דוגמא להחלטה בנושא רישיון זמני ישיבה בישראל למשתחררים ממשמורת: 1. ביום 3.12.12, ניתן תוקף של פסק דין להתחייבות המשיב להנפיק רישיונות זמניים לישיבת ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, החל מיום 1.2.13 ואילך, למי ששוהה בישראל שלא כדין ושוחרר ממשמורת, לתקופת השחרור בערובה, ונקבעו הדרך והמועדים בהם תתבצע מסירת הרשיונות הזמניים (להלן: "פסק הדין"). 2. עובר להגשת העתירה, ביום 9.1.12, פנו המבקשים למשיב וביקשו, בהסתמך על סעיף 13ו(ד) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952 (להלן "החוק"), להנפיק לכל מי ששוהה בישראל שלא כדין ולא במשמורת רשיון זמני לישיבת ביקור על פי סעיף 2(א)(5) לחוק. המשיב דחה את הבקשה. פניות נוספות של העותרים, נדחו אף הן והמשיב הבהיר בתשובותיו כי המדיניות לפיה לא יינתנו רישיונות ישיבה לכל המשוחררים ממשמורת לא תשתנה. 3. ביום 5.8.12 הגישו המבקשים את העתירה המנהלית דנא. ביום 23.10.12, שבוע לפני המועד שנקבע לישיבה מקדמית, הגיש המשיב הודעה בה נאמר כי לאחר ששקל את הסוגיה החליט להעניק רישיונות זמניים לכל מי שמשתחרר ממשמורת, לתקופת השחרור בערובה, וכי יוכל להיערך לכך בתוך כשלושה חודשים. על כן הדיון בעתירה מתייתר. הודעה זו הובילה להסכמות ולמתן פסק הדין למעט שאלת ההוצאות. טענות הצדדים בבקשה זו: 4. המבקשים, סומכים את בקשתם על האמור בבג"ץ 842/93 נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, 219 בו נקבעו שלושה מבחנים להשתת הוצאות. הראשון, קיומו של צידוק בהגשת העתירה; השני, מיצוי הליכים ראוי עובר להגשת העתירה; השלישי, העתירה הובילה לקבלת הסעד. לטענת המבקשים כל אחד משלושת המבחנים מתקיים במקרה זה ועל כן יש לחייב את המשיב לשלם להם הוצאות ושכ"ט עו"ד. העתירה עסקה בזכויותיהם של מאות שוהים בלתי חוקיים אשר החוק מתייחס אליהם מפורשות וקובע שהמשיב חייב לתת להם רישיונות זמניים לפי סעיף 2(א)(5) לחוק. במשך למעלה מחצי שנה התכתבו הצדדים ורק בעקבות הגשת העתירה חזרה בו המשיב מהחלטתו וניתן פסק הדין. 5. לענין שיעור ההוצאות יש, לטענת המבקשים, לקחת בחשבון את היקפה של העתירה והעבודה הרבה שהושקעה בה, כמו גם את הנושא שעמד על הפרק שהתבטא בפגיעה מתמשכת בזכויות מבקשי המקלט ובשלטון החוק. אומנם עמדת המשיב, לאחר הגשת העתירה, חסכה בזמן שיפוטי ואף בהוצאות נוספות, אולם עמדה זו התקבלה רק לאחר הגשת העתירה ולאחר שהושקעה בה עבודה רבה. פסיקת הוצאות משמעותית תהווה לא רק החזר של ההשקעה אותה השקיעו, אלא גם תמריץ הכרחי למשיבה לשקול היטב, במסגרת הדין, את עמדתה ונימוקיה טרם תדחה טענות בפרט כשעניינן סמכות חובה. 6. לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות. בין הצדדים קיימת מחלוקת משפטית, שבעקבות פסק הדין, הפכה לתיאורטית ואינה רלבנטית עוד, למרות שלא הוכרעה על ידי בית המשפט. למעשה מבוקש מבית המשפט להכריע במחלוקת מבלי שנידונה ומבלי שהמשיב הגיב לעתירה. המשיב החליט לפנים משורת הדין, ליתן רישיונות זמניים ולהיערך לשם מתן רישיון זמני לכלל המשוחררים ממשומרת לתקופת שחרורם מבלי שעמדתו העקרונית השתנתה. לטענת המשיב, החוק אינו מחייב את שר הפנים ליתן רישיון זמני לישיבת ביקור לכל מי שתלוי ועומד נגדו צו הרחקה בתוקף ושר הפנים רשאי אך לא חייב ליתן רישיון זמני. 7. אין זה ראוי להשית על המשיב הוצאות בגין הליך שלא נוהל ולא ברור אם היה מסתיים בפסק דין המקבל את העתירה. זאת ועוד, כרשות מנהלית, המשיב פועל, מעצם מהותו ותפקידו להגשמת מטרות הנוגעות לטובת הכלל ועל כן בסמכותו לעיין מחדש בהחלטותיו, לחזור מהן ואף לשנותן. סוגיית מתן רישיונות זמניים נשקלה על ידי המשיב בכובד ראש ואין בעובדה שבחר בסופו של יום לתת רישיונות זמניים, לפנים משורת הדין, כדי להצדיק פסיקת הוצאות כנגדו. בעתירות מנהליות בכלל, ובסוג הנידון בפרט, בית המשפט נוהג שלא לפסוק הוצאות אלא במקרים חריגים. על כן, ראוי שגם במקרה זה, בהיעדר טעם חריג, לא יסטה בית המשפט מהנוהג בפרט לאור החסכון בזמנו של בית המשפט ומזמנם של המבקשים. 8. לבסוף טוען המשיב כי ספק רב אם למבקשים היה מעמד להגיש את העתירה, בהיעדר עותר ספציפי אשר עניינו מובא בפני בית המשפט. הכרעה 9. תיק זה הסתיים במתן פסק דין מבלי שהמחלוקת המשפטית העיקרית נדונה לגופה והוכרעה. אף על פי כן, מצאתי לחייב את המשיב בהוצאות המשפט. בתגובת המשיב לבקשה לפסיקת הוצאות צויין (סעיף 7): "... בנסיבות בהן החליטה המשיבה, לפנים משורת הדין, להיערך לשם מתן רישיון זמני לישיבת ביקור לכלל המשוחררים ממשמורת לתקופת שחרורם" (ההדגשות בקו אינן במקור- ז.ב) המבקשים פנו לראשונה למשיב ביום 9.1.12, חזרו ופנו, באותו עניין, פעמיים נוספות ורק כעבור כארבעה וחצי חודשים נדחתה פנייתם ללא מענה ענייני לטענותיהם. המבקשים פנו שוב במכתב הבהרה למשיב שדחה את פנייתם ביום 20.6.12, שוב ללא מענה ענייני, מה שאילץ את המבקשים להגיש את העתירה. נשאלת השאלה מדוע קיבל המשיב את החלטתו - אף אם לפנים משורת הדין- רק לאחר הגשת העתירה ולא בטרם הגשתה. יתרה מכך, המשיב המתין שלושה חודשים, מאז הוגשה העתירה, והגיש את הודעתו רק שבעה ימים לפני המועד שנקבע לדיון המקדמי בעתירה. זהבה בוסתן המשיב "משך" את החלטתו בסוגיה במשך תקופה של כ-10 חודשים, החלטה שלו היתה מתקבלת במועד מוקדם יותר, בעקבות פנית המבקשים היתה מונעת את הגשת העתירה. וקשה שלא להתרשם כי רק הגשת העתירה היא זו שהביאה את המשיב לקבל את החלטתו. 10. התנהלות המשיב בנסיבות ההליך מהווה טעם חריג המצדיק הטלת הוצאות במקרה זה. המבקשים עשו כל שלאל ידם במטרה לפתור את המחלוקת המשפטית מחוץ לכותלי בית המשפט ונקטו בכל ההליכים בהם יכלו לנקוט בטרם הגשת העתירה. בסופו של יום רק הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. בקביעת שיעור הפיצוי התחשבתי בכך שהצגת ההסדר, אף כי הוצג לאחר הגשת העתירה, חסך בזמן השיפוטי ובהוצאות נוספות. 11. לאור כל האמור לעיל, המשיבה תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עורכי דין לטובת המבקשים בסך של 15,000 ₪. אשרה (ויזה)משרד הפניםרשיון ישיבת קבע