להלן פסק דין בסוגיית הסכמה על שינוי בתנאי פרישה: פסק דין השופטת נילי ארד 1. תוקפה של הסכמה בדבר שינוי בתנאי הפרישה של המערער היא מושא הערעור שלפנינו, המוסב נגד פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת מיכל לויט ונציג ציבור מר מזרחי; עב 914196/99), אשר דחה את התביעה שהגיש המערער. 2. המערער, יליד 1929, שניהל במשך שנים משרד להנדסת תעשיה וניהול בבעלותו, כיהן החל מיום 22.9.1985 כמנכ"ל המכון לפריון העבודה והיצור (להלן: המכון), לאחר שנענה להצעתו של שר העבודה והרווחה מר משה קצב (להלן: השר קצב) לשמש בתפקיד זה. המערער הועסק על פי "חוזה מיוחד להעסקת עובד", שחודש מפעם לפעם, עד הגיעו לגיל פרישה לגמלאות ביום 31.5.1994. על פי האמור בסעיף 14 לחוזה העסקתו של המערער, "העובד לא יהיה זכאי לפיצויים או לגמלאות בתום תקופת העסקתו בחוזה זה". בסעיף 9 לחוזה נקבע שכל שינוי בהוראות החוזה לטובת העובד יעשה "בהודעה בכתב מטעם נציבות שירות המדינה". השכר ששולם למערער היה מקביל לשכרו של סגן שר. המדינה הפרישה 13.33% ממשכורתו של המערער לקופת התגמולים "תמר", "לצורך שמירת זכויותיו לפיצויים ו/או גמלאות". המערער מצידו הפריש 5% ממשכורתו לאותה קופת תגמולים. ביום 12.5.1994, עם סיום העסקתו, נשלחה למערער "הודעה על הפסקת עבודה", בה צוין, תחת הכותרת "פיצויים והטבות פרישה", כי "העובד אינו זכאי לשום הטבות פרישה". 3. ביום 25.7.1993, סמוך למועד פרישתו, ועל רקע כוונת שרת העבודה והרווחה באותה עת, גב' אורה נמיר (להלן: שרת העבודה) למנות מנכ"ל חדש למכון, הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, במסגרתה עתר לכך שלא ימונה מנכ"ל אחר תחתיו ויוסדרו תנאי הפרישה שלו לפי תנאי הפרישה של מנכ"ל או סגן שר (תב"ע נג/597-3). לאחר הגשת התביעה הגיעו הצדדים להסכמה, שמצאה ביטוי ב"הסכם להסדר חילוקי הדעות בין אינג' יוסף דוריאל ומשרד העבודה והרווחה", בו נאמר כך: "2. שרת העבודה והרווחה תגיש, תוך 14 יום מהיום, הצעת החלטה לוועדת השרים לענייני כלכלה, להחיל באופן אישי על אינג' יוסף דוריאל את תנאי הגימלאות של מנהלים כלליים וסגני שרים במשרדי הממשלה (להלן - הצעת ההחלטה). ידוע למר דוריאל נוסח ההחלטה והוא מסכים לה. 3. מוסכם במפורש כי שרת העבודה והרווחה והמדינה יצאו ידי חובתם כלפי מר דוריאל לעניין הסכם זה ע"י עצם הגשת הצעת ההחלטה לוועדת השרים לענייני כלכלה ובמקרה והצעת ההחלטה לא תאושר במלואה או בחלקה, יהיה מר דוריאל מנוע מלטעון טענה כלשהי ומסוג כלשהו כנגד שרת העבודה והרווחה, ועדת השרים, המדינה או כל גורם אחר בעניין זה, וכל התחייבויותיו והצהרותיו האמורות בהסכם זה יהיו שרירות וקיימות גם אם לא יאושרו לו תנאי גמלאות של מנהלים כלליים ו/או סגני שרים במשרדי הממשלה... 6. האמור בהסכם זה מהווה סילוק סופי ומוחלט של כל תביעותיו של מר דוריאל כלפי שרת העבודה והרווחה ו/או המדינה או עובד מעובדיהם או כל חלק מהם" (להלן: הסכם הפשרה). למרות החתימה על הסכם הפשרה נותרה התביעה בעינה, עד למחיקתה תוך מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ביום 5.12.1996. 4. שרת העבודה נהגה לפי הנדרש בהסכם הפשרה וביום 1.6.1994 הגישה הצעת החלטה בעניינו של המערער לוועדת השרים לענייני כלכלה (להלן גם: ועדת השרים) "להחיל באופן אישי על אינג' יוסף דוריאל, מנהל המכון לפריון העבודה והיצור את תנאי הגימלאות של מנהלים כלליים וסגני שרים במשרדי הממשלה". בדברי ההסבר להצעת ההחלטה נכתב כך: "אינג' יוסף דוריאל מכהן כמנהל של המכון לפריון העבודה והיצור החל משנת 1985 ונקבע שיפרוש לגמלאות בסוף חודש מאי 1994... עם כניסתו לתפקיד פנה שר העבודה והרווחה דאז מר משה קצב לנציב שירות המדינה, בבקשה כי יחתם עם מר דוריאל חוזה העסקה, בתנאים שסוכמו עם קודמו, היינו תנאי העסקה של מנכ"לים וסגני שרים. ממכתבו מיום 2.3.93 של יהושע דוידוביץ, מי שכיהן בתקופה האמורה כמנכ"ל משרד העבודה והרווחה, עולה כי היתה כוונה לפעול לקבלת אישור הממשלה בנדון, אולם מסיבות הקשורות בצורך לנסח מחדש את ההסכם המסדיר את היחסים עם השותפים הציבוריים במכון לפריון העבודה לא הובא העניין בזמנו לאישור הממשלה. יצוין שגם בחוזה העסקתו האישי של מר דוריאל הוסכם שהוא מקבל משכורת של סגן שר וכן הוסכם שבעתיד תעודכן משכורתו על פי המקובל לגבי מנכ"ל המועסק בתנאי סגן שר. לאור השתלשלות עניינים זו ולאור העובדה שמר דוריאל הוא בעל משרה בכירה הדורשת אחריות רבה, ברמה מקצועית גבוהה ביותר, יש מקום להחיל באופן אישי על מר דוריאל, לקראת פרישתו, את תנאי הגמלאות של מנהלים כלליים וסגני שרים במשרדי הממשלה". בדיון שקיימה ועדת השרים בהמלצת השרה התנגד שר האוצר מר שוחט להצעה, תוך שנימק התנגדותו להצעה במכתב מיום 28.7.1994 למנהל לשכת ראש הממשלה, בדברים אלה: "השוואת תנאי שירות וגמלאות של משרה, לתנאי הגמלאות של מנהלים כלליים וסגני שרים במשרדי ממשלה נהוגה במשורה ומאושרת רק למקרים מיוחדים ויוצאים מהכלל, ובוודאי שאין תקדים להחלטה רטרואקטיבית ל-9 שנים, כפי שמבוקש במקרה זה. למר דוריאל אושר עם תחילת שירותו משכורת בלבד של מוקבל למנכ"ל, אך בלי תנאי שירות וגמלאות ולכן זכויותיו בוטחו בביטוח מנהלים. לא יתכן שלאחר שהמדינה הפרישה 13.33% ממשכורתו לביטוח מנהלים לצורך שמירת זכויותיו מחוץ לשירות משך כתשע שנים, יחליטו לאחר סיום שירותו להחיל עליו את תנאי הגמלאות של מנכ"לים מוקבלים לסגני שרים וע"י כך לאשר לו גמלה תקציבית מהמדינה. פעולה כזו נוגדת מינהל תקין. בשירות המדינה מועסקים מנהלים בכירים נוספים שתפקידם אינו נופל בחשיבות מתפקידו ולא ניתן יהיה להצדיק את ההפליה לטובה של מר דוריאל לעומת עובדים אלה... לפי מיטב ידיעתי, אין תקדים לאישור תנאי גמלה לקראת פרישה לעובד אשר במהלך שירותו משך 9 שנים המדינה הפרישה לביטוח מנהלים. מר דוריאל ביקש תנאים אלה מספר פעמים, ואף ממשלה לא אישרה זאת עד היום". בישיבה שקיימה ועדת השרים לענייני כלכלה ביום 14.3.1995, ממנה נעדרה שרת העבודה, נדחתה המלצת השרה והוחלט "לא לאשר את ההצעה בדבר החלה (באופן אישי) של תנאי הגימלאות של סגני שרים ומנהלים כלליים במשרדי הממשלה על אינג' יוסף דוריאל, לשעבר מנהל המכון לפריון העבודה והייצור". 5. לאחר דחיית ההצעה על ידי ועדת השרים לענייני כלכלה התחייבה שרת העבודה בפני המערער, לפנים משורת הדין, לחזור ולהעלות בפני ועדת השרים את ההצעה. באותו שלב, ולבקשת בעלי הדין, הורה בית הדין האזורי על מחיקת התביעה הראשונה, תוך שמירת טענות הצדדים (הרשמת דיתה פרוז'ינין; פסק דין מיום 5.12.1996). ביום 23.6.1997 הביא שר העבודה והרווחה באותה עת, מר אלי ישי, את ההצעה בעניינו של המערער לדיון בפני ועדת השרים לענייני כלכלה. שר האוצר, מר יעקב נאמן (להלן: מר נאמן), אשר שימש בתוקף תפקידו כיו"ר ועדת השרים, התנגד להצעה, ונימק התנגדותו במזכר מיום 31.8.1997: "בקשה זו היא בקשה חוזרת, אשר נדחתה בעבר הן ע"י האוצר... והן ע"י ועדת השרים לענייני כלכלה... בנוסף, יש לציין כי גם נציבות שירות המדינה מתנגדת לבקשה זו... לפיכך, אני סבור כי אין מקום לשינוי החלטת הממשלה שלעיל. כפי שהוסבר בעבר, בחוזה האישי שנחתם עם העובד, אושרה לו משכורת לפי שכרו של סגן שר, אך לא אושרו לו תנאי העסקה של סגן שר. בחוזה נקבע כי זכויותיו הפנסיוניות של העובד תבוטחנה בקופה חיצונית ובהתאמה הופרשו במשך תקופת העסקתו הסכומים המתאימים לקופת התגמולים "תמר". אנו סבורים כי אין סיבה לקבוע כעת תנאי העסקה שונים מאלו שאושרו בזמנו - אימוץ ההצעה משמעותה הטלת עומס תקציבי נוסף על הקופה הציבורית, ללא הצדקה". 6. התנגדותו המנומקת של שר האוצר הפכה להיות החלטת הוועדה, משלא נשמעה דעה אחרת על ידי מי מחבריה. בכך נסתם הגולל על תקוותו של המערער כי הצעת ההחלטה בעניין הסדרת תנאי פרישתו תאושר על ידי הממשלה. עתירה שהגיש המערער לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעניין תנאי הפרישה שלו נדחתה לאחר שחזר בו מעתירתו "תוך שמירת זכותו לנקוט הליכים אחרים" (בג"ץ 2517/99; פסק דין מיום 5.7.1999), או אז חזר המערער והגיש תביעתו, מושא דיוננו בערעור זה. 7. בבית הדין האזורי טען המערער, כי המדינה הפרה התחייבותה להביא את תנאי פרישתו לאישור הממשלה, ובכך נהגה בחוסר תום לב, תוך שפגעה באינטרס הציפייה שפיתח באופן לגיטימי. המערער ייחס לגורמים שמנעו את אישור תנאי פרישה של סגן שר עבורו שיקולים זרים, וטען כי הופלה לרעה ביחס לעובדים בכירים אחרים בשירות המדינה, להם אושרו תנאי פרישה המקבילים לאלה של סגן שר. 8. בית הדין האזורי, בפסק דין מפורט ומנומק היטב, דחה אחת לאחת את טענות המערער ובין היתר קבע כך: ההתחייבות שנתנה המדינה למערער במסגרת הסכם הפשרה "היתה אך ורק להגיש הצעת החלטה לוועדת השרים לענייני כלכלה"; התחייבות זו "כובדה וקוימה על ידי המדינה בתום לב"; ההתחייבות הנוספת למערער, על פיה יעלה עניינו פעם נוספת בפני ועדת השרים לענייני כלכלה, ניתנה לפנים משורת הדין וכהפגנת רצון טוב כלפי המערער "ולא מכוח חובה משפטית שחלה עליה לעשות כן"; אף התחייבות זו "כובדה במלואה", עם העלאת ההצעה על ידי שר העבודה והרווחה באותה עת, אלי ישי; נדחתה אף טענתו של המערער לפיה יש לחייב את המדינה בתשלום תנאי פרישה של סגן שר מכוח הבטחה שקיבל ממר קצב, עת מונה לתפקיד, כיוון שהבטחה זו, ככל שניתנה, "אינה עולה כדי הבטחה מנהלית מחייבת" מכוחה זכאי המערער לסעד; טענת ההפליה שהעלה המערער נדחתה באשר "לא הוכחה בכל מסמך, עדות חיצונית או ראיה ממשית אחרת". 9. כנגד דחיית מלוא תביעתו מכוון הערעור שהגיש המערער, במסגרתו שב, אחת לאחת, על הטענות אותן העלה בבית הדין האזורי. המדינה, מנגד, תמכה בפסיקתו של בית הדין האזורי, וחזרה וביקשה לדחות את הטענות שהעלה המערער לשם ביסוס זכאותו לתנאי פרישה המקבילים לתנאי פרישה של סגן שר או מנכ"ל בשירות המדינה. 10. לאחר שנתנו דעתנו לכלל טענות הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מעוגן כראוי בתשתית העובדתית שהונחה בפניו ומיישם נכונה את ההלכה המשפטית הנוהגת על עובדות אלה. על כן, ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו, מכוח תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. למעלה מכך, נרחיב במספר עניינים המפורטים מטה. 11. בחוזה העסקה אישי עליו חתם המערער נקבע מפורשות כי "לא יהיה זכאי לפיצויים או לגמלאות בתום תקופת העסקתו בחוזה זה"; המערער חתם מעת לעת על הסכם המאריך תוקפו של החוזה, ולפיו הופרשו במהלך כל תקופת עבודתו במכון תשלומים לקופת התגמולים "תמר", לשם שמירת זכויותיו לגמלה. במצב דברים זה, אין להשית חיוב בדיעבד על המדינה לשלם למערער מקופתה פנסיה תקציבית, לה לא היה זכאי מלכתחילה. זאת, באשר מחוזה העבודה עליו חתם המערער עולה בבירור, כי הובטחה לו משכורת המקבילה לשכרו של סגן שר, ולא הובטחו לו תנאי העסקה ופרישה של סגן שר. 12. לא נמצא בסיס לטענת המערער בדבר הבטחה שקיבל, ולפיה ינתנו לו תנאי גמלה מוקבלים לתנאים להם זכאים סגני שר ומנהלים כלליים בשירות המדינה. לטענת ההבטחה אף לא נמצאו תימוכין בחומר שהובא לפנינו, או בחומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי. בסעיף 14 לחוזה העבודה של המערער נקבע מפורשות, כי עם סיום העסקתו לא יהיה זכאי לפיצוי או גמלה. עוד נמצא בסעיף 9 לאותו חוזה, כי שינוי המיטיב את תנאי ההעסקה מותנה במשלוח הודעה בכתב מטעם נציבות שירות המדינה. אין חולק על כך שלא ניתנה הודעה כאמור מטעם נציבות שירות המדינה, לפיה זכאי המערער לתנאי פרישה של סגן שר או מנכ"ל. גם אילו נמצא כי ניתנה למערער הבטחה לכאורה בעת מינויו לכהונה, לפיה יזכה בבוא היום לתנאי פרישה של סגן שר, אין זו הבטחה שלטונית מחייבת, הן לפי הדין החל והן בעובדה. לעניין אחרון זה די אם נאמר, כי בחקירתו הנגדית העיד המערער כי במענה לפנייתו הודיעו לו נציב שירות המדינה וסגנו "שאישור תנאי מנכ"ל / סגן שר כפוף לאישור הממשלה". כמפורט לעיל, אישור הממשלה למבוקשו של המערער לא ניתן. 13. אף דין טענותיו של המערער כלפי קיום הסכם הפשרה על ידי המדינה להידחות. חובת המדינה על פי סעיף 3 להסכם התמלאה כנדרש ואף למעלה מן הנדרש, בשתי פניותיה המנומקות באמצעות שרי העבודה לוועדת השרים, בהן ניתן ביטוי מלא לתביעת המערער. ועוד זאת. במסגרת הפשרה לקח המערער על עצמו סיכון מחושב לפיו ההמלצה לאשר לו תנאי פרישה של סגן שר תידחה על ידי ועדת השרים. המערער התחייב כי במקרה שכזה יהיה "מנוע מלטעון טענה כלשהי ומסוג כלשהו כנגד שרת העבודה והרווחה, ועדת השרים, המדינה או כל גורם אחר בעניין זה, וכל התחייבויותיו והצהרותיו האמורות בהסכם זה יהיו שרירות וקיימות גם אם לא יאושרו לו תנאי גמלאות של מנהלים כלליים ו/או סגני שרים במשרדי הממשלה". להוותו, התממש הסיכון שנטל המערער על עצמו, בדחיית מבוקשו על ידי ועדת השרים. במצב דברים זה, ונוכח ההתחייבות שלקח על עצמו, מנוע המערער מלהעלות טענות בנוגע לתנאי פרישתו. בכך שהמדינה, לפנים משורת הדין ומעבר להתחייבותה לפי הסכם הפשרה, נאותה להעלות את העניין לדיון פעם נוספת, אין כדי לחייבה לאשר למערער את תנאי הפרישה בהם חפץ. 14. לא הוכחו טענותיו של המערער בדבר "מניעים פסולים" והפליה, ובדין נדחו על ידי בית הדין האזורי. אשר לטענה לפיה ההתנגדות לאישור תנאי פרישתו נגועה במניעים פסולים - הרי שעיון בהתנגדות המנומקת של שרי האוצר מר שוחט ומר נאמן, בשתי תקופות שונות, מעלה כי התנגדות זו מושתתת על נימוקים ענייניים שאין למצוא בהם פסול. ההתנגדות לאישור תנאי פרישה של סגן שר למערער נבעה מהרצון ליתן ביטוי למוסכם בין הצדדים בעת מינויו של המערער, במטרה להקפיד על מינהל תקין ועל מסגרת תקציבית מאוזנת. כל אלה טעמים ענייניים וראויים, וכל פסול לא דבק בהם. אשר לטענת ההפליה אותה העלה המערער - המערער לא הוכיח זהות בין עניינו לבין עניינם של עובדים בכירים, להם אושרו תנאי פרישה של סגן שר, ככל שניתן אישור שכזה. כל מקרה נבחן בנסיבותיו, והמערער לא הרים את נטל ההוכחה, לביסוס טענת הפליה. סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין אני מסכימה לפסק דינה של חברתי השופטת ארד. השופט עמירם רבינוביץ 1. אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת ארד וברצוני להוסיף מילים אחדות. 2. נקודת המוצא שלי לדחיית הערעור הוא הסכם הפשרה שהגיעו אליו הצדדים ביום 25.7.93. משעמדה המדינה בהסכם פשרה זה, יש לראות בכך סילוק כל תביעותיו של המערער כלפיה כמפורט באותו הסכם, ולכן דין ערעור זה להידחות. נציג עובדים, מר יוחנן שטסמן אני מסכים לפסק דינה של השופטת ארד. נציג מעבידים, מר משה אורן אני מסכים לפסק דינה של השופטת ארד. סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות המקרה אין אנו עושים צו להוצאות. פרישה