פיצויים עקב תכנית תשתית לאומית למתקן גז - סעיף 197

דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים עקב תכנית תשתית לאומית: 1. ביום 2.5.07 פורסמה למתן תוקף תוכנית תשתית לאומית 23 אשר שמה: "תת"ל 23 - תחנת כח בקוגנרציה ותוואי למערכת הולכה לגז טבעי במתחם סולבר באזור תעשייה אשדוד". (להלן - "התוכנית" או תת"ל 23). המערערת, לטענתה, הינה בעלת נכסי מקרקעין שבתחומם מתוכנן תוואי צינור הולכת הגז לתחנת הכח המיועדת. בשל כך פנתה המערערת ביום 21.12.11 למשיבה 1, חברת נתיבי הגז הטבעי לישראל בע"מ (להלן "נתג"ז" או המשיבה) בדרישה לפיצוי עקב התוכנית (בסכום של כ- 6.8. מיליון ₪) לפי סע' 28 (ב) לחוק משק הגז הטבעי תשס"ב - 2002 (להלן - "החוק"). נתג"ז דחתה את תביעת הפיצויים בין היתר בטענת הסף ולפיה תת"ל 23 איננה "תוכנית למתקן גז" כמובנה בס"ק 28 (ב) לחוק אלא "תוכנית אחרת" כמובנה בס"ק 28 (ה) לאותו החוק ועל כן, וכקבוע בס"ק 28 (ה) (1), חובת הפיצוי הינה על הוועדה המקומית לתו"ב בהתאם להוראות פרק ט' לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965 (חוק התו"ב). בתגובה, הגישה המערערת ערר על דחיית בקשתה לפיצוי בפני ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה - וזאת עפ"י האמור בס"ק 28 (ב) (5) לחוק. ביום 19.12.12 דחתה ועדת הערר על הסף את ערר המערערת. זאת לאחר שקיבלה את טענת נתג"ז כי תת"ל 23 אינה "תוכנית למתקן גז" - כמובן הדברים בס"ק 28 (ב) ועל כן לא קמה לה הסמכות העררית הקבועה בס"ק 28 (ב) (5). נגד החלטה זו של ועדת הערר הוגש הערעור המינהלי שבפני. 2. לאחר עיון בהחלטת ועדת הערר ובתת"ל 23 ולאחר שבחנתי טענות הצדדים שבכתב ובעל פה - לא מצאתי מקום לשנות מהחלטת ועדת הערר. סעיף 28 לחוק מקים שני מסלולים, שונים ונפרדים בתכלית, לעניין תביעות לפיצוי הרואה עצמו נפגע מאישור תוכנית שהחוק דן בה. המסלול הראשון הינו זה הקבוע בס"ק 28 (ב) ולפיו בעל מקרקעין הנפגע "מתוכנית למתקן גז" זכאי "...לפיצויים מבעל הרישיון שהתוכנית נועדה למתקניו... ובלבד שדרישה לפיצויים הוגשה לבעל הרישיון בתוך 5 שנים מיום תחילת תוקפה של התוכנית..." (כאמור בס"ק 28 (ב) (1)) בס"ק 28 (ב) (5) נקבע כי על התביעה ועל הפיצויים הנ"ל "יחולו הוראות סעיפים 200 עד 205 לחוק התו"ב" - ומכלל אלה הסמכות העררית של ועדת הערר. זהו המסלול שנקבע ויוחד בחוק לעניין "תוכנית למתקן גז". המסלול השני עניינו בתביעת פיצוי של בעלי מקרקעין לעניין "תוכנית אחרת" - כהגדרתה בחוק, והוא מוסדר בס"ק 28 (ה) ולפיו: "נפגעו על ידי תוכנית אחרת... מקרקעין הנמצאים בתחום התוכנית יחולו הוראות פרק ט' לחוק התכנון והבנייה...". בפרק ט' הנ"ל לחוק התו"ב נקבעה חובת הוועדה המקומית לפצות על מקרקעין שנפגעו - ובלבד שתביעת הפיצויים הוגשה לה תוך שלוש שנים. 3. הנה אפוא, השאלה האחת שעמדה בפני ועדת הערר והעומדת עתה בפני הינה - מה טיבה של תת"ל/23 לעניין סעיף 28 לחוק האם היא "תוכנית למתקן גז" - שאז אמנם, חובת הפיצוי על בעל הרישיון (הלא היא נתג"ז - המשיבה 1) או שמא היא "תוכנית אחרת" שאז חובת הפיצוי על ועדת התכנון, כאמור בפרק ט' לחוק התו"ב. אם אכן ב"תוכנית אחרת" עסקינן, ברי, כי צדקה ועדת הערר בדחותה את הערר על הסף בעילת חוסר הסמכות העניינית. 4. בחינת תת"ל 23 מלמדת כי היא מורכבת משני מרכיבים תכנוניים - כתיאור התוכנית שבכותרתה - לאמור: "א. "תחנת כוח בקוגנרציה" ב. ותוואי למערכת הולכה בגז טבעי לתחנה..". הצדדים כולם מסכימים כי הרכיב הראשון "תחנת הכוח" איננו "מתקן גז" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. בה במידה מסכימים הצדדים כי רכיב ה"הולכה לגז טבעי לתחנת הכוח" - מהווה "מתקן גז". ועל מה נחלקו? על פרשנות הגדרת "תוכנית למתקן גז" שבס"ק 28 (א) לחוק - שזו לשונו: "תכנית למתקן גז - תכנית לפי חוק התכנון והבנייה... שמטרתה העיקרית ייעוד מקרקעין למתקן גז...". בתת"ל/23 כאמור לעיל שתי מטרות תכנוניות. הראשונה - תחנת הכוח שאיין חולק כי איננה "מתקן גז" כהגדרתו בחוק. השנייה - תוואי הולכת הגז לתחנת הכוח שאליבא דכולי עלמא מהווה "מתקן גז". ברם, "תכנית למתקן גז", כהגדרתה בחוק, הינה תכנית "... שמטרתה העיקרית ייעוד מקרקעין למתקן גז". בהיגד "מטרתה העיקרית" ביקש המחוקק לאבחן בין "תכנית למתקן גז" לבין "תכנית אחרת" וזאת עפ"י העיקרית שבמטרות התכנית מבין מטרותיה השונות. לאמור, תכנית המייעדת מקרקעין למטרות שונות כשאחת מהן (או מקצתן) למתקן גז והאחרות למטרות אחרות תאופיין כ"תכנית אחרת" או "תכנית למתקן גז" על פי העיקרית שבמטרות. הגיונה של הגדרה והבחנה זו נעוץ כנראה בשני המסלולים השונים של מנגנוני הפיצוי שנקבעו בחוק לבעלי מקרקעין הנפגעים מהתכנית. בעוד שבתכנית שמטרתה העיקרית הינה מתקן גז - חובת הפיצוי הינה על בעל הרישיון (ס"ק 28 (ב) (1)) הרי שבתכנית אחרת חובת הפיצוי הינה על ועדת התכנון כקבוע בפרק ט' לחוק התו"ב (ס"ק 28 (ה)). זאת הואיל ו"בעל הרישיון" (קרי - נתג"ז) הינו הגוף שהוסמך לעסוק ב"מתקני גז" (ר' סע' 3 לחוק) ומטבע הדברים יהווה את ה"כתובת המפצה" לתכנית שמטרתה העיקרית מתקן גז. ועדות התכנון לעומת זאת, עפ"י פרק ט' לחוק התו"ב, מהוות את ה"כתובת המפצה" לכל היבטי ההיפגעות אחרים של בעל מקרקעין כתוצאה מתכנית באשר היא עפ"י חוק התו"ב ולכן גם בתכנית שאינה "תכנית למתקן גז" עפ"י החוק דנן. ודוק. המחוקק צפה בס"ק 28 (ו) מצב בו התכנית המדוברת הינה "רבת מטרות" . וכך נקבע בעניין זה בס"ק 28 (ו'): "זכאי בעל מקרקעין להגיש תביעה בשל אותה פגיעה לפי יותר מאחד מן הסעיפים הקטנים (ב) עד (ה) של סעיף זה, רשאי הוא להגיש תביעה רק לפי אחד מהם, לפי בחירתו". אולם - זכות הבחירה של בעל המקרקעין שנפגעו לתבוע את "בעל הרישיון" מותנת כאמור בהיות התכנית "תכנית למתקן גז" - לאמור, תכנית "שמטרתה העיקרית" ייעוד מקרקעין למתקן גז. על כן, טענת ב"כ המערערת, כפי שנטענה בעת הדיון בערעור, ל"פיצול" חבות הפיצוי ומסלולי התביעה בין התביעה לבעל הרישיון (נתג"ז) לעניין מתקן הגז (דהיינו - תוואי ההולכה) לבין תביעה לועדת התכנון לעניין תחנת הכוח - אינה ממין העניין והוראות החוק. 5. בתת"ל 23 דנן המטרה העיקרית מבין שתי מטרות ייעוד המקרקעין ומטרות התכנית - הינה הקמת תחנת הכוח באזור התעשייה באשדוד. תחנת כוח זו שאינה "מתקן גז" כהגדרתו בחוק - תופעל באמצעות גז טבעי שלצורך הובלתו לתחנת הכוח יש כמובן להניח צינור הובלת גז ממערכת הובלת הגז הארצית לתחנת הכוח המיועדת. מטבע הדברים, הנחת צינור הגז אינה "מטרתה העיקרית" של התכנית אלא מטרת לוואי הכרחית למטרה העיקרית שהינה הקמת תחנת הכוח. תוואי ההולכה שיוקם הינו כשלעצמו מתקן גז (כהגדרתו בסע' 1 לחוק) - ברם, אין הוא מטרתה העיקרית של תת"ל 23. מסכים אני עם נימוקי ועדת הערר כי מסקנתה זו נלמדת גם מקריאה משוקללת ומאוזנת של תשע המטרות המנויות בסעיפים 5.1-5.9 של התכנית. אינדיקציה נוספת הינה כי בעוד "תחנת כוח" הינה "תשתית לאומית" - כהגדרתה בסעיף 1 לחוק התו"ב (לאור הכרזתה ככזו על ידי הממשלה), אין הדבר כך לעניין תוואי צנרת הגז. על כן גם כותרת העל "תכנית תשתית לאומית 23" מלמדת - ולו ברמז - על היות תחנת הכוח עיקרה של התכנית דנן. 6. ב"כ המערערת, שאינה חולקת כאמור על היות תחנת הכוח "מטרה עיקרית" בתכנית דנן - טענו וטוענים כי תוואי הובלת הגז המיועד הינו תוואי הובלה ראשי "מעין שדרה או ציר מרכזיים של מערכת הובלה אליה יתחברו בעתיד צרכנים המעוניינים בהספקת גז טבעי" (סע' 79 להודעת הערעור). ברם, לטענתה זו אין סימוכין במסמכי התכנית תת"ל 23. אדרבא, המדובר בתוואי הולכה מקומי בתוככי העיר אשדוד מ"תחנת הקבלה" בצנרת הגז הארצית אל המפעל באזור התעשייה באשדוד (סולבר) שבו תוקם תחנת הכוח. המערערת אינה טוענת כלל כי המדובר בתוואי הולכה שהינו חלק מ"מערכת ההולכה" הארצית, או האזורית, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. 7. סיכומם של דברים, מסכים אני עם מהלך נימוקיה של ועדת הערר בהחלטתה המפורטת, ומנימוקיה אלה וכן מהנימוקים שפורטו לעיל מוצא אני כי תת"ל 23 אכן איננה "תכנית למתקן גז" כהגדרתה בסעיף 28 (ב) לחוק. על כן, "בעל הרישיון" (דהיינו המשיבה - נתג"ז) איננו החב בפיצוי בעל המקרקעין הנפגע מתכנית זו (המערערת) ופועל יוצא מתבקש מכך הינו כי ועדת הערר איננה ולא הייתה מוסמכת מכוח ס"ק 28 (ב) (5) ו- (6) לדון בערר שהוגש בפניה על ידי המערערת - ובדין דחתה על הסף את הערר. 8. אוסיף ואזכיר כי ה"פטור" האמור של נתג"ז (המשיבה) מחובת פיצוי המערערת אין משמעו שלילת זכותה של המערערת לפיצוי אם אמנם נפגעו זכויותיה במקרקעין כתוצאה מהתכנית ומתוואי ההולכה שעפ"י טענתה עובר בנכסיה ופוגע בשוויים. תת"ל 23 הינה כאמור "תכנית אחרת", כמובן הדברים בס"ק 28 (ה) לחוק, וחבות הפיצוי הינה, כנאמר שם, במסלול הקבוע בפרק ט' לחוק התו"ב. מתברר כי המערערת אכן בחרה בראשונה במסלול זה (בטרם פנתה בתביעה הנוכחית לנתג"ז ולערר דנן). דא עקא, היא איחרה בכחודשיים את מועד שלוש השנים הקבוע להגשת תביעת פיצוי לפי סע' 197 לחוק התו"ב. לאור זאת, פנתה המערערת (בטרם פנתה לנתג"ז ולועדת הערר דנן) אל שר הפנים בבקשה להארכת המועד להגשת תביעת הפיצוי עפ"י סע' 197 לחוק התו"ב - בקשה שהשר טרם החליט בה. אך מובן הוא כי השתהותה של המערערת בהגשת תביעתה במסלול הקבוע בס"ק 28 (ה) לחוק (מעבר למועד שלוש השנים הקבוע בפרק ט' לחוק התו"ב) אין בה כדי להפוך את תת"ל 23 מ"תכנית אחרת" ל"תכנית למתקן גז" וליצור למערערת, יש מאין, מקור פיצוי אחר - שלא נועד לכך על פי הוראות החוק והדין. 9. סוף דבר - מתוך כל הנימוקים המפורטים לעיל אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיבה 1 (נתג"ז) הוצאות ערעור זה בסכום של 25,000 ₪. פיצוייםסעיף 197 לחוק התכנון והבניהגז