דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים לגבר בגין הפרת הבטחת נישואים: לפניי תביעה שעילתה הפרת הבטחת נישואין. העובדות המוסכמות המדובר בצעירים שהכירו באמצעות מכר, ויחסיהם התפתחו במהירות לקשר בעל אופי רומנטי, אשר החל בחודשי הקיץ של שנת 2008, ונמשך עד שלהי שנת 2010. כאשר הכירו השניים - התגוררה הנתבעת בדירת סבתה, ולאחר כחודשיים של היכרות עברה הנתבעת להתגורר יחד עם התובע בדירה שכורה בשכונת בית אליעזר בחדרה, על אף מחאת משפחתה של הנתבעת. הצדדים חיו כזוג נשוי וניהלו משק בית משותף, עד אשר הנתבעת עזבה את הדירה והחליטה לנתק את הקשר ביניהם בשלהי שנת 2010 (על נסיבות העזיבה חלוקים הצדדים כפי שיובהר עוד להלן). עוד מוסכם כי הצדדים חתמו על הסכם יחסי ממון שנערך ביום 03.12.08. עזיבתה של הנתבעת, לבלי שוב, הינה עילתה של תביעה זו. טענות התובע התובע טען בכתב התביעה, כי הנתבעת הצהירה לכל אורך הדרך כי כוונותיה רציניות, וכי בכוונתה להינשא לתובע. התובע טוען כי השקיע כספים רבים בקשר עם הנתבעת ובשל הקשר עימה, וזאת על סמך הצהרותיה, לפיהן כוונותיה רציניות. התובע טוען כי הצדדים חתמו על הסכם יחסי ממון עוד ביום 3.12.08 כמפורט בנספח א' לכתב התביעה (ראו סעיף 4 לכתב התביעה). עוד טוען התובע כי ביום 15.12.08 "קמה הנתבעת ועזבה את דירת המגורים ללא כל סיבה וללא כל מריבה או משהוא דומה לזה ובכך ביטלה הנתבעת את הנישואין" (סעיף 9 לכתב התביעה). לטענת התובע, בכך הפרה הנתבעת את הבטחת הנישואין שנתנה לתובע. התובע טען כי מאז עזיבתה של הנתבעת לא התאושש מן השבר הנפשי בו היה מצוי והוא העמיד את תביעתו עקב הפרת הבטחת הנישואין על סך 150,000 ₪. בתצהירו, הוסיף התובע עובדות וטענות נוספות שיש בהן כדי לתמוך בגרסתו: ראשית ציין התובע כי כבר בשיחתם הראשונה הבהיר התובע לנתבעת את עברו ה"קשה" (סעיף 4 לתצהיר), וכי שלושה חודשים לאחר שהכירו, עברה הנתבעת, שהתגוררה באותו שלב בבית סבתה, להתגורר בדירה אותה שכרו בעלי הדין (סעיף 10 לתצהיר התובע). התובע הוסיף ופירט הוצאות שהוציא במשך חייהם המשותפים של הצדדים, וביניהן: שכר הדירה (למעט חלק ממנו שהגיע ממשרד השיכון); תשלומים שוטפים כגון: חשמל ומים, וכן הוצאות שהוציא עבור הנתבעת, וביניהן: העברה כספית בסך 22,195 ₪; טבעת יהלומים בסך 7,000 ₪; תכשיטים וכתר בסך 1,200 ₪ וכן שלושה מכשירי טלפון נייד. התובע הוסיף עוד כי בשל יחסיו עם הנתבעת סבל הוא מהטרדות רבות מצד בני משפחתה, ובפרט במקום עבודתו בחנות הסמוכה לשוק בחדרה, שכללו צעקות, קללות, תקיפות וניסיונות לפגוע בסחורה שבחנות, ולבסוף אף נשלחו "עבריינים" למקום. התובע טוען כי בשל הטרדות אלו פנה הוא לבית המשפט, יחד עם הנתבעת והם ביקשו צו הגנה ואף הגישו תלונה במשטרה, אולם הדברים לא הועילו, ולבסוף נאלץ התובע להתפטר ממקום עבודתו ביום 25.02.10 (ראו סעיפים 20-24 לתצהיר התובע). באשר להפרת הבטחת הנישואין, טוען התובע כי בעלי הדין החליטו לערוך את החתונה בקיץ 2011 (סעיף 27 לתצהיר התובע), ולשם כך ערכו הכנות רבות, וביניהן: ערכו רשימת מוזמנים; פנו למסעדה באור עקיבא ולחנות צילום אשר הכינה עבורם הצעת מחיר; רכשו שמלת כלה דרך האתר "יד 2" בסך 2,000 ₪ וכן נעליים תואמות ותכשיטים (סעיפים 28-31 לתצהיר התובע). עוד הוסיף התובע כי הוחלט שלא לקבוע תאריך סופי, על מנת לתת לנתבעת הזדמנות להתפייס עם בני משפחתה ולהזמינם לחתונה; כן הוחלט כי החתונה תיערך בנוכחות רב, אך לא ברבנות (סעיף 32 לתצהיר). באשר לנזקים נוספים שגרמה לו הנתבעת, טוען התובע כי היא הגישה נגדו תלונות במשטרה, אשר לטענת התובע היו שקריות - ועל כן נסגרו התיקים שנפתחו לו בגינן. התובע טוען כי בשל תלונות אלו - נמנע ממנו להוציא רישיון נהיגה על אוטובוס ו"להתקדם בחיים". בתצהירו טען התובע, נוכח טענות שהעלתה הנתבעת בהגנתה, כי לא נקט אלימות כלפי הנתבעת, וכי יחסיהם ידעו "עליות וירידות בדומה לכל בן זוג אחר" (ראו סעיף 44 לתצהיר). באשר לנזקיו, כאמור העמיד התובע את תביעתו ע"ס 150,000 ₪ כאשר התובע לא טרח לפרט את נזקיו. התובע הסתפק בטענה כי נגרמו לו נזקים "בין היתר כל ההוצאות וההשקעות... שמלה, תכשיטים, הפסד מקום עבודתי ועוגמת הנפש הרבה שנגרמה לי". (סעיף 46 לתצהיר התובע). טענות הנתבעת בכתב ההגנה ובתצהירה, כפרה הנתבעת כי הבטיחה להינשא לתובע, וכי בכל מקרה לא הוכח כי הצדדים פעלו לשם מימוש כוונה זו (סעיף 4 לתצהיר הנתבעת). טענתה המרכזית של הנתבעת הינה כי לאחר המעבר של בני הזוג להתגורר יחד - התחוור לנתבעת כי בן זוגה הינו עבריין בעל "עבר מכביד", וכן הדבר בא לידי ביטוי בכך שהתובע נהג בנתבעת אלימות קשה, מאחר ונהג לצרוך אלכוהול וסמים, כאשר התנהגות זו כללה איומים ברצח וכן חבטות ואגרופים בכל חלקי גופה, עד אשר ברחה הנתבעת מן הדירה המשותפת ביום 15.12.10 ועברה למעון לנשים מוכות מרכז "גליקמן - נעמת" בתל-אביב, אליו הופנתה על ידי המרכז למניעת אלימות במשפחה בחדרה (סעיפים 14 ו- 15 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טענה כי עקב האלימות הקשה הגישה היא תלונה במשטרת ישראל כנגד התובע ביום 23.12.10, וביום 30.04.11 הגישה היא בקשה למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע, מאחר ולא הפסיק להטריד אותה ואת בני משפחתה, והבקשה התקבלה. כמו כן, הגישה הנתבעת שתי תלונות נוספות למשטרת ישראל, לטענתה, בשל הפרת צו בית המשפט (סעיפים 16-25 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טוענת כי לאור התנהגותו זו של התובע לא ייתכן כי הנתבעת תמסד עימו את היחסים, ועל כן יש לדחות את התביעה (סעיף 28 לתצהירה). באשר להסכם יחסי הממון עליו חתמה - טענה הנתבעת כי חתמה עליו זמן קצר לאחר שהכירו, לאחר מסע לחצים כבד מצד התובע העולה כדי "אונס", ובטרם גילתה את פרצופו האמיתי (סעיף 29 לתצהיר הנתבעת). לגבי נזקיו של התובע, טוענת הנתבעת כי התמונה שונה בתכלית, וכי במאזן הכלכלי, הכף נוטה דווקא לטובת הנתבעת, אשר חלקה בנטל הכלכלי היה גדול יותר לכל אורך הדרך. אולם בכל אופן, לשיטתה, לא הוכיח התובע את נזקיו, ומשכך יש לדחות את תביעתו. הנתבעת טענה כי לו ידעה על עברו ואופיו של התובע, הרי הייתה גודעת מערכת היחסים ביניהם בתחילתה. עוד טענה היא כי אף אם יתברר כי אכן הייתה הבטחה שכזו, הרי התובע הוא שהביא הבטחה זו לידי סיומה המר, במו ידיו, שכן אין לצפות כי הנתבעת תעמוד בהבטחתה שעה שמופעלת כלפיה אלימות כמתואר (סעיף 34 לתצהיר התבעת). הנתבעת ציינה כי היא אינה הראשונה הנופלת למלכודת שטמן לה התובע - והיא: הצגתו בתחילה כאדם נעים ורגוע, וזאת על מנת להשתמש בכספיה לצורך מילוי גחמותיו. הנתבעת ציינה עוד כי ההעברה על סך 22,195 ₪ מחשבונה של אימו של התובע לחשבון הנתבעת, נועדה לקניית מוצרי החשמל לדירה, וכי מוצרים אלו נשארו בחזקת התובע. ראיות הצדדים מטעם התובע הוגש תצהירו ותצהיר אימו - הגב' נורית גליק, אשר העידה בתצהירה כי יחסיה עם הנתבעת היו טובים, וכי הנתבעת הייתה מספרת לה על הקשר עם התובע. הגב' גליק העידה כי הנתבעת הייתה רצינית בכוונותיה וכי דיברה רבות על נישואין לתובע. עוד העידה האם כי הנתבעת הראתה לה את הפריטים שקנתה לצורך החתונה כגון: תכשיטים, כתר ועוד, וכן העידה כי הנתבעת שמרה אצלה את הנעליים והשמלה שנקנו לצורך החתונה. הגב' גליק העידה כי הזוג תכנן להתחתן באולם חתונות בגבעת אולגה. מטעם הנתבעת הוגש תצהירה בלבד. העדים נחקרו על תצהיריהם. כן הוגשו מטעם התובע המוצגים הבאים: ת/1 - החלטות המשטרה מיום 24.02.11 לסגור שלושה תיקים כנגד התובע בהיעדר ראיות מספיקות; ת/2 - תמונות של שמלת הכלה, הנעליים והתכשיטים שנטען כי נקנו לנתבעת לצורך החתונה, וכן תמונה בה נראים הצדדים יחד כשהם חבוקים, והנתבעת עונדת את התכשיטים; ת/3 - בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת שהגישה הנתבעת כנגד התובע ביום 06.04.10; ת/4 - מכתב אהבה שכתבה הנתבעת לתובע - ובו נכתב כי הנתבעת רוצה להתחתן עם התובע ולהביא לו ילדים, ועליו מצויין התאריך 21.06.10; ת/5 - מכתב אהבה נוסף שכתבה הנתבעת לתובע; ת/6 - מכתב אהבה נוסף שכתבה הנתבעת לתובע; ת/7 - תיק המשטרה שנפתח בשל תלונותיה של הנתבעת כלפי התובע על אלימות שהפעיל כלפיה, תאריך הפתיחה 15.04.10. דיון והכרעה השאלות הדורשות הכרעתי בתיק זה הינן: א. האם הוכיח התובע, על פי המבחנים שהתוותה הפסיקה, כי בנסיבות העניין ניתנה "הבטחה לנישואין" העולה כדי חוזה משפטי מחייב; ב. האם התנהג התובע באלימות והאם התנהגות זו שוללת ממנו הפיצוי הנתבע על ידו; ג. אם אכן נכרת חוזה מחייב, מהו הפיצוי הראוי המגיע לתובע בגין הפרת ההבטחה והאם הוכיח התובע כי נגרמו לו נזקים בשל הסתמכותו על אותו חוזה. הבטחת נישואין - רקע נורמטיבי תחילה יצויין כי גישה בקרב הפסיקה והמלומדים לפיה דיני החוזים אינם האכסניה המתאימה לבחינת הבטחת נישואין (ראו דעת המיעוט של השופט ריבלין בע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני פד"י נח(6) 209) (להלן: "עניין פלוני"). ראו גם דעתו של פ. שיפמן "הבטחת נישואין - חוזה מחייב?" משפטים יג (תשמ"ג) 104 (להלן: שיפמן)). יוער כי גישה זו אינה קוראת לבטל כליל תביעות הנובעות מהפרת הבטחת נישואין, אלא להגישן בעילה נזיקית (תרמית או מצג שווא) או של עשיית עושר ולא במשפט ,למשל, ביחס למתנות שניתנו (ראו על כך: שיפמן, עמ' 107; ג' שלו "הסכמים ג'נטלמניים (שם זמני)" משפטים לב (תשס"ב) 3; ד. פרידמן, נ. כהן "חוזים" (כרך א', 1991) 369-370 - להלן: פרידמן וכהן). חרף זאת, המשפט הישראלי מכיר בהפרת הבטחת נישואין כעילה המצמיחה פיצוי למקבל ההבטחה. הגם שהפסיקה הגדירה תביעות אלה "ממין התביעות שאינן אהודות ביותר" (ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון פד"י מ"ו (2) 169) הלכה היא כי הבטחת נישואין יכולה להתגבש לכלל חוזה מחייב ודיני החוזים יחולו עליה (ראו ע"א 5587/93 נחמני נ' נחמני פ"ד מט(1) 485, 508; וראו דעת הרוב בעניין פלוני הנ"ל). בעניין פלוני נקבע כי הפרתה של אותה הבטחה אשר הגיעה לכלל חוזה מחייב, מזכה את הצד השני בפיצויים. יחד עם זאת, ההגנה על תוקפה של ההבטחה מוגבלת, ועל כן לא תעמוד לצד הנפגע מן ההפרה תרופת האכיפה וגם לא יוענקו לו פיצויי קיום. האם התנהגות הנתבעת מהווה "הבטחת נישואין" בעלת תוקף משפטי? על הקושי בהבחנה בין אמירה שיש בה הבעת רצון או תקווה, לבין הצהרה שיש לה תוקף משפטי מחייב, עמדה השופטת פרוקצ'יה (עניין פלוני עמ' 236-237) וכה היו דבריה: "במערכת סבוכה ומורכבת של יחסי בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקוה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר וציפיה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחוייבות לנישואין. בצד הערך החברתי המבקש לפצות את מי שנפגע עקב הסתמכות על הבטחת נישואין שהופרה, עומד ערך החופש והאוטונומיה האישית של האדם לבחור את בן זוגו ולקיים מערכות יחסים בינאישיות ובינזוגיות בעולם חברתי שיש בו פתיחות, חופשיות, ללא כפייה וללא התערבות המשפט. התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחוייבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כונה לכך גרידא. הקושי האמיתי המאפיין את הסוגיה בה אנו עוסקים הוא באיתורו של קו הגבול בין הבעת כונה, רצון או ציפייה, לבין הבטחה מחייבת במשפט. גבול זה עשוי להיות דק כחוט השערה.  הקושי ההוכחתי לבסס קיומה של הבטחת נישואין מחייבת הוא מאפיין בולט בסוגיה זו. מקום שהבטחת נישואין ניתנת בצורה פורמלית ומפורשת קל להסיק ממנה כוונה ליצור יחסים משפטיים. לעומת זאת, כאשר ההתקשרות אינה נושאת אופי פורמלי כאמור, יש להזהר בהסקת מסקנה בדבר קיומה של כוונה כזו שאם לא כן, "אנו חושפים כל חיזור של גבר אחר אשה, ולהיפך, לסכנה שהתנהגות הצדדים תתפרש בשלב מן השלבים כהבעת הבטחת נישואין מכללא, מבלי ששניהם, או לפחות אחד מהם, היו ערים למלוא משמעות הדבר" (שיפמן, שם, עמ' 205-6)". בכל אופן נקבע כי נסיבות העניין בכללותו צריכות להיבחן כאשר "יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, טיב הקשר ותוכנן של ההבטחות". ועוד - "הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להוות אינדיקציות בדבר כניסה לתחום החוזי" (עניין פלוני, עמ' 220), אולם נטל השכנוע בעניין זה - מוגבר, וכך נאמר מפי השופטת פרוקצ'יה (עניין פלוני, עמ' 238): "נראה כי נדרש נטל שכנוע כבד על התובע לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה, כנגזר מטיבו ומורכבותו של הענין. הגבול המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחוייבות של ממש, לבין התנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין הוא לעיתים מטושטש, ולפיכך נדרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין. זהירות זו מחייבת הצבת רף הוכחה גבוה ובעל משקל מיוחד להוכחת הבטחה מחייבת, כנדרש בהתאם לאופי הענין". לכך יש להוסיף גם את אזהרתו של השופט לנדוי בע"א 460/67 פלוני נ' פלונית פד"י כב(1) 157 לפיה: "יש צורך בזהירות בהערכת העדויות בתביעה מעין זו דוקא, כי אין קל מהמצאת סיפור כוזב על מתן הבטחת הנישואין". בענייננו, התובע מביא ראיות שיש בהן, לשיטתו, כדי להוכיח שמודבר בהבטחה בת-תוקף משפטי. ואלו ראיות התובע: ראשית, צירף התובע לתצהירו מכתבי אהבה רבים, ביניהם מכתב בו מביעה הנתבעת את רצונה להתחתן עם התובע ולהביא לו ילדים (הוגש גם כמוצג - ת/4); התובע צירף לכתב התביעה (נספח א') ולתצהירו (נספח ו') הסכם יחסי ממון עליו חתמו הצדדים, ובו נכתב כי הצדדים "עומדים להינשא זה לזו" (ה"הואיל" הראשון והשני להסכם), הסכם זה אומת ביום 05.12.08 ע"י נוטריון; ראיה שלישית מוצא התובע בתצהירה של אמו ובעדותה - מהם עולה כי האם הייתה ביחסים קרובים עם הנתבעת, והיא העידה כי הנתבעת הייתה רצינית בכוונותיה וכי מטרת הקשר הייתה נישואין; הראיה הרביעית לה טוען התובע היא הכנות של ממש שנערכו לקראת החתונה, אשר כללו, בין היתר: רכישת שמלה, מדידתה ע"י הנתבעת, הכנת רשימת מוזמנים (נספח ד' לתצהיר התובע), רכישת תכשיטים לקראת החתונה, קבלת הצעת מחיר לצילום החתונה (נספח ב' לתצהיר הנתבע), ורכישת טבעת יהלומים בשווי 7,000 ₪. להוכחת טענתו זו צירף התובע לתצהירו צילום של שמלה (נספח ג' לתצהיר וכן ת/2); וצילום (ת/2) של נעליים ותכשיטים נוספים שהתובע טוען כי רכש לנתבעת לצורך החתונה. נוסף לאמור לעיל, טוען התובע כי פנה לבעל מסעדה באור עקיבא בשם "בבר" לשם עריכת החתונה במקום (סעיף 27 לתצהירו). התובע העיד בפניי כי הציע נישואין לנתבעת ביום 25.10.10 בשבת חתן של חברו מול 200 איש, אולם לטענתו, לא הביא מי מהם לעדות כיוון שבא-כוחו לשעבר ייעץ לו שאין צורך להביאם (ראו עדותו בעמוד 6 שורות 18-23 לפרוטוקול). אציין כי ככל שהדבר נוגע להבטחה ההדדית של הצדדים להינשא זה לזו, ולגבי הוצאת הבטחה זו אל הפועל - החלטתי לאמץ גרסת התובע, שהייתה מפורטת מאוד ועקבית. לעומת זאת, עדותה של הנתבעת, למצער ככל שהדבר נוגע לשאלה האם הצדדים הבטיחו זה לזו נישואין, הותירה בי הנתבעת רושם שלישי והיא ניסתה להתחמק ממתן תשובות מלאות לשאלות הנוגעות להבטחתה להינשא לתובע. כך למשל, טענה הנתבעת בעדותה כי השמלה והתכשיטים נקנו שלא על דעתה וללא קשר לחתונה (עדות הנתבעת בעמוד 13 שורות 1-12 לפרוטוקול), אולם כאשר עומתה הנתבעת עם פתק שכתבה ובו דיברה על חשיבות היום של מדידת השמלה החלה להתפתל ותשובתה מלמדת על המצוקה אליה נקלעה (עמוד 13 שורה 27 - עמוד 14 שורה 2 לפרוטוקול): "איזו שמלה אני מתכוונת? קודם כל אין לי שום קשר לשמלה. השמלה שאני מתכוונת לא עשיתי מדידות לשום שמלה. אני לא יודעת לאיזו שמלה הכוונה בפתק. אני לא קניתי שום שמלה. אתה קנית את השמלה על דעת עצמך. לשאלת בימ"ש לא עשיתי שום מדידות. לשאלת בימ"ש. לאיזו שמלה אני מתכוונת - הייתי צריכה למדוד שמלה, אני לא יודעת לאיזו שמלה הכוונה. זו לא שמלת חתונה, אני יכולה להשבע. לשאלת בימ"ש אז למה זה יום חשוב, כפי שכתוב במכתב - באמת שאני לא זוכרת ספציפית כרגע על מה זה היה. באמת שאני לא זוכרת. לא דובר פה על שום חתונה". באשר להסכם יחסי הממון טענה כי לא הבינה את מהות הסכם וכי הוא נחתם תחת לחץ. באשר לרשימת המוזמנים שהוכנה הנתבעת תחילה הכחישה כי היא מכירה את הרשימה, ולאחר מכן הודתה כי היא רשמה בכתב ידה חלק מרשימת המוזמנים ואף ענתה: "זה שרשמתי זה לא אומר שהיתה לי כוונה להתחתן איתך, זה לא כלום, סתם רשמתי" (עמוד 12 שורה 29 לפרוטוקול). כאמור, שקלתי את הראיות שהביא התובע להוכחת הבטחת הנישואין, ולאחר ששקלתי את מהימנות העדים בנקודה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הוכיח כי הצדדים הבטיחו האחד למשנהו להינשא זה לזו. אעמוד להלן על הראיות שהביאוני למסקנה זו. ראשית אציין כי באשר להסכם יחסי הממון - אין הסכם זה יכול לשמש ראיה להבטחת נישואין חרף האמור בו. ההסכם נחתם בראשית הקשר בין הצדדים והתובע עצמו העיד בפני כי הוא הציע לנתבעת נישואין רק ביום 25.10.2010 על כן נראה, כי ההסכם הנ"ל לא נועד כדי למסד הבטחת נישואין כי אם למטרות אחרות. אף מכתבי האהבה אינן מהווים, כשלעצמם, ראיה עצמאית להבטחת נישואין. במכתבי האהבה, מבטא אחד הצדדים את אהבתו ורגשותיו והצהרה כי אחד מבני הזוג הורצה להתחתן עם האחר אינה בבחינת הבטחה בעלת תוקף משפטי מחייב. הראיות שהובילו אותי למסקנה כי הצדדים הבטיחו האחד לשני נישואין ואף החלו להוציא הבטחה זו אל הפועל, הן אלה אשר מתייחסות להכנות לקראת חתונה. כוונתי היא לרשימת המוזמנים, שהנתבעת העידה כי נטלה חלק בהכנתה, רכישת שמלת חתונה, מדידתה ע"י הנתבעת (ראו הפתק השלישי בנספח ה' לתצהיר התובע) ורכישת התכשיטים. אדם מן הישוב לא ירכוש ולא ימדוד שמלת חתונה, אם אינו מתכוון להתחתן. זוג אינו מוציא 2,000 ₪ לצורך רכישת שמלה וסכומי כסף נוספים לצורך רכישת תכשיטים, אם לא גמלה בלב שני בני הזוג ההחלטה להנישא; ומדוע מצאה הנתבעת לנכון ליטול חלק בהכנת רשימת המוזמנים המצורפת לתצהיר הנתבעת (הנתבעת הודתה כי היא רשמה את "הריבוע בפינה השמאלית בעמוד השני של הדף" (עדות הנתבעת בעמוד 12 שורות 26 ו- 27 לפרוטוקול), אם לא התכוונה להתחתן?! לנתבעת הפתרונים. כאן המקום לציין כי איני סבור כי הראיות שהוסיף התובע בתצהירו מהוות שינוי חזית. התובע הזכיר בכתב התביעה כי "השקיע כספים על הנתבעת" לאור האמון שרכש לרצינות כוונותיה, וכי הנתבעת היא ש"ביטלה את הנישואין" ודי בכך כדי שגדרי המחלוקת יכללו את הראיות השונות שהביא התובע להוכחת הבטחת הנישואין, ולצורך הוכחת ההוצאות שהוציא לצורך החתונה. לסיכום, מכלול הראיות מעלה, ואני אף נותן אמון בגרסה זו, כי הנתבעת הביעה רצונה להתחתן, ובעקבות זאת נקטו הצדדים בצעדים ממשיים לקראת החתונה, צעדים שיש להם משמעות כלכלית (קניית שמלה, תכשיטים ונעליים). כאשר הוצאו הוצאות ונעשו התחייבויות, לכאורה, במצב המשפטי הנוכחי, יש מקום לייחס לצדדים כוונה ליצור יחסים משפטיים (ראו: שיפמן, עמ' 113). לטעמי, בנסיבות המקרה דנן, מכך שלא שולמו מקדמות לנותני שירותים שונים (צילום, אולם אירועים, תקליטן וכד'), לא נקבע תאריך לחתונה, והצדדים לא נרשמו לנישואין ברבנות, ניתן ללמוד, לכל היותר, כי הצדדים לא קבעו תאריך סופי לטקס הנישואין, אולם אין ללמוד מכך כי הבטחת נישואין לא ניתנה. האם הפר התובע או סיכל, בהתנהגותו, את הבטחת הנישואין הנתבעת טוענת כי התובע נהג כלפיה באלימות במספר הזדמנויות שונות, כיוון שנהג לשתות ולצרוך סמים, ועל כן לאור התנהגות זו, לא רצתה הנתבעת למסד את הקשר עם התובע (סעיף 28 לתצהירה). הנתבעת הביאה כראייה תלונה שהגישה במשטרה ביום 23.12.10 כנגד התובע בגין תקיפתה ביום 15.12.10 (נספח נ3 לתצהירה); מסמך ממעון לנשים מוכות - מרכז "גליקמן-נעמת" בתל-אביב (נספח נ2 לתצהירה) בו נכתב כי הנתבעת שהתה במעון מיום 15.12.10 ועד ליום 03.03.11; וכן בקשה למתן צו למניעת הטרדה כנגד התובע שהגישה הנתבעת ביום 03.04.11 (נספח נ5 לתצהירה) ותלונות על הפרת צו זה (נספחים נ8 ו-נ9 לתצהירה). התובע טען מאידך כי לא הפעיל כל אלימות כלפי הנתבעת וכי אינו יודע מהי הסיבה בגינה עזבה הנתבעת את דירתם המשותפת ועברה להתגורר במעון לנשים מוכות. התובע צירף כתמיכה לגרסתו החלטות המשטרה על סגירת התיקים מחוסר ראיות (ת/1). מבין הגרסאות, מקבל אני את גרסתה של הנתבעת בעניין זה. בנקודה זו גרסתה של הנתבעת היתה מפורטת ועקבית והיא גובתה בסמכים, לרבות בקשות למתן צווי הגנה ותלונות למשטרה. מאידך, העיד התובע באופן מתחמק והוא טען, באופן כללי וסתמי, כי אינו "אינו מבין למה" עזבה הנתבעת את דירתם המשותפת ועברה להתגורר במעון לנשים מוכות למשך מספר חודשים, וכי הנתבעת "חיה כמו מלכה" (ראו עדות התובע בעמוד 7 שורות 24 ו- 25 לפרוטוקול). הנתבעת פירטה הן בתלונתה והן בבקשתה למתן צו הגנה כנגד התובע, מהו האופן בו הכה אותה התובע, והיא שהתה במעון לנשים מוכות משך כחודשיים וחצי לאחר התקיפה הנטענת (מיום 15.12.2010 ועד ליום 3.3.2011- ראו נספח נ/2 לתצהיר הנתבעת). מסעיפים 32-34 לתצהיר הנתבעת, הבקשה לצו הגנה ת/3 והתלונה שהגישה הנתבעת למשטרה ביום 15.4.2010 - ת/7, עולה כי התובע נקט אלימות קשה כנגד הנתבעת, אשר כללה השפלות, מכות ואף איומים באמצעות סכין ואיומים אחרים. אמנם, המשטרה סגרה את התיקים שנפתחו מחוסר ראיות (ראו נספח ח' לתצהיר התובע), אולם כאמור, ברמת ההוכחה במשפט אזרחי עסקינן, וגם כאשר אני לוקח בחשבון כי הנתבעת מייחסת לתובע ביצוע עבירות פליליות, ונטל השכנוע לגבי עובדות כגון דא הוא מוגבר, סבורני כי הנתבעת עמדה בנטל זה. אמרתי כבר כי הנתבעת נתנה גרסה מפורטת המגובה במסמכים ואילו משום מה, התובע לא מצא לנכון להתייחס לטענותיה המפורטות של הנתבעת וטען באופן כללי "להד"מ", מבלי להתייחס לטענותיה של הנתבעת אחת לאחת. ועוד, כאמור, דבריה של הנתבעת בנקודה זו היו אמינים עליי. אומנם עולה מדברי הנתבעת כי היא חוותה אלימות, למצער עוד בחודש 4/2010, כשמונה חודשים לפני שעזבה את הבית בפעם האחרונה, אולם לגבי מערכת היחסים העידה הנתבעת כי היא אהבה את התובע ואף הביעה רצונה להינשא לו גם לאחר מעשי האלימות הנטענים (ראו מכתב מיום 21.06.10 - נ/4, אשר נכתב לאחר בקשה לצו הטרדה כנגד התובע מיום 16.04.10 (ת/3) והתלונה במשטרה מיום 15.04.10). יוצא, אם כן, שהנתבעת אהבה את התובע, וכאשר עזבה את הדירה, אין זאת כי אם מפני שחששה מפגיעתו הרעה של התובע. על סתירה זו עמד התובע, כאשר טען כי הוא שאסף את הנתבעת מהמעון לנשים מוכות בוודי ניסנאס, לאחר שהנתבעת יצרה עמו קשר (ראו עדותו בעמוד 6 שורה 32 - עמוד 7 שורה 3 לפרוטוקול), אולם אין בכך כדי להפריך את גרסת הנתבעת, אלא לעמוד על רגשותיה העזים של הנתבעת כלפי התובע, אשר גברו, בשלבים מסויימים של הקשר, על קולו של ההגיון הצלול. לפיכך, העובדה כי הנתבעת חוותה אלימות לפני הבטחת הנישואין אינה מעלה ואינו מורידה. האם האלימות, ההכפשות, ההתנכלות שחוותה הנתבעת שוללות את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפרת ההבטחה? סבורני כי התשובה לכך בחיוב. אין לדרוש מאדם לקשור גורלו עם בן זוג בקשר נישואין כאשר הוא חווה אלימות, רק משום שהבטיח להינשא לו, ואף אם הבטחה שכזו ניתנה על סמך ידיעה כי בן הזוג - אלים. לטעמי, התנהגותו של התובע שוללת ממנו את הפיצוי בגין "הפרת הבטחת הנישואין" המגיע לו, לכאורה, מן הנתבעת. להלן אנמק מסקנתי זו. יש לקרוא אל תוך מערכת היחסים השוררת בין מי שהבטיחו האחד לשני להינשא - קיומו של תנאי מכללא (ראו: שיפמן לעיל בעמ' 119, המביא אסמכתא לכך מן המשפט העברי), ולפיו אסורה הפעלת אלימות כלפי בן הזוג, ועל כן התנהגות צד אשר הפר תנאי זה - מקנה לצד השני זכות לביטול החוזה, לפי סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות). יחסי נישואין בנויים על כבוד הדדי, ואחד הצדדים שחווה אלימות רשאי להחליט על אתר כי אינו מעוניין להמשיך בקשר עם בן זוגו, ואף רשאי, בכל שלב, וודאי בשלב טרום הנישואין, להביע את רצונו כי אינו חפץ בקשר נישואין עם בן זוג אלים. יש לראות את האלימות שנוקט בן זוג משום הפרת הסכם, אשר מקנה לנפגע זכות לבטל את ההסכם. צד שביטל חוזה בשל הפרה שגרם הצד השני - אינו חב בפיצוי, שכן האחרון הוא שגרם לביטול החוזה, והנפגע רק הודיע על הביטול. עסקינן בהפרה יסודית המזכה את הצד הנפגע בביטול, וכך נהגה הנתבעת. המסקנה היא שאף אם אכן ניתנה הבטחת נישואין והצדדים ראו בקשר ביניהם כקשר בעל אופי משפטי, ואף הוציאו הוצאות על סמך אותה הבטחה, מרגע שגמלה בליבה של הנתבעת ההחלטה לפרק את הקשר לאור מעשי האלימות החוזרים ונשנים של התובע, הרי זכאית היא לעשות כן, מבלי שתידרש לפצות את התובע בגין הפרת ההבטחה, שכן לטעמי לא הפרת הבטחה יש כאן, אלא הודעה על ביטולה, לאור התנהגותו של התובע - שהוא הוא אשר הפר את ההבטחה ה"חוזית" של הצדדים, האחד כלפי רעותו, הכוללת בחובה כבוד הדדי והימנעות מאלימות. ודוק, אין נפקא מינה אם לפי הבטחת הנישואין נהג אחד הצדדים אלימות כלפי משנהו. כאמור, יחסים מעין אלה הם יחסים מורכבים, שתיקתו של הנפגע ואי ביטול הבטחת הנישואין, תוך מתן הזדמנות לתוקף כדי לתקן את דרכיו - אינה יוצרת מצג המשתיק את הצד הנפגע מלבטל את ההבטחה, כל אימת שנהג בן הזוג באלימות. כעניין של מדיניות משפטית, ראוי להכיר בכך שאלימות המופעלת כלפי בן זוג לפני הנישואין, היא עילה אוטומטית לבטל כל הבטחת נישואין, אף כאשר הצד המפר שינה את מצבו לרעה באופן קיצוני. לאור האמור עד כה, מגיע אני למסקנה כי דינה של תביעת התובע להידחות. סוף דבר, התביעה נדחית על כל ראשיה. לאור האמור לעיל, מצאתי לחייב את התובע לשלם לנתבעת סכום הוצאות ושכ"ט עו"ד (שניהם ביחד) בסך 5,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפעול. מובהרת בזאת לתובע (שפיטר את ב"כ וניהל את הליך ההוכחות בעצמו) זכותו לערעור על פסק דיני זה לבית המשפט המחוזי וזאת תוך 45 ימים מיום קבלתו. נישואין / חתונהפיצוייםהפרת הבטחת נישואין