תושבי הרשות הפלסטינית סמכו בתביעותיהם לזכויות מוקנות במשפט העבודה הישראלי על צו העסקת עובדים במקומות מסוימים יהודה ושומרון, התשמ"ב - 1982 שהוציא המפקד הצבאי באזור, לפיו חל חוק שכר מינימום על המפעלים באזור. להלן פסק דין בנושא שכר מינימום - יהודה ושומרון: פסק דין השופטת נילי ארד 1. המשיבים הגישו נגד המערערת תביעה לזכויות שונות הנובעות מיחסי העבודה וסיומם. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת מיכל לויט, ונציגי הציבור גב' נקש ומר שני; עב' 300312/99, עב' 8465/00, עב' 8463/00) קיבל את התביעה בחלקה, ונגד פסיקתו מוסב ערעור זה שהגישה מעסיקתם של המשיבים (להלן גם: החברה). הרקע 2. המערערת הינה הבעלים של מפעל לייצור פלסטיק (להלן: המפעל) באזור התעשייה ברקן באזור יהודה והשומרון (להלן: האזור). בתאריך 14.6.2000 פרצה שריפה במפעל, תכולתו נשרפה והמבנה כולו קרס. המשיבים, תושבי הרשות הפלסטינית, (להלן: המשיב 1) (להלן: משיב 2) (להלן: המשיב 3) הועסקו בחברה בתקופות שונות, כפי שקבען בית הדין האזורי: המשיב 1 עבד ברציפות מיום 18.10.98 עד ליום 29.8.00; המשיב 2 עבד ברציפות מיום 1.2.96 עד אמצע חודש אוגוסט 1998 עת התפטר מעבודתו. המשיב 3 עבד ברציפות מיום 15.8.98 ועד ליום 29.8.00. ההליך בבית הדין האזורי 3. בתביעות שהגישו נגד החברה עתרו המשיבים לתשלום פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים; הפרשי שכר בגין תשלום חודשי מתחת לשכר המינימום עבור החודשים לגביהם המציאו תלושי שכר; פיצויי הלנת שכר; פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה. המשיבים 1 - ו-3 טענו כי עבדו בחברה עד לסיום העסקתם בה בסוף אוגוסט 2000. המשיב 2 טען כי התפטר מעבודתו ביום 9.9.98 בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, לאחר שדרישתו להשלמת שכרו לשכר מינימום נדחתה על ידי החברה. בתביעותיהם לזכויות מוקנות במשפט העבודה הישראלי סמכו המשיבים על צו העסקת עובדים במקומות מסוימים יהודה ושומרון, התשמ"ב - 1982 שהוציא המפקד הצבאי באזור, לפיו חל חוק שכר מינימום על המפעלים באזור. עוד טענו, כי מכוח תקנת הציבור ונוכח העסקתם במפעל באותה עבודה לצד עובדים ישראלים אשר קיבלו שכר גבוה יותר, יש להחיל עליהם את הדין הישראלי והזכויות הנובעות הימנו. החברה מצידה ביקשה לדחות את תביעות המשיבים בטענה שהמשפט הישראלי אינו חל עליהם, משאינם אזרחים ישראליים ומקום ביצוע העבודה אינו בשטח מדינת ישראל. הדיון בשלוש התביעות שהגישו המשיבים אוחד, ולפי הסכמה דיונית בין הצדדים, הוחלט כי התביעות יוכרעו ללא חקירות עדים, אלא על פי הנטען בסיכומי הצדדים והחומר שבתיק. פסק הדין 4. בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי בנסיבות העניין ובהתאם לפסיקתו של בית דין זה, חל הדין הירדני על הזכויות הנתבעות מכוח יחסי עבודה בין הצדדים. עיקר טעמיו לכך היה באלה: נדחתה תביעת המשיבים לזכויות על פי הדין הישראלי מכוח תקנת הציבור המבוססת על טענת הפליה בגין העסקת עובדים ישראליים באותו מפעל בשכר גבוה יותר. בנדון זה נקבע, כי לא נמצא בסיס ראייתי לטענת המשיבים לפיה השכר ששולם להם היה נמוך משכרם של עובדים ישראליים שביצעו אותה עבודה כמוהם ו"לפיכך לא ניתן לקבוע כי הופר, כפי שנטען, עיקרון השוויון ולא הוכח גם כי אכן מדובר בקבוצת התייחסות שווה לעניין אפליה אסורה". במחלוקת בנוגע לתחולת הדין החל, סמך בית הדין האזורי על פסיקתו של בית דין זה בעניין פסגת זאב (עע 300050/98, עע 300053/98, עדמ 300109/98, עע 1383/00, עע 1227/01 המועצה המקומית גבעת זאב- מחמוד מוחמד עלי מחמוד ואח', פד"ע לח, 577) תוך שקבע כי בנסיבות ממין אלה שבמקרה הנדון "יש להחיל על יחסי העבודה את הדין הנוהג באזור - הוא הדין הירדני, בצירוף צווי המפקד הצבאי". על בסיס הדין הירדני במשולב עם צווי המפקד הצבאי בחן בית הדין את תביעות המשיבים וקביעותיו היו אלה המפורטות להלן. 5. אשר לתביעות להפרשי השכר החיקוק הרלבנטי הוא צו העסקת עובדים במקומות מסוימים (קביעת שכר מינימום) (להלן: הצו). סעיף 3 לצו קובע כי עובד בתחומי רשות מקומית באזור זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר מינימום וכן הוא זכאי לתוספת יוקר, הכול כפי תוקפם בישראל מעת לעת. על בסיס הוראה זו, קבע בית הדין כי הוכח ששכרם של התובעים נפל משכר המינימום לו הם זכאים מכוח צו המפקד הצבאי; כי החברה לא הוכיחה ששולם למשיבים החלק המשלים את שכרם לשכר המינימום; וכי לא הוצגו ראיות לביסוס טענתה לפיה הסכומים שולמו לאדם שלישי ה"ראיס". על כן, ולפי העולה מכתבי בי-דין ומחומר הראיות, חייב בית הדין האזורי את החברה לשלם למשיב 1 הפרשי שכר בסך של 22,998 ש"ח; למשיב 3 הפרשי שכר בסך 17,659 ש"ח; ולמשיב 2 הפרשי שכר בסך 24,100 ש"ח. תביעת המשיבים לפיצויי הלנה על שכר שלא שולם נדחתה, מן הטעם שזכות מעין זו אינה מוסדרת במשפט הירדני או בצווי המפקד הצבאי. על כן התווספו לחיובים בגין הפרשי השכר למשיבים "הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד מיום סיום ההעסקה". 6. התביעות לפיצויי הפיטורים. בית הדין דחה את טענת החברה לפיה סיום העסקתם של המשיבים 1 ו-3 נגרם בשל השריפה במפעל שהיא בבחינת "כוח עליון" תוך שקבע, כי משהועסקו המשיבים גם לאחר השריפה במפעל "אין כל ספק כי סיום ההעסקה היה בפיטורים". בית הדין התבסס על סעיף 19 לחוק העבודה הירדני החל על המשיבים לפיו "עם סיום תקופת חוזה העבודה, מעביד חייב לשלם לעובד 'תגמולים על תקופת שירות'. שיעור התגמולים הוא שכר של חודש אחד עבור כל שנת עבודה בגין שלוש השנים הראשונות. בגין השנים הבאות, משלם המעביד תגמולים בשיעור של חצי שכר חודשי כל שנת עבודה". בהתאם, פסק בית הדין פיצויי פיטורים למשיבים בשיעורים אלה: המשיב 1 שהועסק על ידי החברה תקופה של 22.5 חודשים ופוטר מעבודתו, נמצא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך 6,279 ש"ח ו"מאחר והזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים אינה מוסדרת במשפט הירדני או בצווי המפקד הצבאי, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד מיום סיום ההעסקה". המשיב 3 הועסק על ידי החברה תקופה של 24.5 חודשים עד לפיטוריו וזכאי לתשלום כולל של 6,825 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. ממשולם לו סך 3,188 ש"ח זכאי המשיב 3 להפרש בסך 3,637 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום ההעסקה. בית הדין דחה את טענות החברה על העדר חבות כלפי המשיב 3 נוכח חתימתו על כתב ויתור וסילוק בו הצהיר שקיבל מהחברה פיצויי פיטורים ואת "הזכויות המגיעות לו בגין עבודתה וסיומה". פיצויי פיטורים הם זכות קוגנטית במשפט העבודה המגן שאינה ניתנת לויתור. הלכה למעשה, נקבע, כי המשיב 3 חתום על מסמך כתוב בשפה העברית שאינה שגורה על פיו. וגם אם הוסבר לו האמור בכתב הויתור, ספק אם הבין את משמעות האמור במסמך עליו חתם, כתנאי לקבלת סכום הכסף האמור. מכאן המסקנה, כי בנסיבות המקרה אין להקנות נפקות משפטית לכתב הויתור או לויתור המיוחס למשיב 3. המשיב 2 אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, לאחר שנמצא כי עניינו אינו נופל בגדר אף לא אחת מן החלופות שבסעיפים 18(1) ו- 18(2) לחוק העבודה הירדני המזכות בפיצויי פיטורים, במקרה של התפטרות. תביעות המשיבים לדמי הבראה ולפדיון ימי חופשה נדחו נוכח הוראות בדין הירדני ובצווי המפקד הצבאי באזור ובנסיבות העניין כפי שהוכחו. הערעור 7. ערעורה של החברה סב בעיקרו על חיובה בתשלום פיצויי פיטורים למשיבים 1 ו-3 ושיעורם, ועל הפרשי שכר מינימום שנפסקו לזכות המשיבים. בערעורה חזרה החברה על טענותיה בבית הדין האזורי ובהן אלה: המשיבים 1 ו-3 לא פוטרו כלל ועל כן אין הם זכאים לפיצויי פיטורים. הפסקת עבודתם נבעה מ"כוח עליון" שנכפה על החברה ועל המשיבים, הלא היא השריפה שפרצה במפעל ביום 14.6.00, שלאחריה סיימו עבודתם, ולא ביום 29.8.00 כפי שנפסק. לחלופין, וככל שיקבע כי המשיבים 1 ו- 3 פוטרו על ידי החברה, כי אז "ויתרו בהסכמה מלאה ומפורשת על קבלת פיצויי הפיטורים" ובחתימתם על כתב הויתור היו מודעים לכך כי הסכום ששולם להם הוא לצרכי פשרה ועל כן נמוך מזה המגיע להם על פי דין. המשיבים אינם זכאים להפרשי שכר מינימום שנפסקו לזכותם. לטענת החברה "המשיבים עבדו במפעלה עפ"י שיטת 'הראיסים' המקובלת בקרב עובדים מן השטחים" "כאשר חלק משכרם (השלמה לשכר המינימום) הועבר ישירות מן המערערת לראיס והכל בהסכמת העובדים ומרצונם". לחלופין, ככל שיקבע שהמשיבים זכאים להפרשי שכר מינימום, בית הדין האזורי השית על המערערת "סכום גבוה מזה אשר היה עליהם לקבל". 8. המשיבים תמכו בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, תוך שהוסיפו וטענו כי החברה חוזרת למעשה על שטענה בבית הדין האזורי; כי אין היא חולקת על קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא ומודה באירוע השריפה והפסקת עבודתם של המשיבים 1 ו- 3 בעטיו; כי לא הוכיחה טענותיה בדבר תשלום הפרשי שכר מינימום ל"ראיס" כביכול "מבלי לפרט מיהו 'הראיס', כמה ואיך שולם לו ההפרש בגין שכר המינימום" ומבלי שתמכה טענותיה "בראיה חיצונית מהימנה אחת". הגם ששאלת הדין החל לא הייתה מושא הערעור, ציין בא-כוח המשיבים כי "בזמנים הרלבנטיים למתן פסק הדין עוד הייתה הלכה שונה מההלכה הקיימת היום". 9. בשולי הדברים בפרק זה נציין, כי בית דין זה המליץ "לצדדים לבוא בדברים לשם קביעת הסדר תשלומים לביצוע פסק הדין, במסגרת הסדר פשרה". משלא הסתייעה הסכמה כאמור, נדרשים אנו לפסיקה מן הדין. דיון והכרעה 10. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שהובא לפנינו נחה דעתנו כי דין הערעור להדחות, בהעדר טעם משפטי המצדיק התערבותנו בתוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי. ראשית דבר ואחריתו בכך שטענות החברה מכוונות בעיקרן נגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי לעבודה. הלכה פסוקה ומושרשת היא כי ערכאת ערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות ובקביעות של מהימנות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן (עע 424/06, בשא 873/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, ניתן ביום 2.8.07). ככלל, אף אם בית דין שלערעור סבור כי בראיות שהובאו בפניו יש תימוכין לגרסה האחרת, גם אז לא יתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית, וייתן ".... משקל מכריע להתרשמותו של בית הדין קמא" (עע 125/06, 125.1/06 ארנון רצון - רבוע כחול - ישראל בע"מ, ניתן ביום 18.1.07). במקרה שלפנינו אין מתקיימות נסיבות קיצוניות ויוצאות דופן המצדיקות חריגה מן הכלל והתערבות בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי המבוססות על חומר הראיות (ע"ע 239/03 מרים אסמר - עירית חיפה, ניתן ביום 26.9.04). מה גם שקביעותיו של בית הדין האזורי בעניין החיובים אשר הושתו על החברה סבירות ואין בהן כדי לגרום עוול (עע 1261/02 מובס דני - וליד אחמד, ניתן ביום 15.6.04). משכך הוא דינו של הערעור להידחות. למעלה מן הנדרש ולשם העמדת דברים על מכונם נציין כי קביעותיו של בית הדין האזורי ומסקנותיו באשר לתחולתו של הדין הירדני על תביעתם של המשיבים כלפי המערערת היה נכון לשעתו, בהתאם לפסיקתו של בית דין זה. מאז נפסקה הלכה בפסיקת בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בענין עמותת קו לעובד (בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, ניתן ביום 10.10.07). באותה פרשה נקבעו המבחנים לקביעת הדין אותו יש להחיל במקרים בהם מועסקים עובדים תושבי האזור במפעל ישראלי באזור, ויישומם בכל מקרה לפי נסיבותיו. על בסיס אותם מבחנים נקבע באותה כי הדין החל על התובעים תושבי האזור הוא דין העבודה הישראלי ולא הדין הירדני. לגופו של עניין, אין אנו נדרשים לשאלת תחולת הדין על הצדדים, משהצדדים סברו וקיבלו ולא ערעורו על פסיקתו של בית הדין האזורי בנדון זה, בשים לב לנסיבות העניין כפי שנדונו והוכרעו בפסיקתו של בית הדין האזורי. סוף דבר 11.הערעור נדחה. המערערת - בן אור צעצועים בע"מ תשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,000 ש" ח בצירוף מע"מ. לא ישולם סכום זה בתוך 30 יום מהיום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שכר מינימוםשטחי יהודה ושומרון