פיצויים בגין עוגמת נפש עקב רשלנות כונס נכסים

המערערים טוענים כי טעה ביהמ"ש כאשר לא פסק להם פיצוי צודק, ראוי וריאלי, לאחר שקבע באופן מפורש כי הכונסים התרשלו וגרמו להם סבל רב ועוגמת נפש, וטעה כאשר לא פסק כי על המשיבים לשלם את כל הוצאותיהם בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור הריאלי שנדרשו לשלם. דוגמא לפסק דין בנושא פיצויים בגין עוגת נפש עקב רשלנות כונס נכסים: בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט חיים טובי), שניתן בת.א. 57070/03, ביום 13.09.11, במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המערערים נגד המשיבים, אשר חויבו לשלם למערערים סך של 17,207 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪. תמצית העובדות 1. המשיבים מונו ככונסי נכסים (להלן: "המשיבים" או "הכונסים" או "כונסי הנכסים") על דירה ברח' גיל 56 בהרצליה, הידועה כחלקה 120/2 בגוש 6557 (להלן: "הדירה" או "הנכס") אשר היתה בבעלות ה"ה נפתלי ומירי שעובי (להלן: "המוכרים"). הדירה נמכרה לאלון ואילנית ארבל (להלן: "המערערים" או "הקונים") באמצעות הכונסים בהתאם להסכם מיום 06.12.00 תמורת סך של 275,000 ₪ (להלן: "ההסכם"). 2. יצוין, כי במועד חתימת ההסכם המוכרים טרם נרשמו כבעלי זכויות החכירה במינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), על אף שהם רכשו את הדירה עוד ביום 11.07.88, ודמי החכירה השוטפים ודמי ההסכמה לא שולמו על ידי המוכרים, והדבר היה ידוע למערערים עובר לחתימת ההסכם. עוד צוין על ידי בימ"ש קמא, כי המוכרים ביצעו תוספות בניה ופיצלו הנכס לשתי יחידות דיור נפרדות, כל זאת ללא קבלת היתר בניה כדין, ובלא ידיעת המינהל (להלן: "חריגות הבניה"). 3. אין חולק כי המוכרים הפרו את התחייבותם להשלים את רישום הזכויות בדירה על שם המערערים במועד שנקבע בהסכם, דהיינו עד ליום 27.02.01. בעקבות זאת ובחלוף 16 חודשים מהמועד הנ"ל, הגישו המערערים תביעה לבית המשפט לענייני משפחה (שמינה את הכונסים), לאכוף על הכונסים לרשום את הנכס על שמם תוך מועד קצוב. למרות החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 30.06.02 שקצב מועדים להשלמת הרישום, נרשם הנכס על שם המערערים בסופו של יום רק ביום 14.01.04. 4. בתביעתם נשוא הערעור עתרו המערערים לחייב את הכונסים בתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בסך 27,000 $, ולשפותם בגין ההוצאות, הנזקים ועוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם כתוצאה מהעיכוב ברישום הזכויות על שמם. זאת בשל טענתם כי העיכוב ברישום הזכויות מהווה הפרה יסודית של ההסכם, ונבע מהתנהלותם הרשלנית של הכונסים. המערערים העמידו תביעתם על סך כולל של 222,636 ₪. 5. המשיבים טענו כי יש לדחות את התביעה נגדם על הסף שכן הם לא היו צד להסכם בהיותם בעלי תפקיד ולא צד להסכם, ועל כן אין כל יריבות בינם לבין התובעים-המערערים, שכן ההתחייבות על פי ההסכם מוטלת על המוכרים בלבד, וככל שהייתה הפרה יש לזקוף אותה לחובתם של המוכרים. עוד טענו המשיבים כי הם פעלו ללא כל דופי, וכי העיכוב ברישום הזכויות נבע מסירוב המינהל לאשר את ההעברה בשל חריגות בניה שהיו ידועות גם למערערים. יצוין, כי הודעת צד ג' ששלחו המשיבים למינהל נדחתה בהסכמה. פסק דינו של בימ"ש קמא 6. בית משפט קמא קבע כי המוכרים הפרו התחייבותם על פי סעיף 6ב' להסכם לביצוע רישום הזכויות במועד, וכי זוהי הפרה יסודית של ההסכם, כפי שנקבע בסעיף 10 להסכם. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי המערערים אינם זכאים לקבלת הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם שכן על פי ההסכם הפיצוי המוסכם נועד רק למקרה של הפרה בגין פיגור בתשלום התמורה על ידי הקונים או לגבי איחור במסירת החזקה בדירה על ידי המוכרים (סעיף 10 להסכם), ולא הוסכם כי הפיצוי המוסכם יחול על הפרה בגין איחור ברישום הזכויות, הגם שנקבע שמדובר בהפרה יסודית. 7. בית המשפט הוסיף וקבע כי בכל מקרה, גם אם היה נקבע כי הפיצוי המוסכם חל גם לגבי מקרה של איחור ברישום הזכויות, לא ניתן היה לתבוע זאת מהכונסים, שפעלו בשמו של בית המשפט בהתאם להסמכה שניתנה להם למכירת הנכס, ואין זה הופך אותם לצד להסכם או "למוכרים". 8. יחד עם זאת, בית המשפט קבע באופן נחרץ כי הכונסים התרשלו במילוי תפקידם ועל כן הם חבים בתשלום הנזקים הממשיים שנגרמו למערערים כתוצאה מכך. ביהמ"ש קבע כי חרף העובדה שהכונסים מונו לתפקידם עוד בשנת 1988, הם לא הודיעו למינהל על מינויים ככונסים, ולא עשו דבר על מנת לבדוק כבר בעת המינוי את מצב הזכויות בנכס, כאשר הזכויות בדירה לא הועברו למוכרים, אלא רק כשנתיים לאחר המינוי. ביהמ"ש קבע אומנם כי המערערים ועו"ד משומר שייצגה את המערערים בעסקת המכר, היו מודעים למצב הזכויות בנכס ולקיומן של חריגות בניה וחובות למינהל, אולם אין בכך כדי לאיין את ההתנהלות הרשלנית של הכונסים, ואין בכך כדי להסיר את הנטל מעל הכונסים, וקבע כי "שומה היה על הכונסים לדעת במה כרוך הליך העברת הזכויות במינהל, ולוודא כי יבוצעו במועד כמתחייב מהסכם המכר". ביהמ"ש הוסיף וציין כי הכונסים נקטו במדיניות של "שב ואל תעשה", ולא עשו המוטל עליהם לשם זירוז קבלת אישורי העברת הזכויות (עמ' 10 לפסה"ד), ופעלו בחוסר מקצועית אל מול המינהל, תוך עיכוב בלתי מידתי בהמצאת אישורי העברת הזכויות על שם המערערים. 9. ביהמ"ש דחה מכל וכל את טענת הכונסים כאילו האחריות לעיכוב בביצוע הרישום והעברת הזכויות על שם הקונים מוטלת על שכמה של באת כוחם דאז של המערערים - עו"ד משומר. כך גם דחה ביהמ"ש את נסיון הכונסים להטלת כל האשמה על המינהל, ודחה את טענתם כאילו הוצג להם על ידי המינהל מצג שוא, לפיו לא יהיה כל קושי בביצוע רישום העסקה, וציין כי מדובר בטענה סתמית שלא הוכחה. כך גם נדחתה טענת הכונסים לגבי שיהוי המינהל בקביעת דמי ההיוון, או בעיכוב שנגרם בקביעת דמי ההיתר, ונקבע שהעיכוב נבע ממחדלם של הכונסים. כל טענות הכונסים לפיהן האשם בעיכוב רישום הזכויות בנכס על שם המערערים רובץ לפיתחו של המינהל - נדחו. כך גם כל טענותיהם כי האשם מוטל על המערערים שהתרשלו כביכול בבחירת בעלי המקצוע לשם הכנת התוכניות להכשרת חריגות הבניה (האדריכלית או המודד) - נדחו, ונקבע שאין כל שחר ובסיס לטענות הכונסים. 10. ביהמ"ש דחה את עתירת המערערים לפיצוי בגין הוצאות משפטיות ששילמו לעו"ד משומר, כאשר הקבלות שצורפו אינן מפרטות לאיזה שירות משפטי יש לייחס את התשלום, שכן עו"ד משומר ייצגה את המערערים בעסקת המכר, ואין מקום להורות על השבת ההוצאות המשפטיות בקשר לייצוג בעסקה. ביהמ"ש דחה גם את העתירה להחזר תשלומי ארנונה וחשמל, וקבע שהם אינם מתייחסים לתקופה בה הם קיבלו את החזקה בדירה, למעט - 207 ₪, בהם הכיר ביהמ"ש. ביהמ"ש אישר את ההוצאות ששולמו בפועל לאדריכלית ולמודד בסך כולל של 10,000 ₪, שנסמכו על קבלות שהוצגו לצורך הכשרת הנכס, שהיווה תנאי לאישור המינהל, אך נדחתה התביעה להחזר הוצאות משפטיות עבור ייעוץ משפטי מעבר להוצאות שנפסקו. לבסוף, לנוכח ההתנהגות הרשלנית של הכונסים חייב ביהמ"ש את הכונסים בפיצוי המערערים בסך של 7,000 ₪ בגין הסבל ועוגמת הנפש הרבה שנגרמו להם, וכן חייב את הכונסים בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בתובענה בסכום של 7,000 ₪. טענות הצדדים בערעור 11. המערערים טוענים כי טעה ביהמ"ש כאשר לא פסק להם פיצוי צודק, ראוי וריאלי, לאחר שקבע באופן מפורש כי הכונסים התרשלו וגרמו להם סבל רב ועוגמת נפש, וטעה כאשר לא פסק כי על המשיבים לשלם את כל הוצאותיהם בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור הריאלי שנדרשו לשלם. עוד לטענתם, שגה ביהמ"ש בקביעתו כי הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם אינו חל לגבי איחור ברישום הזכויות. לחילופין טענו המערערים, כי גם אם סבר ביהמ"ש כי לא מגיע להם הפיצוי המוסכם - טעה כאשר לא פסק להם פיצוי ראוי בגין עוגמת הנפש והסבל הרב שנגרמו להם, כאשר הפיצוי בסך 7,000 ₪ שנפסק להם הוא פיצוי מזערי בנסיבות העניין, ואינו עולה בקנה אחד עם הנזק שנגרם להם. עוד משיגים המערערים על גובה ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו להם בנסיבות העניין, פיצוי שאינו מביא בחשבון את ההליכים שנדרשו לנוכח התנהגות המשיבים. 12. מנגד, סמכו המשיבים ידם על פסק דינו של בימ"ש קמא, וטענו כי בכל מקרה הפיצוי המוסכם לא חל על איחור ברישום הזכויות, וכי אין מקום להתערב בגובה הפיצוי שנפסק להם, דבר שהינו בשיקול דעתו של בימ"ש קמא, ששמע והתרשם באופן בלתי אמצעי מכל הראיות והעדים שהובאו בפניו. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובכל המסמכים הרלוונטיים, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות. 14. בתובענה נשוא הערעור תבעו המערערים את כונסי הנכסים בשתי עילות. האחת - בעתירה לקבלת הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם; והשניה - תביעת נזיקין בעילה של רשלנות. 15. באשר לטענת המערערים כי הם זכאים מהמשיבים לפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם בשל ההפרה היסודית בעיכוב רישום הדירה על שמם - דין הטענה להידחות. די בנימוקיו המפורטים על ידי בית משפט קמא בעניין זה כדי לדחות את הערעור בנקודה זו, ללא צורך בהוספת נימוקים כלשהם, כמצויין בתקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. מעבר לדרוש יצויין כי בכל מקרה מסכימה אני עם מסקנתו של בימ"ש קמא כי גם לו הייתה עילה כנגד המשיבים, הרי שלא היה מקום לתביעת הפיצוי המוסכם בשל איחור ברישום הזכויות. אומנם הצדדים קבעו בסעיף 10 להסכם כי סעיפים 6 ו-7 הדנים ברישום הזכויות על שם הרוכשים, אף הם סעיפים עיקריים בהסכם, ואולם בסעיף 10ג' הדן בזכאות לפיצוי המוסכם, מצויין במפורש שהדבר חל לגבי אי תשלום התמורה במועד או אי מסירת החזקה בדירה במועד. מכלל הן ניתן ללמד לאו - דהיינו כי רק על שני מקרים אלו יחול הפיצוי המוסכם. יצוין בהקשר זה, כי העובדה שגם איחור ברישום הזכויות נכלל בגדר הפרה יסודית של ההסכם, אינה מלמדת בהכרח כי היא מקימה זכאות לפיצוי המוסכם, אלא משמעותה כי ניתן לעתור בשל הפרה זו לסעד של אכיפה או של ביטול ההסכם, אך אין בה כדי להקנות למערערים זכות לקבלת הפיצוי המוסכם על פי ההסכם, ובכל מקרה, בוודאי שלא מכונסי הנכסים, אלא עליהם להתכבד ולהוכיח את הנזקים שנגרמו להם. 16. משכך, למעשה מדובר בתביעת נזיקין בה תבעו המערערים את המשיבים בגין רשלנותם, בשל אי ביצוע רישום הזכויות שרכשו בדירה על שמם במועד שנקבע בהסכם, על אף האורכה שנקצבה להם על ידי ביהמ"ש למשפחה. 17. כבכל תביעת נזיקין יש לבחון מחד את שאלת קיומה של חבות, ורק לאחר שייקבע שקיימת חבות - יש לדון בגובה הנזק. במקרה זה בימ"ש קבע עובדתית, באופן חד משמעי, כי המשיבים התרשלו במילוי תפקידם. וכך קבע ביהמ"ש בעמ' 9 - 10 לפסק הדין: "... הכונסים ידעו, או היה עליהם לדעת, זמן רב טרם חתימת הסכם המכר על כי הנכס אינו רשום על שם שועבי, ועל קיומם של חובות בגין עסקת הרכישה וחריגות הבנייה. למרבה הפליאה ישבו הכונסים באפס מעשה, ולא עשו דבר על מנת לקדם פיתרון לבעייתיות האמורה. חמור מכך, לא זו בלבד שהכונסים לא מנעו כריתת הסכם המכר, אלא שהתחייבו בשם המוכרים להמציא לתובעים את כל האישורים הדרושים לצורך העברת זכויות החכירה בנכס על שמם, עד ליום 27/2/01, קרי: כחודשיים וחצי ממועד חתימת הסכם המכר. ... כך או כך, התנהלות הכונסים בכל הקשור למכירת הנכס נפלאת היא בעיניי ואין היא מתיישבת עם חובתם לפעול בנאמנות, בהגינות ובאובייקטיביות אף כלפי ארבל". ביהמ"ש התייחס לכך שהמערערים ובאת כוחם ידעו על הבעייתיות ברישום הנכס, אך קבע כי אין בכך כדי להפחית מאחריותם של המשיבים, וכלשונו: "אין אני מתעלם כלל ועיקר מהעובדה, המוכחת, כי ארבל ועוה"ד משומר, אשר ייצגה אותו בעיסקת המכר, היו מודעים למצב הזכויות בנכס ועל קיומם של חריגות הבנייה והחובות במינהל. ברם, אין בידיעה האמורה כדי לאיין את ההתנהלות הרשלנית של הכונסים בכל הקשור לעמידת המוכרים בהתחייבותם בהסכם. ... עינינו הרואות כי התובעים סמכו על הכונסים ועל המצג שהוצג בפניהם, בעל פה ובכתב, לפיו אין כל מניה לביצוע הרישום של שמם תוך זמן קצר (תוך חודשיים), חרף הבעייתיות במצבו המשפטי של הנכס. כך או כך, ידיעת ארבל טרם החתימה על הסכם המכר אין בה, כאמור, כדי להסיר הנטל מעל הכונסים. שומה היה על הכונסים לדעת במה כרוך הליך העברת הזכויות במינהל, ולוודא כי בוצע במועד כמתחייב בהסכם המכר". משכך, ברור שהוכחה קיומה של חבות של המשיבים בשל רשלנותם. 18. לפיכך, כל שנותר לדון הוא בגובה הנזק המיוחד שהוכח, דהיינו ההוצאות שהיו למערערים שנובעות מרשלנות המשיבים, וכן בנזק הכללי, דהיינו פיצוי בגין כאב וסבל ועוגמת נפש. 19. באשר לנזקים המיוחדים, קבע ביהמ"ש שהמערערים הוכיחו אך ורק את הוצאותיהם עבור האדריכלית והמודד, בסך של 10,000 ₪, הוצאות שללא ספק היו זכאים להחזר בגינם. לעומת זאת, ביהמ"ש לא קיבל את התביעות בקשר להוצאות המשפטיות שנטענו וציין כי: "אני דוחה על הסף עתירת התובעים להחזר הוצאותיהם בגין הכשרת חריגות הבנייה בנכס והוצאות טיפול עוה"ד משומר ברישום הנכס על שמם... הקבלה שהוצגה בגין שירותיים משפטיים שהוענקו על ידי עוה"ד משומר אינה מפרטת בגין איזה שירותים ניתן התשלום, שכן זו האחרונה ייצגה את התובעים בעסקת המכר". בעניין זה יצויין כי אינני סבורה שיש מקום להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לגבי ההוצאות ששולמו לעו"ד משומר. בהתאם לקבלה שהוצגה בפני בית משפט קמא, ואשר צורפה לתצהיר המערער 1, שולם לעו"ד משומר סך של 5,510 ₪. לאור התמורה בהסכם מיום 06.12.00 סביר להניח שסכום זה שולם בעבור הייצוג המשפטי לצורך רכישת הנכס וחתימת ההסכם, ולא בכל הקשור לעיכוב ברישום, כפי שגם עולה מעדותו של מערער 1: "ש.ת. אני מפנה לסעיף 56 לתצהירך שאם אתה טוען.... זה שכר הטרחה של הגב' משולם עבור הקנייה של הבית" (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 29.10.07 בבית משפט קמא). אינני סבורה שיש מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא בעניין זה, בהעדר ראייה פוזיטיבית מצד המערערים כי הם שילמו לעו"ד משומר עבור טיפול משפטי שהוא מעבר לעריכת ההסכם וייצוגם בפני המוכרים. 20. המערערים דרשו בנוסף גם החזר הוצאות משפטיות לבא כוחם הנוכחי בסך 25,594 ₪, כאשר טענו כי סכום זה נדרש "עבור ייעוץ משפטי והוצאות במשרדו של עו"ד בויאר (לא כולל ההליכים בגין התביעה המתוקנת)" (סעיף 56 לתצהיר המערער 1), כאשר בגין סכום זה לא הוצגו קבלות, מאחר ולטענת המערערים, עו"ד בויאר הסכים לעיכוב התשלום. ביהמ"ש דחה עתירה זו בציינו כדלקמן: "עתירת התובעים להחזר הוצאות ייעוץ משפטי לב"כ הנוכחי נדחית באחת שכן עסקינן בהוצאות משפט, הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט, מה גם שלא הומצאה כל ראייה לתשלום סכום זה בפועל". בצדק קבע כך בית המשפט לאור דבריו של מערער 1 שאישר בחקירתו הנגדית כי עתירתו זו להוצאות היא בגין התובענה נשוא הערעור, להבדיל מהליכים משפטיים קודמים, או מייעוץ משפטי קודם: "ש.ת. כשאני תובע 25,000 בקרוב זה רק על המשפט הזה, לא בעניין בית משפט לענייני משפחה" (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 29.01.07) (הדגשות שלי - ר.ל.ש). 21. משכך למעשה משיג המערער על ההוצאות המשפטיות שנפסקו לו על ידי בית משפט קמא בסך 7,000 ₪, כאשר המערערים טוענים כי הסכום שנפסק הוא נמוך, וכי היה מקום לפסוק סכום גבוה יותר. ככלל, פסיקת ההוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות הצדדים לאורכו של הדיון, והלכה היא שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים בהם החלטת בית משפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת [רע"א 6568/05 כץ נ' כץ ( 17.08.05); רע"א 2399/09 פלוני נ' קצין התגמולים ( 14.0.09)]. אינני סבורה שזה המקרה או שעסקינן בנסיבות חריגות המצדיקות התערבות ערכאת הערעור, ככל שמדובר בפסיקת ההוצאות בתובענה על ידי בימ"ש קמא. 22. עוגמת נפש - בבואנו לבחון מה הפיצוי הראוי בגין עוגמת נפש, הלכה היא כי שיעור הפיצויים בגין עוגמת נפש נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, שלה היתרון מאחר ושמעה ובחנה את כל הראיות ומאחר ויכולה הייתה להתרשם מכלל הנסיבות, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך [רע"א 8036/11 נאוה צודק נ' שמעון חזן ( 27.12.11]. בענייננו מדובר בפיצוי בגין עוגמת נפש, סבל וטרדה מיותרת שנגרמה למערערים בשל אי ביצוע רישום הזכויות בנכס על שם המערערים בתוך המועד שנקבע בהסכם, ובכל מקרה מעבר לזמן סביר לביצוע הרישום, על אף האורכה שניתנה למשיבים לצורך כך על ידי ביהמ"ש למשפחה. 23. אומנם לא אחת, עדים אנו לתופעה שחוזרת על עצמה, לפיה עורכי דין שמייצגים קונים בעסקאות מקרקעין, אינם משלימים את הטיפול בזריזות הראויה, ואנו נתקלים לעתים בעיכוב של שנים ברישום הזכויות על שם הקונים, גם כאשר אין כל מניעה לבצע הרישום, כאשר ידוע הוא שרישום זכויות המקרקעין על שם הרוכשים הוא חיוני להבטחת זכויותיהם [רע"א 2328/08 נכסי וין דור (1980) בע"מ נ' הממונה על מרשם המקרקעין ( 08.04.08); ע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ ( 24.11.05); ע"א 590/84 אריה פינס נ' אמת שיפוט חברה לבנין ופיתוח בע"מ ( 1984)]. קיימים מקרים שאי השלמת רישום הזכויות בנכס על שם הרוכשים, מונע מהם קבלת משכנתא או מונע מהם אפשרות למכור את הנכס, נתונים המצדיקים פיצוי כללי גבוה. 24. במקרה זה, הליכי הרישום היו כפי שקבע בית משפט קמא סבוכים ממקרה רגיל, ובית המשפט התרשם מעוגמת הנפש שנגרמה למערערים תוך שיצא מתוך הנחה שמדובר בנסיבות מורכבות. הקונים ובאת כוחם היו מודעים לכך שהנכס לא היה רשום עדיין, במועד חתימת ההסכם, על שם המוכרים, לא הוסדר תשלום דמי ההסכמה להעברת הזכויות למוכרים, היה חוב דמי חכירה, ומעבר לכך וחמור מכל - היו חריגות בניה שנבנו ללא היתר וללא רשיון, ולא ניתן היה להשלים את הרישום ללא הסדרת הענין. דברים אלה עמדו לנגד עיני הצדדים בעת חתימת ההסכם, ועל כן המערערים יכלו לצפות שיהיו קשיים בביצוע הרישום. ייתכן ודבר זה מסביר גם את העובדה שעל אף שהצדדים הסכימו שהשלמת הרישום הוא תנאי יסודי בהסכם - הם נמנעו במכוון מלכלול הפרה זו כהפרה המזכה בפיצוי המוסכם ולקחו בחשבון פרק זמן ארוך מהמקובל לצורך השלמת הרישום והסרת המכשולים שהיו ידועים להם. 25. בנסיבות אלה, אף אם יתכן והפיצוי שנפסק בגין עוגמת נפש הוא על הצד הנמוך - הרי שכאמור הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מחליפה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת שיעור הפיצויים, שכל העובדות היו פרוסות בפניה, ואין מקום להתערב בסכום שנפסק אלא במקרים חריגים, שאין זה המקרה, כאשר לנגד עיני בית משפט קמא עמדו כל השיקולים הרלוונטיים, ועיקרם, מחד רשלנות המשיבים, ומאידך, הנסיבות הסבוכות של המקרה וידיעת המערערים על המצב הרישומי של הדירה והקשיים הקיימים. לאור כל זאת, לא מצאתי, בסופו של יום, מקום להתערב בשיעור הפיצויים שנפסקו בגין עוגמת נפש. סוף דבר 26. לאור כל האמור, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין החלטתי, לפנים משורת הדין, שלא לחייב את המערערים בהוצאות. פיצוייםעוגמת נפש / נזק לא ממונירשלנותכינוס נכסים