מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עתירה להחזרת דרגה בצה''ל: 1. העותר עתר כי בית המשפט יורה על השבת מינויו כסגן אלוף בצה"ל, וכי תושב לו דרגת הסא"ל שנלקחה ממנו לטענתו שלא כדין. הוא גם עותר כי יושבו לו הפרשי התשלומים שהיו מגיעים לו מצה"ל בהתאם לדרגת סגן אלוף. 2. לטענתו של העותר בעתירה, הוא קבל ביום 11.2.76 מינוי מהרמטכ"ל לתפקיד מפקד טייסת תחזוקה לפי תקן סא"ל. המינוי נכנס לתוקף ביום 20.1.1976, ומאותו מועד קבל העותר שכר משרתי קבע לפי דרגת סא"ל. לגישת העותר, בחודש ספטמבר 1997 הופסק מינויו בתפקיד סא"ל, והוחלט לשבצו בדרגת רס"ן בניגוד לרצונו, בניגוד לדין ובהעדר סמכות. מיום 17.10.1977, הועברה הודעה למחלקת התשלומים לבטל את מינויו של העותר כמפקד טייסת תחזוקה על תקן סא"ל, והודע כי הוא יתמנה לתפקיד בתקן רס"ן ויהיה זכאי לדרגת רס"ן. 3. מתשובת המשיב לעתירה והמסמכים שצורפו אליה, עולים פרטים נוספים ביחס לרקע העובדתי הרלוונטי לעתירה. כך, ביום 19.5.1977 התכנסה ועדת הערכה סגל הנדסה בחיל האוויר, בראשות ראש להק ציוד ("רלצ"ד"), שדנה בין היתר בעניינו של העותר. הוועדה המליצה כי העותר לא יחזור לתפקידו בבח"א 3 וקבעה כי הוא אינו ראוי לתפקיד סא"ל. הוועדה קבעה כי יוצע לעותר תפקיד רס"ן, וכי הוא יזומן לראיון ע"י רלצ"ד. לעותר נערך ראיון בפני רלצ"ד, ובהמשך אף ראיון בפני מפקד חיל אוויר, שבקש כי יוצגו בפניו הנימוקים של חברי ועדת ההערכה לפסילת העותר מקידום. לעותר נערך ראיון נוסף בפני רמ"ח קצינים ביום 3.9.77. העותר בקש להמשיך בשירות עד יום 15.5.78. ביום 28.9.77 חתם ראש אכ"א על ביטול מינויו של העותר לתפקיד מטת"א בח"א 3. 4. להשלמת התמונה יש לציין כי העותר הועמד לדין משמעתי, ונמצא זכאי. לאחר הזיכוי, התכנסה ביום 22.2.78 ועדת הערכה מיוחדת כדי לדון שוב בעניינו של העותר. מסיכום הדברים של הוועדה עולה כי היא דנה בערעורו של העותר כנגד ההחלטות הקודמות, ובבקשתו לבחון מחדש את הדברים לאור זיכויו, לאור טענתו כי ההחלטות הקודמות הושפעו מהמשפט שהיה תלוי ועומד נגדו באותה עת. הוועדה החליטה כי אין מקום לשנות את המלצות ועדת ההערכה הראשונה. 5. ביום 6.4.78 הופץ מסמך משלים להמלצות ועדת ההערכה, בו נקבע כי העותר יוכל לפרוש בדרגת רס"ן, וכי האפשרות לפיה העותר יפרוש בדרגת שכר סא"ל אינה חוקית ואינה אפשרית. בסופו של דבר פרש העותר מצה"ל ביום 31.5.78 בדרגת רס"ן. הוא קבל פיצויים, מענק פרישה, היוון ושכר גמלאי מיום פרישתו, כמי שזכאי לשכר לפי דרגת רס"ן ולא סא"ל. 6. יוער כי העותר פנה לפרקליטות הצבאית ובקש להביא לכך כי תוחזר לו דרגתו לראשונה בשנת 1987, ולאחר מכן - בשנת 2005 (שאז הוא פנה בין היתר לארגון גמלאי צה"ל). קיימת תכתובת בעניינו של העותר מן השנים 2007, 2008 ו-2010. טענות הצדדים 7. העותר טען כי בתקופה הרלוונטית, היתה הסמכות לבטל מינוי תקן לדרגת סא"ל נתונה לרמטכ"ל ולו בלבד. הרמטכ"ל אף היה מי שמינה את העותר לתפקיד בתקן סא"ל. העותר טען כי מדובר בסמכות ייחודית של הרמטכ"ל, בהתאם לאמור בסעיפים 13-16 לפקודת מטכ"ל 3.0226. מהסעיפים הרלוונטים עולה כי הרמטכ"ל לא היה רשאי להאציל סמכות זו לגורם אחר כלשהו מלבדו. לכן, משהמינוי של העותר לא בוטל על ידי הרמטכ"ל כנדרש, לא נכנס הביטול לתוקף, משום שמדובר בהחלטה שהתקבלה בהעדר סמכות וככזו היא בטלה. 8. לטענת העותר, לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת וראויה להביא את דעתו ולהשמיע את טענותיו, מה עוד שההחלטה של ועדת ההערכה נודעה לו במקרה, מבירור שערך במערך התשלומים. מאחר שמדובר בהחלטה שפגעה בעותר, היה על המשיבים לתת לעותר את זכות הטיעון, תוך קיום חובת השימוע, זכותו להאזנה ההוגנת, וזכותו כי יישקלו מכלול הנתונים וההשלכות בעניינו של העותר. אי קיומה של זכות הטיעון יוצרת חזקת אי תקינות של ההחלטה, ואף מטעם זה דינה של ההחלטה להתבטל. העותר טען כי החלטת המשיבים לשלול ממנו את הדרגה היוותה פגיעה בזכויות יסוד שלו ופגיעה באינטרס הציפייה שלו. הוא טען כי המשיבים הפרו את חובת הנאמנות החלה עליהם כרשות מנהלית. 9. העותר היה מודע לכך כי הוא פונה לבית המשפט באיחור משמעותי ביותר, עשרות שנים לאחר האירועים הרלוונטים. הוא טען כי הוא עשה כל שלאל ידו כדי למצות את ההליכים במסגרת המערכת, וכי עשה מה שיכול היה לעשות לבד, ובכוחותיו הנפשיים המצומצמים. העותר הוא ניצול שואה שחווה חוויה טראומטית כילד, והוא אף התייחס למצבו הנפשי כתוצאה מכך לאור חוות דעת שניתנה בעניינו (חווה"ד מיום 11.8..1977 צורפה כנספח ב' לתשובת העותר לתגובה המקדמית לעתירה). העותר אף טען כי היה על המשיבים להעמידו בפני האפשרות הקיימת לו לפנות לערכאות ולא להעלים מפניו את האפשרות הזו. בסיכומי התשובה הוא טען כי מעולם לא הובהר לו מטעם הפרקליטות, הגוף האמון על יישום החוק, כי הדחתו נעשתה בחוסר סמכות. 10. בסיכומים מטעמו טען העותר כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיבים. לטענתו, מהמסמכים שהעותר הצליח להשיג, עולה תמונה לפיה הוועדות בעניינו של העותר כונסו שלא כדין ובחוסר סמכות, וכי העותר זכה לשבחים רבים ביחס לתפקידו, והוא היה אמור לקבל דרגה ימים ספורים לאחר מועד התכנסות הוועדה וההחלטה הפגומה. העותר טען כי יש לדחות את טענת המשיבים לפיה קבלת העתירה תגרום נזק למדינה, שכן העותר יזכה לקבל את הזכויות שנשללו ממנו. מטעם דומה לא יכולים המשיבים גם לטעון כי הם "שינו את מצבם לרעה" - משום שלא היה ניתן להניח כי העותר זנח את העילות שאותן הוא מציג בעתירה הנוכחית. העותר טען כי אין לקבל את טענת המשיבים ביחס לקושי לאתר את פקודות המטכ"ל הרלוונטיות לשנים האמורות. לטענתו, ניתן לאתר את הנוסח ההיסטורי של פקודות מטכ"ל בארכיון צה"ל. העותר טען כי הפעולות שנעשו בעניינו על ידי הוועדות הן בטלות מעיקרא. 11. העותר טען עוד כי הוועדות העלו הצעות שהסתברו כבלתי חוקיות, ובין היתר טענו כי מינויו של העותר נעשה בטעות - טענה שאינה סבירה לאור ההערכה הרבה לה זכה העותר. העותר טען כי הוא זכה במינוי שני לאותו תפקיד, תוך קיצור פז"ם ללצרכי קבלת דרגה, מה עוד שהתנהל ריב אישי בין העותר לבין מפקד הבסיס. העותר הוסיף וטען כי על פי פקודת מטכ"ל, השכר משתלם לפי הדרגה הגבוהה במקרה של ביטול מינוי. 12. המשיבים בתשובתם טענו כי יש לדחות את העתירה על הסף, משום שעילת התביעה של העותר התיישנה זה מכבר. עילת העתירה מקורה בהחלטה משנת 1977, לבטל את מינויו של העותר לתפקיד סא"ל. העותר לא פנה לבית המשפט אלא בשנת 2011, כ-33 שנים מאוחר יותר. המשיבים טענו כי הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות שרירים וקיימים ביתר שאת במקרה דנן, לאור פרק הזמן הארוך שחלף מאז האירועים הרלוונטים ועד להגשת העתירה. הפניות שפנה העותר במהלך השנים - אין בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, ויש בהן כדי להעיד על כך כי העותר היה מודע לעובדות המגבשות את עילות התביעה. 13. לחלופין נטען כי יש לדחות את העתירה מפאת השיהוי בהגשתה. ביחס לחוות הדעת הרפואיות אותן הציג העותר, נטען כי מסיכומי הראיונות המוזכרים, עולה כי העותר בחר באופן מודע ולאחר שהובהרו לו ההשלכות, שלא לפנות לערכאות. על כל פנים, חוות הדעת ניתנה בשנת 1977 לצורך קבלת פיצויים מגרמניה, ואינה רלוונטית לענין נושא העתירה, לא מבחינת תוכנה ולא מבחינת המועד בו היא ניתנה. 14. המשיבים הוסיפו וטענו כי דין העתירה להידחות גם לגופה. עולה מהנתונים החלקיים שהוצגו לבית המשפט כי בעניינו של העותר התקיים הליך ארוך ומורכב, במהלכו נשמעו טענותיו מספר רב של פעמים. עניינו נדון בכובד ראש, וזאת - הן בשנים 77-78 והן בשנת 1987 כאשר העותר פנה פעם נוספת לצבא. עוד נטען כי העותר הוא זה שבקש לסיים את שירותו הצבאי, ולהמשיך עד פרישתו בתפקיד רס"ן. המשיבים טענו כי פקודות מטכ"ל הרלוונטיות לא אותרו על ידי המשיבים, ומנגד - העותר צירף כתימוכין לטענתו קטעי פקודה בלבד, אשר ספק אם ניתן ללמוד מהם על ההקשר המלא בו התקבלה ההחלטה בעניינו. 15. בסיכומים מטעמם חזרו המשיבים וטענו כי דין העתירה להידחות מטעמי התיישנות ושיהוי. לטענתם, העותר ידע את העובדות, ואף סבר כי נפלו פגמים בהחלטה שהתקבלה בעניינו - לכול היותר משנת 1987. השתהותו של העותר גרמה למדינה לנזק ראייתי של ממש ולקושי אמיתי להתמודד באופן הוגן עם טענותיו. המשיבים טענו כי יש לדחות את טענות העותר ביחס לנזק ראייתי רק משום שבסופו של דבר אותרו מסמכים רלוונטים לענין. זאת משום שישנן טענות עובדתיות שהעותר מעלה בעתירה, והמשיבים אינם יכולים להתמודד איתן היום לאור חלוף הזמן. כך למשל לא ברור כי ההליך שהתקיים בעניינו של העותר היה הליך הדחה, ולא ברור מהי המסגרת המשפטית בה התקבלו טענות העותר. המשיבים העלו גם את טענת השיהוי, והתייחסו לחוות הדעת הרפואית שהוצגה על ידי העותר. 16. המשיבים טענו כי טענת העותר לפיה הוא הודח מתפקידו נטענת בעלמא וללא תימוכין. ההליך שננקט בעניינו - כך טוענים המשיבים - הוא הליך של ביטול מינוי, כאשר ההחלטה התקבלה לאחר שניתנה לעותר הזדמנות לשטוח את טענותיו. לעותר אף ניתנה לו הזדמנות להמשיך לכהן בתפקיד רס"ן. עוד נטען כי חלק המפקודות אליהן מפנה העותר הן פקודות מטכ"ל משנות ה-80 של המאה הקודמת (פקודה 35.2020 נספח 2 לסיכומי העותר), כלומר לאחר המועדים הרלוונטים לעתירה. המשיבים הוסיפו וטענו כי מהמהסמכים השונים עולה כי עניינו של העותר נבחן במסגרת הליך ארוך ומסודר, ולכן סביר יותר להניח כי ההליכים בעניינו של העותר התבצעו כדין ובסמכות, מאשר להניח להפך. כן עומדת לזכות המשיבים חזקת תקינות ההליך המנהלי. 17. יוער בשולי הדברים כי העותר ציין בסיכומי התשובה מטעמו כי הוא פנה ובקש העתק מהתיק האישי שלו, אולם עד להגשת סיכומי התשובה - הוא לא קבל העתק של התיק, ואף לא העתק של פקודת מטכ"ל המקורית - לגישתו למרות שניתן היה לקדם גם ענין זה. דיון 18. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין העתירה להידחות לאור השיהוי הרב בהגשתה. כידוע, קובעת תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א - 2000 כי: "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב) לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך". 19. ההלכה הפסוקה התייחסה לא אחת לנושא השיהוי בהגשת עתירות מנהליות, ולמשמעותו. בסה"ד בענין עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ. החברה להגנת הטבע (מיום 7.12.06) בחן בית המשפט העליון (כב' השופטת פרוקצ'יה) את ההבטים השונים של טענת השיהוי. מההיבט הדיוני, כך נקבע, טענת שיהוי אינה מגבלה קשיחה. מדובר בקיום אמות מידה לבחינת שיהוי, תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות של הענין. מההיבט המהותי, קבלת טענת שיהוי נגד עתירה מנהלית, מצריכה בחינה של שלושה יסודות: היסוד הסובייקטיבי, היסוד האובייקטיבי ומידת הפגיעה בשלטון החוק. השאלה אם בסופו של דבר תידחה עתירה בטענת שיהוי "תוכרע על יסוד איזון בין שלושת היסודות האמורים, וייחוס משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות ענין נתון, תוך קביעת היחס בין מידת הפגיעה באינטרסים של יחידים שנתגבשו עקב הסתמכות על מצב דברים נתון, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק, שנועד להבטיח עקרונות בסיסיים של תקינות, חוקיות וטוהר מידות, שמקורם בדאגה לאינטרס הציבורי הכללי". עוד נקבע באותו ענין כי השיהוי הסובייקטיבי עניינו בבחינת התנהגות העותר בפועל, ובשאלה האם התנהגות זו מעידה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. עניינו של השיהוי האובייקטיבי הוא במידת השינוי שחל במצב בשטח, והיקף הפגיעה באינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר, נוכח האיחור בהגשת העתירה. לענין הפגיעה בשלטון החוק, יש להשוות את הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה לנזק שעלול להיגרם בהיזקקות לה. 20. דיני השיהוי נובעים מכוונתו של מתקין התקנות כי להביא ל"זירוז ההליכים בעתירות מנהליות במטרה להגיע להכרעהמהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המנהלית" (ר' למשל ע"א 6365/00 בר אור נ. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז צפון, פ"ד נ"ו(4) 38, בעמ' 44). יודגש כי לוח הזמנים להגשת עתירה מנהלית הוא קצר הרבה יותר מאשר לוח הזמנים להגשת תביעה אזרחית (על פי חוק ההתיישנות), וזאת כאמור לאור הכוונה להביא לבירור מהיר של עתירות מנהליות, ולהימנע מעיכוב בבירורן. ההלכה הפסוקה קבעה כי "דרך כלל השיהוי משמש לדחיית עתירה על הסף על אף הטענה שההחלטה לוקה בפגם משפטי" (ר' עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ. החברה להגנת הטבע פ"ד נו(3)673). ביחס לפנייה מנהלית לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ נפסק כי "שיהוי כה ניכר שאין לו הצדקה עניינית, יש בו כדי לשלול בסיס ממשי מן העתירה" (ר' בג"ץ 505/85 חייט נ. שר הפנים, פ"ד מ(2) 259, כב' הנשיא שמגר). 21. זאת ועוד, ככול שהאיחור בפנייה של עותר לבית המשפט גדל, יקשה עליו יותר להתגבר על טענת השיהוי. איחור משמעותי משפיע הן על השיהוי הסובייקטיבי והן על זה האובייקטיבי, כפי שיפורט גם להלן. לכן, רק במקרים נדירים ניתן יהיה לקבוע כי הפגיעה בשלטון החוק היא חמורה דיה כדי לאפשר לעותר לפנות לבית המשפט חרף איחור משמעותי שלו לעשות כן. 22. יש להקדים ולומר כי המקרה דנן, מדובר בשיהוי ארוך ומשמעותי ביותר בצורה חריגה ויוצאת דופן. כפי שהובהר לעיל, מאז האירועים הרלוונטים אליהם מתייחס העותר בעתירתו, חלף פרק זמן של יותר משלושה עשורים. אין מדובר אם כן בעיכוב של ימים, שבועות או חודשים (עיכוב שגם הוא עשוי במקרים המתאימים להביא לדחייתן של עתירות), אלא בעיכוב חריג וקיצוני, שניתן יהיה לקבלו רק בנסיבות חריגות וקיצוניות. שיהוי סובייקטיבי 23. אני סבורה כי הרכיב של השיהוי הסובייקטיבי הוכח על ידי המשיבים. מעבר לעובדה כי חלף פרק זמן ארוך מאוד מאז האירועים הרלוונטים, הרי העותר גילה את דעתו במהלך הזמן כי הוא מבקש לשוב ולברר את עניינו. כפי שצוין לעיל, העותר פנה ביום 15.5.87 לראש ענף ייעוץ וחקיקה בפרקליטות הצבאית במכתב, בו הוא עתר כי הוא יוחזר לדרגת סא"ל. העותר ציין במכתב כי "לא פניתי עד היום לשום גורם מוסמך למרות הכאב המלווה אותי עד עצם היום הזה, בגלל חוסר אמונתי במערכת". מהאמור בפנייתו של העותר (מש/11, אשר לא מצוינות בה הטענות המועלות על ידיו בעתירה הנוכחית), עולה כי העותר היה מודע לכך כי הוא יכול לבקש לעמוד על זכויותיו, וכי הוא לא עשה כן במשך 9 שנים (פרק זמן ארוך מאוד כשלעצמו) משום שלא היה לו אמון במערכת. כלומר, העותר ויתר במשך 9 שנים על האפשרות לפעול בדרך משפטית לצורך עמידה על זכויותיו. 24. לאחר פניה זו, פנה העותר פעם נוספת בשנת 2005 - כלומר לאחר שחלפו כ-18 שנים נוספות. במהלך פרק הזמן של 18 השנים שחלפו, היה העותר מודע כבר לאפשרות לברר את זכויותיו, והוא לא עשה כן. כאמור, בסופו של דבר פנה העותר לבית המשפט רק בשנת 2011. מדובר אם כן בשיהוי סובייקטיבי קיצוני, שניתן להסיק ממנו - לפחות במשתמע כי העותר ויתר על זכויותיו. 25. העותר התייחס במסגרת העתירה לעברו. העותר הוא ניצול שואה, שחזה בילדותו במחזה קשה כששוטר אוקראיני הצליף באביו בשוט, מחזה שנחקק בזיכרונו ומלווה אותו עד היום. העותר אף צירף כאמור העתק של חוות דעת פסיכיאטרית משנת 1977, המפרטת את מצבו הנפשי. הגם שאין חולק כי העותר חווה חוויה מזעזעת שאין ספק כי השפיעה עליו ועל מהלך חייו, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי מצבו הנפשי היה כזה שלא איפשר לו לפנות לשלטונות הצבא ולעמוד על זכויותיו. פירוט העובדות בפסק דין זה מעלה כי העותר ניסה לעמוד על זכויותיו, הן בטרם פרישתו, והן לאחר מכן. יחד עם זאת, הוא עשה זאת בהפוגות ארוכות ביותר, שללא ספק ניתן להסיק מהן לפחות במשתמע כי הוא ויתר על זכויותיו, ככול שהיו לו כאלה, לשנות את ההחלטה שהתקבלה ביחס לדרגת השחרור שלו. שיהוי אובייקטיבי 26. השיהוי האובייקטיבי מתייחס כאמור לשאלה של השינוי שחל במצב בשטח, ולשאלת היקף הפגיעה באינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר, נוכח האיחור בהגשת העתירה. אני סבורה כי השתהותו של העותר גרמה לנזק במספר מישורים. ראשית, לאור העובדה כי העותר לא פנה אל המשיבים במשך למעלה מ- 30 שנה - הרי התוצאה האפשרית של קבלת העתירה שלו, היא כי על המשיבים יהיה להעביר לידיו סכומי כסף משמעותיים, שהוא טוען כי הוא זכאי להם. אכן, לגישת העותר הוא זכאי לסכומים אלה, אולם - המשיבים לא יכלו לצפות כי הם יצטרכו לשלם את הסכומים הללו לעותר, לאחר שחלף פרק זמן כה ארוך בו הוא לא העלה כל דרישה בנושא, ולא פנה לערכאות כדי לעמוד על זכויותיו הנטענות. הטלת חובת תשלום בהתייחס לאירועי עבר, שהמשיבים לא יכלו לצפות אותה, יש בה כדי לשנות את מצבם לרעה. 27. מעבר לכך, חלוף הזמן גרם למשיבים גם לנזק ראייתי. העותר הסתמך בעתירתו על סעיפים מסוימים בפקודת המטכ"ל שהיתה תקפה במועד הרלוונטי. המשיבים טענו כי פקודות מטכ"ל הרלוונטיות לא אותרו על ידיהם, וכי העותר צירף כתימוכין לטענתו קטעי פקודה בלבד, אשר ספק אם ניתן ללמוד מהם על ההקשר המלא בו התקבלה ההחלטה בעניינו. אכן, לבית המשפט לא הוצגו כל פקודות המטכ"ל שחלו בתקופה הרלוונטית. ללא מצע משפטי כזה, קשה מאוד לקבוע את סוג התהליך שהתקיים בעניינו של העותר, והאם הוא התקיים כדין. אכן, אחת האפשרויות הבאות בחשבון היא כי התקיים הליך של הדחה - אולם, ללא בירור מכלול הפקודות התקפות, לא ניתן לקבוע כי אכן זה היה ההליך שהתקיים, וכי ההליך התקיים שלא כדין, בהעדר סמכות. קשה גם לקבוע ממצאים נוספים ביחס להליך - כגון האם הרמטכ"ל היה מודע לו, וכן קשה לדעת אם קיימות עובדות נוספות שעשויות להיות רלוונטיות ולהשליך על בירור העתירה וזכויות העותר. כך למשל ממכתב שנשלח אל העותר מטעם הצבא מיום 3.2.11 (נספח 6ט' לעתירה) עולה עמדה לפיה העותר לא היה זכאי במועד פרישתו לדרגת הסא"ל לאור חוסר בפרק זמן מינימאלי של 4 שנים לפחות. 28. מטעם זה, נפגעו זכויות המשיבים לאור חלוף הזמן מאז שקרו האירועים ועד היום. לא ברור האם כל הגורמים הרלוונטיים שלקחו חלק באירועים עדיין בין החיים, והאם אפשר היה לברר איתם את אופן ההתרחשות, את אופי ההליך שננקט, ואת מכלול העובדות הדרושות לצורך הכרעה בהליך. 29. ב"כ העותר טען בסיכומיו כי פקודות מטכ"ל בנוסחן הנוכחי מתפרסמות באתר האינטרנט של דובר צה "ל, וכי לגבי נוסח היסטורי, ניתן לאתר אותו באמצעות ארכיון צה"ל (ר' ס' 12 לסיכומים). העותר עשה לטענתו מאמצים לברר את הנוסח הרלוונטי של הפקודה, נדרש לו זמן לעשות כן, וחלק מפניותיו נדחו. העותר התייחס לנושא זה גם בסיכומי התשובה מטעמו. אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כממצא כי המשיבים יכלו לאתר את כל פקודות המטכ"ל הרלוונטיות בנוסחן ההיסטורי. מדובר בשאלה עובדתית - כאשר בית המשפט אינו יכול לקבוע, ללא רקע מתאים, כי המשיבים יכלו היום, לצורך הדיון בעתירה, לאתר את הפקודות הרלוונטיות באמצעות ארכיון צה"ל. כך, בין היתר, לא ברור אילו פקודות שמורות בארכיון צה"ל, מהו האופן בו הן שמורות, ואיך אם בכלל ניתן לאתר את כל הפקודות שחלו במועד הרלוונטי. מאחר שהעותר השתהה שיהוי כה משמעותי בהגשת העתירה, יש לזקוף את העובדה כי לא כל הפקודות הרלוונטיות הוצגו בפני בית המשפט - לחובתו. לא ניתן לקבוע כי המשיבים "הסתירו" מידע שהיה קיים בידיהם מפני בית המשפט, בהעדר תשתית מספקת לקביעה כזו. לכן, אני סבורה כי חלוף הזמן גרם נזק למשיבים גם מבחינה ראייתית, וכי לכן ניתן לקבוע כי קיים שיהוי אובייקטיבי בהגשת העתירה. הפגיעה בשלטון החוק 30. כאמור, היסוד האחרון שיש לבחון אותו במסגרת בחינתה של טענת השיהוי, הוא היסוד של עוצמת הפגיעה בשלטון החוק. בהקשר זה טען העותר כי הדחתו נעשתה בחוסר סמכות, וכי מטעם זה היו החלטותיהן של הוועדות השונות בטלות. 31. העותר הפנה את בית המשפט לסעיפים 13-16 להוראות הפיקוד העליון מס' 3.0226 (15.08.72} שכותרתם "הדחת קצין בדרגה או במינוי סא"ל ומעלה", הקובעים: "13. הסמכות להדיח מתפקידו חייל הנושא דרגת סא"ל ומעלה או הנושא מינוי לתפקיד המחייב לפי תקן דרגת סא"ל ומעלה היא בידי הרמטכ"ל בלבד. 14. המלצה מנומקת וחתומה ע"י מפקד בדרגת אלוף בלבד תועבר ללשכת הרמטכ"ל באמצעות ראש אכ"א. 15. סבור הרמטכ"ל כי החייל ביצע מעשה המחייב את הדחתו של החייל מתפקיד, יקבל בכול מקרה, בכתב או בע"פ, את השגותיו של החייל ביחס למעשה המיוחס לו, לפני קבלת החלטתו בדבר ההדחה, נערכה חקירה או בדיקה ביחס למעשהו, יחולו הוראות סעיף 7 לעיל בשינויים המחוייבים לפי הענין. 16. החליט הרמטכ"ל להדיח חייל מתפקידו, יורה את ראש אכ"א ביחס להמשך שירותו ושיבוצו של החייל המודח בצה"ל. עותק מהוראות הפיקוד העליון, כאמור, יועבר לפרקליט הצבאי הראשי". 32. הסעיפים הללו מתייחסים - על פי לשונם - להליך של "הדחה" של חייל מתפקידו. כפי שהובהר לעיל - לאור החומר שהוצג לי, לא ניתן לקבוע האם ההליך שהתנהל בעניינו של העותר, אכן היה הליך של "הדחה" של סא"ל. המונח "הדחה" לא נזכר בחומר שהוצג בפניי. לא ברור גם האם קיים הליך נוסף, המתייחס למי שמונה לפי תקן מסוים, המאפשר לבטל את מינויו. לכן, לא ניתן לקבוע כי ההליך שהתקיים בעניינו של העותר נעשה בחוסר סמכות, וכי הוא בטל מיסודו. 33. מעבר לאמור לעיל, אין בידי לקבל גם את טענתו של ב"כ העותר לפיה כל פעולה שנעשתה בעניינו של העותר בניגוד לפקודה הרי היא בטלה מעיקרא. כידוע, ההלכה הפסוקה התייחסה לשאלת הבטלות "מעיקרא" ואימצה את עיקרון הבטלות היחסית (עיקרון המכונה גם "תוצאה יחסית" או "חוקיות יחסית"). כך נקבע בהקשר זה, בין היתר, כי כשם שסוגי הפגמים הם רבים ומבוטלים, כך גם סוגי הבטלות הם רבים ומגוונים (ר' ע"פ 768/80 ש. שפירא ושות' חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ. מדינת ישראל פ"ד ל"ו(1) 337, 363). 34. ביחס לפגם של חריגה מסמכות נקבע כי במקרים מסוימים זהו פגם חמור, אולם לא בכול המקרים, וישנם מקרים בהם מדובר בפגם קל שלא גרם עוול, וכי נפקות הפגם צריכה לכן להלום את חומרתו (ר' רע"פ 2413/99). בע"פ 1523/05 פלוני נ. מדינת ישראל (מיום 2.3.06, כב' השופטת ארבל) סיכם בית המשפט את הנושא, וקבע בין היתר כי: "יתרונה של תורת הבטלות היחסית בגמישות שהיא מאפשרת, בהיותה מותאמת למורכבות המציאות, לגווניה ולתת גווניה. 'הרעיון שמאחורי תיאורית הבטלות היחסית הוא, אפוא, הרצון לעשות צדק יחסי עם כל הגורמים העלולים להיות מושפעים מההכרעה, בצד מתן משקל הולם למהות אי החוקיות או הפגיעה שבמעשה הרשות המינהלית, אשר גרר את בטלות ההחלטה' (בג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ. עירית ירושלים, פ"ד נ"ח(4) 289, 309. כן ראו: רע"פ 4398/99 הנ"ל, בעמ' 645). בכך נותנת תורת הבטלות היחסית מענה טוב יותר לסיטואציות שיוצרת המציאות, מאשר המענה הנוקשה, גם אם הברור והוודאי, הניתן על ידי הכלל לפיו חריגה מסמכות מובילה באופן אוטומטי לבטלות מוחלטת (עניין גיספן, עמ' 685 - 686; י' דותן, "במקום בטלות יחסית" משפטים כב (תשנ"ד) 587, 608 - 609. להלן: דותן). כך, גם כשבחריגה מסמכות עניינית או פונקציונלית עסקינן, הרי שתוצאות החריגה תיקבענה לאור טיבה המהותי, לאור מידת החריגה מן הסמכות ולאור חומרתה. אכן, אין כל הצדקה לגזור מראש תוצאה שווה לכל סוגי החריגות מסמכות מבלי שתינתן הדעת לסוג החריגה, לסיבותיה, להשלכותיה, למשמעויותיה ולאופייה:   תורת הבטלות היחסית מבטאת ככזו את שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט בבואו להכריע בשאלה הנוגעת לתוצאת פגם שנפל בהליך מנהלי. "תורה זו מתאימה לתפיסת העולם השיפוטית שלנו שאינה דוגמטית-פורמליסטית והיא מושתתת על תפישה מהותית שלפיה בוחן בית המשפט כל עניין הבא לפניו לגופו ועל פי מכלול נסיבותיו" (השופטת ביניש, עניין גיספן, בעמ' 701. ראו גם: ברק-ארז, בעמ' 316).   התורה של בטלות יחסית נועדה להשיג '...הכרעה עניינית המביאה בחשבון את התוצאות המעשיות במישור הדין, המדיניות והצדק של הקביעות המשפטיות' (דותן, שם, בעמ' 623, 630). הבאתם בחשבון של שיקולים שברקע החריגה מן הסמכות מאפשרת על כן להביא בחשבון לא רק את עצם החריגה מן הסמכות אלא גם אינטרסים אחרים שאין בית המשפט יכול שלא לתת עליהם את דעתו, דוגמת הפגיעה האפשרית בשלטון החוק, באינטרס הציבורי וכן הנזק שעשוי להיגרם לנוגעים בדבר (בג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ. מנהל המכס ומע"מ פ"ד נד (1) 112, 120; ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 19.9.05)). אכן, הבטלות היחסית אינה בוחנת את הפגם המשפטי במנותק, כעומד בפני עצמו אלא על רקע ההקשר הכולל בו נוצר, השלכתו, משמעותו ותוצאותיו".     35. העולה מכול האמור לעיל, כי לא ניתן לקבוע - גם בהנחה שההליך שהתקיים בעניינו של העותר היה הליך של "הדחה", שפקודת המטכ"ל אליה הפנה העותר אכן חלה עליו, כי דינן של ההחלטות שהתקבלו בעניינו של העותר הוא "בטלות מעיקרא". כדי לבחון את התוצאה של היותן של החלטות הוועדות הרלבנטיות בעניינו של העותר, החלטות שהתקבלו לכאורה תוך חריגה מסמכות, היה מקום לבחון לא רק את עצם החריגה, אלא גם שורה של אינטרסים אחרים. בין היתר היה מקום לשקול בהקשר זה גם את האינטרס הציבורי, ואת הנזק שעלול להיגרם לנוגעים בדבר. במקרה דנן, אחד הנושאים שצריך לשקול אותו ולהביאו בחשבון במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים, הוא נושא חלוף הזמן. יוער עוד כי לא ניתן היום לקבוע כי ההליך בעניינו של העותר התקיים - כפי שטוען העותר - רק לאור מחלוקת שהיתה לו עם מפקד הבסיס בו הוא שירת - חלוף הזמן אינו מאפשר בירור ממשי של הנושא. 36. יודגש - חלוף הזמן הוא שיקול רלוונטי במקרה דנן, לאור אורכה החריג של התקופה בין התרחשותם של האירועים הנטענים, לבין המועד בו פנה העותר לבית המשפט. חלוף הזמן מקשה - כפי שהובהר - על בירור הטענות. הוא גם מקשה על אפשרות לקיים הליך תקין בעניינו של העותר - אפשרות שיתכן שהיתה נשקלת לו היה העותר פונה לצבא בסמוך לאחר האירועים הרלוונטים. מתן משקל לחלוף הזמן גם במסגרת השיקולים הנוגעים לתוצאה המשפטית של החריגה הנטענת של הוועדות השונות מסמכותן, עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה ביחס לשיהוי, שהובאה לעיל, ויוצרת תוצאה הרמונית בין שני השיקולים הללו - של השיהוי מחד גיסא, ושל תוצאת החריגה הנטענת של הרשות מסמכותה, מאידך גיסא. גם מטעם זה אני סבורה כי אין מקום לקבל את טענותיו של העותר בעתירה. 37. בשולי הדברים נתייחס בקצרה למספר עניינים נוספים שעלו במסגרת טענות הצדדים, ולא קבלו התייחסות בדברים שלעיל. העותר פנה כזכור לראשונה לצה"ל בשנת 1987. אני סבורה כי אין צורך לחוות דעה בשאלה מה היה קורה לו היה העותר פונה לבית המשפט בסמוך למועד זה, והאם כבר במועד זה ניתן היה לקבוע כי לא ניתן להתגבר על השיהוי בפנייתו. לא ניתן גם לקבוע האם במועד זה היו בידי המשיבים כל המסמכים הרלוונטים, באופן שהיה מאפשר תשובה עניינית מלאה לטענותיו של העותר. זאת משום שבפועל וכפי שהובהר לעיל, העותר לא פנה לבית המשפט גם לאחר שפנייתו לצה"ל נדחתה. הוא אף לא פנה פעם נוספת לצה"ל במשך תקופה ממושכת מאוד. 38. עוד יש לציין בהקשר זה כי בתשובת הפרקליטות מיום 17.7.87 נאמר כי מאחר שהעותר לא נשא דרגת סא"ל ולא מונה לתפקיד סא"ל במועד פרישתו, לא ניתן לראות בו כמי שזכאי לדרגת סא"ל. בתשובה אין התייחסות לחריגה אפשרית של הוועדות הרלוונטיות מסמכויותיהן. אלא הפרקליטות ראתה את ההליך שהתנהל בעניינו של העותר כהליך תקין, לאור העובדה כי הוא לא מונה לתפקיד סא"ל במועד פרישתו. 39. עוד יש לציין כי העותר העלה טענות כנגד הפרקליטות, ובכלל זה טען כי היה על הפרקליטות ליידע אותו ביחס לזכויותיו לפנות לערכאות. בסיכומי התשובה הוא טען כי מעולם לא הובהר לו מטעם הפרקליטות, הגוף האמון על יישום החוק, כי הדחתו נעשתה בחוסר סמכות. אני סבורה כי טיעון זה מניח את המצופה - אם הפרקליטות לא היתה סבורה כי נפל פגם בעניינו של העותר, לא היה מקום כי היא תנחה אותו לפנות לערכאות משפטיות. 40. אני סבורה כי לא ניתן לקבל את טענות העותר לפיהן לא נערך לו שימוע, וכי לא ניתנה לו הזדמנות להעלות את טענותיו נגד הליך ההדחה שהתקיים בעניינו. מכלול החומר שהוצג בפני מעיד על כך כי טענותיו של העותר נשמעו, וכי היו לו מספר הזדמנויות להשמיע אותן. אולם, גם לאחר שהעותר העלה את טענותיו מספר פעמים, בפני מספר גורמים, טענות אלה נשמעו, התבררו אך לא התקבלו. 41. סיכומו של דבר - העתירה נדחית. באשר לנושא ההוצאות - שקלתי מחד גיסא את העובדה כי העתירה נדחתה, וכי הגשתה חייבה את המשיבים לשאת בהוצאות. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מתחושתו של העותר כי נעשה לו עוול, מרצונו להביא את עניינו לבירור משפטי - גם אם באיחור גדול, ואת העובדה כי מדובר בניצול שואה אשר עבר סבל רב בילדותו. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הללו, אני סבורה כי יש מקום לחיוב בהוצאות מופחתות, ואני מחייבת לכן את העותר לשאת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורכי דינם בסכום כולל של 3,000 ₪. צבאצה"ל