דוגמא לפסק דין בנושא פסילת רישיון מטעמים רפואיים: המערער, שאינו מיוצג, הגיש תחילה עתירה מנהלית כנגד החלטת רשות הרישוי (להלן: המשיבה) להורות על פסילת רישיון הנהיגה שלו ברכב ציבורי (רכב משא ומונית). על פי החלטתי הומרה העתירה לערעור מנהלי, שכן הדרך לתקוף החלטה כגון זו, שניתנה מטעמים של כשירות רפואית על פי סמכויותיה של המשיבה הקבועות בסעיף 51 לפקודת התעבורה (להלן: הפקודה), היא בערעור מנהלי, לאחר שניתנה החלטה של ועדת ערר רפואית (סעיף 55א(ב) לפקודה). ערעור זה מוגבל לשאלה משפטית בלבד, כאמור בסעיף 55(א1) לפקודה. להחלטה נשוא הערעור באה המשיבה לאחר שביום 5.8.11 נעצר המערער על ידי משטרת ישראל, כשבמוניתו כ- 100 גר' חשיש. בדיקת המשטרה בעת מעצרו העלתה כי נהג כשהוא שיכור. המערער הודה במיוחס לו ובשימוש מתמשך בסם מסוג חשיש. מידע זה הועבר על ידי המשטרה למשיבה, וביום 8.8.11 זומן המערער על ידה לבירור כושרו לנהוג. בעקבות הבירור, ולאחר שימוע שנערך למערער, עשתה המשיבה שימוש בסמכותה לפי סעיף 52 לפקודת התעבורה, ופסלה אותו מלהחזיק בכל סוג שהוא של רישיון נהיגה. המערער נצטווה להפקיד את רישיונו, והופנה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: המרב"ד) על מנת שתיערך לו בדיקת כשירות לנהיגה. במרב"ד נבדק המערער, בין היתר, על ידי פסיכולוג קליני ועל ידי פסיכיאטרית. לנגד עיניהם עמדה לעיון חוו"ד של פסיכיאטר שמונה על ידי בית משפט זה במסגרת ההליכים המתנהלים בת.א. 6369/04, בשל מה שידוע כ"אסון ורסאי". המערער הוא אחד הנפגעים באסון זה, ועל פי חוות הדעת של הפסיכיאטר שבדק אותו זקוק הוא לטיפול פסיכולוגי ותרופתי, בשל תסמינים בתר חבלתיים מהם הוא סובל מאז האסון. בחוות הדעת מתועדת בעיית התמכרות לקנביס, ש"אינה תורמת לתפקודו", כלשון כותבה, וכן נאמר בה כי למערער מוטיבציה נמוכה ביותר להשתלב בטיפולים שיחתיים. הפסיכולוג הקליני שבדק את המערער מטעם המרב"ד הגיע למסקנה כי התנהלותו של המערער מצביעה על יכולת מניפולטיבית, על מאפיינים טיפוסיים למתמכרים, אך ללא קווים אנטי סוציאליים. עוד העיר הפסיכולוג כי נראה כי אורח נהיגתו של המערער אינו חריג במיוחד, אולם "ישנם ספקות ביחס לנהיגה ציבורית", שכן לטענת המערער בפניו עד ארבעה חודשים קודם לבדיקה עישן קנביס, ועל פי הקריטריונים אינו יכול לחזור לנהיגה מקצועית אלא בעבור שנה של אי שימוש מוכח. הפסיכולוג הוסיף והעיר כי על פניו אמינותו של המערער נמוכה, שכן קיימת סתירה בין הפרטים שמסר בתביעה בת.א. 6369/04 הנ"ל לבין מה שמסר לו. ואכן, השוואה בין הפרטים שמסר לפסיכיאטר באותו תיק לבין הפרטים שמסר לפסיכולוג מטעם המרב"ד מלמדת, כי בעוד ששם טען כי הוא סובל מתסמינים בתר חבלתיים וכי הוא נוהג להקהות את עוקצם באמצעות שימוש בקנביס, הרי שבפני הפסיכולוג טען כי אין הוא סובל מתסמינים כאלה וכי חדל מן השימוש בסם. הפסיכיאטרית שבדקה את המערער מטעם המרב"ד תיעדה את דבריו לפיהם מדי פעם הוא משתמש בגראס על מנת להשכיח את אסון ורסאי, וכי לטענתו עישן חשיש לאחרונה לפני ארבעה חודשים. הפסיכיאטרית אבחנה את המערער כמי שסובל מהפרעות נפשיות והתנהגותיות על רקע שימוש בסמים, והמליצה להעביר את עניינו לדיון ולהחלטה בפני הוועדה הפנימית של המרב"ד. כעולה מפרוטוקול הדיון בוועדה, נמצא כי בדיקות שתן שעשה המערער היו נקיות מסמים. עם זאת הגיעו חברי הוועדה למסקנה כי מכלול הנתונים, המלמד על בעיית התמכרות לקנביס שאינה מטופלת, מצביע על כך שהמערער אינו עומד בדרישות לנהיגה ציבורית מקצועית, אולם למרות ההסתייגויות ניתן לאשר לו להמשיך ולנהוג ברכב פרטי. הוועדה החליטה עוד, כי יהיה על המערער לשוב ולהיבדק בעבור שנה. ביום 5.4.12 הודיעה הוועדה את המלצתה למשיבה, שביום 23.5.12 החליטה לקבל עמדה זו ולשלול מן המערער את רישיון הנהיגה שלו לרכב ציבורי, מסיבה של אי התאמה אישיותית לנהיגה. ערר שהגיש המערער על ההחלטה, נדחה. מפרוטוקול הדיון, שהתקיים ביום 24.8.12, עולה כי חברי הוועדה התרשמו שהמערער "מנסה לעשות מינימליזציה של הבעיות. 'טיפה חשיש', בעוד שבדו"ח משטרה נאמר על 'כמות מסחרית'". ועדת הערר התרשמה מחוסר כל תובנה ומן ההכחשה הגורפת של תסמינים בתר חבלתיים ועבירת הסמים, ומשכך החליטה, כאמור, על דחיית הערר. בערעור, שהוגש בשיהוי ניכר, טוען המערער כי החזיק בסם לשימוש העצמי, כי לא הייתה כל הצדקה לפסול אותו מלנהוג על רכב ציבורי, וכי עצם העובדה שרישיון הנהיגה הפרטי נותר בידיו מלמדת כי אין נובע מנהיגתו סיכון לציבור. דין הערעור להידחות. טעם אחד לדבר, משום שסעיף 55(א1) לפקודת התעבורה מקנה זכות ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים על החלטת המשיבה מכוח סעיף 51 לפקודה, אולם זכות הערעור מוגבלת לשאלה משפטית בלבד, ושאלה כזו לא הוצגה בפניי. טענת המערער, לפיה הסמים שנתפסו במוניתו היו לשימוש עצמי, וכי פסילתו מלנהוג ברכב ציבורי שברה את מטה לחמו אינה טענה משפטית. ועוד יש להדגיש את שהוער לעיל, שהערעור הוגש בשיהוי ניכר, זמן רב לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק, ומבלי שנתבקשה הארכת מועד. לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי על פי המלצת הוועדה יוכל המערער לשוב ולהיבדק בעבור שנה ממועד החלטת הפסילה, ומועד זה מתקרב והולך. הטעם האחר לדחיית הערעור, שלא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטה לגופה. האחריות המוטלת על נהג רכב ציבורי כפולה ומכופלת מזו המוטלת על נהג רכב פרטי. משכך, האבחנה שעשתה המשיבה בין סוגי הרישיונות של המערער היא אבחנה מידתית ורלוונטית לממצאים שנמצאו. המדובר בהחלטה של גורמי מקצוע, פסיכולוג קליני, פסיכיאטר, ועדה פנימית, וועדת ערר, המורכבות אף הן מאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. בית המשפט לא ימהר, אפוא, לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם (עמ"נ (י-ם) 322/06 אורן סלמן נ' משרד התחבורה, מיום 17.12.06). יודגש, כי בשל פוטנציאל הסיכון הכרוך בנהיגה ברכב, הגביל המחוקק את החירות לנהוג בו בתנאים סטטוטוריים שונים, שתכליתם להגן על הציבור. לנוכח תכלית זו, הוסיף וקבע בית המשפט העליון כי למרות הפגיעה הקשה הנגרמת למי שנפסל מלנהוג מטעמים בריאותיים, הרי שאין להחיל על עניינו של נהג כזה את מבחן הוודאות הקרובה, ודי בכך שהחומר הרפואי המונח בפני רשות הרישוי מצביע על חשש לסיכון הציבור מנהיגתו של אותו אדם, אף בדרגת הסתברות פחותה מקרבה לוודאי (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח (4), 754). בענייננו עמדה בפני המשיבה תשתית ראייתית ממשית, אשר היא רשאית הייתה להסיק ממנה כי נשקף סיכון מן המערער בנהיגתו ברכב ציבורי, לנוכח מציאת כמות נכבדה של סמים בחזקתו אשר הוא לא הכחיש את השימוש בהם, ולנוכח התרשמות אנשי המקצוע מאישיותו. הערעור נדחה, אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. משפט תעבורהרפואהשלילת רישיון נהיגה