דוגמא לפסק דין בנושא קניית רהיטים באינטרנט - ביטול עסקה והחזר כספי: זוהי תובענה על סך 15,000 ₪ שעניינה דרישה להחזר דמי רכישת רהיטים שנועדו לשלושה חדרי אירוח שבבעלות התובעת. הרכישה בוצעה באמצעות האינטרנט. גרסת התובעת וטענותיה: 1. התובעת טוענת, כי כבר ביום אספקת הרהיטים, הבחינה כי הרהיטים שסופקו אינם תואמים את ההזמנה, לא מבחינת צבעם ולא מבחינת טיבם, אך "מחוסר ברירה" נאלצה לקבלם. 2. עוד טוענת התובעת כי גודל השידות חרג מהגודל הסטנדרטי הרגיל - דבר שלא הובא לידיעתה טרם ההזמנה. משפנתה לנתבעת בעניין זה - הובטח לה כי ישוגרו אליה שידות במידות קטנות יותר וכי תפוצה בשלוש "כסאות טואלט". לטענתה, הנתבעת לא עמדה בהבטחתה זו, לא החליפה את השידות ולא סיפקה את הפיצוי. 3. לטענתה, לאחר כחודש ימים בלבד גילתה כי כל הרהיטים מתפרקים בזה אחר זה. אי-לכך, פנתה היא לנתבעת בדרישה לביטול העסקה ולהשבת הכספים ששילמה. הנתבעת הבטיחה כי תשלח נציג מטעמה לבדיקת טענותיה ואולם עד למועד הגשת כתב התביעה, איש לבסוף לא הגיע לביתה. 4. במצב דברים זה, לא נותרה לה כל ברירה והיא נאלצה לתת את כל הריהוט ל"יד שניה" ללא תמורה. 5. בדיון שהתקיים ביום 24.01.2012, הוסיפה התובעת וטענה כי הזמינה ריהוט העשוי מעץ אורן - כפי המצויין באתר האינטרנט - בעוד שהריהוט שסופק לה היה עשוי מחומר אחר - מאיכות פחותה, ככל הנראה מסיבית. גרסת הנתבעת וטענותיה: 6. באשר לצבע הרהיטים - טוענת הנתבעת כי התובעת היא זו אשר בחרה את הצבע, משביקשה להתאימו לריהוט הקיים. 7. באשר לגודל השידות - הרי שלא באה כל דרישה מיוחדת מצידה במועד ההזמנה, ומכל מקום מידות השידות פורטו באתר האינטרנט ממנו בוצעה ההזמנה. 8. בכל הנוגע לפגמים שנתגלו בריהוט, טוענת הנתבעת כי התובעת פנתה אליה לראשונה רק בחלוף 7 או 8 חודשים ממועד אספקת הרהיטים, ולא בחלוף חודש - כטענתה - ובעקבות פנייתה זו, נשלח נציג מטעמה אשר חיזק את מרכז המיטה באמצעות הרכבת רגל נוספת לצורך ייצובה. 9. לאחר זמן מה, נשלחה שוב פנייה נוספת אך משנשלח אליה נציג מטעמה לבדיקת אותם ליקויים, אשר לא הובררו כל צרכם, סירבה התובעת לקבלו. לטענתה, ככל שהיתה מאפשרת התובעת לבחון את אותם פגמים, הרי שיש וניתן היה לתקנם או להחליפם בהינתן כי חלפו כשנתיים ימים מיום הרכישה. 10. לטענתה, משהמדובר בריהוט אשר שימש אורחים בחדרי אירוח - הרי שיש משמעות למועד הפנייה, משעה שסביר להניח כי האורחים אינם מקפידים על שימוש הולם בריהוט כפי שנעשה בעת "שימוש אישי". 11. באשר לחומר ממנו עשויים הרהיטים - הרי שמוכחשת טענה בדבר הזמנת ריהוט עשוי מעץ ולדברי נציגה, הרי שהחברה בה הוא מועסק מעולם לא מכרה חדרי שינה עשויים מעץ. ההסכמה הדיונית וביטולה: 12. ביום 24.01.2012 התקיים דיון ובו נחקרו הצדדים. בסופו, הודיעו הם כי נותנים הסכמתם למתן פסק-דין על דרך הפשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, ללא נימוקים, וזאת לאחר שיומצא דף האינטרנט ממנו בוצעה ההזמנה. 13. ברם, זמן קצר לאחר מכן, ביקשה הנתבעת לבטל את אותה הסכמה בטענה - כי בסמוך לאחר מועד הדיון, גילתה כי התובעת שיקרה בעדותה עת טענה כי כל הריהוט נמסר ליד שניה. 14. לנוכח טענה זו, נקבע מועד דיון נוסף לצורך בירור טענותיה של הנתבעת בטרם מתן החלטה על ביטול ההסכמה, ובסופו, עתרו הצדדים למתן פסק-דין לגופו של עניין, על סמך הראיות שהוצגו בפניי. דיון והכרעה: 15. באשר לטענה בדבר אי התאמת צבע הריהוט - הרי שלנוכח הודאת התובעת בכתב תביעתה, כי הסכימה לקבל את הריהוט במועד אספקתו, על אף חוסר ההתאמה - הרי שלא מצאתי להידרש לטענה זו. כך או כך, לא הובאה כל ראיה בדבר אי ההתאמה הנטענת. 16. באשר לטענה בדבר אי ההתאמה של סוג הריהוט שהוזמן, אם מעץ אורן, אם מחומר אחר - אף כאן לא מצאתי להידרש לטענה זו, משני טעמים: ראשית - טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה והיא הועלתה לראשונה, אגב אורחא, רק בכתב התשובה לכתב ההגנה. ברי כי אי ההתאמה בדבר סוג הריהוט הינה טענה מהותית אשר מן הראוי היה לפרטה כבר בכתב התביעה. אף במכתב פנייתה שבו באה בטרוניה לנתבעת על כי לא עמדה בהבטחותיה (סומן כ-ת/10) לא טרחה התובעת להזכיר ולו במילה אחת כל טענה בעניין זה, על אף היותה מהותית. אמנם, בדיון הנוסף, מיום 23.09.2012 צירפה התובעת עמוד מאתר האינטרנט של הנתבעת (ת/14) שבו צויין כי בסיס המיטה עשוי מעץ, ואולם, משעה שנציג הנתבעת הכחיש כי ההזמנה בוצעה על פי עמוד זה, תוך שצירף, עובר לכן, עמוד אחר מאתר האינטרנט שממנו בוצעה, לטענתו, ההזמנה הנדונה (נ/4), ובהעדר המצאת העמוד הרלוונטי למועד ביצוע הרכישה, מצד אף אחד מהצדדים - הרי שלא ניתן לקבוע, באופן חד משמעי, כי ההזמנה בוצעה אכן על פי הנתונים שהציגה התובעת בת/14, כמו גם לא על פי הנתונים שהוצגו בנ/4. עם זאת, מצאתי לציין כי עמוד האינטרנט שסופק על ידי התובעת - סותר את הנטען על ידי נציג הנתבעת בדיון מיום 24.01.2012, בדבר אי מכירת חדרי שינה עשויים מעץ (עמ' 7, שו' 14). זאת ועוד: על פי מפרט ההזמנה שהוצג - על ידי הנתבעת דווקא (סומן כנספח נ/1) עולה כי התובעת ביקשה "שדרוגים" בצורה של "משטחי עץ מצופה דיקט". משמע: לכל הפחות, הובטח כי משטחי הריהוט יהיו עשויים מעץ ואולם אין בכך כדי לתמוך בטענתה כי הריהוט אשר הוזמן עשוי כולו מעץ. ברם, כך או כך, משעה שהתובעת לא השתיתה את עילת תביעתה על עילה זו, כשאת עיקר יהבה הטילה על איכותם של הרהיטים ולא על אי התאמה מבחינת סוג העץ שסופק ולנוכח הצהרותיה הן בדיון ("זה לא העניין אם הבטיח אורן או סיבית", פרוטוקול מיום 24.01.2012, עמ' 6, שו' 17) והן בכתב התשובה לתגובה ("... הובטח עץ אורן ולא קרטון דחוס. כבר בקבלת הרהיטים בנוכחות המוביל שוחחתי עם חיים וטענתי בפניו שזה לא מה שהוזמן, אך לאחר שהבטיח להחליף את השידות ופיצוי של 3 כסאות לטואלט והבנתי שיעלה לי שוב 1,500 ₪ הובלה הסכמתי לקבל את הרהיטים"), נראה כי לכאורה זנחה התובעת את טענתה בעניין זה, ו/או כי הסכימה לשינוי. מכל מקום, בהעדר כל ראיה וודאית לנטען - כמובהר לעיל - לא מצאתי לקבוע מסמרות בעניין. 17. באשר לגודל השידות - הרי שאף אליבא לגרסתה, מידות השידות פורטו באתר ממנו בוצעה ההזמנה ולא הובאה בפניי כל ראיה כי היתה דרישה מיוחדת מצידה לחרוג מאותן מידות שצויינו באתר. נראה כי התובעת סברה לתומה כי המדובר במידות סטנדרטיות ולא שתה לבה למידות שצויינו שם. כך או כך, לא הובאה בפניי כל ראיה באשר למידות ש"בסטנדרט" (שאינן בגדר ידיעה שיפוטית) ובאשר למידת החריגה מהן. אי-לכך לא מצאתי לקבל טענה זו. עם זאת, מצאתי לקבל טענת התובעת כי אכן הובטחו לה שלושה הדומים, אשר לא ניתנו בסופו של דבר, כנלמד ממכתבה של הנתבעת אל התובעת אשר סומן כ-ת/13. 18. נותר איפוא להידרש לשאלת הליקויים ובמסגרת זו עליי לבחון את הסוגיות הבאות: א. האם הוכחו הליקויים הנטענים בריהוט שסופק ואם כן, באילו פריטים ובאיזה היקף? ב. האם הפגמים שנתגלו הם כאלה המצדיקים ביטול העסקה, כולה או חלקה? ג. האם היה מקום לאפשר לנתבעת לפעול לתיקון הליקויים? ד. האם רשאית היתה התובעת לבטל את החוזה ולמסור את הריהוט הפגום לאחר, מבלי שתחול עליה חובת ההשבה ואיזה משמעות יש לעובדה שלא כל הריהוט נמסר - בניגוד להצהרתה? להלן תינתן התייחסותי לשאלות אלה, אגב התייחסות לנטלי ההוכחה. 19. האם הוכחו הליקויים הנטענים ואם כן באילו פריטים מדובר? לטענת התובעת, כל הרהיטים שסופקו "התפרקו" בזה אחר זה, וכדבריה: "ראשי המיטות יוצאות ממקומם" ו"מגירות המסילות נפלו ממקומם" (ר' כתב התשובה לכתב ההגנה). ברם, לצד טענה זו, לא ניתן כל פירוט אילו רהיטים כלולים באותה הזמנה שסופקה. הנתבעת, מאידך, הציגה מסמך (סומן כ-נ/1) ובו פירוט הריהוט שהוזמן. מסמך זה אמנם הינו קטוע, ואולם, בשים לב להצהרת התובעת כי נציג הנתבעת שלח לה "דף של מה זה כולל כשחלק מהדף מחוק" (עמ' 6, שו' 14 - 13) ובהעדר כל התנגדות להגשת אותו מסמך - שהוצג על ידי הנתבעת - כאשר מנגד, לא הציגה התובעת כל מסמך נגדי, כאמור - הנני קובעת איפוא כי נספח נ/1 מהווה את מסמך ההזמנה. על פי נספח זה ההזמנה כללה את הרהיטים הבאים: שתי מיטות, שתי שידות, ארונית (קומודה) בת 5 מגירות, שידת מראה, מראה, ארון שלוש דלתות ומזרון זוגי. להוכחת הפגמים הנטענים צירפה התובעת תמונות (סומנו כ-ת/1 עד ת/8) שמהם עולים לכאורה פגמים במגירות הארונית ופגמים בבסיס המיטות. לא צורפו כל ראיות ביחס ליתר הפריטים, לא ביחס לארון, לא ביחס לשידות ולא ביחס למזרון. משלא נחקרה התובעת ביחס לתמונות שהוצגו, ולאחר שבחנתי את התמונות שהוצגו בפניי, הנני קובעת איפוא כי הוכחו ליקויים בשתי המיטות ובארונית בת חמש המגירות. אם כך הדבר, הרי שכבר עתה יש לקבוע כי אין כל מקום להורות על השבת מלוא התמורה ששולמה - כפי שנדרש במסגרת התביעה - בהעדר כל ראיה להפרה הנטענת ביחס ליתר הפריטים הכלולים בכתב ההזמנה. המסגרת הנורמטיבית: 21. ההוראות הרלוונטיות למחלוקת דנן, מצויות בחוק המכר, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק המכר"), שהינו חוק ספציפי. סעיף 11 לחוק המכר קובע לאמור: "המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר - (3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם". מסירת ריהוט מאיכות שאינה "הדרושה לשימוש רגיל", מהווה לכאורה הפרה מצידה של הנתבעת. עם זאת, סעיף 14 לחוק המכר קובע כי על הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה מיד לאחר שגילה אותה, וככל שלא גילה כאמור, אין הוא זכאי להסתמך עליה. שלילת ההסתמכות על אי ההתאמה, משמעה: מניעת התרופות שהיו עומדות לקונה בשל הפרת חוזה בגין אי התאמה. כן קובע סעיף 15 לחוק המכר, כי אם הייתה אי התאמה נסתרת שלא ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, זכאי הקונה להסתמך עליה ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה. כן מחייבת הוראת סעיף 17 לחוק המכר לפרט טיבה של אותה אי התאמה וליתן למוכר הזדמנות ניאותה לבדוק את הממכר. המדובר בשתי דרישות: האחת מתן הודעה מפורטת, והשניה מתן זכות לבדוק ולתקן, וכך קובע פרופ' צלטנר בספרו: "חוק המכר" "פירוש לחוקי החוזים": "כוונתו של המחוקק בהציבו דרישה זו היתה כפולה: ראשית, לאפשר למוכר לעמוד על כנות טענותיו של הקונה; שנית - ליתן הזדמנות לתקן תוך זמן סביר מעוות שאמנם מצוי במכר... נוסחו של סעיף 17(א) הדורש פירוט סביר של אי ההתאמה עליה מודיע הקונה, מתיישב עם מתן הקלה למוכר לתקן כל ליקוי הניתן לתיקון". (עמ' 95) פרט לחובות אלה, קובע סעיף 6 לחוק המכר גם את החובה לנהוג בתום לב. הוא הדין לעניין זכויות הצדדים כאמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). על כל צד לחוזה לפעול בהגינות להגשמת העסקה תוך שיתוף פעולה והתחשבות באינטרסים של האחד כלפי הזולת. באספקלריה של מבחנים אלה, אבחן איפוא את הראיות שהובאו בפני. 22. אומר כבר עתה, כי עיקרו של תיק זה אינו נעוץ בפגם שנפל בריהוט כי אם בהשתלשלות העניינים שבאה לאחר גילוי הפגם, במגעים שנוהלו או שלא נוהלו בין הצדדים לשם פתרון הבעיה שנוצרה, ולהזדמנות שניתנה לנתבעת לתקן את הפגם או לתקן את המוצר. 23. מועד מתן ההודעה ומתן זכות לבדוק: בכתב התביעה טוענת התובעת כי כבר לאחר כחודש ימים ממועד האספקה, גילתה כי הרהיטים מתפרקים. לטענתה, נעשו פניות טלפוניות רבות אל הנתבעת ואף נשלחו אליה פקסים "כתזכורת". ברם, התובעת הציגה פקס אחד בלבד מיום 01.06.2010, קרי: בחלוף ארבעה חודשים! ממועד גילוי הפגם (לעניין מועד האספקה - 01.01.2010 - ר' הצהרת הנתבעת בדיון מיום 24.1.12עמ' 7 שו' -20, אשר לא נסתרה). החובה על פי סעיף 14 לחוק המכר, הינה להודיע "מיד" על גילוי אי ההתאמה. ספק רב אם מתן הודעה בחלוף 4 חודשים עולה אכן בקנה אחד עם חובה זו. (על ההבדל בין המונח "זמן סביר" הרווח בדיני החוזים לבין "מיד" - ר' ע"א 465/80 סולונץ) . זאת ועוד: התובעת הודתה כי הנתבעת שלחה נציג מטעמה לתיקון הפגמים, אך מבלי לפרט מה הוא המועד בו ביקר בביתה, האם לפני מועד משלוח הפקס דנן או לאחריו. אמנם נציג הנתבעת העיד כי "יכול להיות" שנערכה שיחה בינו לבין בעלה של התובעת, אך זאת ביחס לשיחה שנערכה בסמוך למועד הגשת כתב התביעה ולא עובר לכן (ר' עמ' 10 לפרוטוקול, שו' 12 - 17 (על כך ר' בהמשך). קשה מאד להרכיב מטענותיה של התובעת סיפור עובדתי מלא וקוהרנטי הנשען על לוח זמנים ברור, כגון: מתי הודע לראשונה, מתי בוצע התיקון הנטען במיטות ומתי נעשו פניות נוספות. כל שיש בפניי הינו אותו פקס נושא תאריך 01.06.10 והתמונות שצולמו ביום 07.09.10. הא ותו לא. מכל מקום, טענותיה בדבר ריבוי פניות לא אוששה. יש לזכור כי מטרת ההודעה בדבר אי ההתאמה היא לאפשר למוכר הזדמנות ניאותה לוודא שאי התאמה אכן קיימת ולנסות לפתור את הטעון תיקון. חובה זו מעוגנת בעקרון של חובת תום הלב, שמחייב צד לחוזה המכר - הקונה - הטוען לפגמים או לאי התאמה במוצר - ליתן הזדמנות למוכר לתקן את המעוות הטעון תיקון. עוד מחייב עקרון תום הלב, את הקונה, הדורש בכנות ובתום לב לקבל מוצר מתאים להזמנה, ואין פניו להתעשרות בדרך של פיצויים - לאפשר את התיקון כדי להעמיד את המוצר על מכונו (ר' ע"א 57/94 מתתיהו לישפיץ נ' דוד ורחל יצחק). לא הוכח בפניי גם כי נעשו נסיונות חוזרים ונשנים לתיקון הדרוש וכי תיקונים אלה לא צלחו במידה שאין מקום ליתן הזדמנות נוספת. התובעת העידה כי הנתבעת אכן שלחה נציג מטעמה לתקן את הפגמים, אך לטענתה "התיקון לא עזר" (עמ' 7, שו' 27). הנתבעת אכן הודתה כי לאחר שקיבלה פניה מטעם התובעת, שלחה נציג מטעמה אשר תיקן את מרכז המיטה. מעבר לכך, אין בפניי כל ראיה כי היתה פניה נוספת לאחר אותו תיקון, ו/או כי ניתנה הודעה לנתבעת כי התיקון לא צלח. אמנם, התובעת צירפה לכתב התביעה מכתב מטעם הנתבעת (סומן ת/13) שממנו עולה כי היתה אכן פניה נוספת. ואולם, לא ניתן ללמוד ממכתב זה מה הוא המועד בו נשלחה אל הנתבעת דרישתה של התובעת - נשוא תגובתה זו. יתר על כן, ממכתב זה עולה כי הנתבעת ביקשה לבוא ולתקן ואף שלחה נציג מטעמה אך התובעת סירבה לקבלו, משלטענתה כבר "פנו אל ביהמ"ש" (ר' הכיתוב שהוסף בכתב ידה על גבי נספח זה). ברם, הגשת התביעה בוצעה רק למחרת היום, וכפי שיוברר בהמשך, נמנעה מהנתבעת כל אפשרות מלבחון את הפגמים הנטענים, בעטיה של התובעת. המסקנה היא כי לא הוכח בפניי כי ניתנו למוכר הזדמנויות לתיקון (מעבר לאותה הזדמנות לעיל) וכי ההזדמנויות לא נוצלו. ההיפך הוא הנכון: בעניין זה, יש לקבוע בצער, כי ככלל, התנהגותה של התובעת לא עלתה בקנה אחד עם החובות המוטלות עליה - כקונה - ועם חובת תום הלב המוטלים על הצדדים לחוזה. ובמה דברים אמורים? התובעת, כאמור, צירפה לכתב תביעתה מכתב פניה של הנתבעת לבחינת הליקויים בביתה (ת/13) אשר סורבה על ידה בטענה כי כבר הוגשה תובענה. ברם, בדיון שהתקיים ביום 24.01.2012 שינתה התובעת את גרסתה ולטענתה, במועד פנייתה של הנתבעת אליה (ב - 19.09.2010), הרי ש"כבר לא היו רהיטים" (עמ' 11, שו' 8). בדיון עצמו הוסיפה והעידה התובעת כי "כל הריהוט כבר לא קיים" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 24.01.2012, שו' 25). לטענתה, מיד לאחר שנוכחה כי כל הריהוט מתפרק, הזמינה היא איש מ"יד שניה" אשר לקח את כל הרהיטים ללא תמורה. לתמיכה בטענתה, צירפה מסמך בחתימת ידה של "אקשן יד שניה" שבו נכתב כהאי לישנא: "אני קיבלתי 3 חדרי שינה כנגד הובלה והרכבה מהדירה דרך יותם 6003/1". המכתב נושא תאריך 10.09.2010. דא עקא, לאחר שהנתבעת עתרה לביטול ההסכמה הדיונית בטענה כי התובעת שיקרה בעדותה בנקודה זו, ולאחר שצירפה שני דיסקים המתעדים את הריהוט הקיים, נאלצה התובעת לתקן את עדותה תוך שסייגה את פרטי הריהוט שנמסרו לאותו אחד מ"יד שניה" לפריטים שכללו: מזרונים, 3 מיטות, מספר שידות ושלוש קומודות, כאשר את כל היתר לטענתה, הבטיחה היא לאותו אדם "לאחר המשפט" ולאחר "קבלת הפיצוי" (עמ' 13, שו' 22 - 25). העד אשר תיעד את הדיסקים העיד בפניי כי הבחין בשתי שידות משני הצדדים של המיטה, בשתי דירות ובארון שלוש דלתות השייכים לנתבעת. משעה שקבעתי כי הריהוט כולל ארון אחד בלבד, שתי שידות וארונית, הרי שככל הנראה הוצאו רק הארונית ושתי המיטות (דבר אשר אף תואם לפגמים שקבעתי לעיל) (ביחס למזרון - לא הועלתה כל טענה ביחס לפריט זה). משמע: התובעת לא דקה פורתא באף אחת משתי גרסאותיה, אף לא בזו המאוחרת. העולה מן המקובץ: אין ספק כי למוכרת במקרה דנן לא ניתנה הזדמנות לבדוק את הממכר, וככל ומשנמסר הריהוט - הרי שלכאורה לא איפשרה התובעת לנתבעת ולתקן את הפגם או להחליף את הריהוט. לפיכך, יש לדחות את תביעתה להשבה מכוח חוק המכר. אף אם נבחן את המקרה לאור הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) ואף אם היה מדובר בהפרה יסודית - קביעה שלא הוכחה כלל - הרי שמקום שהחוזה בוטל - חלה על התובעת חובת ההשבה (ר' ס' 10 לחוק התרופות). אין חולק כי התובעת לא השיבה כלל לנתבעת את הריהוט הפגום ותחת זאת, ביכרה לתיתו לאחר, ללא תמורה. לא הוכח גם שהפגם הוא כה אקוטי עד כי לא ניתן היה לעשות בהם שימוש או כי בלתי ניתנים לתיקון. בהעדר ראיה מתאימה, הרי שלא ניתן אף לומר שהנתבעת ויתרה על זכותה לקבל את המימכר ולא נטען גם כי התובעת התריעה בפניה כי תהא חופשיה לפעול לסילוק המימכר. ודוק: התובעת עותרת לביטול כל העסקה ולהשבת מלוא התמורה ששילמה, אף כי לא הוכחה כל הפרה יסודית בקיומם של פגמים בכלל הרהיטים - למעט אלו שקבעתי כי נוכח בהם פגם, כאשר אף לדידם - הוצאו הם מרשותה, מבלי שטרחה להשיבם לידי הנתבעת, אף באורח חד-צדדי. יובהר כי חובת ההשבה מוטלת גם על הנפגע במסגרת ביטול ההסכם, כך גם חובת הקטנת הנזק, כאשר על חובות אלה חולשת, כמובן, חובת תום הלב הכללית הקבועה בסעיף 30 לחוק החוזים. 24. לבסוף, התלבטתי אם בנסיבות העניין יש לשלול מן התובעת כליל את הזכות לקבל פיצוי על אף קביעתי כי הוכחו ליקויים במספר מוצרים, וזאת לנוכח הנסיבות כמפורט לעיל. נראה לי, לא בלי התלבטות, כי זכותו הבסיסית של רוכש לקבל מוצר חף מפגמים וכי זכות בסיסית זו עדיפה על זכותו של המוכר לקבל הזדמנות ניאותה לתיקון הפגמים. פרופסור זמיר בספרו חוק המכר, תשכ"ח - 1968, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, מהדורה תשמ"ז - 1987, בעמ' 349, קובע כי כאשר ברור לגמרי שהממכר אכן לוקה באי התאמה, אין זה מוצדק לשלול ממנו כליל את תרופותיו בגין אי ההתאמה. בית המשפט יוכל להתחשב בהתנהגותו של הקונה במתן התרופות. התובעת עתרה להשבת מלוא תמורת שווי העסקה, בסך כולל של 13,500 בתוספת דמי הובלה בסך של 1,500 ₪. התובעת לא הוכיחה מה שווים של אותם פריטים שהוכחו כפגומים. במצב זה, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובהן מחירם של הרהיטים, אופיים, מקום התקנתם (בדירות נופש), פרק הזמן שבו החזיקה התובעת במוצרים המקוריים שנרכשו, אי-עמידת הנתבעת בהבטחתה לאספקת הפיצוי המוסכם (ההדומים), שיעור התיקון לו נעשה הוא על ידי הנתבעת במחירי עלות שלה, קיזוז בגין אי השבה, מצאתי לאמוד את הפיצוי הכולל על דרך האומדן בסך כולל של 1.500 ₪. עם זאת, לנוכח התביעה המוגזמת בעליל ומשעה שהתובעת הפגינה חוסר תום לב עת הסתירה מביהמ"ש כי לא כל הריהוט נמסר לאחר, לכל הפחות במועד בו הוצע לה לבוא ולבדוק את הריהוט, מצאתי לנכון להביע את מורת רוחי באמצעות אי פסיקת הוצאות לטובתה. לא מצאתי מאידך לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת בגין הישיבה הנוספת - כדרישת התובעת - לנוכח קביעתי כי אף היא לא דקה פורתא בכל הנוגע לסוג המימכר. רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 15 יום. מחשבים ואינטרנטרהיטים (תביעות)החזר כספיביטול עסקה (הגנת הצרכן)