דוגמא לפסק דין בנושא פגיעה בצוואר תאונת דרכים - 5% נכות: 1. בפני תובענה לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), שהגיש התובע (יליד 10.03.61). הנתבעת 1 היא מבטחת הרכב בו נהגה הנתבעת 2 בעת תאונת דרכים שאירעה ביום 01.12.10 (להלן: "התאונה"). לטענת התובע הוא נפגע בגב וברגליים, והוא סובל מפגיעות אלה עד היום. 2. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לחבות ולכיסוי הביטוחי לאירוע התאונה. המחלוקת סבה על גובה הנזק. בעניין זה ביקש התובע מינוי של מומחה מטעם בית המשפט. לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב, נעניתי לבקשה והוריתי על מינוי מומחה בתחום האורטופדי להערכת נכותו הצמיתה של התובע, תוך הטלת הוצאות המינוי על הנתבעת. 3. המומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה, ד"ר יעקב גורדון, מצא כי התובע החלים מהפגיעות בכף רגל שמאל, ולא נותרה לו בגינן נכות אורטופדית צמיתה. עוד מצא המומחה, כי התובע החלים מהפגיעה בברך שמאל, וזו לא הותירה נכות אורטופדית צמיתה. עוד העריך המומחה, כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין תסמונת כאבי צוואר עם הגבלה בתנועות בצורה קלה - מהם מחצית (5%) בגין עברו הרפואי הקודם לתאונה, ומחצית (5%) בגין החמרה בעקבות התאונה. 4. סיכומו של דבר, קבע המומחה כי בגין התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה של 5%, בגין הפגיעה בצוואר, והוסיף כי להערכתו לא נדרש מינוי מומחה שיקומי בתיק. למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא זומן לחקירה על ידי מי מהצדדים. בסיכומיהם, העלו הצדדים טענות שונות ביחס לקביעות המומחה, אולם משאיש מהם לא זימן את המומחה לחקירה, לא מצאתי מקום לסטות מהאמור בה, שכן בנסיבות אלה חל הכלל לפיו "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן, ניתן ביום 28.03.07 בפסקה 7 לפסק הדין; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל, ניתן ביום 12.10.08 בפסקה 5 לפסק הדין). לפיכך, אני קובעת כי נכותו של התובע בעקבות התאונה היא 5%. 5. נכותו הרפואית של התובע עומדת על 5% ומקורה אורטופדי. ב"כ התובע טען כי לנכות זו, על אף היותה נמוכה, יש השלכה תיפקודית משמעותית, נוכח עבודתו הפיזית של התובע כאיש אחזקה בבתי ספר ובמוסדות דומים. לכך יש גם להוסיף, לטענתו, את ההנחה כי בהעדר הכשרה אחרת, יתקשה למצוא מסלול תעסוקתי אחר ללא רכיב פיזי בולט. בשל כך טען התובע כי נכותו התפקודית הינה 10% (סעיף 43 לסיכומים מטעמו). הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי אין כל פגיעה בתיפקודו של התובע ואין מקום לחשב את נזקיו עפ"י נכות הגבוהה מהנכות הרפואית שנקבעה לו. 6. אני מעדיפה בעניין זה את עמדת הנתבעת. התובע שב לעבודתו ואין כל ראיה לקושי תיפקודי ממשי. העובדה שהתובע נעזר בעובדת נוספת - בתו - אינה משנה ממסקנתי זו - שכן גם טרם התאונה נעזר התובעת בעובדות נוספות לשם ביצוע אותה עבודה (עמ' 17 שו' 22-23). 7. יצויין כי מהתנהלותו של התובע בבדיקה אצל מומחה בית המשפט, נראה כי אינו נרתע מנסיון להעצים את נזקיו וליצור מצג לפיו פגיעתו גדולה מכפי שהיא בפועל. כפי שציין מומחה בית המשפט בחוות דעתו בעניין בדיקת הצוואר: "אציין שיתוף פעולה לקוי מאד (!) בבדיקת טווח תנועות ע"ש צווארי... בהסח דעת - טווח תנועות יותר גדול (פחות מרכיב רצוני סובייקטיבי)" (עמ' 3 לחוות הדעת). כך גם בעניין הברך ציין המומחה בחוות הדעת: "הליכה עם צליעה מופגנת (!) תוך כדי שמירה על כף-הרגל השמ' לא מנסה לדרוך על העקב וקצות האצבעות משמ'... אציין חוסר שיתוף פעולה (!) בבדיקת הברך... בגלל התנגדות אקטיבית לבדיקה לא ניתן לבצע בדיקת סימנים מניסקליים" (עמ' 3 לחוות הדעת). בפרק הסכום והמסקנות לחוות דעתו מפרט המומחה: "בנוסף, בתיקו הרפואי רישומים רבים על בעיות אורתופדיות בצוואר, בגב תחתוון וברגליים, ועל חבלות - לפני התאונה הנדונה - למרות שהתובע שולל בעיות אורתופדיות לפני התאונה (!) הרישומים מעידים כי לא כך העניין" (עמ' 5 לחוות הדעת). המומחה מוסיף ואומר בחוות הדעת: "בנושא פגיעה בברך השמ' - אדגיש חוסר שיתוף פעולה, תוך כדי התנגדות רצונית לבדיקה, לרבות בכיפוף הברך..." (עמ' 5 לחוות הדעת). 8. בנסיבות, וכאשר נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 5% בלבד, וכאשר לא הוכחה כל מגבלה ממשית על תיפקודו ודאי שאין מקום לקבל את טענתו כאילו נכותו התיפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. ראה: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (2) 792; ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (ניתן ביום 25.07.10, ). 9. יש לבחון אפוא את נזקיו של התובע. כאב וסבל 10. אינני מקבלת את טענת ב"כ התובע, לפיה יש לעשות שימוש במקרה שבפני בסמכות בית המשפט לפסוק פיצוי בשיעור של 10% מהסכום הקובע. אמנם פגיעתו של התובע, אף שלא הותירה נכות גבוהה לצמיתות, לא היתה קלה ורגלו של התובע גובסה לתקופה של 40 יום ואולם אין מקום לפסוק את מלוא הפיצוי שבשיקול דעתו של בית המשפט וראוי להותיר פסיקה בשיעור כזה למקרים חמורים וקשים יותר. אני מעמידה אפוא את הפיצוי שמגיע לתובע בגין ראש נזק זה על סכום של 10,000 ₪. הכנסתו של התובע עובר לתאונה 11. התובע טוען כי עובר לתאונה היה בריא בגופו ובנפשו, עבד לפרנסתו והשתכר שכר של 10,500 ₪, מארבעה מקומות עבודה להם סיפק שירותי אחזקה ונקיון (עמ' 14 שו' 20-21). לטענת התובע, בשל התאונה ומגבלותיו, הוא לא יכול היה לעבוד מיום 01.12.10 ועד 15.08.11, כך שנגרם לו הפסד השתכרות של משכורתו בתקופה האמורה. בנוסף טוען התובע, כי נגרם לו הפסד הכנסות ממקורות נוספים מזדמנים, כך שהפסד השתכרותו הכולל עומד על סך של 100,000 ₪. 12. לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות ועיינתי בטיעוני הצדדים, אני קובעת כי התובע לא הוכיח ששכרו עמד על 10,500 ₪ לחודש עובר לתאונה. התובע אף הגדיל לעשות וטען להפסד שכר לעבר של 100,000 ₪ - שכלל אינו מתיישב גם עם הסכום אותו טען כי הרוויח ולא הוכח כאמור. טענותיו בנוגע לשכרו אינן מתיישבות עם המסמכים שהציג. התובע צירף לתצהירו שני מסמכים של תחשיבי מס לשנים 2009-2010 (נספח יד לתצהיר התובע). עפ"י נתוני "הכנסה מעסק" המופיעים במסמכים אלה, עולה, כי הכנסתו החודשית מעסק, בשנת 2009 עמדה על 5,020 ₪, וכי הכנסתו לחודש בשנת 2010 עמדה על 3,361 ₪. כאשר נשאל התובע כיצד מתיישבים סכומים אלה, והמסמכים שהוא עצמו הגיש, עם טענתו לשכר חודשי של 10,500 ₪, ניסה לטעון כי הנתון הרלוונטי בנספח יד לתצהירו הנו נתוני "רווח גולמי" בדוחות, ולא נתוני "הכנסה מעסק". ואולם גם אם טענת התובע הייתה מתקבלת, ואין כך הדבר, הרי שחישוב שכרו הממוצע היה מסתכם ב- 8,259 ₪ לשנת 2009, ו- 5,995 ₪ בשנת 2010. 13. בניגוד לטענתו הראשונית של התובע, לשכר חודשי של 10,500 ₪ בשנת 2009 (עמ' 14 שו' 20-21), הרי בהמשך חזר בו נוכח חקירתו כאמור על המסמכים שהציג נספח יד לתצהירו, ואשר אינם תואמים סכום זה, וטען כי השתכר 6,000 ₪ לחודש בשנת 2009 ועד לספטמבר 2010 (עמ' 15 שו' 24-28). 14. במהלך עדותו, בעת שנחקר התובע על דוחות חישוב המס שהציג, טען התובע כי בשנת 2009 השתכר 6,000 ₪ לחודש (עמ' 16 שו' 32), וכי בשמונת החודשים הראשונים לשנת 2010 עדיין הרוויח 6,000 ₪ (עמ' 16 שו' 24-25). ואולם גם טענות אלה אינן נתמכות במסמכים שהוצגו. בעניין זה טען התובע כי חלק מהתשלומים, בגין עבודתו בשנים 2009 + 2010, שולמו לו רק בשנת 2011, ולא מופיעים לכן בדוחות שהגיש בשנים 2009, 2010, ואולם התובע לא צירף שומות של השנים 2011- 2012, להוכחת טענה זו. כאשר נשאל על כך ענה כי מסר את המסמכים שהתבקש לידי עורך דינו (עמ' 17 שו' 11-14). אך אלה לא הוצגו בפני. אני דוחה לכן טענה זו של התובע. 15. התובע גם לא צירף קבלות וחשבוניות, כפי שטען שישנן בידיו, להוכחת הסכומים שקיבל ממקורות הכנסה נוספים, שלטענתו קיבל, וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת (עמ' 16 שו' 28-31). התובע לא הוכיח את אותן הכנסות מזדמנות שלטענתו שהרוויח בנוסף למשכורתו, ואני דוחה טענה זו. התובע אף העיד כי כל הכנסותיו דווחו וכי הוציא עליהן קבלות (17 שו' 19-21), כך שאין בסיס לטענתו כאילו היו לו הכנסות נוספות שלא בא זכרן בדוחות השומה ו/או בקבלות. 16. יוצא שלא ניתן לקבל את טענות התובע, לשכר חודשי של 10,500 ₪, ואף לא של 6,000 ₪, ואני דוחה טענות אלה. לפיכך, שכרו של התובע עובר לתאונה היה על סך של 4,191 ₪, לפי ממוצע "הכנסות לעסק" לשנים 2009-2010 המופיע בנספח יד לתצהירו. כפי שיובהר להלן, חישוב הפיצוי לתובע לא יחושב עפ"י שכרו עובר לתאונה, כי אם עפ"י שכרה של העובדת לה שילם כדי להמשיך ולעמוד בחוזי הניקיון להם התחייב ולקבל את שכרו. עם זאת, לסתירות המתוארות לעיל בנוגע לשכרו של התובע משמעות כבדת משקל לעניין מהימנותו, אשר נפגעת לאור העובדה שהסכום שלו טען כהכנסה - אינו מתיישב כלל עם המסמכים שהגיש. חוסר מהימנותו בעניין זה ,יחד עם דבריו של המומחה אודות התנהלותו של התובע במהלך הבדיקה, מערערים מאוד את מהימנותו של התובע. הפסד השתכרות לעבר 17. בעניין זה טען התובע כי במשך תקופה של 8 חודשים וחצי לא היה כשיר לעבודה ונגרם לו לכן הפסד הכנסה מלא באותם חודשים. התובע צירף לתצהירו אישורים רפואיים לתקופה של 8 חודשים וחצי. לטענתו, באותם חודשים לא היו לו הכנסות כלל. 18. הנתבעת טענה כי לא הוכחה תקופת אי כושר של 8 חודשים וחצי, וכי לכל היותר יש לקבוע כי התובע לא היה כשיר לעבוד בתקופה של 40 יום, בה היתה רגלו נתונה בגבס. 19. בשאלת משקלם של המסמכים הרפואיים שצרף התובע לתצהירו נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. ב"כ התובע טוען כי ב"כ הנתבעות ויתר על חקירת הרופאים שנתנו את אותם אישורים ומכאן שאינו חולק על תקופת אי הכושר שנקבעה בהם (ס' 5 לסיכומי תובע וכן הודעתו מיום 1/1/13). ב"כ הנתבעת לעומת זאת טוען כי הסכים רק להגשתם של האישורים הנוגעים לתקופה של 40 יום לאחר התאונה - וביחס לאישורים שענינם תקופה מאוחרת יותר התנגד בתוקף. (סעיף 4 לסיכומי נתבעות ותגובתו מיום 09.01.13). 20. במחלוקת זו דעתי כדעת ב"כ התובע. בדיון שהיה בפני ביום 13/11/12 התנגד ב"כ הנתבעת להגשת האישורים הנוגעים לתקופה שמעבר ל- 40 יום, משלא הובאו עורכיהם, הרופאים, להעיד. בסופו של דבר קבעתי כי ב"כ התובע יוכל לזמן את הרופאים שנתנו את תעודות אי הכושר האלה וכי ייקבע לשם כך דיון נוסף (עמ' 5 שו' 26). 21. לפיכך, נקבע כי ככל שאם לאחר חקירת הרופאים יהיו לנתבעת טענות כנגד אותם מסמכים - הרי שהיא תעלה אותם בסיכומיה (שם, בשו' 32 ואילך). 22. בסופו של דבר, בתום שמיעת הראיות באותו היום, הודיע ב"כ הנתבעים כי הוא מוותר על חקירת אותם רופאים (עמ' 30 שו' 5). בכך הסכים,למעשה, לקבלת אותם אישורים רפואיים, על כל האמור בהם. 23. אין ממש בטענת ב"כ הנתבעות, כאילו חרף הסכמתו לוותר על חקירת הרופאים, הוא רשאי לטעון לעניין קבילות אותם מסמכים. למעשה, לאור ההתנהלות בדיון מיום 13/11/12 - ראוי היה לה לטענה כזו שלא תועלה. 24. אשר למשקלם של אותם אישורים רפואיים - טענות ב"כ הנתבעים בעניין זה הן כדלקמן: א. באותם מסמכים נכתב כי אינם בתוקף עבור מוסדות משפטיים. ב. מתן אישור לתקופה של למעלה מ- 30 יום חורג מסמכותו של רופא משפחה. ג. מדובר בתקופה מוגזמת שאינה תואמת את טיב הפגיעה הרפואית. 25. אני דוחה טענות אלה. א. אמנם, כתוב באישורים כי אינם בתוקף עבור מוסדות משפטיים - אולם משוויתר ב"כ הנתבעות על חקירת עורכי המסמכים, שאותם יכול היה לשאול גם בעניין זה, יש לקבל את תוכנם בהליך שבפני. ב. השאלה אם מתן אישור לתקופה של למעלה מ- 30 יום חורג מסמכותו של רופא משפחה היא שאלה שבעובדה. משוויתרה הנתבעת על חקירת הרופאים מחד, ועל הבאת ראיות מאידך, אין היא יכולה לטעון טענה עובדתית כזו - שאין לה כל בסיס בחומר הראיות שבפני. נסיונו, הפסול, של ב"כ הנתבעות להתגבר על קושי זה ע"י צרוף ראיה לסיכומיו (סעיף 4 לסיכומים) אינו ראוי, בלשון המעטה. ג. הטענה, שמדובר בתקופה מוגזמת לאור טיב פגיעתו של התובע היא עניין שיש להוכיחו, ולא הובאה בעניין זה כל ראיה. לפיכך, גם דינה של טענה זו להדחות. 26. התוצאה מכל האמור היא שהוכח בפני כי התובע שהה באי כושר במשך תקופה של 8 חודשים וחצי יום כנקוב באישורים שצורפו לתצהירו. 27. עם זאת, העובדה שהתובע לא יכול היה לעבוד במהלך אותה תקופה - אין משמעה - בהכרח, שלא היתה לו הכנסה כלל. בהקשר זה טען התובע כי על מנת להמשיך ולספק את שירותי הניקיון שעבורם שולם לו - נאלץ לשכור את שירותיהן של עובדות - כפא מחאמיד ו- סברין מחאמיד (ביתו של התובע). הנזק שהוא טוען לו הוא, לכן, ההפסד שהפסיד בשל השכר ששילם להן. זאת, משום שאת התשלום ממזמיני העבודה המשיך לקבל, חרף העובדה שלא ביצע את העבודה בעצמו. 28. בעניין זה העיד התובע כי לאחר שנפצע ביצעה במקומו את עבודות הניקיון הגב' מחאמיד כפא, וכי תמורת עבודתה שילם לה 4,000 ₪ מדי חודש. לאחר מספר חודשים, כך לטענת התובע, צירף לכפא עובדת נוספת - סברין - שהיא בתו של התובע ולה שולם סך של 2,000 ₪ בכל חודש (עמ' 23-24). 29. בתמיכה לעדותו הביא התובע לעדות את כפא. עדותה של כפא הותירה רושם מהימן ואני מאמינה לעדותה וקובעת כי מיום פציעתו של התובע ובמשך התקופה בה לא היה התובע כשיר לעבוד, עבדה במקומו ותמורת עבודתה שולם לה, ע"י התובע או מי מטעמו, סכום של 4,000 ₪ בכל חודש. 20. אשר לטענה כאילו הביא עובדת נוספת - סברין - בעניין זה כשל התובע מלהרים את הנטל המוטל עליו. ראשית, משום שלא הביא את אותה עובדת להעיד - אף שהיא בתו, ולכאורה לא היה כל קושי להביאה לעדות. אני דוחה את נסיונו של התובע להסביר את העדרה של סברין. הנימוקים שנתן רחוקים מלהניח את הדעת ומחדלו באי הבאת עדה זו פועל לחובתו. כאשר נשאל על כך מסר הסבר בלתי מניח את הדעת, לפיו סברין התחתנה לא מזמן, וכי חמה נמצא במצב בריאותי קשה, ולכן התבייש התבוע לזמנה לעדות (עמ' 24 שו' 14-19). אני דוחה הסבר חסר זה. על כן, אני זוקפת לחובת התובע את בחירתו שלא להביא את עדות סברין לתמוך בעדותו, מתוך ההנחה כי אילו הובאה - היה בה כדי לפגוע בגרסתו. ראה: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בנייה בע"מ ( ניתן ביום 27.07.08); ת"א 1193-07 ברקוביץ ואח' נ' שטראוס ואח' ( ניתן ביום 01.11.10). שנית, משום שהתברר, כפי שכבר ציינתי, כי גם התובע עצמו נעזר בעובדת נוספת מידי פעם. הצורך בעובדת נוספת לא נולד אפוא מפציעתו של התובע וההוצאה למימון שכרה של עובדת כזו - ככל שהיתה - היא הוצאה שהתובע הוציא ממילא - אף כשביצע את עבודות הנקיון בעצמו. שלישית, בהעדרה של סברין אין בפני ראיה מסודרת לענין תקופת עבודתה של סברין - או לעניין השכר ששולם לה. בעניין זה לא מצאתי כי די בהגשת תלושי שכר של סברין, ונדרשה בעניין זה עדותה של סברין להוכחת טענות התובע על כך שלא שב באופן מלא לעבודתו. בעיקר, כאשר עדות התובע בעניין מועדי עבודתה של סברין הייתה פתלתלה, תשובותיו השתנו תכופות ולא ניתן לדעת בבירור מתי העסיק את סברין, והאם עבדה לבדה או יחד עם כפא ולחילופין יחד עם התובע, שכן התובע העיד כי לסברין לא היה רשיון נהיגה (עמ' 23 שו' 8-10). התובע גם לא הציג אישור מל"ל על העובדות שהעסיק לטענתו, נג'ואה, כפא וסברין, וכאשר נשאל על כך השיב כי "הכל ברור" (עמ' 27 שו' 28-29). 31. עדותו של התובע בעניין עבודתה של סברין, והצורך בעבודתה היא עדות יחידה של בעל דין - וכבר ציינתי כי עדותו בעייתית ולא ניתן לכן לקבוע כי די בה, לבדה, כדי להרים את הנטל המוטל על התובע. 32. סתירה נוספת נמצאה בעדותו של התובע, לגבי מועדי עבודתה של נג'ואה, עובר לתאונה. תחילה טען כי הפסיקה לעבוד כארבעה חודשים לפני התאונה (עמ' 17 שו' 25), ואחר כך שינה את גרסתו וטען כי נג'ואה עבדה עד לתאונה (עמ' 19 שו' 27). כאשר נשאל על סתירה זו, חזר וטען כי נג'ואה הפסיקה לעבוד אצלו כ 4-5 חודשים לפני התאונה (עמ' 20 שו' 1-6). על כל פנים מעדותו בעניין זה ברור כי גם לפני התאונה נזקק לעובדת נוספת ואין מקום לכן לקבל את טענתו כאילו הצורך בעבודתה של סברין, לצידה של כפא, מקורו רק בתאונה. אף אם שילם התובע גם לסברין הרי ששכירת עובדת נוספת היתה חלק ממהלך העבודה הרגיל ואין מדובר בהוצאה שנולדה אך ורק עקב התאונה. זאת, להבדיל מהצורך בהעסקתה של כפא, שהעידה כי החליפה את התובע בעבודתו. 33. בחישוב הפסד השתכרות של התובע לתקופת אי הכושר, יש לחשב לכן את הסכומים ששילם לכפא בחודשי אי הכושר - שכן הסכומים ששילם לכפא נגרעו מהכנסתו באותם חודשים. 34. נזקו של התובע הינו לכן בסכום של 4,000 ₪ בכל אחד מ- 8.5 חודשי אי הכושר - ובסה"כ 34,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, היינו, מיום 07.04.11, וסה"כ 36,068 ₪. 35. לאחר תום תקופת אי הכושר שב התובע לעבודתו. התובע לא הציג ראיה לכך שהכנסתו - בחודשים שלאחר שובו לעבודה - ולמעשה עד היום - פחתה, וכל שכן שלא הציג ראיה להוכיח בכמה פחתה. התובע לא צירף דוחות שומה לשנים 2011- 2012, להוכחת טענתו לירידה בהכנסות לתקופה זו. כאמור, כאשר נשאל על כך ענה כי מסר את המסמכים שהתבקש לידי עורך דינו (עמ' 17 שו' 11-14), אך אלה לא הוצגו בפני. 36. בנוסף, כפי שכבר ציינתי התברר, שאף עובר לתאונה נעזר התובע מעת לעת בעובדת נוספת (עמ' 17 שו' 22-23). עובדה זו מצביעה על כך שאין לראות בהוצאה למימון שכרה של עובדת נוספת תוצאה של התאונה, אלא כצורך שנבע מכך שהתובע לקח על עצמו עבודות בארבע מקומות שונים, אשר אף הוא מעיד כי עובד יחיד לא יכול לעמוד בניקיון ארבעת המקומות בכל יום. יצויין כי בניגוד לטענתו הראשונית של התובע, כי עבד בנקל בבי"ס ובשלוש טיפות חלב (עמ' 20 שו' 18), כאשר נחקר אם כן מדוע נעזר בנג'ואה ושילם לה משכורת, הודה בסופו של דבר התובע כי אדם אחד לא יכול לעבוד בכל המקומות האלה (עמ' 20 שו' 32). 37. סיכומו של דבר, שאני דוחה את טענות התובע להפסד השתכרות לעבר, למעט תקופת אי הכושר כאמור לעיל. הפסד השתכרות לעתיד 38. התובע טוען, כי הוא ממשיך לסבול מהגבלות בעקבות התאונה, וכי יש לכך השלכות על תפקודו התעסוקתי, באופן שייגרע מכושר השתכרותו העתידי בשל מהות פגיעתו והשלכותיה על סוג ומהות עיסוקו. התובע לא הציג מסמכים שיעידו על ירידה בהכנסות. למעשה, טען כי עד היום הכנסתו עומדת על 10,500 ₪ (עמ' 15 שו' 23) - בגובה ההכנסה שהייתה לו, לטענתו, טרם התאונה. 39. נוכח האמור לעיל, ולאור הערכת המומחה כי כתוצאה מהתאונה קיימת לתובע מגבלה תפקודית קלה, אותה העריך בשיעור של 5% בלבד, אני דוחה את טענת התובע כאילו מגבלה זו אינה מאפשרת לו לעבוד כאיש אחזקה. 40. מנגד, ולמרות הספק בדבר פגיעה בהשתכרות התובע, בעבר ובעתיד, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לתובע נקבעה נכות רפואית. לא ניתן גם להתעלם מהעובדה כי יתכן ולנכות זו השפעה כלשהי על כושר עבודתו של התובע, וגם אם אין היא משפיעה כעת על כושר עבודתו, הרי שאין לשלול את האפשרות שבעתיד תפגע נכותו של התובע, גם בשיעורה הנמוך, בכושר עבודתו. ראה דברי כב' השופט שילה: "אליבא דה כלעלמא, על המזיק לפצות אפוא אדם על ירידת כושר עבודתו כתוצאה מחבלה, אשר לה הוא אחראי, ואין נפקא מינא, אם הירידה בכושר העבודה תגרור אחריה בעתיד גם ירידה בהכנסות או לא. הנזק הטעון הטבה ופיצוי, הוא הנזק לכושרו של אדם לעבוד בתמורה לשכר, כפי שנקבע היקפו בשעת מתן פסק הדין, ואין שומעין לטענות המזיק שהניזוק ממילא אינו מנצל את כושרו זה ולא יעשה כן לעתיד לבוא. זכותו של כל אדם לנצל כל נכס שברשותו - כולל נכס כושר העבודה - בדרך שהוא רואה לנכון, או להימנע מניצולו, וכל עוד אין הוא חורג מגדר החוק, אין איש (כולל המזיק שגרם להפחתה בכושר עבודה) יכול להיבנות מכך, שבוחר הוא בחלופה השניה". ראה: ע"א 237/80 שבה ברששת נ' יגאל האשאש, פ"ד לו(1) 281. 41. לאור כל זאת, לאור שיעורה הנמוך של הנכות שנותרה לתובע ולאור קביעתי לעיל כי התובע לא הוכיח הפסד השתכרות עתידי בפועל, אין מקום לחישוב אריתמטי במקרה זה, ויש לילך בדרך של פסיקת סכום גלובלי, שבפסיקתו ילקחו בחשבון כל הנתונים הרלוונטיים, ובכלל זה גילו של התובע. לפיכך, אני פוסקת לתובע, בגין הפסדי שכר לעתיד, סכום גלובלי של 25,000 ₪. סכום זה נקבע גם בהתחשב בהפסדים יחסיים אפשריים בפנסיה העתידית של התובע. 42. הוצאות רפואיות - התובע לא הוכיח טענתו להוצאות רפואיות. למרות זאת, אצא מהנחה כי לתובע התקיימו הוצאות מסויימות בגין הפגיעה, ולכן אני פוסקת פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה 1,500 ₪. 43. עזרת צד ג' - לטענת התובע, הוא היה מגובס במשך 40 יום, ועקב כך לטענתו, נעזר באשתו ובבני משפחתו לצורך ביצוע פעולות יומיומיות והכרחיות כמו הלבשה, הנעלה, ניידות, רחצה וכדומה. לטענתו, לאחר הורדת הגבס, נעזר תקופה ארוכה בקביים לצורך ניידותו. התובע לא הוכיח כי נדרש להשתמש בעזרת צד ג' בגין התאונה, אולם ניתן להניח כי עזרה מסויימת נדרשה לו עקב רגלו המגובסת. לפיכך אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדן, על סך 3,000 ₪. 44. הנתבעת צירפה לסיכומיה, מסמכים ביחס לטענותיה בעניין אישורי המחלה של התובע, מבלי שקיבלה לכך הרשאה. כידוע, הלכה פסוקה היא, שאין מקום לצרף ראיות לכתב הסיכומים. ראה: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 313; ע"א 621/85 לומניץ נ' פקיד השומה, פ"ד מב(3) 177, 182; ע"א 442/88 ארגון הקניות נ' תנובה, פ"ד מד(2) 666, 676. לסיכום 45. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע: כאב וסבל: 10,000 ₪ הפסד שכר לעבר: 36,068 ₪ הפסד שכר לעתיד: 25,000 ₪ הוצאות רפואיות: 1,500 ₪ עזרת צד ג': 3,000 ₪ סה"כ: 75,568 ₪ הסכום, בצירוף שכר טרחת עו"ד כחוק, ישולם ישירות לב"כ התובע תוך 30 יום ממתן פסק דין זה, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. נכותצווארתאונת דרכים