דוגמא לפסק דין בנושא רשלנות מקצועית של עורך דין בתביעת גירושין: בפני תביעה כספית לתשלום פיצוי בסך של 231,000 ₪ שעילתה רשלנות מקצועית אותה מייחס התובע לנתבע שהינו עו"ד במקצועו. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת 1. במועד כלשהו, בין חודש 3/03 לחודש 5/04, ואשר עליו הצדדים חלוקים (ומדובר במחלוקת מרכזית בה אדון בהמשך), פנה התובע לנתבע ושכר את שירותיו כעורך דין על מנת שיגיש בשמו תביעת גירושין בבית הדין השרעי, וכן שיפעל לסגירת תיק הוצאה לפועל מס' 10-00027-02-6 אשר נפתח בחודש 5/02 לגביית מזונות אשתו דאז (גרושתו היום) של התובע בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת (להלן :"תיק ההוצל"פ"). קיימת מחלוקת בין הצדדים באם באותו מעמד סוכם גם שהנתבע יטפל בהגשת תביעה כספית כנגד אשתו דאז של התובע, אם לאו. 2. התובע שילם לנתבע מקדמה על חשבון שכר טרחתו. לטענת התובע שולמה מקדמה בסך 5,000 ₪ מתוכם 2,500 ₪ במזומן ו- 2,500 ₪ נוספים שולמו בשיק ( להלן: "השיק") שמועד פרעונו 17.5.04 הערוך לפקודת אחותו של הנתבע הגב' נבאל רסלאן- נספח ה' לת/1). לעומתו טוען הנתבע כי שולמו לידיו סך של 2,500 ₪ בלבד באמצעות השיק, וגם על מחלוקת זו יורחב בהמשך. 3. ביום 4.8.04 התייצב הנתבע לדיון בפני כב' הרשם קבאני במסגרת תיק ההוצל"פ וזאת לאחר שהתובע הובא בפני הרשם מכוח פקודת מאסר שהוצאה כנגדו. הצדדים חלוקים בשאלה באם הנתבע עשה כן כחלק מטיפול בענינים שמסר התובע לטיפולו, או שמא התייצב רק בשל העובדה כי במקרה נכח באותו היום בבית המשפט וניאות לבקשת התובע להגיע לדיון. 4. משהמשיכו להינקט כנגד התובע הליכים בהוצאה לפועל, חרף פנייתו לנתבע לטפל בענין, פנה הלה לנתבע על מנת לברר כיצד התקדם הטיפול בעניינו, ומשתשובותיו של הנתבע לא הניחו את דעתו, פנה לערוך בירור בבית הדין השרעי ובבית משפט לענייני משפחה בקריות, ממנו עלה כי לא הוגשה בשמו של התובע כל תביעה. בעקבות תוצאות בירור זה נטל התובע את מלוא המסמכים שהעביר לידי הנתבע לצורך הטיפול בעניינו והודיע לנתבע על הפסקת ייצוגו. (גם לגבי מועד הפסקת הייצוג אין כל ראיה אולם לאור האמור בסעיף 5 להלן, ברי כי זה הסתיים, לכל המאוחר, בחודש 12/04). 5. בחודש 1/05 פנה התובע לסיוע המשפטי, ובאמצעות עורך דין שמונה לו, הוגשה לבית הדין השרעי תביעת גירושין. בעקבות זאת, ביום 5.6.2005, נרשמו גירושיו של התובע בבית הדין השרעי (נספח ב' לת/1) בית הדין השרעי פסק כי החל ממועד כניסת הגירושין לתוקף, יפסיק התובע לשלם מזונות לגרושתו (נספח ב' לת/1). 6. בחודש 4/05 הגיש התובע תלונה על הנתבע בלשכת עורכי הדין בישראל ( נספח ו' לת/1). תלונת התובע נדחתה כפי שעולה מהכרעת הדין של בית הדין המשמעתי מיום 14.12.06 (נ/3) והנתבע הורשע אך ורק בעבירה של אי מתן תשובה ללשכה ובגינה ניתנה לנתבע אזהרה וכן הושתו עליו הוצאות ללשכה (נ/3). 7. ביום 12.3.2007 הגיש התובע, באמצעות עורך הדין עבד קסום, תביעה כספית כנגד גרושתו לבית משפט השלום בקריות (תמ"ש 3390/07 - נספח א' לת/1). 8. על רקע השתלשלות ענינים זו הוגשה התביעה שלפני בגידרה טוען התובע כי הנתבע התרשל במלאכת ייצוגו ובשל כך נגרם לו נזק בגובה סכום התביעה כמפורט: * השבת 5,000 ₪ ששולמו כשכ"ט בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 22.3.03. * תשלום מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל בסך 96,000 ₪ - סכום אשר הצטמק בסיכומים לסך של 57,305 ₪ שהוא הסכום ששולם על ידי התובע בפועל ביום 24.1.08, לסילוק יתרת החוב בתיק ההוצל"פ. * פיצוי גלובלי בגין עוגמת נפש בסך 100,000 ₪. * הוצאות בסך גלובלי של 30,000 ₪. 9. הנתבע בכתב הגנתו הכחיש בכלליות את כל טענות התובע וטען כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית אשר בוססה על הרשעת הנתבע בדין המשמעתי, מבלי שהתובע בתביעתו דק פורתא באשר לטיב ההרשעה כמפורט לעיל. כמו כן נטען כי גובה התביעה מופרז ואינו מבוסס על חישובים אשר יצדיקו את גובהה. הנתבע הוסיף כי דווקא התנהלות התובע היא שגרמה לו לנזקים כבדים וברצונו להגיש תביעה שכנגד, דבר שלא נעשה בשלב כלשהו. דיון והכרעה 10. סדר הדיון יהא כך שאדון תחילה בשאלות העובדתיות הנוגעות לתשלום המקדמה, מועד תחילת ההתקשרות בין הצדדים ומועד סיומה. על רקע קביעות עובדתיות אלו, אפנה לדון בשאלה באם הוכחה התרשלות מצד הנתבע בטיפול בענינו של התובע, ולאור קביעתי בסוגיה זו, אתיחס לרכיבי הנזק הכלולים בתביעת התובע. אציין כבר בפתח הדברים כי מצאתי שהנתבע התרשל בטיפול בעניינו של התובע, בכך שעיכב את הטיפול בתביעת הגירושין, אולם אין בכך להביא לחיובו אלא בחלק קטן (ואולי נכון לומר, מזערי) מתוך סכום התביעה שנתבע בהפרזה יתירה וללא כל ביסוס. באשר לטענה בדבר הרחבת חזית, שהעלה התובע, אתיחס אליה אך ורק בהקשר בו היא רלבנטית, דהיינו: האם יש מקום לבחון את טענת הנתבע בסעיפים 9-12 לתצהירו (נ/2) כי הגשת התביעות בשם התובע לא קודמה על ידו בשל אי תשלום המקדמה שנדרשה ממנו ובגין חוסר יכולתו הכלכלית לשאת בתשלום האגרות שנדרשו, והעדפתו של התובע לפנות לסיוע המשפטי בשל כך. סכום המקדמה המוסכם ואיזה חלק ממנו שולם 11. אין חולק כי בין הצדדים לא נחתם הסכם שכ"ט וכי התקשרותם נערכה בעל פה בלבד. אין גם מחלוקת כי בין הצדדים סוכם בתחילת הדרך ששירותי הנתבע נשכרים לצורך הגשת תביעת גירושין וכן טיפול בתיק ההוצל"פ. באשר למסירת הטיפול בהגשת התביעה הכספית, הצדדים חלוקים, ובעוד התובע טוען כי עניין זה נמסר לטיפולו של הנתבע, טוען הנתבע כי העניין לא נמסר לטיפולו בשלב ההתחלתי (סעיף 3 לת/1 אל מול עדות הנתבע בעמ' 13 שורות 8-10). לאור מסקנתי בהמשך (ראה סעיף 18 להלן) ביחס לאי הוכחת נזק וקשר סיבתי בין אי הגשת התביעה הכספית על ידי הנתבע, אינני רואה צורך להכריע בסוגיה זו. בנוסף אין חולק כי סוכם בין הצדדים שהתמורה בגין השירותים המשפטיים של הנתבע תעמוד על סך של 8,000 ₪ (2000$ בצירוף אגרת משפט לגירסת הנתבע), מתוכם סך של 5,000 ₪ ישולמו כמקדמה וסך של 3,000 ₪ נוספים ישולמו בהמשך הטיפול (סעיף 10 לת/1 וכן עדות הנתבע בעמ' 13 שורות 2-4). 12. העובדה שאין הסכם שכר טרחה בכתב, גובה במקרה זה מחיר משום שבהעדרו של הסכם בכתב, חלוקים הצדדים על סוגיות שונות אשר קיומו של הסכם שכר טרחה בכתב היה מונע את הצורך בהתדינויות ממושכות לגביהן (גם בהליך זה וגם בהליך המשמעתי). בענין זה מקובלת עלי דעתו של פרופ' פרידמן לפיה: "בכל מקרה יש לחייב את עורך הדין, שלא דאג לעריכת הסכם בעניין גובה שכרו, בתשלום הוצאות המשפט בדבר שכר-הטרחה, אפילו זכה במשפט. הטעם לכך הוא ששורש ההתדיינות נעוץ בהעדרו של הסכם בדבר שכר-הטרחה, והאחריות להיווצרותו של מצב זה רובצת על עורך-הדין שנמנע מעריכת הסכם בעניין זה". (פרופ' דניאל פרידמן, "שכר-טרחה ראוי לעורך-דין (בעקבות ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון פריבס שותפות רשומה, פ"ד מה (4) 586)", המשפט ב' (1994), 105 בעמ' 112-113). 13. על אף העדרו של הסכם שכר טרחה בכתב, הנטל נותר על כתפי התובע להוכיח את גובה התשלום ששילם לנתבע, והוא לא עמד בנטל להוכיח כי שילם סכום כלשהו מעבר לסכום השיק. למותר לציין כי התובע לא הציג כל קבלה וכן לא טען כי דרש קבלה בגין תשלום המקדמה. רק בדיעבד טען התובע כי לא קיבל כל קבלה בגין סכומי הכסף ששילם וכי פנה בעניין בתלונה למשטרה וכן לרשות המס (טענה שלא הוצגו לגביה אסמכתאות כלשהן, והיא נותרה טענה בעלמא). לדידי התובע הוא שילם לנתבע את סכום המזומן באותה הזדמנות בה מסר לידיו את השיק, במשרדו של הנתבע, בנוכחות דיאב :" את המזומן שילמתי בשטרות של 100 ₪ ... הדוד שלי היה נוכח". ( עמ' 6 שורות 19-20) לעומתו טוען הנתבע כי שולם לו סך של 2,500 ₪ בשיק, ותו לא ( עמ' 13 שורה 1). דודו של התובע (להלן: " דיאב "), טען בעדותו (טענה שאין לה זכר בתצהירו - ת/2) כי התלווה אל התובע לחלק מביקוריו במשרדו של הנתבע ואף נכח במעמד בו שילם התובע לנתבע סך של 5,000 ₪ במשרדו הישן של הנתבע (עמ' 11 שורה 10 ואילך): " ....התובע שילם לך הוא נתן לך כסף במזומן ושיק....הכסף שהוא נתן לך אתה ספרת אותו. זה היה 2,500 ₪ במזומן. והיה גם שיק" (עמ' 11 שורות 25-26). לשאלת בית המשפט באשר לסיבת אי ציון נוכחותו בעת העברת התשלום במזומן בתצהירו, טען דיאב כי מסר את הדברים לעורך הדין אולם הוא לא ציינם בתצהיר ( עמ' 11 שורות 29-30). תשובה זו נראית כלקונית ובלתי משכנעת, ובחירת העד להוסיף טיעון זה במעמד חקירתו הנגדית על תצהירו בלבד, מטילה צל כבד על נכונות עדות זו. עובדה נוספת המטילה עננה כבדה על עדותו של דיאב הינה תיאורו את משרדו הישן של הנתבע (עמ' 11 שורות 20-24), אשר אינו מתיישב עם תיאורו של התובע את המשרד כעולה מנ/1, ומטיל יותר מצל של ספק באשר לעצם ביקורו של דיאב במשרד הישן אי פעם..... בשל האמור לעיל אני קובעת כי עדותו של דיאב לא הותירה בי רושם מהימן ולא מצאתי לייחס משקל לעדותו בסוגיה זו, כך שנותרים אנו עם עדויות נוגדות של בעלי הדין בלבד בסוגיה זו. לאור הנטל המוטל על התובע, ובהעדר תימוכין לגרסתו, אני קובעת כי התובע שילם סך של 2,500 ₪ בלבד בשיק. מועדי תחילת וסיום ההתקשרות בין הצדדים 14. מועד התחלת הטיפול המשפטי- בכתב התביעה וכן בתצהירו התובע טוען כי פנה לנתבע בחודש 3/03 . ברם בחקירתו מציג התובע עמדה מהוססת יותר באשר למועד פנייתו לנתבע ומעיד כי אינו זוכר את המועד המדויק בשנת 2003 (עמ' 6 שורות 1-3), דבר העולה בקנה אחד עם העובדה כי בעדותו, במסגרת ההליך המשמעתי שננקט כנגד הנתבע בגין תלונת התובע, נטען על ידי התובע כי הוא פנה לקבלת הטיפול המשפטי בחודש 6/03 (סעיף 8 להכרעת הדין - נ/3). הנתבע לעומתו, לא הציג גירסה פוזטיבית באשר למועד ההתקשרות בין הצדדים, שכן הלה השקיע את מירב המאמצים בקעקוע גירסת התובע. יחד עם זאת, בסיכומיו (!) טוען הנתבע כי הוא נטל את הטיפול בעניינו של התובע בסמוך למועד פרעון השיק דהיינו : 17.5.2004 ( סעיף יח' לסיכומים). גירסתו של התובע, מעבר לכך שהוא עצמו לא יכול היה בסופו של יום לנקוב בחודש מסויים, אינה מתיישבת עם העובדה כי השיק נערך לחודש 5/04, לכאורה 14 חודשים לאחר פנייתו הראשונה של התובע. שכן, בין הצדדים אין מחלוקת שהשיק היווה חלק מהמקדמה על חשבון שכר הטרחה, ואם כך הם הדברים, הכיצד נמסר שיק לפרעון זמן כה רב לאחר ההתקשרות בין הצדדים, לכאורה? הגירסה המתיישבת יותר עם השכל הישר הינה שהתובע פנה לנתבע בסמוך למועד פרעון השיק, שכן, אילו אכן פנה 14 חודשים קודם לכן וראה שהנתבע אינו פועל בעניינו, מדוע מסר לידיו את השיק או לכל הפחות לא פעל למנוע פרעונו (באם כטענתו מסר אותו זמן רב לפני כן), במקום לבוא בטרונייה בדבר העדר טיפול בעניינו? גם העובדה כי ביום 4.8.2004 התיצב הנתבע כב"כ התובע לדיון בפני הרשם (בנסיבות אליהן אתיחס בהמשך) מחזקת מסקנתי זו, שכן שוב, באם אכן התובע פנה אליו כבר במהלך שנת 2003 כטענתו, ועד לחודש 8/04 לא נעשה דבר בעניינו, הכיצד רצה התובע בהתיצבות הנתבע לדיון בפני הרשם (בין אם הדבר נקבע מראש ובין אם בשל נוכחות מקרית של הנתבע במקום, כטענת התובע)? סביר בהרבה כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה בסמוך לפני מועד מסירת השיק, דהיינו בחודש 3/04 או בסמוך לכך, ולפיכך בחודש 8/04 טרם היו בפי התובע טרוניות כלפי הנתבע. 15. מועד סיום ההתקשרות - על סמך הראיות שבפני אני קובעת כי סיום ההתקשרות בין הצדדים היה לכל המאוחר בחודש 12/2004 (עמ' 9 שורה 15), מועד בו הועבר הטיפול לעו"ד אחר אשר טיפל בענייניו של התובע והביא לתוצאות המיוחלות מבחינתו, דהיינו פסק דין גירושין והפסקת החיוב בתשלום מזונות מיום פסה"ד. האם הוכחה התרשלות הנתבע בטיפול בעניינו של התובע 16. לא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בין הנתבע, כעורך דין, לבין התובע, כלקוחו. הלכה מושרשת בפסיקה היא כי עורך הדין חב כלפי לקוחו חובת זהירות מוגברת, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות. על עורך הדין מוטלת החובה לפעול כלפי לקוחו ככל בעל מקצוע מיומן נאמן וזהיר. אולם מעורך דין, מעצם הגדרת תפקידו, נדרש סטנדרט התנהגות גבוה יותר בכל אחד מהיבטים אלה. (ע"א 37/86, 58 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מד(4) 446 (1990 ), ע"א 1227/91 יחיאל נ' כהן, פ"ד מח(3) 207 (1994) ע"א 2625/02 סילביו נחום - עו"ד נ' רחל דורנבאום ואח' 1.3.2004) ). מעבר לחובותיו של עורך הדין כבעל מקצוע הנותן שירותים ללקוחו, מוטלות עליו חובות מיוחדות של מסירות ונאמנות מכוח חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. 17. יחד עם זאת, גם באם התרשל הנתבע באי הטיפול בעניניו של התובע במהלך תקופה של חודשים ארוכים, כנטען, יש בכך להקים לתובע עילת תביעה רק ביחס לנזקים שמקורם באי הטיפול במהלך מועדים תחומים בזמן, החל מהמועד בו היה הנתבע להתחיל ולטפל בענייניו המשפטיים ו/או יצר אצל התובע הסתמכות כי הוא פועל כאמור, ועד למועד בו הופסק ו/או הסתיים הטיפול, כאשר על התובע הנטל להוכיח כי אלמלא התרשל הנתבע כנטען, התוצאה בפועל היתה שונה. כנאמר בת.א. (שלום ת"א) 05/ 33536 אסתר טכנולוגיות נ' הדר חברה לבטוח בע"מ (12.10.09): "בתביעה כנגד עורך דין על רשלנות בייצוג מוטל על התובע לשכנע לא רק בהתרשלות, אלא עליו לשכנע גם כי אלמלא אותה התרשלות תוצאת ההליך היתה שונה. זוהי משימה קשה ביותר, שהרי על התובע לנהל מחדש את אותו משפט בו נכשל לטענתו בשל רשלנות עורך הדין. למעשה עליו להוכיח מה היה מעיד העד שלא זומן בשל רשלנות או מה היה מחליט בית המשפט אילו הבקשה או הערעור או כתב הטענות כמו במקרה שלנו היו מוגשים במועד וכו'. מטבע הדברים הוכחת כל אלו מותנית בהערכות היפותטיות המותירות סימני שאלה רבים" (ההדגשה אינה במקור - פ.ל.). 18. טענות התובע כי הנתבע הפר כלפיו חובתו הן שתיים: טענה אחת (סעיף 17(ב) לכתב התביעה) נוגעת לעצם החיוב במזונות ולפיה אלמלא מחדליו של הנתבע, תיק ההוצל"פ היה מאופס ונסגר כבר בשנת 2003, מאחר שניתן היה להפסיק את החיוב במזונות לאחר שאישתו לשעבר של התובע נטשה אותו, ולפי ההלכה והדין השרעי היא אינה זכאית למזונות כלל. לטענת התובע, בשל אי הגשת התביעה הכספית כנגד האישה ואי העלאת הטענה במועד, נגרם לתובע נזק בלתי הפיך מאחר שלפי הדין השרעי לא ניתן להוציא את מזונות האישה מפיה. אציין כי לא מצאתי כל בסיס לטענה בדבר התרשלות באי העלאת טענת נטישת האישה במועד נוכח העובדה כי התובע עצמו מעיד שלאחר שנדחה ערעורו לבית הדין השרעי העליון, ועוד טרם פנה לנתבע, הוסבר לו על ידי עורך הדין אשר ייצג אותו בערעור כי פסק דין המזונות סופי (עמ' 9 שורות 23-32). מכאן, שהמועד להעלאת טענות בדבר העדרו של חיוב במזונות (להבדיל מהפסקתו בגין גירושין) היה במסגרת הליך קביעת המזונות שהתנהל והסתיים, אליבא דכולי עלמא, בשנת 2002 עם מתן פסק הדין, או לכל המאוחר בהליכים שעקבו לפסק הדין- עד לבית הדין השרעי העליון, הליכים שהסתיימו קודם לפניית התובע לנתבע, ואשר אין מחלוקת כי הנתבע לא נשכר על מנת לטפל בהם. מכאן, שככל שהיה קיים איחור בהעלאת הטענה במסגרת פסק המזונות, ברי כי אין לזקוף זאת לחובת הנתבע. גם הטענה כי אי הגשת התביעה הכספית כנגד האשה גרמה לחיובו או המשך חיובו של התובע בחוב בתיק ההוצל"פ לא בוססה כדבעי שכן, בסופו של יום תביעה זו הוגשה רק בשנת 2007 ובכל מקרה אין, ולא היה בהגשתה, כדי להביא להפסקת חיוב המזונות או הפחתתם, שכן אין קשר בין התביעה הכספית לפיצוי מהגרושה, לבין החיוב במזונות שהינו מכוח הדין האישי. לכל היותר, התביעה הכספית, לאחר שהיתה מתבררת, וככל שהתובע היה זוכה בה (או יזכה בה בעתיד, שכן לא הובאו כל ראיות ביחס לשלב ניהולה או סיכוייה), היתה מקימה לו זכות קיזוז כנגד חיוב המזונות, אך לא פטור מחיוב המזונות. מכאן שעצם הגשת התביעה הכספית לא היה מביא לסגירת תיק ההוצל"פ כפי שטען התובע, ובכל מקרה, בהעדר ראיה כלשהי באשר לסיכויי התובענה (או לפגיעה בהם כתוצאה מהעיכוב הנטען בהגשתה), לא מצאתי כל בסיס לטענת התובע בהקשר זה. 19. לעומת זאת מצאתי טעם בטענתו השניה (סעיף 9 לכתב התביעה) של התובע, לפיה הנתבע התרשל בטיפול בכך שעיכב תחת ידיו את הגשת התביעה לגירושין ומשום כך פסק הגירושין ניתן רק ביום 5.6.05. אלמלא התעכב הטיפול בעניינו של התובע, היה מושג פסק גירושין במועד מוקדם יותר, ומכוחו היה מופסק החיוב במזונות במועד מוקדם יותר. בזמן בו התעכב הטיפול אצל הנתבע, החוב בתיק ההוצל"פ המשיך לתפוח. קביעתי זו נסמכת על מסקנתי כי הנתבע אכן קיבל לטיפולו את עניניו של התובע, זאת בחודש 3/04 או לכל המאוחר בחודש 5/04 ואף החל בטיפול בהם (בניגוד לטענת התובע הטוען כי לא נעשה על ידו דבר, ולכך אתיחס בפירוט בהמשך), אולם לא הוכח על ידו כי במהלך התקופה שמאז קבלת הענין לטיפולו ועד לנטילת המסמכים על ידי התובע בחזרה, נעשתה על ידו פעולה כלשהי לקדם את הגשת התביעה לגירושין. בניגוד לקביעתי דלעיל בנוגע לאי הגשת התביעה הכספית, הרי שביחס לאי הגשת התביעה לגירושין, ניתן לקבוע בוודאות כי אילו זו היתה מוגשת מוקדם יותר, היה פסק הגירושין מתקבל במועד מוקדם יותר, ומכאן שחיובו של התובע בתיק ההוצל"פ היה נמוך יותר. שהרי מהעת בה קיבל התובע ייצוג על ידי הסיוע המשפטי ועד למתן פסק הגירושין בבית הדין השרעי חלפו כ- 6 חודשים בלבד, זאת על סמך עדותו של התובע כי פנה עוד במהלך 1/05 לסיוע המשפטי לצורך הגשת תביעת גירושין לבית הדין השרעי ופסק הגירושין ניתן כבר ביום 5.6.05 (עמ' 9 שורות 15-16). 20. טיעונו של הנתבע כי החל בהכנת תביעת הגירושין לאחר שעבר על כל החומר שהמציא לו התובע, אולם לא השלים זאת בשל אי השלמת המקדמה עליה סוכם ואי יכולתו של הנתבע לשלם את האגרה הנדרשת (סעיף 10 לתצהירו נ/2), נדחית על ידי ראשית, בהיותה בבחינת הרחבת חזית, כפי שטען בצדק ב"כ התובע. בכתב ההגנה אין זכר לטענה זו (כמפורט בסעיף 9 לעיל), ומשום כך לא רשאי הנתבע להסתמך עליה בהגנתו כנגד התביעה. דווקא מהנתבע, בהיותו עורך דין, היה מצופה כי יפרט בכתב הגנתו את מלוא טיעוניו, ולא ינסה "לשמור את קלפיו" ולנסות להסתמך על טענה חדשה בתצהיר העדות הראשית מטעמו. הסברו של הנתבע כי עשה כן מאחר וסבר כי דין התביעה לסילוק על הסף (ע' 12 שורות 21-25), אינו יכול לשמש אמתלה משכנעת להתנהלות דיונית קלוקלת מצידו. יתירה מכך, גם לגופן של הטענות הנתבע לא הביא בדל ראיה לתמוך בטענתו כי תביעת הגירושין הוכנה על ידו, ולא הוצגה כל טיוטה או רישום פנימי כלשהו, המעיד על כך שהנתבע בכלל עיין בחומר שהמציא לו התובע, והחל לערוך כתבי טענות על בסיסו. נכונה טענת הנתבע כי לא ניתן, על סמך עדותו של התובע בלבד (שכן ברי כי עדות דיאב לא יכולה לסייע לו גם בענין זה בהיותה עדות שמועה בלבד (ראה סעיף 24 להלן)), לקבוע כי המסמכים שמסר הוחזרו לו באותו אופן בדיוק כפי שנמסרו לנתבע, כראיה לחוסר הטיפול של הנתבע בענייניו, אך בענין זה לא דק הנתבע פורתא, שכן הנטל על הנתבע להוכיח טיפול כלשהו, וראיה בענין זה לא הובאה, למעט עדות הנתבע, שאין די בה בנסיבות אלו. 21. אוסיף עוד, מעבר לצורך למעשה, בשל היות טענת הנתבע בהקשר זה בגדר הרחבת חזית, כי התובע לא הוכיח מה היא האגרה שבה נשא בסופו של יום בגין הגשת תביעת הגירושין או התביעה הכספית (לא הוצגו קבלות המעידות על תשלום אגרה כלשהי ואין די באימרת התובע בענין זה), ובהחלט יש בפניית התובע לסיוע המשפטי לתמוך בטענת הנתבע כי מצבו הכלכלי של התובע מנע ממנו את היכולת לשאת באגרה הנדרשת. אלא שאינני רואה בכך ראיה מספקת כדי לתמוך בטענת הנתבע כי זו היתה הסיבה להעדר טיפול בענין. אוסיף כי באם אכן הנתבע הכין תביעות או בקשות לצורך הגשתן, והדבר עוכב בשל אי תשלום סכום המקדמה או האגרה על ידי התובע, מצופה היה שהנתבע יכול היה לנקוב בסכום האגרה שנדרש על ידו, ואף שהיה מפנה לתובע דרישה לתשלום, בכתב, ובו ציון העובדה כי אי התשלום הוא שמעכב את הגשת התובענות. אין זו הנתהגות סבירה מצד עו"ד לשבת בחוסר מעש, ולצפות שהתובע יבוא לשלם את הסכום הנדרש לאגרות (מבלי שצוין בפניו מה הוא הסכום הנדרש) או להשלים את מקדמת שכר הטרחה, ומשאינו עושה כן, להניח את הענין ולהפסיק לטפל בו, מבלי להתרות בתובע בדבר התוצאות הנובעות מכך. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי אין בטענת הנתבע בדבר אי תשלום האגרות או מקדמת שכר הטרחה כדי להקים לו הגנה כנגד הטענה בדבר עיכוב בהגשת התביעה לגירושין. 22. מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע עיכב תחת ידיו, זמן בלתי סביר, את הטיפול בהגשת תביעת הגירושין, שכן לא הוכיח כי לאחר קבלת הטיפול לידיו בחודש 3/04 או בסמוך לכך, נקט בפעולה שיש לראות בה משום טיפול בענינים אלו, וזאת עד לחודש 12/04. אמנם אין מדובר בתקופה ארוכה מאוד, אולם במקרה דנן, ביחס לתביעת הגירושין, כל חודש שחולף מביא לחיוב במזונות לחודש נוסף, ולפיכך אי הגשת התביעה בזריזות האפשרית, ולכל היותר בתוך חודש ממועד תשלום חלק מהמקדמה בחודש 5/04, דהיינו בחודש 6/04 לכל המאוחר, יש משום שיהוי בטיפולו המשפטי של הנתבע בהגשת תביעת הגירושין העולה כדי רשלנות. 23. רשלנות זו גרמה לתובע נזק הבא לידי ביטוי בהמשך חיובו במזונות לפרק הזמן הנוסף שנגרם מעיכוב זה, הא ותו לא. משהוכח, על פי התוצאות בפועל, כי ממועד הגשת התביעה ועד לקבלת פסק הדין לגירושין חלפו ששה חודשים, ניתן לקבוע שאילו פעל הנתבע בשקידה הסבירה המצופה מעורך דין, היה פסק הגירושין מתקבל בחודש 12/04, ובמועד זה היה מסתיים חיוב הנתבע במזונות. ברור לכל כי אין לחייב את הנתבע בגין הרשלנות בעיכוב בענין במלוא סכום החוב בתיק ההוצל"פ כפי שביקש התובע בתביעתו, ואף לא בסכום ששולם בסופו של יום על ידו לסילוק יתרת החוב, כפי שביקש בסיכומיו, אלא יש לחייבו אך באותם חיובים שהוטלו על התובע החל מחודש 12/04 ועד למועד קבלת פסק הגירושין בחודש 6/05, דהיינו: שישה או שבעה תשלומי מזונות חודשיים. בהתאם לתדפיס תיק ההוצל"פ החיוב החודשי עמד על סך של 1,200 ₪ לחודש, כך שסכום החוב שנצבר בתקופת "העיכוב", עומד על סך של 8,400 ₪ לכל היותר, סכום לו יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית הוצל"פ מאמצע התקופה (1.10.04) ועד למועד מתן פסק הגירושין בחודש 6/05, ולאחר מכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד היום. נסיון התובע לייחס לנתבע אחריות לעצם פתיחת תיק ההוצל"פ (!) ולחיובו במזונות, ענין שכאמור לא נמסר כלל לטיפולו והיה למעשה "מעשה עשוי" בעת שהתובע פנה לנתבע, הינו נסיון נואל שיש לדחותו מכל וכל והוא שהביא להגדלת סכום התביעה ללא כל פרופורציה לענין עצמו. אוסיף ואעיר, כי נדמה לי, ואין זו הפעם הראשונה, כי העובדה שהתובע קיבל ייצוג מהסיוע המשפטי הביאה לתוצאה זו, וראוי שהדבר ייבחן בקפידה על ידי הממונים מטעם הסיוע המשפטי על מנת להפיק לקחים לגבי טיפול בתביעות אחרות. האם זכאי התובע להשבת המקדמה ששולמה על ידו לנתבע? 24. זכאותו של התובע להשבת הסכום ששילם לנתבע מתבססת על טענתו כי הנתבע כלל לא החל בטיפול בעניינו וכי החומר שמסר לו, נשאר במשרדו כאבן שאין לה הופכין. התובע אף מתאר כי לבקשת הנתבע צילם התובע מסמכים מהתיק בבית הדין השרעי ומתיק ההוצל"פ, ומסרם לידי הנתבע מאוגדים בשלוש חבילות מנויילות וחתומות ( להלן:" מסמכי התביעה"). התובע מוסיף כי לאחר שהתברר לו כי הנתבע כלל לא פועל בעיניינו, ולאחר שהגיש כנגד הנתבע תלונה בלשכה עורכי הדין, השיב לידיו הנתבע את מסמכי התביעה, כשהם, כך לטענת התובע, עדיין מאוגדים באותן שלוש חבילות מנויילות ומאוגדות. לדידי התובע עובדה זאת היוותה אישור סופי לכך שאכן הנתבע כלל לא פעל בעניינו מעולם. בהקשר זה אציין כי אין בעדותו של דיאב כדי לחזק את גירסת התובע (באשר להחזרת המסמכים באותה צורה בה נמסרו לנתבע) שכן דיאב אישר כי כלל לא נכח בעת מסירת מסמכי התביעה לנתבע ולכן לא יכול היה לדעת כיצד נראו המסמכים שנמסרו. אמנם דיאב מעיד שהיה נוכח בעת השבתם אל התובע והוא שמע את התובע אומר שהמסמכים "...עדיין סגורים בניילון כמו שהוא הביא אותם..." (עמ' 11 שורות 32-33), אך מעיד כי אינו יודע לקרוא בעברית ולא ידע מה תוכן המעטפות . יתירה מכך מעיד דיאב כי אינו זוכר אם התובע בעצמו פתח את המעטפות של מסמכי התביעה כאשר קיבל אותם ( עמ' 12 שורות 6-7), מכאן שאין בעדותו לפני בסוגיה זו אלא ספקולציה ותו לא, או לכל היותר עדות מפי השמועה הנסמכת על דברי התובע בלבד. 25. גירסאות שני הצדדים ביחס לשאלה האם החל הנתבע בטיפול בענייניו המשפטיים של התובע הינם בבחינת תרתי דסתרי. כך, בניגוד לגירסתו הראשונית של התובע, לפיה לא החל הנתבע בטיפול בענייניו, מעדותו של התובע דווקא משתמעת העובדה ההפוכה לפיה הנתבע החל בטיפול ואף ייצג אותו בדיון בפני כב' הרשם קבאני בעניין צו המעצר במסגרת תיק ההוצל"פ, לאחר שנפגשו במקרה בבית המשפט (עמ' 7 שורה 30 וכן עמ' 8 שורה 1). התובע מנסה לאחוז בחבל משתי קצותיו כאשר מחד גיסא הוא טוען כי הנתבע לא החל את הטיפול בענייניו ולכן הוא זכאי להשבת סכום המקדמה ששולם, ומאידך גיסא הוא מודה בעובדה כי הנתבע ייצג אותו בדיון בפני הרשם בהליך בהוצאה לפועל, עניין אשר מסר במקור לטיפולו של הנתבע. הנתבע אף הוא אינו חף מטעות זאת ומנסה לאחוז בחבל משתי קצותיו כאשר טוען הוא מחד גיסא כי לא החל בטיפול בענייניו המשפטיים של התובע מאחר שלא שולם לו כל סכום המקדמה, ומאידך גיסא טוען שהגיש בשם התובע בקשה לפריסת חוב המזונות ואף התייצב לדיון בבקשה בפני הרשם. הסברו של הנתבע בחקירתו הנגדית לסתירה זו מעורפל ואינו נהיר (עמ' 13 שורות 15-31). כעולה מחומר הראיות אשר הובא לפניי סתירה זו ניתנת ליישוב באופן הבא: הנתבע בהתנהגותו שינה את תנאי ההתקשרות המקוריים בין הצדדים בכך שהסכים להתייצב לדיון בפני הרשם (בין אם מראש ובין אם על אתר כטענת התובע), וכך הסכים בהתנהגותו להסתפק במקדמה בת 2,500 ₪ בלבד. הנתבע אף טוען בסיכומיו שהחל לטפל בעניני התובע לאחר הפקדת השיק (סעיף יח' לסיכומים). בעצם העובדה כי הנתבע פרע את השיק ובעצם הופעתו של הנתבע בדיון כמייצג את התובע, יצר כלפי התובע מצג לפיו בכוונתו לטפל בענייניו, והנתבע לא סייג זאת ולא טען שהודיע לתובע כי אין לראות בהופעתו בדיון בפני הרשם משום התחלת טיפול עד לתשלום מלוא המקדמה. לא נעלמו מעיני טענות התובע בסיכומיו, אשר לכאורה יש בהן כדי להטות את הכף דווקא לטובת המסקנה כי הצדדים נפגשו במסדרונות בית המשפט באקראי (סעיפים 25-29 לסיכומים). יחד עם זאת בהעדר מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם הופעתו של הנתבע בפני הרשם בעניינו של התובע, אינני מוצאת מקום לסטות ממסקנתי דלעיל. עצם הופעתו של הנתבע בשם התובע מנביעה את המסקנה הסבירה והמתבקשת כי הנתבע החל הטיפול בתיק ההוצאה לפועל, שהינו אחד מהעניינים המשפטיים אשר מסר התובע לטיפולו. לפיכך אני קובעת כי הנתבע החל בטיפול בענייניו של התובע והמקדמה ששולמה הינה בגדר שכר ראוי עבור התייצבות לדיון בפני הרשם (אף מבלי שהוכח כי הוכנה על ידי הנתבע בקשה כלשהי בענין) ואשר על כן אין התובע זכאי להשבת הסכום אשר שולם על ידו כמקדמה. 26. באשר לתביעה לפיצוי בגין נזקים בלתי ממוניים (100,000 ₪) הרי שלאור קביעתי בסוגיית הנזק הממוני שנגרם לתובע, והעיכוב בטיפול בענין שלא היה כה ממושך כפי שטען לו התובע, אני סבורה כי מדובר בנזק שאין מקום לפוסקו אלא בשיעור מתון, ובאופן יחסי לנסיבות הענין, ובהתחשב בכך שהתובע כמי שפנה לעורך דין, ציפה כי ענינו יטופל בשקידה סבירה והדבר לא קרה, ובכך אין ספק שנגרמה לו עגמת נפש אשר הפיצוי הראוי בגינה מוערך על ידי בסך של 3,000 ₪. סוף דבר אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. סך של 8,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הוצל"פ מאמצע התקופה (1.10.04) ועד למועד מתן פסק הגירושין ביום 5.6.05, ולאחר מכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד היום. ב. סך של 3,000 ₪ פיצוי בגין נזק בלתי ממוני. ג. הוצאות משפט הנפסקות על הצד הגבוה ביחס לסכום הפסוק לאור מחדל הנתבע באי עריכת הסכם בכתב דבר שתרם רבות לקיומה של התדיינות זו וכן לאור התנהלותו בהליך זה כפי שתוארה לעיל (וראה גם החלטתי מיום 8.2.09), אך מנגד בהתחשב בהעדר מיתאם סביר בין סכום התביעה לבין הסכום הפסוק וכן העובדה כי התובע יוצג על ידי הסיוע המשפטי, ובסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. גירושיןרשלנותעורך דין