דוגמא להחלטה בנושא פגיעה בעבודה של אחות חדר ניתוח: 1. התובעת, אחות מוסמכת אשר עובדת במהלך 19 השנים האחרונות כאחות חדר ניתוח, הגישה תביעה שבה ביקשה להכיר במחלתה ברגל ימין וקרסול ימין כפגיעה בעבודה, על רקע דוקטרינת המיקרו-טראומה. 2. הנתבע טען בכתב ההגנה שהוגש מטעמו כי לא אירעו לתובעת אירועים זעירים, חוזרים ונשנים, אשר יש בהם כדי להוות תשתית עובדתית למיקרו-טראומה. לחילופין טען הנתבע כי אין קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובעת לבין הליקוי לו היא טוענת. 3. התובעת אחות מוסמכת משנת 1987 ועובדת ב-19 השנים האחרונות, כאחות בחדר ניתוח בבית החולים העמק בעפולה. התובעת עובדת במשמרות של 8 שעות, 3-4 פעמים בשבוע ובנוסף בתורנויות (אחת לשבוע). אם התורנות היא בימי א'-ה', היא עובדת 16 שעות ברציפות, אם התורנות בשישי-שבת, התובעת עובדת 24 שעות ברציפות. 4. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית, שבו פירטה באופן די לקוני את הפעולות שהיא מבצעת במהלך העבודה. כמו-כן הוגשה הודעה של התובעת בפני חוקר המוסד. התובעת הרחיבה בדיון את ההסבר לגבי הפעולות והתנועות שהיא מבצעת במהלך העבודה. כך, הסבירה התובעת: "ת. אני אחות חדר ניתוח כ-19 שנה, קיים שולחן הניתוחים משני צידי המנותח עומדים שני הרופאים המצבעים את הניתוח, אני עומדת לצידם, פעם בצד ימין ופעם בצד שמאל. כשאני עומדת משמאל למנתח, משמאלי יש לי שולחן עבודה, כשבמהלך העבודה אני מתבקשת להגיש מכשירים, אני לוקחת כלי ממכשיר עבודה ומעבירה אותו למנתח, אני זזה, הולכת, מסתובבת, לפעמים יש שולחן עבודה. תלוי מה אופי הניתוח, קורה שאני לא צריכה ללכת כדי להעביר כלים, זה תמיד כרוך בסיבוב. ש. איך הסיבוב משפיע על הרגליים? ת. אני מדגימה, אני מסתובבת תוך סיבוב של הרגליים, אני לא יכולה להגיד בכמה מעלות. אני מעבירה משקל מרגל לרגל" (ראו ע' 5 ש' 19-27 לפרוטוקול הדיון). בנוסף לעבודה בחדר ניתוח, שלפי הערכת התובעת מהווה לפחות מחצית הזמן של המשמרת, היא מבצעת עבודות שונות, של הכנת החולה לניתוח, הכנת הכלים לניתוח, העברת החולה למיטה, וכו'. "ש. יש הכנה גם לחדר הניתוח? ת. גם את זה אני עושה, אני עושה הכנת חולה בחדר ניתוח, מכינה כלים לניתוח, אני מפנה, אני מורידה את החולה ממיטת הניתוחים למיטה שלו, עבודתי כרוכה בהרבה מאוד פעילויות, כולן מתבצעות תוך כדי עמידה ולא בישיבה" (ראו ע'6 ש' 2-5 לפרוטוקול הדיון). 5. מיקרו-טראומה: על פי תורת המיקרו-טראומה ניתן להכיר בתאונה המקנה זכות לגמלאות לא רק בפגיעה חד פעמית המאותרת בזמן, אלא גם בצירוף של פגיעות שכל אחת מהן היא בעלת אופי תאונתי וניתנה לאיתור בזמן ובשטח ואשר הצטברותן גורמת לפגיעה ולנזק, מיקרו- טראומות.  מטרתה של תורת המיקרו טראומה הוסברה כדלקמן: "תורת המיקרו-טראומה משמשת מפלט אחרון למי שאינו יכול להצביע על אירוע תאונתי מסוים בעבודה כגורם ישיר ומידי לכאבי גב הפוקדים אותו" (ש. קובובי, רמ"ח ושס"ה-סוגיות בתאונות עבודה, 1994, הוצאת לשכת עורכי הדין, עמוד 94).   הפסיקה קבעה שלושה כללים שיש ליישמם בתורת המיקרו-טראומה:   א. הכלל הראשון, הוא שתורת הפגיעות הזעירות המצטברות אין בה כדי לסלק את המחסום כך שכל מחלה תוכל להגיע לתאונה בעבודה, אלא רק להרימו כך שלפגיעה בעבודה יוכל להגיע אירוע תאונתי שיש בו פגיעה זעירה ביותר שכשלעצמה אין בה פגיעה ממש, אך במצטבר באה הפגיעה. ב. כלל שני הוא שהעובדה כי אכן מדובר במצב שהוא תוצאה של פגיעות זעירות ולא במצב שהוא תוצאה של תהליך הדרגתי, צריכה להיקבע על ידי רופא. ג. צריך שיוכח הקשר הסיבתי בין הפגיעות הזעירות המצטברות לבין התוצאה שבה רואים פגיעה בעבודה המזכה בגמלה.   באופן ספציפי באשר לתנאים של מיקרו-טראומה הגבית נקבע בעב"ל 313/97, המוסד לביטוח לאומי נ' אשר יניב, (פד"ע לה' 529):   "אחד - קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע. הדוגמא המובאת בדרך כלל להמחשת אופן קרות הנזק האמור הינה, של טיפות מים המחוררות חור באבן עליה הן נושרות. לגבי אותן פגיעות זעירות שהינן תוצאה של תנועות חוזרות ונשנות, אזי -התנועות אינן חייבות להיות זהות אלא "זהות במהותן" כהגדרת הפסיקה, דהיינו דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר. תדירותן אינה חייבת להיות קבועה וסדירה, אלא על התנועות לחזור ולהישנות בתכיפות הנמשכת על פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע. השני - על מנת להוכיח קיומה של מיקרו-טראומה כאמור, דרושה חוות דעת של מומחה - רופא, היכול לאבחן בין פגיעות זעירות מצטברות לבין תהליך תחלואי מתפתח בהדרגה בשל הרעה נמשכת והולכת במצב בריאותו של הנפגע". בית הדין הארצי לעבודה הציב בפסיקתו מספר תנאים לצורך הוכחתה של מיקרו-טראומה, על מנת שזו תבוא בגדר "תאונת עבודה". על כך נאמר :   "היסוד הראשוני להיות התפתחות פתולוגית תוצאה של מיקרו-טראומה הוא שהוכח, כי במהלך עבודתו נגרמים למבוטח אין-ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסוים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע" (דב"ע מח/ 77-0 מזרחי נ' המוסד, צוטט בעב"ל 338/96, המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, פד"ע לו 213).   והדברים מצאו ביטוי אף בבג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג (2) 529, כדלקמן: "ראשית, על התובע להוכיח כי מדובר במספר פגיעות שכל אחת מהן היא 'תאונה' במובנה הרגיל של המילה. דהיינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים - באופן רעיוני עקרוני - לזיהוי ולבידוד. שנית, יש להוכיח - באמצעות חוות דעת רפואית - שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובד. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה". 6. דיון ומסקנות: התובעת מבצעת מספר פעולות במסגרת עבודתה בחדר ניתוח, חלקן מגוונות, כגון כל הכרוך בהכנת החולה לניתוח והכנת חדר ניתוח עצמו, וכן פעולות לאחר הניתוח - במסגרת אותן עבודות התובעת הולכת, מתכופפת, מרימה, מסדרת וכו'. לא קיימים כאן אין ספור תנועות של האיבר הנפגע (רגל ימין) חוזרות ונשנות. אולם, המצב הוא שונה במהלך הניתוחים עצמם, בהם התובעת עומדת בעמדה די קבועה, בין שולחן הניתוחים לבין שולחן הכלים, ומעבירה את הכלים הנדרשים על ידי המנתח, ולאחר שימוש מחזירה אותם לארגז הכלים. לפעמים, תלוי בסוג הניתוח, ישנם שני שולחנות של כלים. במסגרת פעולות אלה, שבהן התובעת עומדת, היא מסובבת את הגוף, תוך סיבוב של הרגליים והעברת המשקל מרגל לרגל. תנועה זו מתבצעת אין ספור פעמים במהלך הניתוח. הניתוחים נערכים בפרקי זמן שונים, לפעמים משך מספר שעות, ובמצטבר הם מהווים לפחות מחצית מזמן המשמרת. יש להבחין בין העובדות במקרה של התובעת לבין אלה שהוזכרו על ידי ב"כ הנתבע בסיכומיו. אין עבודת התובעת כעבודה של אחות "רגילה" המבצעת מגוון פעולות במסגרת עבודתה. כך גם לגבי מצב של מטפלת סיעודית (במקרים אלה רוב התביעות שמוגשות הן על פגיעות בגב כתוצאה מהרמת חולים). כמו-כן, אין מדובר כאן ב"עמידה ממושכת" אשר לא מקימה תשתית עובדתית למיקרו טראומה, כפי שנקבע, בין היתר, בעב"ל 373/08 אדיבי נ' המוסד, שם נאמר: טענת המערערת הינה לעמידה רצופה וממושכת שגרמה למחלתה. אין למערערת טענה בדבר תנועות רצופות חוזרות ונשנות שכל אחת מהן הסבה לה נזק זעיר עד שבהצטברותן נגרם לה הנזק ממנו היא סובלת בקרסוליה. בעניין דומה כבר קבע בית דין זה מפי חברי השופט יגאל פליטמן כי: "ביצוע עבודה בתנוחה לא נוחה אשר אפשר שגורמת למאמץ או ללחץ על איבר מסויים אינה באה בגדרה של תורת המיקרוטראומה" [עב"ל 630/03 יעל עמנואל אדרי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 23.8.05), וכן ראו: דב"ע נו/180-0 שושנה שוורץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ט 360, דב"ע לו/75-0 המוסד לביטוח לאומי - טויאטו, פד"ע ט' 18]. במקרה של התובעת אין מדובר בעבודה בלבד. ישנה תנועה של הרגליים והקרסוליים, תוך הפעלת לחץ הנובע מהעברת המשקל בין הרגליים וסיבוב תוך כדי נשיאת המכשירים. מדובר בתנועות זהות במהותן, אשר התובעת מבצעת אין ספור פעמים במהלך הניתוחים שבהם היא עובדת. 7. על כן, אנו סבורים כי קיימת תשתית עובדתית למיקרו-טראומה. באשר לקשר הסיבתי ויתר התנאים להכרה כפגיעה בעבודה, יש למנות מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין. 8. על ב"כ הנתבע להזמין חומר רפואי כמקובל. ניתוחתאונת עבודה