צו מאסר עקב אי תשלום קנס

##צו תשלומים במקום מאסר:## הטלת הגבלות לפי חוק ההוצאה לפועל, מהוות אמצעי אכיפה עקיף שמטרתו ליצור תמריץ לחייב משתמט לפרוע את חובותיו. לפיכך, חייב הפונה ללשכת ההוצאה לפועל, מגיש בקשה לקביעת צו תשלומים ומתחיל לשלם את חובו על פי צו התשלומים שנקבע, אינו נחשב עוד כחייב משתמט גם אם היה כזה קודם לכן. אם נוכח רשם ההוצאה לפועל, כי החייב עומד בתשלומים החודשיים, הרי שהוא יבטל הגבלות שהוטלו על החייב, ולמעשה לשון החוק אינה מותירה ביטול זה לשיקול דעת הרשם: "רשם ההוצאה לפועל יורה על ביטול הגבלה אם נוכח כי החייב מקיים הורות של צו תשלומים. .." (סעיף 66ד(ג) לחוק ההוצאה לפועל). לעניין זה נקבע בפסיקה כי לאור תכלית חקיקת ההגבלות, שנועדה לתת לזוכים כלי פחות קיצוני ממאסר אותו ניתן להפעיל כנגד חייבים המשתמטים מתשלום חובותיהם, הרי שכפי שלא ניתן להפעיל הליך מאסר נגד חייב העומד בצו התשלומים, כך גם לא יוותרו הגבלות על חייב העומד בצו התשלומים, שכן הוא אינו עוד בגדר משתמט (רע"צ (קריית שמונה) 56300-04-13 חוסיין נ' ישראכרט בע"מ (23.06.2013)). ##דוגמא להחלטה בנושא ביטול צו מאסר עקב אי תשלום קנס:## זו בקשה לביטול צו מאסר שהוצא עקב אי תשלום קנס. הנסיבות ביום 8.2.2004 הורשע המבקש, עופר מקסימוב, ב-ת"פ 40217/02 בעבירות שונות וביום 16.12.2004 נגזר עונשו ל- 17 שנות מאסר שמהן 15 שנות מאסר בפועל (החל מיום מעצרו- 13.06.2002) וכן לקנס של 3,000,000 ש"ח , או שלוש שנות מאסר תמורתו. בגזר הדין (מפי כב' השופט שלי טימן) נקבע כי הקנס ישולם בתוך 90 ימים מיום שניתן גזר הדין. ביום 07.02.2005 - יותר מחודש ימים לפני שחלף המועד לתשלום הקנס - נחתם בידי השופט (לשעבר) שלי טימן צו מאסר נגד המבקש בשל אי תשלום הקנס (להלן: "צו המאסר"). המבקש ערער על פסק הדין והמשיבה הגישה ערעור על קולת העונש. ביום 31.3.2005 החליט שופט של בית המשפט העליון, לבקשת המערער ובהסכמת המשיבה, לעכב את תשלום הקנס עד למתן פסק דין בערעור. ביום 2.8.2006 נדחה ערעורו של המבקש. ערעור המשיבה על קולת העונש התקבל ותקופת המאסר בפועל הועמדה על 17 שנים בפועל. הקנס נותר בעיינו. ניסיון נוסף של המבקש לגרום לדחיית תשלום הקנס עד לאחר שחרורו מן המאסר, לא צלח. המבקש פנה בעניין זה לבית המשפט העליון והסתמך על פיסקה שנכללה בטעות בפסק הדין שממנה עלה שהקנס ישולם 90 ימים לאחר שחרורו של הנאשם מן המאסר. בהחלטת בית המשפט העליון מיום 24.9.2007 נכתב כי "אך ברור הוא כי נוכח החלטת בית- המשפט מיום כ' באדר ב' תשס"ה (31.03.05) ובעקבות מתן פסק הדין בערעור, היה על המבקש לשלם את הקנס ביום ח' באב תשס"ו (2.8.06).". החלטה זו נתקבלה בשב"ס רק ביום 8.1.2008. במקביל להליכים אלה, במסגרת הליך אזרחי כנגד המבקש, נקבע כי על המבקש לשלם לבנק למסחר בע"מ (בפירוק), סך של כ- 274 מיליון ש"ח . ביום 27.3.2007 ניתן צו לכינוס נכסי המבקש, וביום 23.1.2008 המבקש הוכרז כפושט רגל. ביום 20.2.2008, משלא שולם הקנס, החליטו גורמי שב"ס לממש את צו המאסר. המבקש נשא את מלוא תקופת המאסר עקב אי תשלום קנס וסיים אותה ביום 18.2.2011. באחרונה "התבשר" המבקש ששב"ס גורס כי מאסר בגין אי תשלום קנס מתבצע בתום המאסר שנקבע בגזר הדין. לפיכך יהא עליו לשאת במאסר חלף הקנס כשיסיים לשאת את עונש המאסר שנקבע בגזר הדין. מכאן הבקשה. טענות המבקש המבקש משתית את בקשתו לבטל את צו המאסר על שלושה ראשי הנמקה עיקריים. ראשית הוצאת צו המאסר לא הייתה כדין; שנית, הוצאת צו המאסר ומימושו נעשו תוך פגיעה בזכות המבקש להליך הוגן; שלישית, הוצאת הצו ומימושו גרמו לעיוות דין. הצו הוצא שלא כדין מאחר שגזר הדין ניתן ביום 16.12.04, לא ניתן היה להוציא צו מאסר לפני 16.3.05. הצו הוצא ביום 7.2.05, קודם שהתגבשה סמכותו של בית המשפט להוציאו. צו שהוצא ללא סמכות הריהו בטל ומבוטל. צו המאסר הוצא שלא בנוכחות המבקש או בא כוחו. הדבר נוגד את הוראת ס' 129א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 המקנה לנידון, בין היתר, זכות לקבל התראה מוקדמת של 14 ימים בדבר הכוונה להוציא פקודת מאסר. ההודעה המקדימה נועדה , לפי החוק, לאפשר לנידון להיערך לקראת הוצאת צו המאסר ולבקש פריסת התשלום או דחייתו. הוצאת הצו בדרך שנעשתה שמטה מידי המבקש את אפשרויות הפעולה הללו. פגיעה בזכות להליך הוגן אין צורך להכביר מילים על הזכות להליך הוגן שהוכרה זה מכבר כזכות חוקתית שנגזרת מן הזכות לחירות והזכות לכבוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סוגיית הפגיעה בעקרון ההליך ההוגן על רקע הוצאת צו מאסר בגין אי תשלום קנס בלי להניח בידי הנאשם אפשרות לטעון טענות כנגד הצו נדונה באחרונה בבית המשפט העליון. נפסק שם, מפי השופט אליקים רובינשטיין, כך: האינטרס הציבורי במיצוי משפט צדק בטרם שלילת חירות וניהול הליך הוגן בעניינו של הפרט עשוי לגבור על שיקולי האינטרס הציבורי במיצוי יעילותם המירבית של הליכי הגבייה והאכיפה. אך הוגן הוא , שתהא לאדם האפשרות לטעון טענותיו בטרם יבוצע צו מאסר נגדו ותישלל חירותו... [רע"פ 837/12 מ"י נ' גוסקוב (להלן: "הלכת גוסקוב")]. על יסוד השקפה זו נקבעה בפס"ד גוסקוב זכותו של חייב להגיש השגה שתתברר בידי שופט כנגד הכוונה להוציא נגדו צו מאסר. המבקש טוען כי העובדה שצו המאסר הוצא בידי השופט טימן שלא בנוכחותו ובלי שניתנה לו אפשרות להשיג השגות או לבקש לעכב את הוצאת הצו כדי להסדיר את תשלום הקנס, היא פגיעה מהותית בזכות היסוד להליך הוגן. עיוות דין בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי ניתנה למבקש אפשרות לשלם את הקנס עד ליום 15.3.05 (90 ימים לאחר שניתן גזר הדין). ביום 16.3.05 הגיש המבקש, לבית המשפט העליון, בקשה לעיכוב ביצוע הקנס עד לגמר הליכי הערעור (הוא לא ידע שזמן מה קודם לכן, בטרם חלפה התקופה לתשלום הקנס, חתם השופט טימן על צו מאסר). בית המשפט העליון נענה לבקשה. פסק הדין בערעור ניתן ביום 2.8.06 אולם בעקבותיו נוצרה אי בהירות באשר למועד האחרון לתשלום הקנס. בעניין זה הוגשה בקשת הבהרה לבית המשפט העליון. החלטה בבקשה זו התקבלה ביום 24.9.07. מכאן גוזר בא כוח המבקש כי הלכה למעשה לא ניתן היה להוציא עד ליום 24.9.07 פקודת מאסר עקב אי תשלום קנס; שהרי עד ליום 2.8.06 הייתה בתוקפה החלטת בית המשפט העליון לעכב את ביצוע הקנס ואילו לאחר מכן, עד יום 24.9.07 הייתה אי בהירות בעניין המועד האחרון לתשלום הקנס. עובר ליום 24.9.07 חל שינוי במצב המשפטי של המבקש. ניתן צו כינוס לנכסיו, מהלך אשר לטענתו גרם ל"הקפאת " תיקו במרכז לגביית קנסות ולחסימת יכולתו לשלם את הקנס שלא במסגרת הליכי פשיטת רגל שהתנהלו נגדו. משמעות הליכי פשיטת הרגל היא שהמדינה רשאית לתבוע את הקנס בין יתר חובותיו של פושט הרגל. אם הקנס התגבש לפני פשיטת הרגל רשאית המדינה לתבוע אותו בהליך אזרחי בנפרד מיתר הנושים. כך או אחרת המדינה אינה יכולה לדרוש את הפעלת החלופה של מאסר [בש"פ 373/89 שטין נ' מ"י (להלן: "פס"ד שטיין"; ע"פ 5625/92 גדבאן נ' מ"י)]. הנה כי כן אלמלא הוצא צו המאסר טרם זמנו ואילו הוזמן המבקש לטעון טענותיו טרם הוצאת צו מאסר ביום 24.9.07 הייתה לו אפשרות לטעון טענות משפטיות חזקות כדי למנוע שימוש בחלופת המאסר. לפיכך צו המאסר המוקדם והפעלתו גרמו לעיוות דין. עיקרי טיעון המשיבה אף המשיבה משתיתה טיעונה על שלושה ראשי הנמקה: (א) הפגם שנפל בהוצאת צו מאסר מוקדם נרפא לאחר מכן; (ב) הלכת גוסקוב אינה ישימה ; (ג) הפעלת המאסר נדרשת גם כשהחייב פושט רגל. הפגם שבהוצאת צו המאסר נרפא המשיבה אינה חולקת על כך שנפל פגם בצו המאסר שנחתם קודם זמנו בידי השופט טימן. אלא שפגם זה נרפא לפי שצו המאסר לא הופעל עד ליום 20.2.08 ולהפעלתו בידי גורמי שב"ס קדמה החלטת בית המשפט העליון שהמבקש מחויב בתשלום הקנס מיום שניתן פסק הדין בערעור (2.8.06). הפגם שנפל בצו המאסר לא גרם לעיוות דין. שכן המאסר הופעל רק לאחר שהתברר לרשויות שב"ס שלא ניתן לקבל עוד החלטת עיכוב ביצוע הקנס. מכל מקום הפגם לא נבע מחוסר סמכות או בחריגה מן הדין אלא מטעות גרידא . על כגון זה יש להחיל את עקרון (דוקטרינה) הבטלות היחסית. עקרון זה משמיע שאין הכרח בכל מקרה להכריז על ביטולו של מהלך שיסודו בחוסר סמכות. הלכה למעשה יש לבחון האם השארת המהלך על מכונו חרף הפגם שנפל בו תגרום לעיוות דין או לנזק גדול יותר מזה שייגרם אם המהלך לא יבוטל [כך למשל עקרון הבטלות היחסית הופעל בהקשר לפסק דין של בית דין צבאי שבו נגזר עונש של מאסר על תנאי לתקופה העולה על הקבוע בחוק (רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי פ"ד נח(4) 673) . יתר על כן דין והלכה מפורשת הם שמאסר במקום קנס יש לשאת לפני נשיאת עונש של מאסר. לפיכך נפסק שמשנשא אדם תקופת מאסר בשל אי תשלום קנס לא ניתן הדבר לביטול רטרואקטיבי (סעיפים 46 ו-71 לחוק העונשין; בג"ץ 60/83 שעת נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד ל"ז(1), 754). העדר ישימות להלכת גוסקוב הלכת גוסקוב באה לעולם לאחר שהמבקש נשא את עונש המאסר חלף הקנס. על כן אין היא ישימה לעניין בקשה זו. יתר על כן הגיונה של הילכת גוסקוב הוא שיש לאפשר למי שנדון לקנס ולא שילמו לטעון טענותיו לפני הוצאת צו מאסר עקב אי תשלום הקנס. שמא יהיה בידי בעל ההשגה טיעון מצדיק לעיכוב נוסף בתשלום הקנס או במימוש צו המאסר. בדידן ניתנה למבקש הזדמנות לערוך טענותיו לאחר שהעונש שנגזר בידי בית המשפט העליון היה לעונש חלוט. המבקש הגיש בקשת הבהרה שבמסגרתה טען את כל מה שהיה לו לטעון כדי לגרום לעיכוב ביצוע נוסף של הקנס ושל המאסר תחתיו. קנס והליכי פשיטת רגל המשיבה טוענת כי המועד לתשלום הקנס חל עובר להכרזתו של המבקש כפושט רגל. על כן זכותה של המדינה לדרוש את תשלום הקנס בלי קשר להליכי פשיטת הרגל. המשיבה גורסת כי הילכת שטיין לא שללה את האפשרות שגם בנסיבות של פשיטת רגל יצטרך החייב בקנס שלא שילמו לשאת בחלופת מאסר תחתיו. ועוד, קבלת הטענה בדבר חוסר אפשרות לתשלום הקנס מחמת פשיטת הרגל תוביל למצב בלתי מתקבל על הדעת בו יהיה בכוחם של הליכים אזרחיים (או סטאטוס אזרחי של אדם) לאיין הליכים פליליים וענישה פלילית ויובילו להפליית פושטי רגל על פני נידונים אחרים שאין ידם משגת לתשלום הקנס והם מחויבים בריצוי מאסר חלף הקנס, וקל וחומר שאין לאפשר מצב דברים זה במקרה בו פשיטת הרגל עצמה נגרמה כתוצאה ממעשיו הפליליים של המבקש לסיום, מבקשת המשיבה כי אם בקשת המבקש לביטול פקודת המאסר תתקבל, תוצא כנגדו לאלתר פקודת מאסר חדשה כנגד אי תשלום הקנס, לנשיאה מייד. דיון והכרעה בצו המאסר שנחתם בידי השופט טימן נפל פגם. אכן קרוב לוודאי שהפגם התרחש כפועל יוצא מטעות (חוסר תשומת לב של השופט) אולם הפגם מעקר משורש את תוקפו של הצו. הצו ניתן בהעדר סמכות. אין זה חוסר סמכות מוסדית [ השופט (כתארו אז) ברק מכנה זאת "סמכות עניינית ואישית" (בג"ץ 243/80 מדז'ינסקי נ' בית הדין הצבאי לערעורים פ"ד לד(1) 67, 70)], אלא חוסר סמכות נסיבתית. צו מאסר שניתן בחוסר סמכות כזאת הריהו בטל ומבוטל. הדבר דומה לנסיבות שבהן שופט מוציא צו מאסר נגד פלוני משום שסבר בטעות שגזר הדין כבר ניתן. ברי שצו המאסר בנסיבות כאלה הוא "כאין וכאפס" (עניין מדז'ינסקי, שם). כך גם בעניין דנן. ההחלטות המאוחרות של בית המשפט העליון (עיכוב ביצוע העונש, פסק הדין של בית המשפט העליון, ההחלטה ב"בקשת ההבהרה") לא "ריפאו" את הפגם. מכוח ההחלטות הללו ניתן היה להוציא צו מאסר חדש. אי אפשר היה להפעיל את צו המאסר הפגום. לדעתי גם עקרון הבטלות היחסית אינו שוקל לכאן. ניתן היה להחיל עיקרון זה אילו הסתיימה תקופת המאסר עקב אי תשלום קנס ולא ניתן להחשיבה כחלק מן המאסר שנקבע בגזר הדין. לשון אחר; נניח שעונשו של פלוני הוא קנס בלבד ונקבעה תקופת מאסר חלף תשלום הקנס. וכן נניח שצו המאסר עקב אי תשלום הקנס נחתם קודם זמנו. טענת פלוני לבטלות הצו עשויה להידחות, תוך החלת עקרון הבטלות היחסית, אם היא נטענת לאחר שפלוני נשא את פרק המאסר. סיכומה של נקודה זו הוא שכיון שצו המאסר נעדר כל תוקף, הפעלתו בידי שרות בתי הסוהר נעדרת כל תוקף אף היא. מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בסוגיית יישום הלכת גוסקוב ובשאלת היחס בין תשלום הקנס ונשיאת מאסר במקומו לבין סוגיית פשיטת הרגל. כשלעצמי נראה לי שהלכת גוסקוב מצהירה על מציאות נורמטיבית קיימת (סעיף 129א לחוק סדר הדין הפלילי) ואין היא מייצרת מציאות נורמטיבית פסוקה חדשה. על כן אלמלא פסקתי את מה שפסקתי בעניין בטלות צו המאסר היה עליי לבחון האם נפגעה זכותו של המבקש להליך הוגן בהתאם להוראת סעיף 129א לחוק סדר הדין הפלילי. נוכח מסקנותיי אני קובע כי צו המאסר שהוצא ביום 17.01.2005 בטל. אין לחשב את התקופה שמאז "הפעלת" צו המאסר כתקופה של נשיאת עונש מאסר חלף תשלום הקנס. תקופה זו תיחשב במניין עונש המאסר שנגזר על המבקש. החלטתי אינה מונעת מן המשיבה להגיש בקשה לאלתר להוצאת צו מאסר עקב אי תשלום הקנס. כשתוגש בקשה כזאת יהיה מקום לנהוג עמה בהתאם להלכת גוסקוב. ניתן להניח שאם תינתן למבקש אפשרות לערוך השגה כנגד הבקשה החדשה לצו מאסר הוא יכלול בה את טענותיו בדבר המניעות הקיימת נוכח הכרזתו כפושט רגל. השופט שיבחן את ההשגה ייתן דעתו לסוגיה זו ויחליט בה. קנסמאסרצווים