התובע יגיש נוסח פסיקתא לחתימה לאחר קבלת עמדת הנתבעת - בתוך 20 יום מהיום. מרפקשבר