דוגמא לפסק דין בנושא רשלנות מקצועית של עורך דין בביטול קנס: מהות התביעה ובעלי הדין התובעת, חברת בת של תאגיד דורי חברה לבניין, עוסקת בין היתר בביצוע עבודות גמר בגבס. הנתבע 1 (להלן הנתבע) הינו עורך דין אשר ייצג את התובעת בטיפול בבקשות לביטול הודעות קנס שהושת עליה בשל העסקת עובדים זרים ללא היתר ועבירות נלוות. אין חולק כי הודעות הקנס אשר שרותי הנתבע נשכרו לביטולן, הוטלו מכוח חוק העבירות המנהליות התשמ"ו - 1985 (להלן: חוק העבירות). טענת התובעת בקליפת האגוז, הינה כי טיפולו המקצועי של הנתבע היה רצוף מעשים ומחדלים רשלניים, אשר הסבו לתובעת נזקים כספיים בסכום כולל של 164,226 ₪. בתביעתה עתרה התובעת לחייב את הנתבע לשפותה בגין נזקיה וכן להשיב לה את הסך של 25,000 ₪ סכום שכ"ט אשר שילמה לנתבע עבור טיפולו. עיקר טענות התובעת התובעת טוענת כי בעקבות חקירה שנערכה ע"י משרד התמ"ת (להלן: המשרד), בזיקה להעסקתם של שני עובדים זרים, הטיל המשרד על התובעת ביום 12.10.04 ארבעה קנסות מנהליים מכוח חוק העבירות, בסכום כולל של 90,000 ₪. עובר לקבלת הודעות הקנס ביום 14.10.04 פנתה התובעת לנתבע על מנת שיגיש בשמה בקשות לביטולן כמו גם לייצוגה בהליכים המשפטיים הכרוכים בכך, וסיפקה לנתבע מסמכים שונים שהיה בהם לגרסת התובעת כדי להטיל ספק בצדקת חיובה של התובעת בקנסות. התובעת מוסיפה וטוענת כי שילמה לנתבע מראש שכר טרחה בסך 25,000 ₪ והנתבע החל בטיפולו. להלן גוללה התובעת את שלבי הטיפול המקצועי ע"י הנתבע, החל בבקשה שהגיש לביטול הודעות הקנס שלא נתמכה בתיעוד רלוונטי ועבור להתעלמותו של הנתבע מהגשת הבקשה להישפט על העבירות מושא הודעות הקנס, במועד הקבוע בחוק. בסופו של יום נדחו כל בקשותיו של הנתבע בשם התובעת לבטל את הקנס ו/או לאפשר לתובעת להישפט בגין העבירות ולסכום הקנסות נוספו חיובי קנסות פיגורים בסכום של 67,535 ₪. התובעת טוענת כי הנתבע עוול כלפיה ברשלנות באשר לא פעל במידת המיומנות המקצועית המתחייבת מעו"ד המייצג לקוח ואף לא נקט במידת הזהירות הסבירה החלה עליו. בנוסף טוענת התובעת כי התנהלותו של הנתבע במהלך טיפולו המקצועי בענייניה, אינה מתיישבת עם חובת הנאמנות החלה עליו מכוח סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א - 1961. עיקר טענות הנתבע הנתבע הגיש כתב הגנה בגדרו הכחיש מקצת מטענותיה העובדתיות שהעלתה התובעת והודה באחרות. הנתבע טוען כי התובעת לא טענה לקיום קשר סיבתי בין הרשלנות (המוכחשת) אשר יוחסה לנתבע מזה ובין נזקיה הנטענים מזה. הנתבע הוסיף וטען כי התובעת ציינה בפניו כי המסמכים אשר העבירה לנתבע ערב תחילת טיפולו, נשלחו על ידה קודם לכן למשרד ועמדו בפניו של התובע המוסמך (להלן: התובע) , אך חרף זאת דחה המשרד לבסוף את בקשת התובעת לביטול הקנסות. הנתבע אישר כי בבקשתו לביטול הקנסות ציין כי במידה והבקשה האמורה תידחה, מבקשת התובעת להישפט בגין קנסות אלו. להלן טען הנתבע כי שעה שהמתין לקבלת זימון להישפט בעקבות דחיית הבקשה לביטול הקנסות, הודיעה לו התובעת כי קיבלה דרישה לתשלום סכום הקנסות בצירוף תוספת פיגורים. לגרסת הנתבע בעקבות הודעת התובעת מיום 14.11.05 פנה הנתבע לתובע במשרד, וביקש הבהרות מדוע לא ניתנה החלטה בבקשת התובעת להישפט. להלן סקר הנתבע את ההליכים שנקט לביטול או הפחתה של הקנסות, בקשות שהגיש להארכת מועד להישפט לרבות הליכי ערעור בעקבות דחיית הבקשות. אין חולק כי הליכים אלו לא הניבו את התוצאה המקווה, והסתיימו עם דחיית עתירה שהגיש הנתבע בשם התובעת בפני בית המשפט הגבוה לצדק. ככללו של דבר טען הנתבע כי עשה ככל שביכולתו על מנת לאפשר לתובעת להישפט בגין הקנסות וכי בניגוד לטענות התובעת פעל הנתבע בנאמנות וללא דופי על מנת לאפשר לתובעת לקבל את יומה בבית המשפט, וזאת חרף העובדה ששכר הטרחה שקיבל מן התובעת לא כיסה את ההוצאות הדרושות. הנתבע אף הבהיר כי ההנחיות שקיבל מן התובעת היו לבטל את הודעות הקנס וכי התובעת ציינה בפניו לא אחת כי אין ברצונה להישפט בנמקה זאת ברצונה למנוע נזק תדמיתי. המחלוקת הפלוגתאות הצריכות להכרעה בתובענה זו הינן כדלקמן: היקף הפעולות אשר על הנתבע היה לבצע בעבור התובעת. האם פעל הנתבע באופן סביר ומושכל לביצוע מטלותיו כמתחייב ממעמדו כפרקליט המייצג לקוחות ופעל בנאמנות להבטחת האינטרס של לקוחו. בהנחה שלא - האם הוכח קשר סיבתי בין רשלנותו של הנתבע מזה והנזק שנגרם לתובעת מזה. גובה הנזק. דיון וממצאים הפעולות המשפטיות שבוצעו ע"י הנתבע. אין חולק כי לא נחתם הסכם שכר טרחה בין הצדדים: נסיבה זו הביאה לידי מחלוקת זוטא בשאלה האם התבקש הנתבע ע"י התובעת לפעול בשמה ולייצגה גם בהליכי השפיטה בגין העבירות שיוחסו לתובעת לגופן, בפני בית המשפט המוסמך. הן בכתב הגנתו והן בסעיף 34 לתצהירו טען הנתבע כי הונחה ע"י התובעת לפעול לביטול הודעות הקנס תוך שהתובעת ציינה בפניו כי אין ברצונה להישפט. גרסה דומה העלה הנתבע גם במהלך חקירתו שעה שטען: "התובעת לא רצתה להגיע למשפט כי היא פחדה" (עמ' 25 שורה 23). עם זאת חומר הראיות שבפניי מפרנס ממצא חד משמעי לפיו פנה הנתבע בשם התובעת גם בבקשה להישפט בגין העבירות; הנתבע מודה בסעיף 26 לתצהירו כי ביום 22.11.04 פנה למשרד בבקשה להישפט בשמה של התובעת, בבקשה להישפט. יתר על כן, במכתב ששיגר הנתבע למשרד מיום 26.10.04 (נספח ד' לתצהירו של יצחק בן שטרית שהעיד מטעם התובעת) נרשם במפורש: "במידה ולאחר שתשקלו את מכתבי זה ותחליטו לדחות את הבקשה (לביטול הקנסות - מ.ב.ח.), אזי מבקשת מרשתי להישפט וזאת במסגרת 30 הימים שהוקצבו בחוק למרשתי...". בסיכום טענותיו (פרק ד' עמ' 8) טען הנתבע כי פעל בהתאם להנחיות התובעת שלא להישפט, ומצא תימוכין לגרסתו זו בעדותו של בן שטרית אשר העיד כי "מלכתחילה לא רצינו להישפט" (עמ' 15 שורה 23). עם זאת בהמשך עדותו הבהיר בן שטרית כי "לא הייתה הנחיה (שלא להישפט) אלא העדפה. לא נתנו הנחיות לעו"ד X, נתנו לו להוביל את הקו שהוא חשב עליו.." (שם שורות 30 - 32). עד אחר מטעם התובעת, עמיר בקיש הכחיש בעדותו לחלוטין את הגרסה לפיה התובעת ביקשה להימנע מן הסיכון הכרוך בהעמדה לדין ובהרשעה בפלילים (עמ' 18 שורות 28 - 32). לא נעלמה מעיני העובדה כי בקיש החל את עבודתו בתובעת בחודש ספטמבר 2005 קרי מספר חודשים לאחר שהנתבע החל לפעול בשם התובעת (עדות בקיש בעמ' 17 שורה 13) ומשכך אני רואה להעדיף את גרסתו של בן שטרית; עם זאת הנתבע עצמו הודה כי אמר לתובעת כי הגיש בקשה להישפט והתובעת לא הגיבה ומשכך הסיק: "כל מה שעשיתי היה על דעתה" (עמ' 25 שורות 29 - 30). יתר על כן בהמשך עדותו טען הנתבע: "הם (התובעת) נתנו תצהיר לבית הדין האזורי לעבודה שהוא רצה להישפט" (עמ' 26 שורות 7 - 8). מסקנתי הינה אפוא כי הנתבע סבר כי יש למצות את מלוא האפשרויות לביטול הקנסות ואף הבין כי הוסמך על ידי התובעת לפעול הן לביטול הקנסות באפיק המנהלי והן במידת הצורך לייצגה בהליכים בבית הדין לצורך ברור האישומים לגופם. האם פעל הנתבע באופן סביר ומושכל בביצוע מטלותיו המקצועיות בן שטרית טען בעדותו כי התוודע לנתבע מתוך פרסומים שיזם זה לגבי הניסיון והידע שיש לו בתחום העובדים הזרים (עמ' 5 שורות 18 - 21) הנתבע אישר בעדותו את גרסת בן שטרית (עמ' 23 שורות 29 - 30). התובעת טוענת כי כבר מתחילת הדרך ולמעשה במכתבו הראשון למשרד מיום 26.08.04 נמנע הנתבע מלצרף את המסמכים שיש בהם לצדד לכאורה בטענת התובעת לביטול הקנסות (סעיפים 7 - 8 לתצהירו של בן שטרית). מצאתי כי טענה זו רעועה למדי, לא זו בלבד שהוכח בפניי כי אותם מסמכים אשר התובעת שמה בהם את יהבה, נשלחו על ידה למשרד עוד קודם כניסת הנתבע לתמונה (עדות בן שטרית בעמ' 7 שורות 29 - 30) אלא שבן שטרית הודה כי חלק מן המידע שבו הזין את הנתבע היה שגוי (עמ' 9 שורות 8 - 11). טענתה הנוספת של התובעת הינה כי הנתבע פעל בניגוד להוראה המנדטורית של סעיף 8 א(ה) לחוק העבירות בכך שבמכתביו למשרד מן הימים 26.10.04 ו- 22.11.04 (בגדרם השיג הנתבע על עצם הטלת הקנסות) כלל הנתבע גם בקשה להישפט בגינם, וזאת טרם מתן החלטה ע"י המשרד באשר לעצם הטלת הקנסות (סעיפים 9 - 10 לתצהיר בן שטרית). בסעיף 8א(ה) לחוק העבירות נקבע: "מי שהגיש בקשה לביטול הודעה, כאמור בסעיף זה, אינו רשאי להודיע על רצונו להישפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו..". בבחינה זו של הדברים ברי כי מכתביו האמורים של הנתבע לוקים "במינון יתר" ועומדים בסתירה להוראות החוק. משעומת הנתבע עם העובדה כי פעל בניגוד להוראות הדין לא היה בפיו מענה ענייני וטענתו לפיה מכתבו מיום 22.11.04 מבטל למעשה את בקשתו לביטול הקנס (עמ' 28 שורות 2 - 5) הינה מופרכת הן בשל העובדה כי לא נכללה בו כל הצהרה בדבר חזרתה של התובעת כביכול מבקשתה לביטול הקנסות והן בעיקר בשים לב לעובדה כי גם מכתב זה נשלח קודם לקבלת החלטת התובע במשרד מיום 23.1.05 לפיה סורבה בקשת התובעת לביטול הקנסות. כאמור ביום 23.1.05 דחה התובע במשרד את בקשת התובעת לביטול הקנסות ובמכתבו מן התאריך הנ"ל (להלן: מכתב הדחייה) שמוען לנתבע, העמיד התובע המוסמך את התובעת אותו על זכותה של התובעת לבקש להישפט במקום לשלם את הקנסות בתוך 30 יום מתאריך קבלת המכתב (נספח ד' לתצהיר בן שטרית). בתשובה לשאלה האם הגיש בשם התובעת בקשה להישפט לאחר קבלת מכתב התובע המוסמך, השיב הנתבע בחיוב תוך שהסתמך על מכתב שנשלח ממשרדו ביום 14.11.05 (נספח ח' לתצהיר הנ"ל - עמ' 27 שורות 18 - 21). אין חולק כי המכתב נספח ח' נשלח ע"י הנתבע כ-10 חודשים לאחר קבלת מכתב התובע המוסמך, קרי באיחור של כ-9 חודשים מעבר למועד שנקבע בחוק העבירות ובמכתב התובע המוסמך; אטעים כי הנתבע טען בעדותו כי הוא מודע להוראות החוק ובאותה נשימה הודה כי הגיש את הבקשה להישפט 30 יום קודם לקבלת מכתב התובע (שם שורות 22 - 28). התנהלותו זו של הנתבע מתעלמת ממתחם הזמן שנקבע בסעיף 8א(ה) לחוק העבירות לפיו: "דחה התובע המוסמך את הבקשה לביטול הודעה, רשאי מגיש הבקשה להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה...". מן האמור עד כאן ניתן לקבוע כי הנתבע לא כלכל את פעולותיו ע"פ הדין ולמעשה התעלם מהוראותיו חרף גרסתו כי היה מודע להן, אין מנוס אפוא מן המסקנה לפיה הנתבע הפר את חובת הזהירות החלה עליו כעורך דין כלפי לקוחו. מסתבר כי בכך לא תמה מסכת התנהלותו הקלוקלת של הנתבע בעניין שנמסר לטיפולו. כזכור החלטת התובע המוסמך לדחות את בקשת התובעת לביטול הקנסות ניתנה ביום 1.2.05. ניתן היה לצפות כי הנתבע יפעל לאלתר להגשת בקשה להישפט אך מסתבר כי הנתבע הגיש לבית הדין לעבודה רק ביום 20.11.05 הליך נפל לביטול ו/או הפחתה של הקנסות ורק לאחר שהליך זה נמחק הוגשה על ידו בקשה להארכת המועד להישפט. לא זו אף זו במסגרת הבקשה שהגיש הנתבע לביטול והפחתת הקנסות טען הנתבע כי המשרד לא העביר את עמדתו לבקשת ביטול הקנסות (סעיף 15 לבקשה נספח ט' לתצהיר בקיש). אפס, טענה זו מוטעית בעליל שכן עיון במכתב הדחייה מוכיח מעבר לכל ספק כי דחיית הבקשה לביטול הקנסות התייחסה לעבירה מיום 1.1.04 ומשכך לא היה כל יסוד לטענה שהעלה בבקשת הביטול שהגיש ולפיה המשרד לא המציא את עמדתו לגבי העבירה מיום 1.1.04. הנתבע לא הביא בתצהירו הנמקה או הסבר באשר לבקשה מופרכת זו. דחיית בקשות ועתירות נוספות שהגיש הנתבע בשם התובעת משנדחתה הבקשה להארכת המועד שהגיש הנתבע בפני בית הדין האזורי לעבודה (החלטה מיום 12.12.06 - נספח י"א לתצהיר בקיש) הגיש הנתבע בשם התובעת ביום 22.1.07 ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בגדרה חזר על טענתו לפיה אין לחסום את זכותה של התובעת להישפט חרף העובדה שבקשתה של זו להישפט הוגשה טרם המועד הקבוע בחוק (סעיף 4 להודעת הערעור - נספח י"ב לתצהיר בקיש). בית הדין הארצי דחה טענה זו ב"אבחת חרב" בנמקו בקצרה כי התובעת איחרה כדי 9 חודשים בהגשת בקשה להישפט וכי טענתה לפיה ניתן לתקף בקשה להישפט טרם קבלת החלטה בדבר ביטול הינה מוטעית. עתירה שהגיש הנתבע בשם התובעת לבית משפט הגבוה לצדק לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי נדחתה על הסף תוך שבית המשפט העליון מטעים כי משנה חומרה נודע לשיהוי בן כחצי שנה שחל בין המועד בו ניתן פסק הדין בבית הדין הארצי מזה ומועד הגשת העתירה, וזאת בשל העובדה שבקשת ההארכה שהוגשה במקור בפני בית הדין האזורי - הייתה נגועה לכשעצמה בשיהוי בן כ-9 חודשים (עמ' 3 לפסק הדין בעתירה - נספח י"ג לתצהיר בקיש). הנה כי כן נמצא שהנתבע נקט שיהוי ממושך ובלתי מוסבר, העולה כדי סחבת מרושלת במיצוי זכותה של התובעת להישפט. מן המקובץ עד כאן עולה כי הנתבע לא יצא ידי חובת הזהירות והמיומנות המקצועית החלה עליו כלפי התובעת ולמעשה הפר חובה זו הן בהתעלמותו מדעת מהוראות חוק מחייבות והן בסדרת טעויות ונקיטת סחבת לרפאן; הנתבע התרשל איפוא כלפי התובעת. הפרת חובת הנאמנות שחב הנתבע לתובעת אם אין די בגילוי הרשלנות שציינו את טיפולו המקצועי של הנתבע, חומר הראיות שבפניי מלמד כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות שחלה עליו כלפי התובעת, בניגוד לסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, לפי מצווה פרקליט בין היתר לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות. בסעיף 28 לתצהיר עדותו טען הנתבע כי: "החלטת התובע המוסמך תאמה את הערכתי כי סיכויי הפחתת הקנסות שהושתו ע"י התובעת נמוכים מאוד". בסעיף 38 לתצהירו טען הנתבע: "אם התובעת הייתה עומדת לדין, גם ערכאה שיפוטית הייתה מגיעה לאותה מסקנה שאין לבטל את הקנסות מאחר והוטלו על התובעת כדין". בן שטרית התייחס בעדותו להערכה המקצועית שקיבלה התובעת מן הנתבע באשר לסיכוייה: "מלכתחילה לא רצינו להישפט, הקו של הנתבע היה שאני סוגר לכם את התיקים, אין להם קייס, אנו נגיש בקשה לביטול הקנסות ואם לא, בקשה להישפט.... אם עו"ד X היה אומר לנו שאין לנו סיכוי טוב היינו משלמים את הקנס ולא היינו מתקשרים עד עוד משרד כפי שעשינו הכוונה למשרד עו"ד X". (עמ' 14 שורות 23 - 28). קודם לכן בעדותו טען בן שטרית: "הוא (הנתבע) העביר לנו מסר די ברור שהוא מבטל את הקנסות ובשביל זה התקשרנו איתו..." (עמ' 13 שורות 24 - 26 וכן עמ' 16 שורות 16 - 17). הנתבע הודה בעדותו כי גם במסגרת טיפולו בעבור לקוחות אחרים לא הצליח לבטל קנסות במשפטים שהגיעו לסיומם (עמ' 23 שורות 21 -23). כאשר עומת הנתבע עם גרסתו לפיה סיכויי התובעת לביטול הקנסות היו קלושים השיב הנתבע בחיוב. להלן נשאל הנתבע: "אני מבין שהצגת בפני התובעת שאין לה סיכוי בהליך". והשיב: "כן" (עמ' 24 שורות 4 - 6). ובתשובה לשאלה נוספת האם ערך תכתובת עם התובעת בסוגיית סיכוייה השיב בשלילה וטען: "הכל היה בע"פ" (שם בעמ' 24 שורות 4 - 9). במחלוקת העובדתית אני מעדיף את גרסתו של בן שטרית אשר נקב במפורש בשמו של הנתבע כמי שהציג בפני התובעת מצגים מרגיעים ואופטימיים באשר לסיכויי ההליך. הנתבע לעומת זאת הגם שטען כי הבהיר לתובעת כי "אין לה כל סיכוי בהליך" לא נקב בשמו של אדם מסויים ואף הודה כי לא טרח לציין בכתובים כי אין כל תוחלת לטיפול המשפטי שבגינו נשכרו שירותיו. עסקינן ידוע בהליך בו גלומה בין היתר גם ההסתברות להרשעה בפלילים. הבסיס הנורמטיבי תיקצר היריעה מלפרט את מכלול ההלכות הדנות בחובת הזהירות והנאמנות בהן נושא עורך דין כלפי לקוחו, אך אין פטור בלא כלום. ב-ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן, פ"די מ"ב (4) 446 עמד בית המשפט בהרחבה על היקפן ומהותן של חובות אלו. אשר לחובת הזהירות נקבע: "עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטיפולו בענייני לקוחו, בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא". אשר לחובת הנאמנות נקבע: "עורך דין מחוייב להודיע ללקוחו על מצב הדברים לאשורו, בכל הקשור לחוק ולפסיקה החלות על המקרה". גם אם תמצי לומר כי יתכן והנתבע העמיד את התובעת על סיכויי ההליך באופן כללי, אין די בכך. ב- ת"א (מחוזי חיפה) 690/04 נגלר נ' י.ר. טסלר יזום תכנון ובניה בע"מ קבע כב' השופט עמית: "על עו"ד המייצג לקוח, הנכון ליטול על עצמו סיכונים בניגוד להמלצתו המקצועית, להבהיר ללקוחו את הדברים ב'רחל בתך הקטנה'. דומני שראוי גם לעגן את הדברים במסמך שבו יפרט עורך הדין ללקוחות את הסיכונים הכרוכים בעסקה. מסמך מעין זה דרוש במישור הראיתי כדי למנוע בעתיד מחלוקות מה הוסבר ומה לא הוסבר.... למסמך זה יש ערך גם במישור המהותי בכך שהוא מיסב תשומת לב הלקוח לסיכונים שהוא נוטל על עצמו בעסקה". ב-רע"א 2786/07 בתיה לופטיג נ' עו"ד הדסה בן יעקב ועו"ד נחמני עמד בית המשפט העליון על העובדה שטיב היחסים בין עורך דין ללקוח מחייב הגברת חובות אלו ובין היתר נאמר שם: "הנאמנות ללקוח היא הדיברה הראשונה מן הדיברות שניתנו לעורכי הדין". מסקנתי הינה אפוא כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות כלפי התובעת. סוגיית הקשר הסיבתי וגובה הנזק הנתבע טען כי התובעת נמנעה מלטעון להתקיימות רכיב חיוני לגיבוש עילת תביעתה והוא קיומו של קשר סיבתי אשר בנסיבות דכאן עניינו בשאלה האם הקנסות היו מבוטלים לו הגיש הנתבע את בקשתו להישפט במועד. אכן אין לכחד כי התובעת לא טענה בכתב תביעתה במפורש להתקיימותו של הקשר הסיבתי. עם זאת בכתב התשובה שהגישה התובעת נטען כי הנתבע לא העלה בכתב הגנתו טענה כלשהיא המתייחסת לחובתו ליידע את התובעת בדבר החלטת התובע המוסמך, ונמשכך חוייבה התובעת בתשלום תוספת פיגורים (סעיף 3 לכתב התשובה); לא זו אף זו, נקבע לא אחת כי אם יוכיח התובע את הפרת החובה ואת יסוד הנזק, יהיה על בית המשפט לקבוע על דרך האומדן השיפוטי אם הייתה זו הפרת החובה אשר גרמה לנזק ועד כמה (השוו: ע"א 4348/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, דינים עליון נ"א 367. ב-ע"א 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל עמד בית המשפט ובהרחבה על סוגיית הקשר הסיבתי שבין התרשלותו של עורך דין ובין הנזק שנגרם למרשו וציין: "הקשר הסיבתי העובדתי נבחן בשאלה האם אילולא ההתרשלות היה הנזק נגרם. הקשר הסיבתי המשפטי נבחן בשאלה האם הקשר הסיבתי העובדתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". אחד ממבחני העזר המקובלים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן הצפיות, שבא לבדוק האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלותו. יצוין עוד, כי התערבותו של גורם זר... לרבות הניזוק עצמו- אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, שכן גם אז יש לבחון האם ההתערבות הייתה צפויה" (בעמ' 31 - 32 לפסק הדין). בהעמדה זו של הדברים סבורני כי טענת הנתבע לעניין הקשר הסיבתי לוקה בחסר: הנזק שנתבע ע"י התובעת אינו מוגבל רק לסכום הנומינלי של הקנסות (סך של 90,000 ₪) אלא הוא חל ומשתרע גם לגבי חיובי ריבית הפיגורים שהושת על התובעת בסכום בלתי זניח (בסך כ- 67,000 ₪) כמו גם על תשלום שכר הטרחה ששילמה לנתבע (סך של 25,000 ₪). על יסוד החומר הראיות שבפניי והממצאים שקבעתי הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה באשר להתקיימותו של קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת לנתבע מזה, ובין סכום הנזק הגלום בסכומי הקנסות הנומינליים שכן הוכח בפניי כי המשרד שקל את טענותיה ע"פ החומר אשר התובעת העבירה לידיו עוד קודם לתחילת טיפולו של הנתבע. הנה כי כן ציין התובע המוסמך של המשרד במכתבו מיום 17.10.04 שנשלח לנתבע: "הקנס המינהלי על עבירה של סעיף 2(א) ו-4 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א - 1991 הוטל כדין ולא נמצאה עילה לביטולו לאחר שנבחנו נסיבותיו של העניין, העובדתיות והמשפטיות ואף העילות הנטענות בהנמקת הבקשה לביטול הקנס" (נספח י' לתצהיר בן שטרית). לא נעלמה מעיני העובדה כי נימוקיו של הנתבע לביטול הקנסות במכתבו למשרד מיום 26.10.04, נטענו בתכלית הקיצור אך הן חופפות בעיקרן את הטענות שהעלתה התובעת עצמה בפני הנתבע (סעיף 7 לתצהיר בן שטרית). יתר על כן בן שטרית עצמו הודה כי הוא מודע לעובדות הנוגעות להעסקת שני העובדים רק בעקבות תשאול של מנהל הפרויקט (עמ' 6 שורות 18 - 22) ואף הודה כי אינו יכול להעיד לגבי רמת ידיעותיו של אותו מנהל פרוייקט (שם שורות 29 - 32). על כך אוסיף כפי שציינתי לעיל הודה בן שטרית כי נפלה אי התאמה בין המידע שמסר לנתבע מזה ובין העובדות שציין במכתב נספח ג' לתצהירו (עמ' 9 שורות 8 - 12). שני בעלי הדין התייחסו בסיכומיהם לסכות (תוחלת ההסתברות) לביטול החלטת המשרד במסגרת הליכי שפיטה בבי"ד, אך מצאתי כי אין בפסקי הדין שאוזכרו על ידם כדי לקבוע ולו ע"פ מאזן ההסתברויות, כי לו ניתן לה יומה, הייתה התובעת מצליחה במסגרת הליכי השפיטה, לבטל את סכומי הקנסות. על הנטל הכבד הרובץ על התובע את פרקליטו ברשלנות בניהול משפט עמד בית המשפט העליון ב-ע"א 989/03 חוטר ישי משרד עו"ד נ' חיננזון, פד"י נט (4), 796, שם נקבע: "....הנטל להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות הוא על התובע. בהקשר זה על התובע הנטל להוכיח כי אלמלא התרשלותו של עורך-הדין תוצאת פסק-הדין הייתה משתנה לטובתו... זהו נטל כבד מבחינה ראייתית, שכן כל מי שהתנסה בהליכי משפט יודע כי אין לדעת בוודאות את תוצאותיהם של הליכים משפטיים עד למתן פסק-דין חלוט, ואין לדעת כיצד היו נראים פני הדברים לו התנהלו ההליכים באופן שונה." עד כאן אמורים הדברים באשר לסכום הנומינלי של הקנסות ומסקנתי הינה אפוא כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היה בידה, לא פעל הנתבע כדבעי, לפטור עצמה מתשלומי סכומי הקנסות. שונים הם פני הדברים באשר לחיובי הריבית. אין חולק כי מכתבו של התובע המוסמך מיום 23.1.05 בדבר דחיית הבקשה לביטול הקנסות הכולל גם דרישה לשלם את סכומי הקנסות - נשלח לנתבע ולא לתובעת (סעיף 11 לתצהיר בן שטרית ונספח ו'). הנתבע לא טען בתצהירו כי הביא לידיעת התובעת את עובדת קבלת המכתב האמור, אך טען לראשונה בחקירתו כי עדכן טלפונית את התובעת (עמ' 25 שורות 6 - 9). גרסה זו הוכחשה ע"י בן שטרית שטען כי הנתבע לא הודיעו על דחיית הבקשה לביטול הקנס כמו גם על חובת התובעת לשלמו לאלתר (עמ' 10 שורות 20 - 23) בן שטרית אף העיד כי הנתבע ייעץ לתובעת שלא לשלם את סכום הקנס (עמ' 13 שורות 22 - 23). אין בידי לקבל את גרסתו של הנתבע בסוגיה זו הן משום שנפקדה מתצהיר עדותו והן, ולא פחות מכך, בהעדר כל אפשרות לאמתה. לשיטתי שומה היה על הנתבע לעדכן את התובעת בכתובים על עובדת דחיית בקשתה לביטול הקנסות ולהעמיד אותה על חובתה לשלם את סכום הקנס לאלתר שאם לא כן תחויב בריבית פיגורים, עסקינן במיצוי מובן מאליו של חובת הזהירות וחובת הנאמנות הרובצות על הנתבע. בנסיבות אלו מתקיים יסוד הקשר הסיבתי הן העובדתי והן המשפטי שבין רשלנותו של הנתבע והפרת חובת הנאמנות מצידו מזה ובין חיובה של התובעת בחיובי הריבית - מזה. השבת תשלום שכר הטרחה התובעת עתרה להשבת שכר הטרחה ששילמה לנתבע מראש בסך 25,000 ₪ (סעיף 7 לתצהיר בן שטרית ועדותו בעמ' 16 שורות 21 - 23). גרסה דומה הייתה גם בפיו של בקיש שציין גם כי בידיו החשבונית המעידה על התשלום (עמ' 19 שורות 12 - 13 וכן שורות 30 - 31). בסעיף 19 לכתב ההגנה שהגיש הנתבע נטען כי שכר הטרחה שקיבל הנתבע מן התובעת לא כיסה את כל ההוצאות הדרושות להגשת כל ההליכים... אך בתצהירו נמנע מההתייחסות כלשהו לסוגיה זו. לביסוס גרסתה בדבר התשלום המציאה התובעת לבית המשפט הודעה בדבר חשבוניות של הנתבע (במ/1). פרוט הסכומים הנקובים בשיקים ובחשבוניות ומועד תשלומים מבססים לכאורה את גרסת התובעת הגם שהנתבע טען בעדותו כי התשלומים האמורים שולמו לו בגין טיפול משפטי קודם (עמ' 22 שורות 16 - 22). הגעתי למסקנה כי בין אם צודקת התובעת בטענתה לגבי יחוס התשלום לטיפול המשפטי מושא התביעה ובין אם יש ליתן אמון בגרסתו הבעייתית קמעא של הנתבע - אין הצדקה להורות על השבת סכום שכר הטרחה. נימוקיי למסקנה זו מתבססת על העובדה המוכחת לפיה ביצע הנתבע עבור התובעת פעולות משפטיות לא מעטות ובכללן פנייה למשרד והגשת בקשות ועתירות שונות לבתי המשפט. סבורני כי די בעובדה זו כדי לזכות את התובעת בשכר הטרחה אשר כנטען שולם לו וכי העובדה שהטיפול המשפטי (הכושל ברובו) לא הניב את התוצאות המקוות, אינה מהוה לכשעצמה עילה להשבת שכר הטרחה. הכרעה ואחרית דבר על יסוד ממצאי אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את סכומי תוספת הפיגורים לקנס שנאלצה התובעת לשלם בסכום של 70,419 ₪ כמפורט בסעיף 27 לכתב התביעה. לסכום זה ייווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. לאור ממצאי בדבר התנהלותו הנפסדת והקלוקלת של הנתבע בטיפולו בענייניה של התובעת ובעיקר התעלמותו המודעת מהוראות הדין, רשלנותו וחוסר הנאמנות שדבק בטיפולו אני מחייבו לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 12,000 ₪. הודעה זכות הערעור. רשלנותעורך דיןקנס