דוגמא לפסק דין בנושא קבלת מסמכים היסטוריים מארכיון ציבורי: 1. לפני בקשת המשיבה לסילוק התובענה על הסף. 2. המבקשת הגישה לבית המשפט המרצת פתיחה בה עתרה לסעדים הבאים: האחד, סעד הצהרתי הקובע כי המבקשת היא הבעלים הבלעדי של מסמכים היסטוריים אותם השאילה למשיבה, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי (להלן - הארכיון), בין השנים 1952 ועד 1978, וכי היא זכאית להשיב לרשותה את המסמכים. והשני, צו המורה לארכיון להשיב למבקשת את המסמכים. על פי הנטען בתובענה, המבקשת היא גוף ציבורי שהוקם מכוח החוק האוסטרי, המייצג את הקהילה היהודית באוסטריה. במשך שנים רבות קיבצה המבקשת אלפי מסמכים היסטוריים המתעדים את קורותיהם ואורחותיהם של יהודי אוסטריה. לאחר מלחמת העולם השניה, נותרה הקהילה היהודית הקטנה בוינה ללא נכסים וללא אפשרות להבטיח את שמירתם של המסמכים ההיסטוריים במצב מוגן ותקין. לפיכך, בחרה המבקשת להפקיד את המסמכים במשמורת בידי הארכיון, אשר נתפס בעיניה כגורם אמין שיוכל להחזיק עבורה במסמכים. בהמשך לכך, היא טוענת, הוסכם עם הארכיון כי המסמכים יועברו לידיו בהשאלה, יישמרו על ידו ויהיו נגישים לצרכי לימוד ומחקר, תוך שימור בעלותה של המבקשת במסמכים. בחלוף השנים, ביקשה המבקשת להשיב לידיה את המסמכים לצורך פרויקט הנצחה, במסגרתו יוקם מרכז שיוקדש ליהדות אוסטריה, לרבות ארכיב אשר עתיד לאגד את המסמכים ההיסטוריים הקשורים ליהדות אוסטריה. המבקשת דרשה מן הארכיון כי המסמכים יושבו לידיה, אולם הארכיון דחה דרישתה. לפיכך הגישה תובענתה בה עתרה לסעדים שפורטו לעיל. 3. הארכיון ביקש לסלק את התובענה על הסף. הארכיון טען כי חל איסור שבחוק להוציא את המסמכים מן הארכיון, שהוא ארכיון ציבורי, או מן הארץ. הארכיון הוסיף וטען כי על פי חוק הארכיונים, תשט"ו-1955, הוצאת חומר ארכיוני מארכיון ציבורי טעון אישור הגנז כהגדרתו בחוק, והוצאתו ללא אישורו מהווה עבירה פלילית. לגוף התובענה טען כי קיבל את המסמכים שלא על מנת להשיבם. על יסוד הסכמה זו, השקיע השקעות רבות בהעברת המסמכים לישראל, ובטיפול במסמכים ובאחסונם לאורך השנים. 4. בעקבות ההליך, וניסיון גישור שנערך בין הצדדים, הגישה המדינה, באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים, הודעה לבית המשפט ואף התייצבה לדיון שהתקיים ביום 30.1.12, זאת ללא מעמד פורמלי בתובענה. ב"כ המדינה טענה כי לפי ס' 14א לחוק הארכיונים, גנז המדינה הוא בעל הסמכות המינהלית להכריע בבקשה להוצאת חומר ארכיוני מן הארכיון או להוצאתו מן הארץ. עוד טענה כי החוק הטיל מגבלות עבירות על חומר ארכיוני ללא קשר לזהות בעליו. בסיומו של הדיון, הסכימו הצדדים לפנות לגנז המדינה לצורך הפעלת סמכותו לפי ס' 14א לחוק הארכיונים, תוך שמירת כל טענותיהם. 5. הצדדים אכן פנו לגנז ופרשו טיעוניהם. הגנז, ד"ר יעקב לזוביק, בחן את עמדות הצדדים בסוגיה וביום 15.10.12 נתן הכרעתו. בחוות דעת מקיפה ומנומקת, הנושאת את הכותרת "הכרעת גנז המדינה בבקשה להעברת חומר ארכיוני שבארכיון ציבורי", דחה את בקשת המבקשת וקבע כי אינו מאשר העברת המסמכים למבקשת, כמצוטט להלן: "על כן, בהפעילי את הסמכות הנתונה לי בסעיף 14א לחוק הארכיונים, לאשר העברתו של חומר ארכיוני, הכרעתי היא כי אין לאשר את ההעברה. זאת, הן מן הטעם שבכך אני חוטא לכוונת ראשי קהילת וינה - שהעבירו את החומר בכוונת מכוון בהשאלה לצמיתות; הן מן הטעם שבסיכום בדיקתי, התרשמותי היא שלא השתכללו הנסיבות המצדיקות העברת חומר מארכיון ציבורי, בהתאם לסעיף 14א לחוק הארכיונים, אשר ברירת המחדל שבבסיסו היא איסור על העברת חומר ארכיוני שבארכיון ציבורי." (בע' 13 לחכרעתו). 6. בעקבות הכרעת הגנז, חידש הארכיון את בקשתו לסילוק התובענה על הסף. המבקשת התנגדה לבקשתו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי נוכח הכרעת הגנז, האוסרת על הוצאת המסמכים מהארכיון והעברתם למבקשת, יש להורות על מחיקת התובענה על הסף. חוק הארכיונים, תשט"ו-1955, קובע כדלהלן: "14א. (א) חומר ארכיוני שבארכיון ציבורי - לא יועבר ממנו אלא לגנזך או לארכיון ציבורי אחר; לא יהיה ניתן לעיקול או לשעבוד. ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על העברה, עיקול או שעבוד שנעשו בהסכמת הגנז ובתנאים שקבע". ס' 15 (ג) לחוק מוסיף וקובע: "המעביר חומר ארכיוני בניגוד להוראות סעיף 14א, או מוציא או מנסה להוציא חומר ארכיוני מישראל בכוונה לעקוף הוראות סעיף 16(א), דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, או שוויו של החומר הארכיוני, לפי הסכום הגדול יותר, ורשאי בית המשפט לצוות שהחומר הארכיוני יחולט לטובת המדינה, ואין בהרשעת אדם לפי סעיף קטן זה כדי לפטרו מלמלא אחרי הוראות סעיף 61(ד)". הוראות אלה מורות, אם כן, כי ניתן להוציא חומר ארכיוני מארכיון ציבורי - ואין חולק כי הארכיון הוא ארכיון ציבורי - שלא לגנזך המדינה או לארכיון ציבורי אחר, רק "בהסכמת הגנז ובתנאים שקבע". יתר על כן, הוצאת חומר ארכיוני מארכיון ציבורי שלא בהסכמת הגנז היא עבירה פלילית. נובע מן האמור, כי משניתנה הכרעת הגנז האוסרת על העברת החומר הארכיוני, מתן צו המורה על השבת החומר הארכיוני למבקשת, שהוא הסעד שנתבקש בתובענה, יהא מנוגד לדין, ולפיכך לא ניתן לתתו. השגותיה של המבקשת על הכרעת הגנז צריך שתועלנה , אפוא, במישור המינהלי ולא במישור "האזרחי". 7. המבקשת טוענת כי אין בהכרעת הגנז כדי למנוע מתן הסעד לו עתרה. לטענתה, הוראות חוק הארכיונים נועדו למנוע העברת חומר ארכיוני הנמצא ברשותו של ארכיון ציבורי כדין, לגורם אחר. משעה שדרשה את המסמכים המושאלים מן הארכיון, וסורבה, מוחזקים המסמכים ע"י הארכיון שלא כדין, ואין בכוחו של חוק הארכיונים להפקיע את המסמכים מבעלותה. לענין זה היא מוסיפה וטוענת כי בית משפט זה, ולא הגנז, הוא המוסמך לקבוע מי הם הבעלים החוקיים של המסמכים ההסטוריים ולו הסמכות להורות על השבתם. אין בידי לקבל טענות אלה, זאת מבלי להידרש לשאלה האם המסמכים מוחזקים בידי הארכיון כדין אם לאו. על פי הוראת ס' 14א לחוק, אישורו של הגנז נדרש לשם הוצאת כל חומר ארכיוני המצוי בארכיון ציבורי, ואין סמכותו מוגבלת להוצאתו של חומר ארכיוני שבבעלות הארכיון. תכלית הוראה זו, כמו גם יתר הוראות החוק, היא לאפשר שליטה ופיקוח של המדינה על מסמכים היסטוריים בעלי ערך לעם ולמדינה, ואפילו כאלה המצויים ברשות הפרט (ור' הוראות ס' 8, 9 , 14, 15 ו-16 לחוק, המקנות לגנז סמכות לדרוש ידיעות על חומר ארכיוני שבבעלות פרטית, האוסרות על ביעור חומר ארכיוני בבעלות פרטית ללא אישור הגנז ועוד). לפיכך, מבלי להידרש לטיב השיקולים שעל הגנז לשקול בעת מתן הכרעתו בבקשה להוצאת חומר ארכיוני, ברי כי הפעלת סמכותו אינה מוגבלת רק לחומר ארכיוני שנתקבל או מוחזק כדין ע"י הארכיון, אלא לכל חומר המצוי ברשות הארכיון. מעבר לדרוש יצוין כי אף שקיימת מחלוקת האם המסמכים הושאלו לארכיון או נמסרו לו לצמיתות, אין מחלוקת כי המסמכים נשוא הבקשה הגיעו לידיו של הארכיון כדין. 8. המבקשת עתרה, כאמור, גם לסעד הצהרתי. לענין זה ביקשה לקבוע כי היא הבעלים הבלעדי של המסמכים וכי היא זכאית להשיב אותם לידיה. ואולם, הסעד ההצהרתי על בעלותה במסמכים נועד לשרת את השבת המסמכים לידיה, סעד שבמצב המשפטי הקיים, אין היא יכולה לקבל. המבקשת אף לא הראתה בתובענתה כי סעד הצהרתי זה עשוי להביא לה תועלת, במנותק מרצונה להשיב המסמכים לידיה. לפיכך, במצב העניינים הקיים, הסעד ההצהרתי של קביעת הבעלות הוא סעד אקדמי או תיאורטי בלבד שאין מקום להידרש לו. 9. לאור האמור, הנני מורה על מחיקת התובענה על הסף. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪. מסמכיםארכיונים