דוגמא לפסק דין בנושא פיטורים בהריון עקב סגירת עסק: 1. התובעת טוענת כי פוטרה שלא כדין בהיותה בהיריון, ובניגוד להוראות חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן - חוק עבודת נשים). אמנם מכון הכושר שבו עבדה התובעת נסגר, ואולם התובעת טוענת כי הנתבעת באה בנעלי מכון הכושר שנסגר, ומשכך לא היתה רשאית לפטרה בשל הריונה. הסעדים הנתבעים בגין פיטורים אלה הינם: שכר עבודה עבור התקופה המוגנת, תשלום הפרשי דמי לידה אשר לא שולמו לה בגין הפיטורים; פיצויי פיטורים; דמי הבראה; פדיון חופשה; פיצויים עונשיים ופיצוי בגין עוגמת נפש, וכמו כן דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בשל העדר הפרשה לקרן פנסיה , בסך של 159,658 ₪. הנתבעת טוענת מנגד כי מכון הכושר סירקט נסגר בשל קשיים כלכליים, ואין לה כל מחוייבות כלפי התובעת בגין תקופת עבודתה שם. 2. ואלו העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובעת עבדה במכון הכושר "סירקט פיטנס" בגבעת שאול בירושלים (להלן - סירקט) מיום 27.2.09. בחודש דצמבר 2009, אשר בסופו הסתיימה עבודתה. באותה עת היתה התובעת בהריון וילדה ביום 4.6.10. ב. סירקט היתה בבעלותו של מר דוד סטולצמן (להלן- מר סטולצמן). מלבד מכון כושר זה היה בבעלותו של מר סטולצמן מכון כושר נוסף בבנייני האומה בשם "ג'אמפ פיטנס" בע"מ (להלן - ג'אמפ פיטנס). מדובר בשתי חברות נפרדות בעלות מספר ח.פ. שונה. לימים נקלע מר סטולצמן לקשיים כלכליים וניסה למכור את עסקיו. ג. הנתבעת התאגדה ביום 22.10.09 (נספח א' לכתב התביעה). ביום 30.10.09 נחתם הסכם מכר בין ג'אמפ פיטנס לבין הנתבעת. לא נחתם הסכם מכר נוסף בין מר סטולצמן לבין הנתבעת. ד. לקראת תום שנת 2009, נערכה אספה בסירקט בנוכחות העובדים, מר מיכאל אלגרבלי, מבעלי הנתבעת (להלן - מיכאל) ומר נתן אלגרבלי, מנהל העובדים אצל הנתבעת (להלן - נתן). בשלב זה היה ברור לעובדים כי סירקט עומדת להסגר בשל קשייה הכלכליים. הצדדים חלוקים בשאלה אם האסיפה התקיימה בחודש 11/09 או בתחילת חודש 12/09. ה. ביומיים האחרונים של חודש דצמבר עבדה התובעת במכון הכושר בבנייני האומה וקיבלה תלוש שכר מהנתבעת. 3. טענות הצדדים: התובעת טוענת כי הנתבעת באה בנעלי סירקט, וכי המשיכה את רצף העבודה כמעסיקתם של העובדים בסירקט, שילמה את שכרם, והמשיכה להפעיל את העסק. מיכאל ונתן הודיעו לעובדי סירקט כי בכוונתם להרחיב את העסק ולהכניס אליו עוד מנויות, והם הפעילוהו במשך כחודשיים, ואף שישלמו את שכרם של העובדים. נוכח האמור, ומאחר שתובעת פוטרה בעת הריונה ועל רקע ההריון, זכאית התובעת סעדים הנתבעים בכתב התביעה. 4. הנתבעת טוענת מנגד כי מעולם לא רכשה את סירקט ולא באה בנעליה, וכי לא התקיים כל רצף עובדתי או משפטי בין הנתבעת לבין סירקט, כי מדובר בשני גופים עסקיים נפרדים, וכי התובעת נקלטה בשורות הנתבעת ביום 8.12.09 כפי שעולה מכרטיס העובד שלה, ולא פוטרה. משכך, אין הנתבעת חבה לתובעת דבר. האם עבדה התובעת במקום עבודה אחד מתחילת עבודתה ועד לסיום יחסי העבודה בין הצדדים? שמירת "רצף זכויות" באותו מקום עבודה, הוא עיקרון מקובל במשפט העבודה, והוא חל על זכויות שונות שמתחום משפט העבודה והמגן. כך נפסק בעניין זה: ”לעניין זכויות במשפט העבודה המגן ובמשפט העבודה הקיבוצי - יש לראות את 'המפעל' את 'מקום העבודה' לא רק כנושא של "בעלות" אלא גם כנשוא של "זכויות", כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו מפעל...” (דב"ע שם/ 91-3 יעל נוסבאום נ' עיריית גבעתיים, פד"ע יב', 194). קיימת זיקה בין העובד לבין "מקום העבודה". זיקה זו היא מרכזית ומשמעותית ביחסי העבודה ומחייבת הגנה. המחוקק הבטיח כי זכויותיו של העובד על-פי חוק יישמרו גם כאשר הוא עובר ממעביד למעביד באותו מקום עבודה. הוראות החוק בדבר רציפות הזכויות אינן נשענות על קיומו של חוזה עבודה בין העובד לבין המעביד החדש אלא על המשכה של העבודה באותו מקום עבודה, למרות חילופי המעבידים. אם המשיך העובד לעבוד באותו מקום עבודה נשמרות זכויותיו, ואין הוא צריך להוכיח לשם כך כי נוצר חוזה עבודה חדש בינו לבין המעביד החדש או כי הוסכם במפורש על שמירת הזכויות (ע"א 415/90 מזרחי ואח' נ' פלפלי, פ"ד מו(4), 601). כך למשל באשר לתשלום פיצויי פיטורים, קובע סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים כדלקמן: ”מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחר ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים” סעיף זה משקף את העיקרון, לפיו זכויות מסוימות של עובדים, על-פי החוק, נקבעות ומחושבות על-פי העבודה או תקופת העבודה, לא רק אצל אותו המעביד, אלא באותו מקום עבודה (דב"ע נד/3-4 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - התעשייה האווירית לישראל בע"מ ו- רמת"א בע"מ, פד"ע כט, ע' 601). יתר על כן, גישת המחוקק לראות במקום העבודה בתור שכזה, מקור לזכויות מתמשכות המוקנות לעובדים בו, אינה בלעדית לחוק פיצויי פיטורים. גישה זו מעוגנת בהסדרים הכלולים בשורת חוקים מתחום משפט העבודה המגן (ראו למשל סעיף 3(ב) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה תש"ט-1949, סעיף 3 לחוק חופשה שנתית תשי"א-1951, סעיף 18 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז-1957 וסעיף 30 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958). בכל אלה לא תמצא התייחסות לזיקותיהם העיסקיות - משפטיות של המעבידים המתחלפים, בינם לבין עצמם, אף לא למקרה בו קיים פיצול בין בעל המפעל בו מועסק העובד לבין מעבידו. אלה אינם רלבנטיים בהקשר להוראות הנידונות, שעניינן מתמקד בשמירת רצף העובד מכוח עבודתו במקום עבודה אחר (דב"ע שם/91-3 הנ"ל). עיקרון זה בא לידי ביטוי אף בסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן - חוק עבודת נשים), הקובע כי: "לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהיריון וטרם יצאה לחופשה לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה .........; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות" (ההדגשה הוספה ד.פ.). 6. התובעת טוענת כי פוטרה שלא כדין בהיותה בהיריון, ובניגוד להוראות חוק עבודת נשים תוך הסתמכות על הטענה העובדתית כי תקופת עבודתה בסירקט ובג'אמפ פיטנס הינה בגדר תקופת עבודה אחת באותו מקום עבודה. נאמר כבר בראשית דברינו כי חומר הראיות שהוצג לפנינו, והעובדות, אשר לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים אינם תומכים בטענתה זו של התובעת, על כן דינה להידחות. בראש ובראשונה נדגיש כי המכונים סירקט וג'אמפ פיטנס הינם שתי ישויות משפטיות נפרדות, המאוגדות בחברות נפרדות בעלי מספר ח.פ. שונה, ואשר פעלו במקומות שונים. אכן, מר סטולצמן היה הבעלים של שני המכונים, ואולם עובדה זו אינה שוקלת לענייננו כל עוד לא הורם מסך ההתאגדות מעל החברות שבבעלותו של מר סטולצמן, ודבר זה לא נטען וכמובן שלא נעשה. זאת ועוד. מכון סירקט בגבעת שאול הפסיק את פעילותו, ובעקבות זאת הופסקה עבודתם של רוב העובדים בו, פרט למספר עובדים שעבדו במשך תקופה קצרה בג'אמפ פיטנס (ע' 37 ש' 30-32, ע' 38 ש' 1-4). התובעת עבדה בשני ימי עבודתה האחרונים במכון ג'אמפ פיטנס (סעיף 10 לתצהירה), ושם נסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. האפשרות להמשיך ולעבוד במכון סירקט כלל לא היתה קיימת, שכן כאמור המכון נסגר. לפיכך, התובעת לא המשיכה התובעת לעבוד באותו מקום עבודה. 7. טענתה העיקרית של התובעת הינה כי הנתבעת המשיכה את רצף העבודה של התובעת כמעסיקתם של העובדים בסירקט, ובכך המשיכה את פעילותה של המעבידה הקודמת. יש לציין כי בסיכומי התובעת לא נטען כי התובעת עבדה באותו מקום עבודה, אלא שקיים רצף בין פעילותה של סירקט לבין פעילות הנתבעת, וכי הנתבעת החליפה את חברת סירקט. מדובר, אם כן, בהרחבה משמעותית של המושג "מקום העבודה", וכפי שיפורט להלן, מסקנתנו הינה כי אין הצדקה להרחיב מושג זה, בנסיבות הקיימות בענייננו, כפי שיפורט להלן. 8. ראשית נבהיר, אין חולק כי הנתבעת לא רכשה את סירקט. בפנינו הוצג הסכם מכר של ג'אמפ פיטנס בלבד (נספח ג' לכתב ההגנה המתוקן). לא הוצג לפנינו הסכם מכר בין הנתבעת לבין סירקט. יתר על כן, מכתבי ההתראה בעניין פינוי סירקט מהבניין שבו שכן בגבעת שאול נשלחו לסירקט, לידי מר סטולצמן בלבד (ראו מכתבים מיום 11.11.09 ומיום 11.2.10, צורפו לכתב ההגנה המקורי). די היה בכך כדי להגיע למסקנה כי אין מדובר במקום עבודה אחד, וכי הנתבעת לא נכנסה בנעלי סירקט, שכן לא רכשה את החברה, ולא המשיכה להפעיל את המכון במקום שבו פעל בגבעת שאול. עם זאת, הנתבעת עשתה פעולות מסויימות המצביעות, לטענת התובעת, על כך שנכנסה בנעלי סירקט. נבחן, איפוא, את הטענותיה אחת לאחת. 9. עיון בתלושי השכר מעלה כי שכרה של התובעת עבור חודשים 3-10/09 שולם על ידי סירקט. בחודש 12/09 שולם שכרה על ידי הנתבעת (ראו גם מוסכמה 3, דיון מוקדם מיום 5.4.2011). באשר לשכר חודש 11/09, העיד מיכאל כי שכר זה שולם מכספי מכירת ג'אמפ פיטנס (סעיף 8 לתצהירו, ע' 48 ש' 20-23). כך עולה גם מעדותו של נתן (סעיף 8 לתצהירו, ע' 41 ש' 9-16), ומכרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת, שבה מצוינת העברת תשלומי השכר לעובדי סירקט תוך קיזוזה מהתשלומים בגין רכישת ג'אמפ פיטנס ממר סטולצמן (נספחים ח' ו- ט' לתצהירי הנתבעת). חלק משכרם של עובדי סירקט בחודש 10/09 שולם מכספו הפרטי של נתן (ע' 47 ש' 18-19), וחלק ממשכורות חודש 11/09 שולמו מכיסו הפרטי של מיכאל כאשר הסכומים נזקפו לחובתו של מר סטולצמן (ע' 48 ש' 10-16). עובדות אלה לא נסתרו. תשלום השכר על ידי הנתבעת בנסיבות אלה, וכאשר הדבר נכלל במסגרת עסקת המכירה של ג'אמפ פיטנס, אינו מלמד, אם כן, כי הנתבעת נכנסה בנעלי סירקט, והמשיכה לנהל את המכון במשך חודשיים, כפי שטוענת התובעת. יתר על כן, וכפי שנרחיב בהמשך (סעיף 12 להלן) מיכאל ונתן התכוונו בשלב מסויים לקנות גם את סירקט, ואולם כוונה זו לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. במסגרת זו נעשו פעולות מספר פעולות בסירקט, ואולם משלא יצאה העסקה אל הפועל אין לייחס להן משמעות כלשהי. לא זו אף זו. ביום 8.12.2009 מילאה התובעת כרטיס עובד שפרטי המעביד בו הינם: ג'אמפ מכוני כושר שז"ר 1 בנייני האומה (טופס 101, נספח ו' לכתב ההגנה המתוקן). משמע שהתובעת עצמה היתה מודעת היטב לכך שהיא עוברת לעבוד אצל מעביד אחר במקום עבודה אחר. 10. הצדדים מייחסים חשיבות רבה לאסיפה שהתקיימה בסירקט ביום 8.12.2009, ובה פנה מיכאל אל העובדים. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי באסיפה זו הודיע מיכאל לעובדים כי רכש את בית העסק ברחוב בית הדפוס ובבנייני האומה (סעיף 21 לסיכומים). ששה מבין העדים שהעידו בפנינו השתתפו באסיפה זו, ולא כך עולה מדבריהם. גם התובעת עצמה לא אמרה זאת בעדותה. כך אמרה התובעת: "ש.יום המפגש הזה היה בעל משמעות? ת. יום המפגש הזה היה בעצם להביא לנו כאילו להודיע לנו על קידום המקום, ובאותו מפגש הוא הציג בפנינו את המנהלת החדשה בשם שמחה שהיא הוא הביא אותה כדי שתשכלל את המקום, ותוסיף פעילויות חדשות וזה היה בעצם להמשך הקיום של מכון כושר, זה שאחרי זה לא הלך זה לא קשור, מה שהיה באותו היום זה להמשיך את פעילות המקום ולקדם אותו בעצם. ש. זה מה שאת הסקת באותו היום? ת. זה מה שהסקתי וגם כולם" (ע' 11 ש' 7-13, ההדגשות הוספו- ד.פ.). מדברי התובעת עולה, אם כן, כי באסיפה נאמרו דברים כלליים לגבי כוונתו של מיכאל, וכי התובעת עצמה מודעת היטב לכך שעסקת המכירה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. נוסיף עוד כי התובעת לא התייחסה לאספה זו בתצהירה ולא נתנה טעם מדוע לא עשתה כן, נוכח חשיבות הדברים שנאמרו במהלך המפגש (ע' 11 ש' 16-21). גב' דורית ארי, מדריכת כושר אשר עבדה בסירקט והיתה בין הבודדים שהמשיכו לעבוד אצל הנתבעת, הצהירה בתצהירה כי באסיפה נאמר שמיכאל ונתן רכשו את מכון הכושר בבנייני האומה בלבד ואולם הם מוכנים לסייע לעובדים ולמנויות, ולקלוט את המנויות מסירקט אצל הנתבעת עד לתום המנוי שלהן. העובדים התבקשו להציג את עצמם בשם הנתבעת מול המנויות, להבהיר שסירקט עומד להיסגר, ושהן מוזמנות להמשיך את המנוי אצל נתבעת. העדה הצהירה עוד כי באסיפה הבהיר מיכאל כי מבדיקות שערך מצבו הכלכלי של סיקרט אינו מאפשר את המשך קיומו בנתונים הקיימים, ולאור דרישות בעל המקום לפנותו באופן מיידי. אולם, אם יתווספו עשרות מנויות בתקופה הקרובה, יתכן וניתן יהיה להחיות את הסטודיו. מאסיפה זו הבינו העובדים, לטענתה, כי סירקט עומד להיסגר (סעיפים 5-10). למרות דבריה אלה, ובניגוד לאמור בתצהירה, אמרה העדה בחקירה הנגדית כי מיכאל הציג את עצמו כמעסיק החדש ואף עשה צעדים כמעסיק - מינה את שמחה כמנהלת ונתן לעובדים "סוג של בטחון כי לא יזרקו לרחוב ויש להם לאן ללכת" (ע' 32). 9. גם מר משה לוינטנט, שהיה איש מכירות ושיווק אצל הנתבעת בתקופה הרלבנטית לתביעה, והיה שותף לגיוס והעברת המנויות מסירקט לנתבעת וממכון כושר נוסף אשר נסגר באותה עת, ציין כי באסיפה עדכן מיכאל את העובדים לגבי מצבו העגום של סירקט, אשר צפוי להיסגר עד סוף שנה, אלא אם כן יהיה גיוס לא צפוי של עשרות מנויות שיאפשרו להעמיד את הסטודיו על הרגליים. מיכאל הציע לחלק מהעובדים לעבור לעבוד אצל הנתבעת ולמנויות להמשיך את המנוי אצל נתבעת. העד הבהיר כי שמחה מונתה לצורך קליטת המנויות מסירקט נתבעת (סעיפים 6-9 לתצהירו). בעדותו הוסיף כי מטרת האסיפה היתה לברר האם יש סיכוי "להציל" את סירקט על ידי גיוס מיידי של עשרות מנויות (ע' 27 ש' 8-18). ובהמשך אמר: "ש. יש עובדים, מגיע אדם מציג עצמו כבעלים של מקום אחר, מה הוא בשביל העובדים האלה? ת. לדעתי הוא התקווה האחרונה שלהם לפני שהמקום נסגר. כי דיוויד כבר לא שם יכול להיות שבשלב מסוים הם יהיו תחתיו. ש. יכול להיות שהם יהיו תחתיו גם בסירקט? ת. יכול להיות. הייתה בחינה של אפשרות כזאת שהמקום כן יילקח, הסיכוי היה קלוש. אני יודע והיה ידוע שהמקום שם גבה דמי שכירות מאד גבוהים והיה קשה להחזיק אותו ולכן לא היה כדאי להחזיק אותו." (ע' 28 ש' 6-12, ההדגשה הוספה ד.פ.). 10. מן העדויות שנסקרו עד כה עולה בבירור כי בשום שלב במהלך האסיפה לא אמר מיכאל כי רכש את סיקרט, וכי בעת שהתקיימה האסיפה שרר חוסר וודאות לגבי עתיד סירקט, ואולם הובהר כי הסיכוי שמיכאל ירכוש את סירקט הינו קלוש, וכך גם הסיכוי שכל העובדים ייקלטו במכון בבנייני האומה. עם זאת, נשקלו אפשרויות שונות בעניין המשך פעילותו של סירקט. גם מן האמור בתצהיריהם ובעדויותיהם של נתן ומיכאל מצטיירת תמונה דומה. בתצהיריהם הודגש כי מיכאל הודיע לעובדים כי נוכח המצב הכלכלי הקשה של סירקט ודרישות בעל הנכס כי לפינוי מיידי, סירקט עתיד להיסגר עד סוף שנה. עם זאת אם יהיה שינוי מהותי ולא צפוי במספר המנויות, ויצטרפו עוד עשרות מנויות, ימשיך סירקט להתקיים. עוד נאמר לעובדים כי חלק מהם יוכלו לעבוד אצל נתבעת ולסייע בקליטת מנויות חדשות, היתר יוסיפו לעבוד בסירקט עד סגירתו, ובתקופה זו עליהם להציע למנויות הקיימות לממש את המנוי שלהן אצל נתבעת. בכדי לסייע לעובדים ולמנויות, הציג מיכאל בפני הנוכחים את שמחה שהיתה אמורה לשמש אשת קשר בין מיכאל ונתן לעובדי סירקט (סעיפים 9-12 לתצהיריהם). בעדותו חזר נתן על דברים אלה והדגיש כי מיכאל והוא הגיעו לסירקט על מנת לבחון העברת המנויות לנתבעת ולא על מנת לרכוש את המכון (ע' 36 ש' 25-27, ע' 37 ש' 13-16), כי עיקר השיחה באסיפה נסבה סביב תשלום משכורת חודש 11/09 שטרם שולמה (ע' 37 ש' 10-11), וכי מיכאל אמר שאם לא יקרה דבר בלתי צפוי, המקום עתיד להיסגר (ע' 38 ש' 10). עוד ציין כי מספר עובדים נקלטו אצל הנתבעת באופן זמני, לחודש, כדי לסייע בהעברת המנויות מסירקט לנתבעת (ע' 38 ש' 3-4, ע' 42 ש' 15-19), וכי הציוד מסירקט הועבר למחסני הנתבעת כחלק מתשלום חובו של מר סטולצמן (ע' 43 ש' 9-13). 11. אמנם נעשו נסיונות להמשיך את פעילות של סירקט, ומיכאל העיד כי ניסה לחפש מקום חלופי לסירקט בגבעת שאול (ע' 45 ש' 13-15), וכי האסיפה כונסה, בין היתר, כדי להכיר את עובדי סירקט, לבחינת האפשרות להמשיך את פעילות המכון. ואולם אפשרות זו לא התממשה בסופו של דבר בשל הדו"חות שהראו בבירור על הפסדים (ע' 46 ש' 8-13). כך אמר מיכאל בעדותו: "ש. מתי הגעת למסקנה שלא שווה לך להשקיע במקום? ת. 3,4 ימים אחרי. ש. אחרי מה? ת. אחרי ישיבה עם העובדים. נתתי יעד, אמרתי הם שיביאו עוד מנויות חדשות. כל מנויה משלמת כ- 180 ₪ לחודש או 200 לחודש וזה נותן תזרים מסוים, לראות אם יש ביקוש למקום, ראיתי אחרי 3,4 ימים שלא עושים שום דבר שם. יותר מזה הסתובבתי שם וראיתי מנוי לסירקט על גבי לוחות מודעות למכירה" (ע' 46 ש' 14-20) מיכאל הדגיש עוד, כאמור לעיל, כי משכורת חודש 10/09 אמנם שולמה מכספו הפרטי של נתן (ע' 47 ש' 18-19), וחלק ממשכורות חודש 11/09 שולמו מכיסו הפרטי, ואולם הסכומים נזקפו לחובתו של מר סטולצמן (ע' 48 ש' 10-16). נשוב ונציין כי אף התובעת עצמה אישרה כי עסקת המכירה של סירקט לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל (ראו הציטוט בע' 6 לעיל). 12. מכלול העדויות שנסקרו לעיל מצביע על כך שהיה ניסיון מצד מיכאל לבחון אפשרות רכישה של סירקט, וכי מיכאל בחן אפשרות להמשיך ולהפעיל את המקום (ע' 47 ש' 10-11), ואולם מדובר בכוונה בלבד אשר לא הבשילה לכדי מעשה. העדים כולם העידו כי היה ניסיון "להפיח רוח חיים" בסירקט, אשר באותה תקופה היה ברור כי הוא עומד בפני סגירה, ונדרש דבר מה לא צפוי בכדי להצילו (ראו למשל בעדותה של התובעת בע' 16 ש' 20-30, ובע' 18 ש' 1-2). אך ציפייה זו לא התממשה, הן בשל מיעוט המנויות, הן בשל ההפסדים הכבדים של סירקט, והן משום שהבעלים של המושכר, שבו פעל סירקט, חברת זהב ירושלים, דרש כי המקום יפונה באופן מיידי (נספחים לכתב ההגנה המקורי), ולא נמצא מקום חלופי. עדויותיהם של מיכאל ונתן היו משכנעות ומהימנות, והתרשמנו כי עניינם של העובדים נגע לליבם, והם ביקשו למצוא לכך פתרון. אולם אין די בפעולות שבוצעו בחודשיים האחרונים לפעילות המכון כדי לראות את הנתבעת כמי שנכנסה בנעלי סירקט. אין מדובר בחילופי מעבידים כלל ועיקר. כוונה בלבד, ואף פעולות מסויימות שנעשו בעקבותיה, אין בהן כדי לחייב את הנתבעת בחובות שהיו מוטלות עליה אילו רכשה את סירקט. מדובר, כאמור, בשתי חברות נפרדות, שנעשה לגביהן משא ומתן נפרד, האחד הבשיל לכדי עסקת מכר, והשני - לא. משכך, אין לראות את הנתבעת כמי שחבה בחובות כלשהן כלפי התובעת כעובדת של סירקט. 13. גם העובדה שחלק מעובדי סירקט נקלטו למשך תקופה קצרה אצל הנתבעת, אין בה כדי לשנות את מסקנתנו דלעיל. העובדים נקלטו לצורך העברת המנויות מסירקט לנתבעת, ומשתמה העברת המנויות, תמה אף עבודתם של עובדים אלה (ע' 24 ש' 25-26, ע' 39 ש' 11-12). התובעת עבדה אצל הנתבעת בבנייני האומה יומיים בלבד (מוסכמה 2, דיון מוקדם מיום 5.4.2011), ועבודתה ביומיים אלה היתה שונה מעבודתה בסירקט. בעוד שבסירקט נדרשה התובעת לגייס מנויות חדשות ולגבות מהן תשלום, בעבודתה אצל נתבעת נדרשה אך ורק להודיע למנויות על אפשרות להמשיך את מנוי שרכשו בסירקט אצל הנתבעת (סעיף 20 לתצהיר מיכאל). לא הובאה ראיה כלשהי התומכת במסקנה כי פעילות סירקט נטמעה בפעילותו של ג'אמפ פיטנס. הנתבעת לקחה לרשותה את המכשירים שהיו בסירקט, אולם לדברי מיכאל נעשה הדבר בכדי לנסות למכור אותם ולהשיב לעצמה חלק מחובותיו של מר סטולצמן כלפיה. מכל מקום, נוכח מצבם של המכשירים, לא ניתן היה לעשות בהם שימוש כלשהו לרבות מכירתם, ועודם עומדים כאבן שאין לה הופכין במחסני הנתבעת (ע' 43 ש' 9-13, ע' 44 ש' 4-13, נ/4). דבריו אלה לא נסתרו. גם התקנת וילונות בסירקט אינה תומכת בטענות התובעת, שהרי בסופו של דבר נסגר המכון, ועסקת המכירה לא יצאה אל הפועל. נדגיש, פעולותיה של הנתבעת נעשו כדי לנצל את ההזדמנות העסקית שנקרתה לפניה, ואולם אין בהן, כאמור, כדי לחייבה בחובות כלשהן כלפי התובעת. יאמר עוד כי תפקידה של שמחה, על אף שלא הובהר עד תומו, גם אם הוכתר בכותרת "ניהול", היה מינורי בהרבה מכפי שנטען, ונועד לסייע בהעברת המנויות בלבד. מהעדויות עולה כי לא יוחסה לה כל תוכנית הבראה למקום או אחריות כלשהי על העובדים. למעשה אף עד לא העיד על פעילות כלשהי שנקטה שמחה בכדי לקדם את סירקט או "להחיותו". עוד עלה כי שמחה שימשה בתפקידה ימים ספורים בלבד (ע' 32 ש' 28-29) וכי מינויה לתפקיד זה נעשה כלאחר יד (ע' 45 ש' 30-32). דומה כי תפקידה הסתכם בפיקוח או בהיותה אשת קשר בין עובדי סירקט לנתבעת. 14. נוכח האמור שוכנענו כי לא היה בפעילותו של מיכאל, אשר לא השתכללה לכדי עסקת מכר, כדי להקים לנתבעת חובות כלשהן כלפי התובעת בגין תקופת עבודתה בסירקט (ראו לעניין זה גם: תעא (אזורי י-ם) 3675/09 יאנה קרמניצקי מזור נגד ש.א.ג ניהול קניונים בע"מ - אפרודיטה, ניתן ביום 05/02/2012). לפיכך נדחות תביעותיה של התובעת לסעדים השונים שנתבעו מכוח חוק עבודת נשים, וכן לדמי הבראה, פדיון חופשה, והעדר הפרשות לקרן פנסיה בשל תקופת עבודתה בסירקט. 15. האם התובעת פוטרה או התפטרה? כאמור התובעת עברה לעבוד בג'אמפ פיטנס, אך כי עבדה שם יומיים בלבד. הנתבעת טענה כי התובעת כלל לא פוטרה. מנגד, הכחישה התובעת כי הוצע לה לעבור לעבוד אצל הנתבעת (ע' 19 ש' 1-8).יש לקבל את גרסתה בעניין זה. גב' מרים גול, מדריכת כושר אצל הנתבעת, העידה כי התובעת יחד עם יתר העובדות פוטרו על ידי שמחה ונתן, אשר הודיעו כי נוכח סגירת סירקט עבודתן אינה נדרשת עוד (ע' 24 ש' 18-31), וכך עולה אף מעדותו של נתן (ע' 39 ש' 10-12, ע' 40 ש' 24, וראו גם בע' 42 ש' 15-19). מסקנתנו הינה, איפוא, כי התובעת פוטרה עם עובדים נוספים של סירקט, לאחר שנסתיים שלב העברת המנויות מסירקט לנתבעת, בסוף חודש 12/09. 15. לאור קביעתנו דלעיל, כי הנתבעת לא באה בנעלי סירקט, אנו קובעים כי התובעת עבדה אצל נתבעת בחודש 12/09 בלבד. לפיכך, חוק עבודת נשים אינו חל עליה, שכן אין מדובר ב"אותו מעביד או באותו מקום עבודה" (סעיף 9(א) לחוק), ויש לדחות את התביעה למכלול הזכויות הנטענות מכוח חוק זה. 16. האם פוטרה התובעת בניגוד להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988? חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על פיטורי עובדת מחמת הריונה (סעיפים 2(א)(5)). יתר על כן, פיטורי עובדת בשל היריונה אינם מתיישבים עם חובת תום הלב המוטלת על המעביד (עע (ארצי) 1353/02 מרגלית אפלבוים נגד ניצה הולצמן, ניתן ביום 22/09/2003). ואולם, כפי שהובהר לעיל התובעת פוטרה עם עובדים נוספים של סירקט לאחר הפסקת פעילותו של מכון כושר זה, ונסתיימה העברת המנויות לג'אמפ פיטנס. אף התובעת עצמה אישרה בתצהירה כי הודיעה לנתן על הריונה רק לאחר שהודיע לה על פיטוריה (סעיפים 5-6). נתן אישר כי כך אמנם היה, וכי לא ידע כלל כי התובעת בהיריון (סעיף 18 לתצהירו, ע' 40 ש' 11-14). נדגיש כי התובעת היתה בתחילת ההריון, בתקופת החורף, ולא הוכח כי הריונה היה גלוי לעין (ע' 15 ש' 24- ע' 16 ש' 1, ע' 33 ש' 7-8). יוטעם עוד כי התובעת אישרה כי רק שתי עובדות של סירקט עברו לעבוד אצל הנתבעת והעסקתן של כל יתר העובדות הסתיימה (ע' 14 ש' 23-24, ראו גם בעדותו של מר יוחנן לוי, בעלה של התובעת - ע' 20 ש' 15-16). נוכח האמור, שוכנענו כי התובעת לא פוטרה בשל הריונה. בדומה לעובדים נוספים מסירקט, אף התובעת סיימה את העסקתה משנסגר הממכון, ולא היה עוד צורך בשירותיה. לפיכך נדחית התביעה על כל חלקיה. התובעת תשלם הוצאות הנתבעת בסך של 3,500 ₪. ערעור על פסק הדין ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הריוןפיטורים בהריוןפיטוריםסגירת עסק